"ברגע שנפלה ההחלטה לעזוב פה הכול ולצאת לעולם, באמת לא הייתה דרך חזרה. כול קלישאה על כדור שלג מתגלגל, רכבת […]
ארבעה שלבים חשובים לפני שיוצאים לדרך
אי שם בשנת 2016 הגענו להחלטה מקצועית שאנחנו צריכים רענון. בינינו הכול סבבה, באמת אין תלונות. אחרי הרבה שנים אנחנו עובדים במשרות שוות, תואמות את המסלול שעשינו משני סטודנטים מרודים וחיים לא נוצצים במיוחד. הוא מהנדס מכונות, אחראי בין היתר על זה שיהיה לכם חשמל בבית, ואני עובד בעולם הפרסום הדיגיטלי, לא משהו שמזכיר את מד מן, יותר טכנולוגיה, אבל עם "תן ביס" ובלי תחושה שהולכים לסגור את המפעל – משהו שליווה אותי בשנים שלפני כן כשעבדתי ב"חדשות 10" הי״ד.
אבל משהו היה חסר במשוואה הזו. גם זה שעברנו לדירה משלנו והגשמנו את ״החלום הישראלי״ – אני לא מאמין בזה, אבל זה כבר דיון לספר אחר – לא באמת גרם לנו להרגיש שאנחנו צריכים להישאר פה. גם המשכנתה – הצלע השלישית במערכת היחסים שלנו – לא הייתה גורם משמעותי שהבהיר לנו, ״הלו, חברים, אתם ואני זה לנצח עכשיו, או לפחות עד שתיפטרו ממני, זו שדואגת שתגורו בדירת שלושה חדרים מרווחת במקום הכי נמוך בתל אביב״.
היה לנו יעד, או לפחות שתי אפשרויות למהלכים שיקרו עד סוף השנה. הראשון, אנחנו מתמקמים בפוזיציה חדשה במקום העבודה, הנוכחי או אחר. השני, אנחנו עושים את הדבר הכי מטורף שיכולנו לחשוב עליו שאנשים בחצי השני של גיל ה־30 יכולים לעשות – קמים ויוצאים למסע, שבו ההתחלה מאוד ברורה, אבל ההמשך דומה למשהו מעולמות של מבוכים ודרקונים. אז ספוילר: אף אחד מאיתנו לא מצא עבודה מרגשת יותר, חדשה או מאתגרת, פשוט כי לא היה משהו שנצץ לנו מעבר לפינה. לא בגלל שרצינו כל כך לצאת לטייל, או להגשים את החלום הזה בלחץ. באמת שניסינו, אבל באזור אפריל-מאי 2016 הגענו להבנה שהשלב הבא בקריירה לא קורה עכשיו, ושאין זמן טוב יותר מעכשיו להוציא לפועל את תוכנית ״שנה בעולם״.
שיהיה ברור, ברגע שנפלה ההחלטה לעזוב פה הכול ולצאת לעולם, באמת לא הייתה דרך חזרה. כל קלישאה על כדור שלג מתגלגל, רכבת ללא מעצורים, גל ענק שצובר תאוצה או תינוק שחייב לצאת (לא יודע, לא אבא, לא אישה, אבל שמעתי שככה זה עובד. היי, גם אני יצאתי פעם) ודומיה לא יצליחו להבהיר עד כמה הדבר הזה היה גדול מאיתנו וכמה זה פשוט נועד לקרות. כבר שנים שאנחנו מדברים בינינו על היום ההוא שנחליט לצאת למסע אחד ארוך שנינו, מתישהו בעתיד, אבל בלי מועד מוגדר. אנחנו יחד משנת 2004. בנקודת הזמן הזו חגגנו סוג של בת מצווה בזוגיות, החלומות הזוגיים נרקמו והלכו יחד, כך שמדובר ברעיון שבאמת מלווה אותנו ברמה הכי מוחשית של wishful thinking, ובאותה תקופה שנינו היינו מוכנים לקבל על עצמנו את עול המסע.
אחד הדברים הראשונים שהיה לנו ברור שצריך לעשות זה להחליט על מועד עזיבה ועל היעד הראשון שאנחנו הולכים לנחות בו. המועד היה ברור, זה לא הולך לקרות מחר כי יש הרבה דברים שצריך לברר והשאלות רק מתחילות להיערם: כמה זה הולך לעלות? כמה אנחנו מוכנים להשקיע? מה הכי מעניין אותנו לראות? באילו מדינות חובה לעבור ועל מה מתגמשים בין מה שהוא רוצה ומה שמעניין אותי? האם נעבוד תוך כדי המסע או שרק נטייל? כמה ציוד לוקחים? איך מסתדרים בחילופי עונות? האם המחאות נוסעים עדיין בשימוש? כמה מזומן צריך שיהיה עליי? מה עושים עם הדירה? איפה מאחסנים את הדברים? ביום כיפור אני אצום בפעם ה־22 בחיי או שלראשונה אשבור את הרצף? מה קורה אם נריב תוך כדי ונחליט שמתגרשים? מה קורה אם מישהו מת במשפחה ויש הלוויה בישראל או ארחנטינה (כמו שאריאל קורא למולדת שלו)? כמו שאפשר לראות, המוח שלי עובד על התרחישים הכי קיצוניים, וכל השאלות הללו באמת הטרידו אותי עוד לפני שיצאנו לדרך. וזה היה קצת יותר מחצי שנה לפני יום שישי ה־10.2.2017, עת עלינו על טיסת טורקיש איירליינס לניו דלהי בירת הודו, עם עצירה להחלפת טיסה באיסטנבול. היה לנו רק כרטיס אחד ביד, לא רק כיוון אחד, פשוט אחד שנרכש למדינה אחת מאלוהים־יודע־כמה שיהיו בדרך.
הדבר השני ברשימה, לפני שאנחנו מתפטרים מהעבודות המאוד נוחות שהיו לנו, זה להבין לְמה אנחנו נכנסים מבחינת אורך המסע. הפעם האחרונה שאריאל היה בטיול ארוך הייתה ב־2004, ברגע שהשתחרר מהצבא. לפני כמה פסקאות כתבתי שזו השנה שבה התחלנו לצאת, אז דוז פואה למי שעקב. ממש חודשיים אחרי שהכרנו הבחור השתחרר ויצא לדרום מזרח אסיה, טיול שהתחיל לתכנן לפני שנפגשנו. לג׳יט לגמרי, מהרגע שרעיון מסוים נולד ונובט במוח שלך, אין כמעט כוח בטבע שיכול לעצור אותו, כמו הרעיון הזה שלנו. אני, הטיול הכי ארוך שעשיתי מחוץ לגבולות ישראל היה בשנת 2013, כשעזבתי את חדשות 10 ויצאתי לרענן את הראש ולהבין מה אני רוצה לעשות כשאהיה עוד יותר גדול. ביקרתי בשלוש מדינות בדרום אמריקה שעוד לא יצא לי לראות, ככה שהיינו צריכים להתחיל לחקור ולהבין כמה משאבים נצטרך. המהנדס מבינינו מאוד מאורגן וקורא ממש מהר באנגלית. הוא קנה לקינדל שלו ספר ששמו How to Travel the World on $50 a Day שנכתב בשנת 2013 על ידי נומדיק מאט (מאט הנווד), שכבר עשה כמה סיבובים מסביב לעולם והחליט לעזור לכל מי שבדרך (פה יגיעו דוברי האנגלית וישאלו: אז למה שאני לא אקנה את הספר שלו? תקנו בכיף, אבל שלי בעברית ויוצא השנה). אריאל חיסל את הספר בתוך פחות משבועיים ופסק, ״נכוון להוציא 50 דולר, אבל הסכום הריאלי יהיה יותר לכיוון 55 דולר”. למי שלא יכול לגבור על הסקרנות שלו, אני ממליץ לקפוץ לפרק השלישי, שם תגלו איפה הכסף – יותר נכון, איפה ואיך נשאר הכסף בכל מיני מקומות בעולם.
הדבר השלישי שהיה חייב לקבל איזשהו מבנה עוד לפני שיצאנו הוא המסלול. נתחיל מזה שאני לא ממליץ לבחור מסלול מלא למסע כזה מההתחלה ועד הסוף, אפילו לא ליקה הכי מתוכנן שקורא את הספר הזה. קודם כול כי זו אחת ההזדמנויות המעולות בחיים לתת לעולם להוביל אותך. אני לא מתכוון במובן הניו־אייג׳י־רוח־חופשית־סטלנית, אלא יותר לאפשר גמישות מחשבתית לפי השינויים שאתה עובר בדרך. לנו היה מאוד ברור שיש כמה מדינות שאנחנו חייבים לעבור בהן בדרך, לא בגלל שזו הזדמנות שלא תחזור, אלא פשוט כי הן התאימו לנו מבחינת השאיפות של שנה בעולם מודל 2018. הראשונה שננעצה כאמור זו הודו. היא הייתה אצלנו על הרדאר כבר הרבה שנים. לא היינו שם מעולם, ומעל הכול אנחנו ממש אוהבים אוכל הודי, וחריף לא היה בעיה אף פעם. לי גם היה ברור שהבטן שלי תיחרב בערך יום ורבע אחרי שננחת בתת היבשת. בואו נגיד שלא טעיתי בהרבה, אבל זכיתי לחסד של שבועיים לפני שהנבואות של יוצאי הודו התגשמו עליי. איפשהו בין רג׳סטאן, מומבאיי וגואה, הקסם פג. אני מאמין שאלה היו כדורי הפרוביוטיקה שהתחלנו לקחת חודש לפני שנתנו לי עמידות יחסית, אבל אנחנו לעולם לא נדע ונשאיר את החידה הזו של נפלאות מערכת העיכול בהודו מסתורית לעד.
יחד עם הודו הצטרפו לרשימת המשאלות: טרק האנאפורנה בנפאל; הרצון של אריאל לביקור גומלין במיאנמר, גם כדי לראות אם הושחתה, אבל בעיקר כדי שיוכל להראות לי עד כמה מופלא שם; סין, כי חייבים להכיר את המדינה שהולכת להשתלט על כולנו, ותכל'ס, כי זה אחד המקומות הכי מסקרנים בעולם וכל כך שונה בכל אספקט מהחיים המערביים; יפן, כי העתיד נמצא שם כבר כמה עשרות שנים; והפיליפינים, בגלל השלווה, האיים, החול הבלתי נגמר ופשוט כי לא צריך לחפש שום סיבה כדי להגיע לשם. אפילו הפרופסור ידע שזה המקום שמחכה לו אחרי שיסיים לשדוד את הבנק המרכזי במדריד ב״בית הנייר״ של "נטפליקס". אלו היו שש המדינות שהחלטנו עליהן מההתחלה. כל אחת קיבלה בין חודש לחודשיים – שיקולים של גודל, ויזה ותקציב. אבל משהו קרה, כי בסוף הרשימה עמדה על 19 (!) מדינות. איך זה צמח פי שלושה מהמתוכנן? אם להסביר את זה בכמה מילים פשוטות: גמישות, נכונות לשינויים וראש פתוח להמלצות שבדרך. לגבי ההסבר המורחב, כשתסיימו את הספר עד הסוף, תבינו לבד.
השלב הרביעי שצריך לצלוח הוא היציאה מהארון. ההחלטה לעזוב את הכול אחרי שכבר התבססת בעבודה, בזוגיות (או שלא), במגורים (אם בשכירות אם בבעלותך), בהשלמת תואר או מקצוע ובחירת קריירה מאוד לא מקובלת חברתית. יש מוסכמה רווחת בארץ ובחו״ל – ברגע שהשגת את רוב הדברים אתה חייב לעבור למצב של השתקעות: בין חתונה והִתרבות – מהלך שמחייב אותך כישראלי אם אתה רוצה להיות חלק מהחברה, סטרייט או להט״ב, ובין התבססות במקום עבודה מסוים עם אופק לשנים ארוכות, אם אפשר קביעות, לא עלינו. כל סטייה קטנה מהנורמה הזו גוררת הרמת גבות וביקורת לא פרופורציונלית מהסביבה הקרובה, ועל הדרך פתיחת עיניים מפה ועד הצד השני של העולם. גם אצלנו היו לא מעט נשמות טובות שלא פִרגנו, ניסו להניא אותנו ולהגיד לנו ש״בעצם אתם צריכים ילדים ולא לצאת לטייל כל כך הרבה זמן״. או גרסאות אחרות מהעולם של ״למה שנה? כבר יצא לך לטייל שישה שבועות, זה מספיק״. אנשים כאלה לא חסרים, הם יכולים להיות הכי קרובים אליכם, משפחה וחברים. הם לא עושים את זה בקטע רע, יותר מתחושת הבדידות שבפרידה מכם. בגלל זה אני משתמש במושג שמאוד קרוב אליי – ״לצאת מהארון״, כי בסופו של דבר מדובר בבשורה שמשפיעה על האנשים סביבכם ויכולה לשנות גם את החיים שלהם בשנה הקרובה. בשלב הזה אתם חייבים להיות כבר שלמים לגמרי עם ההחלטה – אם זה טיול של שנה או קרוב לזה, או אם בכלל אחד פתוח ובלי מגבלות כלכליות (במקרה הזה ממש כיף לכם, בפרגון מלא מכל הלב ממני!). לפעמים המילים שיופנו אליכם יכולות לפגוע ולטרפד, וזה חבל, כי אין סיבה שתיתנו למישהו להרוס לכם את המסע האדיר הזה בגלל הגעגוע שלו או הקושי האישי שיהיה לה או לו כשלא תהיו פה.
הסיבה שאני מעלה את כל זה על הכתב היא בעיקר כדי לתת כוח לכל אלו שאמרו לי, ״אני ממש מקנא בכם, הלוואי שהיה לי את האומץ לעשות את זה״. כמות הפעמים ששמעתי את זה, מאז יצאנו בהכרזה על היציאה לעולם, מטורפת. עוד אז, ב־2016, במהלך המסע, ואפילו אחרי שחזרנו לארץ, עד היום. אם יש איזה זרע של רעיון אצלכם לעשות את זה, זה אפשרי, ואני פה כדי לפרק את כל החרדות, התהיות והחששות שיש לכם מהמחשבה הזו בכל הפרקים הבאים של הספר. פשוט תעברו לעמוד הבא ותתחילו את הצעד הראשון שלכם לעבר שנה בעולם.
אין עדיין תגובות