אבי אהב מוזיקה, שירה ותפילה בכל רמ"ח איבריו, ובכל זאת החליט להפסיק, לא את המנגינה, אלא את ההאזנה לה. אבי […]
ספר ריק
הוא אהב לשוטט ב”ברנס אנד נובל”, לאבד את דרכו בין המדפים העמוסים, לחכות למה שהמקום יזמן לו. בכל פעם שביקר בחנות, הופתע מחדש מהמספרים העצומים של הספרים הרבים החדשים השונים שפגש בה. אך הוא לא ציפה למה שקרה לו באותו היום. אי אפשר להיות מוכן לזה שאחד הספרים ידבר אליך.
בעוברו ליד אחד ממדפי השירה שמע לחישה, “קח אותי, בבקשה”. הוא לא הבין, אולי לא האמין, אך אחרי שקפא לרגע, התחיל לחפש את מקור הקול מאחורי המדף. לשווא. המקום היה ריק. ליד מדפי השירה לא הייתה נפש חיה.
הוא חיפש בין הספרים מיקרופון חבוי והרים את ראשו בחיפוש אחר מצלמה נסתרת, אך לא מצא דבר. ואז שמע שוב את הלחישה.
“קח אותי, בבקשה, לא תצטער”.
הוא התכופף לאט לכיוון הקול.
ספר קטן ורזה, לחוץ ונגושׂ בין עבי כרס אחרים, החל דוחק את עצמו קדימה כדי לבלוט מבין שכניו.
הוא שלף אותו מן המדף. צבע עטיפתו היה לבן דהוי, ופינתו האחת לחה. אולי בכה, חשב, ומיד התנער ממחשבתו. טירוף לחשוב כך.
הוא תמה שאין שֵׁם על עטיפת הספר הזה, פתח אותו וראה לפניו שורות של כתב לא ברור, מתחלף, סגר אותו בבהלה ופתח אותו שוב. כעת הופיעו על אותו הדף ממש ציורים ודיוקנאות לא ברורים, שנראו לו מוכרים.
הוא לא הבין מה קורה לו, אך כמי שידוע שלא תמיד פועל בתבונה או במחשבה לפני מעשה, לקח מיד את הספר לקופה.
“איפה מצאת אותו?!” נסערה הקופאית, “זה ספר מבוקש ונדיר! אחרון בסדרה! משום־מה לא הודפסו ממנו עוד עותקים. רבים חיפשו אחריו ולא מצאו אותו. יש רשימת המתנה ארוכה של לקוחות שמעוניינים בו”.
“מה זאת אומרת, לא מצאו אותו?” שאל, “הרי הוא היה שם, במדף האחרון מבין מדפי השירה”.
“מישהו כנראה החליף בכוונה את מקומו הרגיל, כדי שיוכל לקנות אותו אחר כך”, אמרה, “אבל אז כבר נעלם”.
“ומה מחירו?”
“יקר מאוד. תן לי לראות מה המחיר כיום”.
הוא הושיט לה את הספר הנדיר. היא הפכה אותו על גבו ולהפתעתה, מצאה על כריכתו האחורית מדבקה, שציינה כי מחירו שישים ושישה דולר בלבד.
“זה לא יכול להיות. זה מחיר מלפני שנים. תן לי לבדוק בקטלוג”.
היא הקישה על מקלדת המחשב שלפניה, הביטה נדהמת במסך, ואז השיבה אליו את עיניה.
“זה יום המזל שלך. כתוב פה שיש עליו הנחה מיוחדת רק היום, יום ולנטיין הקדוש. זו הנחה מטורפת. המחיר האמיתי היה שש מאות שישים ושישה דולר”.
היא הפכה את הספר בחזרה. על כריכתו הקדמית התנוססה תמונה של אישה, ומתחתיה הופיעה הכותרת, “השירים האחרונים של…” ושם בלטינית.
היא שמה את הספר בשקית של “ברנס אנד נובל” והגישה לו אותה לאט, כמסרבת להיפרד מהספר. לבסוף נתנה לו אותו בחוסר רצון.
“אתה לא נראה לי כמו אחד שקורא שירה. למה בחרת בו?”
“האמת היא, גברתי, שזה הוא שבחר בי, שלום”, השיב לה ופנה ללכת.
עיניה דקרו בגבו עד שיצא מן החנות.
כשעמד בחוץ הרגיש כאילו הכול מביטים בו. לכן החיש פעמיו, ובתוך רגעים עבר מהליכה מהירה לריצה לאורך הנהר.
רק כשהגיע לקצה השדרה הנושקת לנהר, נעצר, מתנשף. אגלי זיעה נצצו על מצחו כיהלומים. הוא האהיל על עיניו בידיו מפני השמש והביט מסביב. המקום היה מוכר ובה־בעת זר לו. אלה היו אותם נהר ושדרת עצים שהכיר, אך משהו שונה עמד באוויר. אפילו פסל הגיבור הלאומי היושב על סוסו נראה שונה, אולי כי לא היו לידו אנשים, אפילו לא תייר אחד המצטלם למרגלותיו למזכרת. גם מימי הנהר נדמו לו שונים. לא היה זה אותו נהר שכתמי לכלוך ושמן צפים עליו. הוא נראה צלול, פה ושם עם טבילות של צבע כחול.
קרני השמש חדרו אל בין כתמי הצבע במים וליטפו חרישית את שני דגי הזהב שנקלעו למקום.
הוא התיישב על תלולית עשב מול הנהר, שברווז חולף כמוהו שט בו בעצלתיים, פתח את תיקו והוציא מתוכו את הספר.
הכריכה הייתה שונה כעת. לא לבנה אלא צהובה, ובמרכזה עיגול שחור. הוא נשם עמוקות ופתח את הספר. מולו הופיע דף חלק.
“עכשיו אתה אילם?” שאל ברוגז, “טאבולה ראסה? בלי אותיות מתחלפות בשפה לא מובנת? ומה עם ההפצרה ‘קח אותי, לא תצטער’?” הרים את קולו.
“אל תצעק, בבקשה”, לחשה.
הוא השתתק. אישוני עיניו שיקפו לו את ריקנות דפֶּיה.
“כתוב”, היא אמרה לו, “במקום לצעוק — כתוב, זה לא קל יותר?”
“מה לכתוב?” לחש והביט לצדדים, לוודא שאין איש רואה אותו מדבר עם ספר.
“את הצעקה”.
“איזו צעקה?!”
“שים לב, בבקשה. צבע דפיי משתנה כשאתה צועק. במקום לעשות זאת, פשוט כתוב את הצעקה שכרגע השמעתָ. מאיפה היא באה, ממה אתה כל כך נבהל. בחנות הספרים הכול נראה לך טבעי, אז ממה אתה כל כך מבוהל עכשיו?”
הוא התבונן בדף הריק.
“כואב לי”.
סימנים מוזרים החלו להופיע על הדף הריק.
“מה זה?”
“כתב ברייל”.
“מה השטות הזאת?!” צווח, “מה אני, עיוור?”
“כן”, צחקה, “אתה לא רואה זאת?”
“אני רואה מצוין! אני גם רואה עתידות! עכשיו אני רואה אותך נזרקת לנהר ושוקעת!”
“הירגע”, אמרה, “אתה עיוור למה שקורה בנשמתך, לרגשותיך. מה חיפשת במדף ספרי השירה? ספר מיוחד?”
“לא, אני אוהב שירה וחיפשתי ספר שירים חדש”.
“ואיזה סוג שירה אתה אוהב?” הוא שתק. “טוב”, לחשה, “ננסה לברר. לצורך זה אשאל אותך שאלה. אמור לי, כאשר קוסם מרים את שרביטו, לוחש לחש ומחולל קסם, מאיפה באים הכוח או הקסם? מהקוסם, מהלחש או מהשרביט?”
“מהקוסם”, ענה בוודאות.
“אז מה הצורך בשרביט ובלחש?”
“לא פלא שאת ריקה. הרי זה ברור. הכול מתחיל ונגמר בקוסם. כל היתר הם כלים בידיו. כשנגר יוצר שולחן במסור ובפטיש, יהיה מי שיטען שהפטיש יצר אותו?”
“בכל זאת, מה תפקיד הלחש והדיבור המוזר?”
“אדם יוצר מזמזם לו שיר תוך כדי עבודה. זה עוזר לריכוז, ואולי יוצר קשר בין נושא השיר למושא היצירה”.
“מצוין”, צחקה, “נראה שאתה מבין היטב את תהליך היצירה. עכשיו שב וכתוב”.
אין עדיין תגובות