מכתבי אבלר ואלואיז

סיפור אהבתם של אַבֶּלָר ואֶלוּאִיז הוא סיפורם של מורה ותלמידתו בני המאה ה-12 שהתאהבו זה בזה, אך נישואיהם היו הרי אסון ובני הזוג היו לנזיר ונזירה. סיפור אהבתם של בני הזוג הוא אחד מסיפורי האהבה הגדולים של התרבות המערבית.
קובץ המכתבים שהשניים החליפו ביניהם תורגם במרוצת המאות לרוב הלשונות האירופיות והיה מקור השראה למשוררים, סופרים ומחזאים. המקוריות הפורצת את כבלי השיח ודרכי הביטוי שהיו מקובלות באותה תקופה, עומק הרגש והעוצמה הפיוטית הטמונים במכתבים דיברו אל לבם של קוראים בני דורות רבים, כפי שהם מדברים אל הקורא גם כיום.
"זה לא כבר, אהובי, הביא לי מישהו במקרה את מכתב הנחמה ששלחת לידיד. מן השורה הראשונה הכרתי מיד ששלך הוא. מאחר שהכותב כה יקר ללבי, והוא עצמו אבד לי, החלתי לקרוא בו בלהיטות כדי להחיות מעט את דמותו, ולו אך באמצעות המילים." כותבת אלואיז לאבלר אחרי שנים רבות של ניתוק וגעגועים.
המכתבים המוגשים לקורא העברי מתורגמים מן המקור הלאטיני על ידי פרופ' שולמית שחר שאף צירפה פתח דבר, אחרית דבר והערות, וראו אור לראשונה בעברית בשנת 1997. הם זוכים כעת למהדורה מחודשת, ובפתחה נוסף טקסט מקדים מאת ד"ר יערה שחורי.

מקט: 4-1297-2203

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סיפור אהבתם של אַבֶּלָר ואֶלוּאִיז הוא סיפורם של מורה ותלמידתו בני המאה ה-12 שהתאהבו זה בזה, אך נישואיהם היו הרי […]

---

בפתח המהדורה המחודשת:
"מאותה אחת אל אותו אחד" — על מכתבי אבלר ואלואיז

בסופו של דבר אלה שמונה מכתבים. שבעה, אם מחסירים את הראשון שמיועד לאחר.

המילים של אבלר ואלואיז נישאות מבעד לזמן. אנחנו שבים וקוראים אותן כמעט אלף שנים אחרי שנכתבו במאה השתים־עשרה. אנחנו קוראים סיפור אהבה כאוב וטראגי שבו גבר ונערה מתאהבים בסתר ומשלמים מחיר נורא על אהבתם. קוראים על אודות אלואיז ואבלר מתוך מילותיהם שלהם. אמנם נוכל להעיר עד כמה השתנה העולם במאות השנים שחלפו, ובכל זאת אין חדש; כי המכתבים מזכירים לנו גם זאת: בני האדם הם בני אדם. אותה שמש מאירה מעליהם ואותם יצרים, תשוקות וקנאות מדריכים אותם. אך הערות מעין אלה נושאות גם בדל סנטימנטלי שאין עניינו כאן. כי האהבה הזאת, שנוכחת במכתבים, היא עצמה יסוד חורג, יש בה ייחוד שהסוציולוגיה, הפסיכולוגיה וההיסטוריה לאו דווקא יוכלו להסביר. במכתבים האלה דבר אינו מובן מאליו.

הכותב הוא אבלר, מלומד ופילוסוף, נזיר, מורד ופרץ דרך, מורה ומאהבה לשעבר של אלואיז. אלואיז אשר כותבת אליו היא אֵם מנזר, אך היא גם נושאת בתוכה את זכרה של הנערה שהייתה, תלמידתו של אבלר, נערה יוצאת דופן ומשכילה שאהבה אותו כשלימד אותה, שנשאה ברחמה את ילדם, שבאה אתו בסתר בברית נישואים שאחריתם הייתה רעה, שהלכה אל המנזר בעקבות צו של אבלר. (אך לא כמו המלט המצווה על אופליה "אל המנזר לכי! לא אהבתיך!" ולא רק משום שאופליה בדויה, ואלואיז היֹה הייתה ואכן הלכה אל המנזר. אלואיז, מלמדים אותנו מכתביה, קורצה מחומר אחר. טעות תהיה בידינו אם נראה בה דמות סבילה בעלילת חייה).

שנים רבות מפרידות בין הזמן שבו אבלר ואלואיז כותבים זה אל זה ובין הזמן שבו התחוללו האירועים שמתוארים בחליפת המכתבים. הם כבר אינם אנשים צעירים. לכאורה הִקהה חלוף הזמן את עוקצם של המאורעות. למעשה הוא רק חשף כי "העבר לא מת. הוא אפילו לא עבר", כפי שכתב ויליאם פוקנר במאה העשרים. כי אותו עבר חי בתוכם וממשיך להיות גורם מכריע בחייהם, לא רק משום שעיצב את אופיים אלא מפני שהוא לא מניח להם. הרגשות עדיין עזים, המחיר עדיין משולם, סכנה עדיין מרחפת על ראשו של אבלר. אם יש השלמה בדבר גורלם, נמצא אותה בעיקר במכתביו של אבלר, והיא מלוּוה בידיעה שהכאב לא שכך.

אלואיז כתבה לאבלר. אבלר השיב לאלואיז. את המכתב הראשון כתב אבלר אל ידיד, שקרוב לוודאי נברא רק כפונקציה רטורית כדי לגולל את סבלותיו של הכותב, ואהובתו אלואיז כלל לא הייתה הנמענת המפורשת שלו. ואכן, השאלה למי כתב אבלר אינה נושאת תשובה פשוטה. "לכאורה אין בזה שום ספק," כתב סארטר ב"הספרות מהי", "כותבים בשביל הקורא האוניברסלי". אך את מקומו של הידיד הבדוי, הנמען השותק־תמיד של הווידוי, תופסת אלואיז בשר ודם. היא מתבדלת כאן מאותו אידיאל ספרותי, מאותו קורא אוניברסלי שגם על תוקפו אפשר לערער. אלואיז כותבת לאבלר ובכך מציבה עצמה כנמענת האמיתית של המכתב. היא הופכת את המכתב הבודד לאיבר ראשון בסדרה. בכך היא למעשה מייסדת את חליפת המכתבים הזאת, את האפשרות המשותפת שלהם לדבר זו אל זה.

במכתבו הראשון אבלר כתב על אלואיז, גם אם לא ישירות אליה. כי עליה הוא שח: "הלימודים העניקו לנו הזדמנות להתמסר כליל לאהבה ומקום מחבוא, כפי שביקשה האהבה. הספרים היו פתוחים, אולם נאמרו יותר מילות אהבה מאשר מילות לימוד; הנשיקות היו רבות יותר מדברי העיון. ידי נשתלחה תכופות יותר אל חזה מאשר אל הספרים. העיניים שיקפו אהבה יותר משכיוונו אל הכתוב." תשובתה של אלואיז אינה התפרצות בעלמא. ממרחק השנים היא נדמית כתשובה היחידה האפשרית לזה שהצהיר שברצונו לנחם אחרים באמצעות תיאור ייסוריו. בתודעתם של הקוראים מנקרת האפשרות שאלואיז היא־היא לעולם הנמענת הראשית של מכתביו. הרי היא זאת שמכתביו ושיריו של אבלר, גם אלה שאבדו, הופנו אליה. וכך כתבה לו, "כשחשקת בי בעבר לתענוגות הבשר, הצפת אותי במכתבים, ובזכות שיריך הרבים נישאה אלואיז שלך על שפתי כול. שמי הדהד בכל הרחובות ובכל בית ובית. האם לא נכון יותר שתקרא עתה לעבוד את אלוהים ביתר שׂאת משקראת לי בעבר לתשוקות הבשר?"

בפתח מכתבה הראשון ניתן למצוא עדות לא רק לנוכחותו הגדולה של אבלר בחייה (כמורה דרך רוחני, כזיכרון, כאהוב רפאים כמעט) אלא גם לרצונה שלה לתפוס, ולו במילים, את כל יחסי הקרבה שנשזרו ביניהם, אלה הקיימים ואלה המדומיינים. אלו שיכלו להיות ואלה שהתנפצו. כי כך כתבה:

"לאדונה, או, נכון יותר, לאביה; לבעלה, או, נכון יותר, לאחיה; שפחתו, או נכון יותר, בתו; אשתו, או, נכון יותר, אחותו; לאבלר, אלואיז."

מה שנדמה כהיסוס (כיצד אפנה אליך, איך לכנות אותך, אותנו) נוכל להבין גם כערעור על זהות הגיבורים הראשיים. שנים עברו. הם כבר לא אוהבים צעירים (אלואיז עצמה הייתה צעירה מאבלר בעשרים שנה). אם כך מה הם זה בעבור זו וזו בעבור זה? שורות הפתיחה אומרות בגילוי לב מושלם: אבלר בעיני אלואיז הוא אדון, אח, בעל ואב. אך יותר מכך, רומזת אלואיז, הם זה לזו עולם ומלואו. הקטגוריות הברורות מתערערות רק כדי לגלותן מחדש. ואכן, במכתב הבא הריבוי מצטמצם והיא כותבת: "מאותה אחת אל אותו אחד". תוארי הכבוד הוסרו, וגם הצורך בהגדרת הקרבה הוסט. האינטימיות הושגה. בכך היא קובעת שמעתה הם משוחחים, כלומר כותבים, בלשון אתה.

אבלר לעומתה מסמיך את יחסיהם אל הפן הדתי. גם אם נלחם בממסד הדתי, הוקע ונרדף, הוטל מום באיבריו, אבלר היה ונותר קתולי מאמין כפי שעולה ממכתביו וכפי שמבהירה שולמית שחר במבוא מאיר העיניים לספר זה. היחסים מתקיימים עתה בחסות ישו, בחסות אהבת האל, ולכן לעומת פנייתה המרהיבה, הכוללת כול, של אלואיז, הוא פונה אליה כך: "לאלואיז, אחותו האהובה בישו, אבלר, אחיה בישו." ואכן נראה כי גם אם שניהם שבים ומוצאים בדת מסגרת ונחמה, אלואיז גם מותחת ביקורת, מערערת, מגלה סתירות ומבטאת לא פעם אירוניה. לקוראים בני ימינו נדמה שהיא זו שפורעת והוא שסוגר, היא מפֵרה את הסדרים ומרפה את הרסנים ואילו הוא מחזקם. אך כל זה נעשה בחסות הידיעה שכל רסן שיושם — הושם מאוחר מדי. הכול כבר נפרץ ביניהם. כל חוק ורסן חיצוני הוא כנעילת האורווה אחרי שהסוסים ברחו ממנה.

התרבות המערבית משופעת חליפות מכתבים מפורסמות, אבל מה שגורם למכתבים אלה לא רק להימנות עמן אלא להזדהר, הוא הכוח ששואב אותנו פנימה: אלה הם דברי אמת, ולא רק משום שנכתבו בידי אנשים חיים על אודות חייהם שלהם. הכול יודעים כמה משעממים עלולים להיות מכתביהם של אנשים שחוו מאורעות גדולים.

והנה, ככל שהמאורעות שחוו אבלר ואלואיז היו מסעירים ומטלטלים, דומה שהמכתבים עצמם הפכו לעיקר. "בראשית היה הדבר" נאמר בפתח הבשורה על פי יוחנן. והנה אף שבראשית יחסיהם היה אותו רומן סודי שאחריתו מחרידה, המכתבים גורמים לנו להאמין שבעומקם של הדברים, "בראשית הייתה המילה", הדבר המדובר, הדבר הכתוב. המילים הן שנושאות את האהבה העמוקה, את התשוקה שחיה גם בלי גוף, כי נדמה שהגוף כבר הפך למגילה כתובה, לצרור מילים. ואלה הם בעיקר מכתביה של אלואיז על עוצמתם ועומקם, על האומץ הגלום בהם, שמעניקים להתכתבות הזאת את יופייה ואופייה החד־פעמי המשתמר לאורך דורות.

המכתבים מלמדים אותנו כי אבלר ואלואיז חיו ונשמו והתעלסו ("התמסרנו לזימה" כותבת אלואיז) וחוו פרידה וסימון בבשר ופירוד וסבל. המילים הפכו בעבורם לתחליף (לגוף, למגע, לקרבה, להיות יחד) והיו לדבר עצמו. אמנם המכתבים מעידים על תבונת המחברים, על ההכרה שלהם, על שליטתם בלשון הפיוטית, אבל יותר מכך, הם היו למקום שבו מתקיימים החיים. הם תחליף שנהפך למקור חדש. מקור לקוראיהם הרבים לאורך השנים, לנאהבים ולחסרי האהבה, ואפשר לשער, שכך גם למחברים עצמם.

לא בכדי המכתבים האלה פועלים עלינו כפועלה של ספרות טובה. הם משנים אותנו. את הנחות היסוד שלנו, את המובן מאליו (לגבי מה ראוי לגבר ומה ראוי לאישה, לגבי תפקידם ותפקודם של כומר ונזירה, למשל, או יחסים בין מורה ותלמידה, אפילו לגבי הורות שקיומה כמעט נעלם מהמכתבים, אף שלשניים נולד בן). הם גורמים לנו לבטוח מחדש בכוחה של האהבה, לאו דווקא אהבה שבסופה חיי משפחה ודומסטיקה, אלא אהבה מכלה ופוצעת, שנעה כמו סוּפה בחיי האוהבים. הם מעמתים אותנו עם העמדות המוסריות שלנו, עם הטעם הטוב ועם המוסכמות החברתיות, הם מפגישים את הרוח עם הבשר והמפגש אינו מוליד רק יופי. כי למעשה שום דבר, שום הנחת יסוד לא תוכל להקדים הכרזה כמו זו של אלואיז: "שהדי במרומים שאילו היה שליט העולם, הקיסר אוגוסטוס, מכבדני בנישואים ומעניק לי תבל ומלואה לנצח, יקר ומכובד היה יותר בעיני להיקרא הזונה שלך מאשר הקיסרית שלו." אין לנו תיבה או מגירה מוכנה מראש כדי לשים אותה בה. עלינו להתמודד עם המילים. עם ההבנה שאֵם מנזר היא שכתבה אותן. שהיא הייתה נזירה גם בשעה שכתבה אותן ואהובהּ שנמנע ממנה היה נזיר שסורס.

ספר זה, במתכונתו המוצגת כאן, הוא מפעלה של שולמית שחר. היא תרגמה את המכתבים מלטינית וביארה את הנאמר בהם, תיארה את הרקע ההיסטורי המורכב, וביארה את האלוזיות וההקשרים. התברכו הקוראים בעברית שנמצאה להם מהדורה שכזאת. נשוב ונקרא על אהבתם הנואשת של אבלר ואלואיז.

יערה שחורי

2016