אחינועם

ילדוּת ובחרות

נולדתי הרחק מהים, בגבעות של שילה.

שנות ילדותי הראשונות היו שנים שמחות. אני הבת הבכורה. אחיותיי התאומות נולדו כשהייתי כבר בת שבע. כבת יחידה זכיתי להיות קרובה לאימא והיא הרעיפה עליי אהבה, תוך שהיא מלמדת אותי את מלאכות הבית.

מצבנו הכלכלי היה טוב, אך אימא לא הסכימה שיהיו לנו שפחות. אפילו את המלאכה המפרכת של טחינת החיטה, התעקשה לעשות בעצמה. אבא עבד ללא הרף ולא התערב יותר מדי בניהול הבית שהיה נתון כולו לאימא.

אהבתי לעבוד עם אימא ברחבת הבישולים. הייתי נעמדת על השרפרף הכחול ועוקבת אחר תנועותיה. בעיקר אהבתי ללוש בצק ולהכין ממנו לחם במגוון צורות וגדלים.

בבקרים הייתי מתעוררת לקול הטחינה החדגוני של זרעי החיטה באבן הריחיים. אימא הייתה כורעת ברך ומזיזה את הרכב הלוך ושוב על פני השֶׁכֶב. נהגתי לשכב ולדמיין איך כשאגדל אחליף אותה במלאכה הקשה הזאת והיא תוכל קצת לנוח.

בימי חול לשנו בצק מקמח חיטים משובח. אבל בימי שישי, אימא הייתה מפנקת אותנו בלחם מבצק סולת טחון דק, שעליו היינו מפזרות זרעי קצח שחורים.

תמיד נהגנו לטעום יחד את התבשילים המתבשלים על הכירה. אימא הייתה נוהגת לשאול אותי, ‘אחי, מה חסר בתבשיל הפעם?’

היא אמרה שיש לי ‘את זה’, ואני הייתי הילדה הכי גאה בשילה.

אבל מרגע שנולדו התאומות, עטרה והודיה, משהו השתנה בבית. אבא החל להתבודד ימים שלמים. הוא לא התייחס אלינו כלל, ואסור היה להפריע לו.

אחר כך התרבו היעדרויותיו מהבית, וכשהיה חוזר, היו לו התפרצויות כעס נוראיות. לא הבנתי אז על מה הם היו רבים. אבל תמיד הדהדו בבית קולות רמים של צעקות, חבטות ובכי חרישי של אימא.

בוקר אחד יצאנו עם התאומות לטייל בשדות שבפאתי העיר. הימים, ימי חודש ניסן. שמש נעימה זרחה בשמיים בהירים ונטולי עננים.

כל אותו יום שהינו בשדות הבר מחוץ לשילה. שיחי האזוב היו בשיא לבלובם ואנחנו התמסרנו למלאכת הקטיף. משקטפנו כמות גדולה של ענפים, שמנו פעמינו חזרה הביתה. התאומות נהנו מהאוויר הצח ולחייהן הפכו ורודות. כל הדרך חזרה שרנו שירים בשני קולות וצחקנו בלי הפוגה.

בשובנו הביתה התיישבנו על שני שרפרפים, ויחד פירקנו את האזוב מן הגבעולים לתוך קערת חמר ענקית שאימא הציבה בינינו. על מצע שהונח לצידנו נמנמו התאומות. השמש השוקעת שלחה את קרניה הכתומות אל תוך רחבת הבישולים והפיחה בנו עליצות.

היינו שקועות בעבודה ואז שמענו את קולו החזק של אבא ואת צעדיו המתקרבים. הוא פיזם איזה שיר בקולי קולות יחד עם מישהו נוסף. אימא מיהרה להזדקף, סידרה את בגדיה ואת תסרוקתה, והניחה את הקערה הגדולה על שולחן העבודה. אבא נכנס לרחבת הבישולים, ועימו הגבר הנוסף שנשאר לעמוד בפתח.

כהרגלו, מבלי לברך אותנו לשלום, פנה ישר לאימא, ‘אוכל, אישה!’ קרא וליווה את קריאתו במכה קולנית שהנחית על שולחן העבודה שלנו. הקערות שעליו רעדו קלות.

‘הנה’, אמרה אימא בקול רגוע ונעים מבלי להסיר את עיניה מעלי האזוב שמילאו את הקערה.

הבטתי בפניה, ניסיתי להבין אם פנייתו הבוטה של אבא פגעה בה. אבל פניה היו חתומות, נטולות הבעה. נראה לי שהקערות שעל השולחן נפגעו יותר ממנה.

‘הנה’, אמרה שוב, ‘אחינועם תגיש לכם שתייה חמה ועוגיות סולת עד שהארוחה תהיה מוכנה’.

הגשתי להם את הכיבוד ועוד הוספתי דבלים מתוקות. אימא תכננה לסיים קודם את הכנת אבקת האזוב. היא טחנה פרחים אדומים של צמח האוג שקטפנו יחד מזמן וייבשנו. אז קלתה גרעיני שומשום על האש ומעכה את עלי האזוב אל תוך קערה עם שמן זית. לבסוף ערבבה הכל בקערת החמר הגדולה והמטבח התמלא בריח התבלין המבושם שצבעיו העמוקים, ירוק ואדום, התערבבו זה בזה.

התאומות החלו מתעוררות, אבל אימא שרה להן בקולה העדין שירים מרגיעים והן שבו ונרדמו. מלאת סיפוק הביטה אימא בקערת האזוב המונחת על השולחן. היא ניגבה את ידיה והתפנתה להכין לאבא ולאורח את הארוחה.

סייעתי לה כמובן בכל המלאכות הנלוות לבישול, קילוף, חיתוך ומיון. עבדנו יחד בנחת, בזמן שאבא ישב עם החבר בתוך הבית ופטפט.

את השלווה חתכו צעקותיו של אבא שנכנס בצעדים קולניים אל רחבת הבישול.

‘נו, כמה זמן צריך לחכות בבית הזה?!’ רעם והתקרב אלינו בעיניים רושפות.

‘כבר אני מגיש–’ התחילה אימא לומר בקול רועד. הפעם באמת נבהלה.

היא לא הספיקה להשלים את המשפט. בתנועה פתאומית, הפך אבא את הקערה הענקית שעבדנו עליה בסבלנות כה רבה, וניפץ אותה על השולחן. האזוב הריחני התפזר על פני המטבח כולו.

לרגע נעצרה נשימתי. גופי התחיל לרעוד. דמעות כיסו את עיניה של אימא. אבא לא התרגש כלל מהכאב שחשנו ומעמלנו שהושחת. בלי לומר מילה הסתובב ויצא.

התאומות התעוררו בבהלה והחלו לבכות. לקחתי אותן בזריזות וברחתי איתן החוצה. אימא לא אמרה מילה ונשארה שם לבדה.

כשהצלחתי סוף סוף להרגיע את אחיותיי, דמיינתי לעצמי שוב ושוב איך הייתי עונה לאבא לו הייתי אשתו. נשבעתי לעצמי שבחיים לא אתחתן עם מישהו שיהיה רע אליי ויצעק עליי ככה.

השנים חלפו. אני בגרתי והפכתי לנערה בשלה לנישואין. הוריי החלו מדברים על שידוך הולם. לאבא היה חשוב לקבל מוהר רב עבורי. ימים שלמים הסתובבתי עם כאבי ראש חזקים מפחד שישיאו אותי לגבר שלא ימצא חן בעיניי. אבל למרות שפה ושם נכנס איזה גבר לשוחח עם אבא, דבר לא קרה. נראה שאבא לא הצליח להשיג עבורי מוהר גבוה דיו, ואני נשמתי לרווחה.

עונת החריש הגיעה. לפני בוא הגשמים, יצאו אימא ואבא לסיור בשדות שלנו. עד היום אינני יודעת מדוע אימא התלוותה אל אבא דווקא לסיור הזה. לפני שיצאה הורתה לי ולאחיותיי להכין את ארוחת הערב בהיעדרם.

רק כאשר הארוחה כבר הייתה מוכנה, שמנו לב שהורינו מתמהמהים. האצתי באחיותיי לערוך את השולחן, מנסה להסתיר מהן את הדאגה שהחלה לכרסם בליבי. כשכל ההכנות הושלמו, נעמדנו שלושתנו בפתח הבית. שעה ארוכה בהינו בשביל העולה אל ביתנו מצפות לראות את דמויותיהם המתקרבות של הורינו.

במקום דמויותיהם, זיהינו לפתע מרחוק את אליעם שהיה ממונה על עבודות השדה במשפחתנו. משהו בגופו השפוף ובאופן הליכתו עורר בי אי־שקט. לא העזתי לומר דבר.

בצעד מהוסס הוא נכנס אל הבית, ואני עקבתי אחריו במבטי משותקת מפחד. אליעם התיישב בכבדות וביקש מעטרה שתלך לקרוא לראומה השכנה שלנו.

‘איפה אימא ואבא?’ שאלה אותו הודיה.

‘תכף ראומה תבוא ונספר לכם הכל’, ענה אליעם.

הרגשתי שמשהו לא רגיל קרה. הייתי צעירה אבל כבר הבנתי שבמצבים כאלה כדאי לפעול. לא בדיוק ידעתי מה לעשות, אבל ליתר ביטחון מיהרתי להביא לשולחן כד מים וספלים.

ראומה נכנסה לבית והושיבה אותנו לידה.

‘איפה אימא ואבא?’ חזרה הודיה על שאלתה.

‘אבא שלכם התקרב לפועל שחרש את השדה’, התחילה ראומה לספר.

‘תסבירי למה הוא התקרב אליו’, נכנס אליעם לדבריה.

‘זה לא משנה למה’, ענתה לו ראומה.

‘זה כן משנה. טוב, אני רואה שאני צריך להסביר את זה. אבא שלכן רצה לבדוק מקרוב את השור החדש שרכש במחיר מציאה ביריד האחרון’.

‘נכון’, נזכרתי, ‘זה מה שהוא אמר לאימא לפני שהם יצאו מהבית’.

‘אבל אז, ישמור אתכן האל, השור נבהל כנראה ובעט באבא בעוצמה רבה, שלא נדע, שלא נדע’, המשיכה ראומה.

‘אימא’לה’, קראה עטרה.

‘אז מה קרה לאבא?’ שאלה הודיה שוב.

‘אבא נפגע קשה מאוד’, ענה אליעם, וראומה המשיכה לחבק אותנו ולחשה כל מיני לחישות שכנראה נועדו למנוע אסונות נוספים.

‘אז איפה אימא?’ שאלה הודיה.

‘אהמ…’ כחכחה ראומה בגרונה. הגשתי לה כוס מים מהכד שהכנתי.

‘אימא שלכן הייתה מאוד גיבורה ומיהרה אל אבא כדי לעזור לו’, ענתה ראומה והשתתקה.

‘אבל אז’, המשיך אליעם, ‘השור השתולל עוד יותר והמחרשה שאליה היה רתום פגעה בראשה’, הוא מיהר לסיים את דיווחו.

‘אז איפה אימא עכשיו? ואיפה אבא?’ המשיכה הודיה לתהות.

‘הם… הם אינם… הם לא יבואו… הם לא בחיים יותר’, לחשה ראומה.

עטרה כיווצה את מצחה. עיניה של הודיה נפקחו לרווחה וידיה כיסו את פיה. הן בהו בראומה וניסו לעכל את מה שכרגע שמעו.

דממה השתררה בחדר. ואז החלה הודיה לבכות. הפעם אני מיהרתי לחבק את שתיהן. ראומה ואליעם לא מצאו את המילים המתאימות ורק בהו זה בזה בלי לומר דבר.

פתאום שאלה עטרה, ‘אז מה יהיה איתנו עכשיו?’

ואני ישר עניתי, ‘הכל יהיה בסדר. אני אחותכן הגדולה, ואני יודעת לטפל בכן, אל תדאגו’.

לא היה לי ברור איך הוצאתי מפי את המילים הללו, כי בכלל לא הייתי בטוחה שאכן אצליח במשימה הזו. אבל ידעתי שאני חייבת לומר משהו, לעשות מעשה, לתפוס פיקוד.

כך סיימו הוריי את חייהם.

כמה סתמי, כמה נורא.

הם מתו יחד, אבל אנחנו נשארנו לבד.

אנשים הגיעו לנחם ומילאו את הבית. הסתובבתי ביניהם וקלטתי קטעי שיחות. מתוך דבריהם הבנתי מדוע השור שפגע באבא היה כל כך זול.

‘אתה ידעת שהשור הזה היה שור מועד?’ שאל אחד השכנים את חברו.

‘השור הזה גרם בעבר למותה של שפחה, אך בעליו סירב להורגו’, ניסה השכן להסביר.

‘מה אתה אומר? אז לפי החוק בכלל היה אסור לו למכור אותו?!’ הוסיף חברו.

‘נכון, אבל הוא תכנן להרוויח עליו עוד קצת כסף במרמה ולכן מכר אותו, אם כי בזול’.

‘ממש צדיק!’ הוסיף גבר שלישי שלא הכרתי, ‘לפי החוק הוא היה חייב להמית את השור הזה’.

‘שמעתי שהוא זומן למשפט אצל הדיינים ביום החמישי בשבוע’, סיפר שכן אחר.

התאבלתי על מותה של אימא ימים רבים. ניסיתי להתנחם בזיכרונות הטובים שנשארו לי משעותינו המשותפות. על אבא לא הצלחתי להתאבל מעולם.

בן לילה נחת עליי משא כבד. צעירה וחסרת ניסיון הפכתי להיות אימא לאחיותיי ומנהלת המשק המשפחתי.

כך, בדרך הקשה, למדתי את כובד משאה של אחריות. להפתעתי, אהבתי את תחושת העצמאות שהיא הסבה לי.

הימים חלפו לאיטם, גם אני וגם אחיותיי בגרנו.

‘אנחנו צריכות להתחתן’, אמרתי לאחיותיי ערב אחד.

‘למה להתחתן? מה רע לי ככה?’ הודיעה עטרה.

‘מה את חושבת, הודיה?’ שאלתי.

‘אני לא מתכוונת להתחתן לעולם’, הצהירה הודיה. ואז הוסיפה, ‘את כבר בטח שכחת כמה אימא סבלה מאבא, ולא רק מהצעקות שלו’.

‘מי מבטיח לנו שהבעלים שלנו לא יתנהגו אלינו אותו הדבר?’ תהתה עטרה.

‘נכון, אף אחד לא יכול להבטיח לנו דבר כזה’, הסכמתי איתן, ‘אבל אני בכל זאת רוצה בעל ומשפחה’.

‘אין בעיה’, אמרו שתיהן, ‘אנחנו נתמוך בך, המשפחה שלך תהיה המשפחה שלנו’.

מזל שלאימא ואבא לא הייתה משפחה. כך יכולנו להתנהל בצורה עצמאית מבלי שמישהו ייקח עלינו חסות ויחתן אותנו בעל כורחנו. אימא הייתה בת יחידה והוריה נפטרו כשהייתה ילדה, ואבא גורש ממשפחתו בהיותו נער בגלל איזה אירוע שמעולם לא הסכים לדבר עליו. וכך נשארנו לגמרי לעצמנו.

שמחתי על עצמאותנו, אם כי זה לא היה פשוט. בית בלב שילה שגרות בו שלוש נערות צעירות, נחשב בעיני לא מעט בחורים לטרף קל. בלטו ביניהם בחורים חסרי רכוש או חסרי מעמד. הם החליטו שיתומות הן קלות להשגה ומחירן נמוך. לא פעם היינו קורבן להטרדות, ומהר מאוד נאלצתי לפתח גינוני קשיחות כדי להגן עליי ועל אחיותיי.

עד מהרה השגתי לנו שני כלבי שמירה גדולים. הם התמקמו בפתח ביתנו והפנימו בזריזות את תפקידם. אף גבר לא יכול היה להתקרב אלינו בלי שהכלבים יתנפלו עליו.

אם הבחור היה שורד את קבלת הפנים המחרידה שהם ערכו לו, הוא היה נתקל בתגובה קשוחה ובלתי נעימה בעליל מצד שלושתנו.

מבין שלושתנו עטרה היטיבה לעלות על נקודות התורפה של המחזר החצוף ולפגוע בכבודו. עד מהרה נפוצה בעירנו השמועה שכדאי להניח לנערות היתומות לנפשן. המסר שלנו הופנם.

אבל השנים לא עמדו מלכת, והגיע זמני לקבל החלטות. בניגוד לאחיותיי, רציתי מאוד להקים לי משפחה משלי. רק לא ידעתי איך לעשות זאת.

כשהסתובבה השמועה בשילה על האירוע השנתי של ‘המחוללות בכרמים’ הקרב ובא, ידעתי שזו ההזדמנות שלי.

‘אחינועם, מה זה אירוע ‘המחוללות בכרמים’?’

‘זה אירוע שמתרחש בשילה פעם בשנה. נערות בתולות מגיעות לכרמי שילה לחולל בין הכרמים, ובחורי שבט בנימין הרווקים נקראים לחטוף אותן על מנת להתחתן עימן’.

‘מימיי לא שמעתי על דבר כזה מוזר’, אמרה סרינה.

‘נכון, זה מוזר במיוחד בעיני מי שלא גדל איתנו ויש לזה סיבה שקשורה לתולדות שבט בנימין, אבל אני לא איכנס לזה עכשיו’.

‘טוב, סליחה’, מיהרה סרינה לחזור בה, ‘אז סיפרת שאירוע המחוללות זו ההזדמנות שלך…’ הזכירה לי סרינה.

‘כן, נכון, תודה’.