עד הדמעה האחרונה

‘עכשיו אני!’

כשאימא שלי הגיעה לגיל 60, היא החליטה להגשים חלום שליווה אותה כל חייה: להיות דוגמנית.

 

בגיל 60 וחודשיים היא כבר צעדה לראשונה על מסלול של תצוגת אופנה. זה היה המסלול הנחשב והנחשק ביותר במסגרת שבוע האופנה הישראלי.

 

שנתיים בלבד לאחר שהעזה לבטא בקול רם את חלומה ולהגשימו, היא נפטרה מסרטן הריאות.

 

היא הייתה בת 62 במותה.

 

אימי נחטפה מהחיים במהירות בלתי נתפסת – עשרה חודשים ושלושה ימים עברו מיום גילוי המחלה ועד שהיא נפרדה מהעולם הזה.

 

היא נפטרה במיטת בית החולים, כשהיא לבושה בשמלת מעצבים בצבעים פסטליים עליזים שאהבה במיוחד. הרופאים ביקשו כמובן שתנהג כמו שאר המאושפזים, ותעבור לכתונת בית חולים ירוקה, אחידה ונוחה להלבשה ולהסרה, אך היא סירבה. לאורך כל תקופת האשפוז, וגם בבוקר האחרון לחייה, שמרה אימי על מראה מטופח, כשציפורני הידיים והרגליים שלה משוחות בלק אדום עז. רגע לפני שעיניה הכחולות-שקופות קפאו ונותרו פקוחות בשניות שבהן פרחה נשמתה מתוך גופה הגרום, עוד הקיפה אותן מניפת ריסים מלאכותיים שחורים וצפופים, זיכרון מצילומים לקטלוג אופנה שבהם השתתפה יומיים לפני מותה.

 

בתוך שנתיים בלבד מהיום שבו החליטה להיות דוגמנית, הצליחה אימי להגשים את חלום ילדותה.

היא הפכה מאישה אנונימית לדוגמנית, שמאז התצוגה הראשונה צעדה עוד שלוש פעמים בשבוע האופנה הישראלי, עלתה על בימת הביוטי סיטי בגני התערוכה שבתל אביב, הצטלמה לקטלוג תכשיטים בין-לאומי של המעצבת שנהב עופר ולעשרות הפקות עצמאיות שיזמה, ושהסעירו את הרשתות החברתיות, וגם הספיקה לנהל משא ומתן להובלת קמפיינים של קניון גדול ובנק מוביל, שראו בה פרזנטורית פוטנציאלית. החוזים כבר היו מוכנים לחתימה, אבל היד לא יכלה עוד לחתום.

 

בתוך שנתיים בלבד הצליחה לעשות את מה שרבים לא מעיזים, מספיקים או מצליחים לעשות במסע חיים שלם.

 

בתוך שנתיים בלבד הפכה לכוכב זוהר שנדלק באור גדול ובער במהירות ובעוצמה כפולות ומכופלות.

 

עד שבא המוות הנורא.

 

אימי הקפידה ללמוד מהטובות ביותר. שחקניות קולנוע הוליוודיות, ובראשן אליזבת טיילור, שעליהן קראה בשבועון ‘להיטון’ ז’ל, היו מורותיה הרוחניות לאסתטיקה וליופי. הזמרת אילנית הייתה מושא הערצתה, וכשצבעה את שערה לבלונד ביקשה מהספר ‘להיות כמו אילנית’. בנעוריה השתמשה במגהץ כדי ליישר את שְׂער ראשה על גבי מזרן המיטה ולהידמות לשחקנית הקולנוע אלי מקג’רו מהסרט הקלאסי ‘סיפור אהבה’.

 

והעובדה שחייה לא התנהלו בהוליווד, אלא בבת-ים של תחילת שנות ה-60 כבתם של שרה ויהודה שפירא, חקלאי ואחות מיילדת ששירתה בצבא הבריטי, אנשים צנועים שחינכו את שלושת ילדיהם לדרך ארץ ולעבודה קשה – נו באמת, לא אישה כתמר אברמוביץ’ תניח לעובדה שגדלה רחוק מעולם הזוהר לקלקל סיפור מעולה. גם אם לקח לה זמן להוציא אותו אל הפועל.

 

כן, להיות דוגמנית היה חלום ילדות מבחינתה, אבל היא הצליחה לממש אותו בשלב מאוחר יחסית, מכיוון שהיא הפכה לאימא שלי כשהייתה בת 20, והפכה לאישה גרושה בגיל 27.

 

זה היה באמצע שנות ה-80, כשגירושים נחשבו לבושה גדולה, כשדוגמנות הייתה עבודה לא מספיק מוערכת, וכאשר הרשת החברתית – שמסייעת כיום לכל כך הרבה אנשים להגשים חלומות – הייתה סוג של מדע בדיוני.

 

אז אימי, שהבינה שיותר דחוף לפרנס את הבן שלה מאשר את החלומות שלה– דחקה הצידה את התשוקה לצעוד על מסלולי התצוגות ובחרה להיות גננת. במהלך עשור היא חינכה מאות ילדים בגן שהיה סמוך למעברה הישנה בבת-ים, ואף זכתה לביקור הוקרה של נשיא המדינה דאז יצחק נבון, שהגיע ללמוד מקרוב כיצד משלבים משחקים בארגז החול לצד טכנולוגיית המחשבים הביתיים של שנות ה-80. הגן שלה נבחר להיות מהראשונים ששילבו תוכנות לימוד לפעוטות.

אבל אז היא החליטה לעזוב את ההוראה.

 

כאימא לביאה ופרודה טרייה, היא הבינה שעליה להגדיל את הכנסתה כדי להבטיח את עתידי. אך היו סיבות נוספות, שלא קשורות בפרנסה או בהורות, שגרמו לה להחליף את תעודת ההוראה שרכשה בסמינר הקיבוצים בכרטיס לכיוון חדש.

 

‘אני רוצה לנעול לעבודה את נעלי העקב הכי גבוהות שיש לי, להתאפר וללבוש את השמלות הכי מגונדרות, בלי לחזור הביתה בבגדים שהוכתמו בצבעי גואש או בשובל של נזלת’, שמעתי אותה משתפת חברות קרובות.

 

ואכן, כשהחלה לעבוד כעוזרת אישית של מנכ’ל חברת הנפט הלאומית של ישראל, היא הייתה יכולה סוף-סוף ללכת לעבודה כשהיא מאופרת ולבושה בסטייל שעליו חלמה, וממש לא הפריע לה שהמסלול היחיד שעליו צעדה היה והמסדרון הארוך בבית גיבור שבתל אביב. היא צעדה עליו בגאון ובשמלות הנהדרות שלה.

 

ביקרתי אותה במקום עבודתה עשרות פעמים, ואני זוכר מקום דחוס עם שטיח אפור מקיר לקיר, עמוס בכתמי קפה וזמן. אבל כשחיטטתי פעם במגירת השולחן המשרדי שבלשכתה, בחיפוש אחר עטים מהודרים ומרקרים, חייכתי לעצמי. החלום היה שם, ולצד קופסת אטבי נייר, זוג מספריים וטיפקס, נשמרו גם גזירי העיתונים שאספה, רק שתצלומיהן של הכוכבות ההוליוודיות התחלפו, והיו הפעם בצבע ולא בשחור-לבן. ג’ודי פוסטר, ג’וליה רוברטס, דמי מור ושחקניות נוספות שצעדו על השטיח האדום בטקס האוסקר או בפסטיבל קאן.

 

לפעמים היא גם הביכה אותי בגלל המניירות הסטייליסטיות שלה. למשל, כאשר בחרה ללבוש לטקס בר המצווה שלי אוברול שחור צמוד ומוזר ומעליו ז’קט צבאי מוגזם ומוזהב שנראה כמו פריט שנגנב מהארון של מייקל ג’קסון או חמור מזה: נפוליאון. ‘עכשיו אנחנו בעידן האוברולים’, ענתה כאשר שאלתי למה היא לא יכולה להתלבש בשמלה מגונדרת כמו האימהות של החברים שלי. ‘את השמלה החגיגית אשמור לחתונה שלך’.

 

כך חלפו להן אופנות ושנים.

 

לאחר שחברת הנפט הלאומית של ישראל נסגרה, היא עברה לעבוד בחברת כוח אדם. הקומה ה-19 של בית גיבור הוחלפה בקומה ה-28 של כולבו שלום, את השטיח הדהוי החליפה רצפת פרקט חדשה, אבל דבר אחד לא השתנה: מגירת כלי הכתיבה עדיין הכילה תצלומים של בגדי מעצבים ותמונות משטיחים אדומים.

 

כשהגיעה לגיל 50 חשבה אימי שחלום הדוגמנות איננו רלוונטי עוד עבורה. אחרי הכול, כבר שנים מספרים לנו שהעולם שייך לצעירים. היא המירה את חלומה במחשבות על אחורי הקלעים של עולם האופנה ואמרה שכאשר תצא לפנסיה, תלמד להיות סטייליסטית אישית או מאפרת.

אבל כדרכם של חלומות, המשמעותיים שבהם אינם מרפים מאיתנו, וכך יום אחד, קצת אחרי יום הולדתה ה-60, החליטה לראשונה בחייה לנסות ולכבוש את מסלול האופנה שעליו חלמה תמר הילדה והנערה.

 

בהשפעת הספר והרצאת הרשימה, שאותה שמעה מאות פעמים במסגרת עבודתה לצידי, העזה אימי ‘לצעוק’ את חלומה ברשתות החברתיות.

 

‘יש לי חלום להיות דוגמנית. כן, אני יודעת. אני כבר בת 60. אבל מהבן שלי למדתי שחלומות צריך ‘לצעוק’ ושחלומות נועדו להגשמה. אז אני כותבת כאן שאני רוצה להצטלם תמונות מקצועיות על ידי צלמים מקצועיים ועם בגדים יפים של מעצבים. מוזמנים לתייג ולשתף אנשים רלוונטיים שיכולים לסייע או לכתוב לי הודעות בפרטי’.

 

בתוך דקות, כפי שקרה וקורה עם חלומות נוספים ש’נצעקו’ ברשתות החברתיות, זכתה למבול תגובות תומכות והצעות נדיבות. אחת המגיבות הייתה הצלמת ליה יפה, שבאותם ימים הגיעה לגיל 50 והחלה את צעדיה הראשונים כצלמת אופנה, תדמית ופורטרטים. כן, אין גיל שהוא מאוחר מדי להגשמת חלומות.

 

‘בואי נחשוב על משהו מקורי. אחר. בואי נשבור את הרשת’, אתגרה ליה, ותמר השיבה מיד: ‘צילומים בשמלת כלה! אישה בת 60 בשמלה כלה זה משהו שיכול לייצר עניין רב’.

 

מוארת בשמלת כלה של המעצבת קארין זלאיט, היא התייצבה בשדרות רוטשילד בתל אביב והצטלמה לעיני נהגים שהשמיעו צפצופי פרגון ועוברים ושבים ששלפו את הטלפונים ותיעדו את הבלונדינית הקטנטונת. התמונות עלו לרשת, ולאחר 5,000 שיתופים ו-16,000 לייקים הוזמנה הדוגמנית הטרייה להתראיין בתוכנית הטלוויזיה צינור לילה.

 

כשתחקירנית התוכנית התקשרה אליי, זה היה בוקר צפוף במיוחד.

 

‘שלום, מדברת לילך מ’צינור לילה”, אמרה בפתח השיחה.

 

‘אני מתנצל. אני לפני שלוש הרצאות רצופות ונסיעה לחו’ל בלילה. אני לא יכול להגיע להתראיין אצלכם’, הדפתי אותה.

 

‘אני מתקשרת כי אני מחפשת את מספר הטלפון של אימא שלך’, אמרה.

 

‘אימא שלי???’

 

‘אנחנו רוצים לראיין אותה על צילומי הכלה’.

 

במהלך התחקיר המקדים לריאיון שאלה אותה התחקירנית מהיכן צץ הרעיון להיות דוגמנית.

 

מה שהתחקירנית לא ידעה זה שהחלום לא צץ. חלומות אף פעם לא צצים. הם נובטים בנו ומתגבשים לאורך שנים. במקרה של אימי זה היה כמו יהלום שהיה צריך לחלץ מבטן האדמה, כדי לאפשר לו לנצנץ מול עיני העולם כולו.

 

‘שמעתי מישהו אומר ‘לצעוק’ חלומות – אז אני צועקת’, הסבירה לתחקירנית מה גרם לה לכתוב את הסטטוס.

 

‘אבל את בת 60’, ציינה התחקירנית את המובן מאליו בעיניה.

 

’60 זה רק מספר’, השיבה אימי, ובלי לתכנן יצרה את המשפט שמאז חתם כל סטטוס שהעלתה לרשתות החברתיות, עד שעצמה את עיניה.

 

פחות מיממה חלפה משידור הריאיון, ותיבת ההודעות בפייסבוק החלה להתמלא בתגובות מנשים שהריעו לה, בהצעות של צלמים ליום צילומים ללא עלות, ובמעצבי בגדים שהציעו להשאיל לה בגדים. והגיע גם טלפון אחד גורלי ממפיק אירועי האופנה מוטי רייף, שאמר, ‘אני רוצה אותך בשבוע האופנה הישראלי!’

 

עכשיו הוחלפה רצפת הפרקט שבמשרד בשטיח אדום, שעליו החל להתגלגל כדור הדיסקו של אימי.

 

בגלגולים הראשונים הוא היה איטי ומקרטע. מעט מהוסס. לעיתים היה נדמה שהוא עומד לסטות מהדרך, שהחלום להיות דוגמנית הוא סוג של גימיק חד-פעמי כאשר מנסים להגשים אותו בגיל 60. לא חמקה גם התחושה שמה שנדמה חינני בעיניה, עלול להיתפס כלא יותר מהתנהלות של ליצנית חצר בלונדינית מתבגרת, עם קמטי הבעה מתונים, דמיון משתולל וגזרה שמורה.

 

אבל כאשר חלפו החודשים, התודעה – גם האישית וגם הקולקטיבית – התרגלה לסטטוס החדש, והסלוגן שלה עודכן ל-’61 זה רק מספר’. היומן של אימי כבר היה עמוס בפעילויות – מפגשים ותצוגות אופנה, ראיונות לעיתונות ולטלוויזיה, הנחיית אירועים והרצאות ואירוח בפאנלים שעסקו ביופי, באסתטיקה ובסטייל.

 

בגיל 61 בסעיף המקצוע בתעודת הזהות המנצנצת שלה היה כתוב: דוגמנית. היא אפילו הרוויחה סכומי כסף מהעיסוק החדש. על הדרך גם הצליחה לדרבן לא מעט נשים בנות גילה, מבוגרות ממנה וצעירות יותר, לעלות ולצעוד על מסלול התשוקה שלהן.

 

תמר אברמוביץ’ הפכה להיות מודל עבור נשים רבות. נכון, היא לא איימה על מעמדן של בר רפאלי או גלית גוטמן, אבל בנחישות ובביטחון היא סללה לעצמה את המסלול להגשמת חלום נעוריה.

כשאימא שלי נפטרה ממחלת הסרטן בקיץ 2019, הרשתות החברתיות געשו וכאבו. עשרות אלפי נשים ספדו לה. נשים שמעולם לא פגשו אותה באופן אישי, אבל כן נחשפו בפרופילים שהקפידה לתחזק למילותיה ולתמונותיה על המסלולים ובמהלך הפקות האופנה, לא נותרו אדישות לאישה שהאומץ היה הדלק שלה.

 

בני המשפחה, החברים הקרובים ואני התעטפנו בכאב ובזיכרונות, אבל גם בעוצמה שהעניקו לנו גילויי הצער והאובדן שהובעו ברשתות החברתיות. מאות אנשים הגיעו להלוויה של אימי, אלפי אנשים, רובם זרים, הגיעו לנחם אותנו כאשר ישבנו שבעה.

 

כולם חזרו ושאלו, ‘איך זה קרה?’

 

איך בתוך שנתיים בלבד הצליחה אישה אנונימית, עם בלונד אפרוחי מתוחזק, לגעת בכל כך הרבה לבבות, כשהיא מגשימה את חלומה הגדול מכול.

 

בלילות השבעה, בזמן שהלם האובדן המוקדם, המחשבות והגעגועים סירבו להרפות, שאלתי את עצמי גם אני, ‘איך כל זה קרה?’ ובתוך כמה ימים גם מצאתי את התשובה.

בשנתיים האחרונות לחייה למדתי מאימי שכאשר אדם עומד מול קבוצת אנשים, אם במציאות הממשית או בווירטואלית, ואומר, ‘אני כאן! תקשיבו לי! תעזרו לי! תסתכלו עליי! עכשיו תורי!‘ נוכח בהירות ונחישות שכזו אי אפשר שלא להביט, להקשיב ולהתפעל. וגם להושיט עזרה. כשאדם מבקש תשומת לב ועושה זאת בצורה ברורה, הוא גם מקבל אותה.

 

גם אימא שלי, כמו יותר מדי אנשים, ואולי בעיקר נשים שמקדישות את עצמן למשפחה, חיה יותר מדי שנים בלי לעשות לעצמה מקום. היא חששה שאם תעז להתמסר לחלומותיה הגדולים, הדבר יפגע בתפקודה כאימא, כסבתא לשתי נכדות צעירות, כאישה עובדת, כבת, כאחות וכחברה. ותנחשו מה? היא טעתה ובגדול. שהרי גם לאחר שהגשימה את החלום שלה בגיל 60, היא המשיכה להיות אימא מצטיינת, הסבתא הכי פעילה בעולם, חברה נאמנה לחברותיה ועובדת ראויה.

החיים, כמו גם ההתבוננות המתמדת באימי, לימדו אותי שלבני האדם יש כוחות עצומים.

 

לאורך חיינו אנחנו מג’גלים בין המשימות השונות, כמו לוליינים מיומנים שאוחזים בידיהם שישה לפידים בוערים המתעופפים במהירות באוויר: לפיד העבודה, לפיד הזוגיות, לפיד הילדים, לפיד המשפחה, לפיד החברות ולפיד ה-אני. לעיתים, בין הלפידים, אנחנו אוחזים גם בכדורי גומי צבעוניים ומכדררים בהם לסירוגין, ובנוסף גם מסובבים צלחות חרסינה על גבי מוט (או סתם מסדרים אותן במדיח).

 

אנחנו הרבה יותר מוכשרים וחזקים מכפי שנדמה לנו, ולמרות זאת, זקוקים לעיתים לתזכורת באשר ליכולת שלנו לעמוד באתגרי החיים, וזקוקים לסיוע של הסובבים אותנו כדי להגיע אל היעד בכל תחום שהוא – בבניית זוגיות, בהשתייכות לקהילה או למקום עבודה, ביחסי הורות וחברות ועוד.

 

ולכן כל שהיה על אימי לעשות כדי להגשים את עצמה בגיל 60, היה בסך הכול להגיד בקול רם, ברור ובוטח: ‘אני כאן! תקשיבו לי! תעזרו לי! תסתכלו עליי! עכשיו תורי!’

 

וזה נכון לא רק בנוגע להגשמת חלומות, אלא בכל דרך משמעותית שאנחנו צועדים בה לאורך החיים.

 

כשאישה אומרת לבן הזוג שלה: ‘אני כאן! תקשיב לי! תעזור לי! תסתכל עליי! עכשיו תורי!‘ רוב הסיכויים שהוא לא יתעלם ממנה ומצרכיה.

 

כשהורים אומרים זאת לילדיהם, הילדים בסופו של דבר יבינו שהוריהם הם לא רק מפעל הזנה ומכשיר כספומט מהלך על שתיים, אלא אנשים בזכות עצמם, עם צרכים וחלומות.

 

כשעובד אומר זאת למעסיקו, הבוס לא יכול שלא להיות קשוב לקשיי העובד, לצרכיו ולחלומותיו המקצועיים והאישיים, המשפיעים על הישגיו במקום העבודה.

 

כשאימא שלי החלה לומר בקול רם ובוטח, לראשונה בחייה, מגיע לי!

העולם הקשיב לה.

 

כתרים הונחו על ראשה.

 

אך מעל לכול, היא הגשימה באיחור של קרוב ל-50 שנה, את אחד מחלומותיה המשמעותיים.

 

ככל בני האנוש, אימי לא הייתה אישה מושלמת, אך היא נפטרה אישה שלמה.

והיא הייתה האימא והמורה הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי.

 

הספר הזה יעביר הלאה את שיעוריה של אימי.

 

מורשת שלא תמיד הייתה מגובשת או חד-משמעית, אך ממשיכה להתבהר ולהתחדד גם לאחר שליבה הפסיק לפעום.