קיץ אחד בחייה של ילדה בת כמעט שבע, בקיבוץ צעיר בדרום הארץ. קיבוץ ללא עץ וללא צל, שמקימיו, חלוצים מדרום […]
בבוקר בבוקר, לפני שרוסיטה — צעדים, חריקה, טראך תריסים, אור פרצים — לפני שרוסיטה תקלף את הסדינים מעל ראשי הילדים ותמלא את החדרים ב’בוקר בא לעבודה! בוקר בוקר בא!’ — קמה ראשונה בשקט בשקט, לובשת מכנסיים קצרים וגופייה, קולעת את שערה לשתי צמות — חלק ביד ימין, חלק בשמאל וחלק בפה — ויוצאת מהחדר על בהונות בלי לדרוך על הקווים בלי לרחוץ פנים ובלי לצחצח שיניים.
בחוץ כבר יום גבוה ומלא שמש וחברים בבגדים עבים של עבודה הולכים וחוזרים, מדברים בקולות, צועקים, שואלים, עונים, אבל האדמה עוד אבקה קרירה וכל צעד יחף מטביע בה פרח ועלה בלי גבעול. הילדים ציירו אדמה בחום ושמים בצבע כחול מכנסיים, אבל האדמה היתה כמעט לבנה והשמים כמעט לבנים והאור לבן ודליל כמו חצי־חלב.
ראשונה מביטה שמאלה, מסתכלת ימינה ולא מחליטה מה להחליט. היום שעבר עוד שוכב לה כמו אבן בבטן; בגלל כל מה שהיה היא שכחה לבדוק איזה חושך מתחבא לה מתחת למיטה ומתחת למיטה שהיתה של יעל ועכשיו היא כבר לא. היא נושמת את אור הבוקר עד קצות האצבעות, עוצמת עיניים ופוקחת עיניים לראות שהיום כבר פתוח לרוחב ואף אחד עוד לא הופיע כדי להגיד לה מה כן ומה לא. עד הארוחת־בוקר יש לה זמן להריח את הלחם בכניסה למאפייה ואולי לאסארו ייתן לה גם היום לכרסם קצת מהקשה. העיקר שכבר בוקר ואור מלמטה עד למעלה ומחתול־החושך הגדול נשארו רק צללים קטנים שמצטופפים ליד הקיר מתחת למיטות.
הריח של הלחם עומד באוויר כמו ענן שקוף. לא צריך להיכנס למאפייה כדי להריח אותו. הוא טעים כמעט כמו הלחם עצמו. ראשונה עוצמת עיניים כדי לטעום את הריח, כי אם רואים פחות מרגישים יותר. אבל רק ריח לא משביע.
— למה את קמה כל כך מוקדמת בבוקר, ראשונה? — לאסארו מתגלה בפתח המאפייה, סינור לבן בתוך ענן לבן — הלחם עוד לא מוכנים! — הוא מנפנף בידו להרחיק אותה — תבוא עוד שעה!
איך היא תדע מתי זה עוד שעה? לאמא יש שעון קטנצ’יק וחמוד עם מחוגים דקים כמו מחטים. לאבא יש שעון גדול עם מכסה נגד אבק. המחוגים שלו יותר עבים והמספרים של השעות יותר גדולים וממנו לימד אותה אבא איך יודעים מה שעה והבטיח לה שעון כשהיא תהיה בת שתים־עשרה. ועד אז, איך היא תדע? כמו שידעו פעם, לפי השמש והצל, הסביר לה אבא, כשהשמש מציצה מאחורי הגבעה והצל ארוך — זה סימן שבוקר והיום בהתחלה. בצהריים השמש באמצע השמים והצל מתאסף מתחת לרגליים כמו שלולית שחורה. ובערב, כשהשמש יורדת לפס של הים שרואים מהמגדל־שמירה, סימן שצריך לחזור לבית־ילדים להשכבה.
בינתיים השמש עוד מאחורי הגבעה, אבל האור שלה כבר ממלא את השמים; אם עולים קצת על הגבעה ועומדים עם הגב אליה רואים את הפס הכחול בסוף השמים שהוא הים, למרות שאין עליו אף אנייה. כשראשונה מציירת ים היא תמיד מציירת גם אנייה, כי רק ים זה פס סתם. היא הכי אוהבת לצייר אנייה של שודדי־ים מניפה דגל שחור מפחיד עם עצמות לבנות. כשתהיה גדולה היא תהיה שודדת־ים, ואת כל האוצרות שהיא תמצא היא תביא לקיבוץ, תניח על השולחן בחדר־אוכל ותגיד לחברים כמו שאומרים בחג הביכורים: פרי יַמִּי הנה הבאתי מְלֹא הטנא רַב פאר, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.
אילו היה לה שעון היא היתה יודעת כמה זמן עבר ואם כבר אפשר לחזור למאפייה כדי לקבל ביס קטן מהקשה, כי הזמן עובר כל הזמן, גם כשלא שמים אליו לב. רק פעם אחת בחיים איש אחד ב’תנ’ך בתמונות’ עצר את הזמן בציור מלא שמש, סוסים ופרשים. ואיך יודעים שזה מה שקרה? כי למטה כתוב בניקוד ‘שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דֹּם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אֲיָלוֹן’.
לאן ללכת כדי שהזמן יעבור? את החיטה כבר קצרו, ובמקום השיבולת בשדה כורעָה ברוח, השדה מלא קוצי־זהב מלמטה ושמש־אש מעל. אז אולי לערוגות לראות אם העגבניות. הנה אחת. אבל זאת ירוקה. וגם זאת ירוקה. אבל זאת אדומה כמו התותים שעל השמלה שאמא מסרה למחסן־בגדים ורותי הושיבה על הכיסא שליד המיטה שלה אחרי שכיבסו ועִמלנו וגיהצו אותה כי ראשונה לכלכה וקימטה.
ראשונה לא רוצה לזכור את מה שהיה, אבל מה שהיה כן רוצה שהיא תזכור אותו; הכול התחיל כשלאורה באה לבית־ילדים לדבר עם רוסיטה ומגדה ועם דליה המורה והציעה שהרצל יברך בגלל ה’בּוֹשׁ ונִכְלָם’ שכתבו עליו בכל העיתונים, אבל ציזלינג ענה לו באבי־אביו, אמרה דליה, ואנחנו נוכיח לו שציזלינג צדק, מי זה ציזלינג, ראשונה לא שמעה את השם הזה אף פעם, אולי הגיע לקיבוץ חבר חדש, אבל אם הוא חדש איך הוא כבר צודק? בבית־ילדים, כשמגיע ילד חדש, הוא יושב בשקט ולא צודק או לא־צודק. מזל שיש לנו את הרצל, המשיכה לאורה להגיד דעות, כי האורח שלנו תמיד מתעניין מאיפה עלה מי שמברך אותו ואם הוא יודע מה השם שלו אומר; רק שלא תשכחו להזכיר להרצל מי היה הרצל, שהוא יודע לענות ולא עושה לנו בושות. אבל רוסיטה אמרה שהרצל הוא ילד קאפְּריצ’וֹסוֹ ויכול ברגע האחרון להגיד שהוא לא מסכים, אז מגדה אמרה שהכי טוב שילד שנולד אצלנו יברך את האורח. מי? עמיקם או רותי? הן החליטו שרותי, כי היא גם הכי יפה וגם הבת של ראול. ואז הן התחילו להתווכח איך להלביש את הילדים לכבוד הביקור; מגדה אמרה, בחולצות היפות של החג ביכורים, אבל רוסיטה כמעט התרגזה, לא צריך לעשות לו הצגות, היא אמרה, שילבשו גופיות שיראה איך אנחנו חיים פה, ואז לאורה שאלה את דליה, מה לבשו הילדים כשהוא ביקר בגְבָת, כשהוא ביקר בגבת התלבשנו חגיגי, הודיעה דליה, ונגד זה לא היה לאף אחת מה להגיד, כי גבת ותיקים ומה שעושים בגבת צריכים לעשות גם פה; אז שהילדים ילבשו את הרקומות של חג הביכורים כי לא בכל יום מגיע לקיבוץ אורח חשוב כזה, סיכמה מגדה, סיפרו לי שהזקן לומד ספרדית כדי לקרוא את דון קיחוטֶה במקור, התחילה לאורה ואז פתאום שמה לב: ראשונה’לה, כמה זמן את עומדת פה? הילדה הזאת תמיד רוצה לשמוע מה אומרים הגדולים, חייכה אליה מגדה ומשכה לה קצת בצמה, לאבא שלי יש ספר על דון קיחוטה, אמרה ראשונה מהר ובלחש כי לא היתה לגמרי בטוחה שזה הספר שעומד על המדף הגבוה. בספרדית? שאלה רוסיטה, מה את חושבת? שתרגמו אותו לעברית? שאלה לאורה, ודליה ענתה, תתפלאי אבל תרגמו, ביאליק תרגם, ולא התווכחו אִתה כי דליה מגבת, וגבת יודעים הכול יותר טוב. את חושבת שאבא יסכים לתת אותו לאורח במתנה, שאלה לאורה את ראשונה, וראשונה הרגישה חשובה ששואלים אותה, והיא נשמה עמוק לפני שענתה, אני יכולה לבקש ממנו. למה צריך לתת לו ספר במתנה, התרגזה רוסיטה, את לא חושבת שפרחים זה מספיק? אבל מגדה אמרה, תדברי יותר בשקט, הילדה שומעת הכול, ראשונה למה את לא בכיתה? שאלה דליה, כי גם את לא, ענתה ראשונה לדליה המורה, הילדה הזאת נעשית חוצפנית מיום ליום, אמרה רוסיטה למגדה, ודליה ציוותה בקול רם וחינוכי: ראשונה תלכי מיד לכיתה, אני תיכף נכנסת, ולמטפלות אמרה בלחש, צריך לחשוב על זה, פרחים זה מספיק, התעקשה רוסיטה, ומגדה אמרה לה שהיא לא ועדת־תרבות ומה שוועדת־תרבות תחליט זה מה שיהיה, וראשונה שמחה כי אמא גם בוועדת־תרבות, ובסוף אמא ומגדה החליטו שהילדים ילבשו את החולצות הרקומות, חוץ מרותי שתלבש את השמלה עם התותים כי היא תברך אותו בשם כל ילדי הקיבוץ והחוץ. ואבא ייתן את דון קיחוטה לאורח במתנה. ויהיה גם זר של גלדיולות.
המורה דליה כתבה לרותי את הברכה, ורותי לקחה הרבה אוויר והתנפחה כמו תרנגולת והיתה מוכנה כבר להתחיל, ואז הוסיפה דליה: בקול רם וברור בבקשה. רותי עמדה מול כל הכיתה והתחילה והתבלבלה. ודליה אמרה, אין דבר, זה בסדר, תנסי שוב. ורותי ניסתה ואמרה ושכחה מה בא אחרי מה. וכמעט בכתה. והמורה דליה אמרה לה, אלה רק כמה משפטים קצרים, תשנני אותם עד שתדעי לדקלם אותם מתוך שינה, וכשרותי ניסתה שוב והתבלבלה, ראשונה לא יכלה להתאפק ודקלמה את כל הברכה כי כמה אפשר לא לזכור.
רותי נעלבה וברחה מהכיתה ומגדה יצאה אחריה וחזרה אִתה יד ביד והתלחשה עם דליה המורה. ודליה אמרה, בסדר, אני אכתוב לה את הברכה והיא תחזור עליה בחדר, היא כבר יודעת לקרוא. ומגדה משכה בכתפיים, תנועה שאמא לא מרשה לראשונה לעשות, והתנועה הזאת אמרה, אם את רוצה ככה — אני לא מְריבָה אתך, אבל אם ראשונה תתנהג כמו שהיא יודעת אז את תהיה אשמה, כי גם כשהיא חושבת מגדה עושה שגיאות בעברית, וכשראשונה מתקנת לה היא אומרת בסדר, בסדר, אבל למחרת היא עודה־פעם מדברת בשגיאות.
אין עדיין תגובות