יעל, שאיבדה את בעלה לפני כשנה, מנסה למצוא את האור בקצה המנהרה ולחזור לחיים. היא נרשמת לאתרי היכרויות ומתחילה לצאת […]
פרק ראשון
חופשה כפויה
“סעי לתאילנד.”
“אין לי עם מי לנסוע.”
“סעי עם חברה.”
“לא סובלת אף אחת מהן.”
“מה עם טליה?”
“לא סובלת אותה, והיא גם נוסעת לחופשות רק עם בעלה האידיוט.”
“סעי עם אחד הילדים.”
“לא סובלת אף אחד מהם.”
“אז סעי לבד.”
“לא סובלת את עצמי.”
בניגוד לרצוני ולמרות תחנוניי, הבוס התעקש שאצא לחופשה בת חודש ימים. מה אני עושה עם עצמי חודש שלם?
“ברור לך שאת לא יכולה להיות חודש בבית, את תבכי את עצמך לדעת. סעי לתאילנד, מזג האוויר שם תמיד חמים, האוכל נהדר והתאים ממש חמודים. להזמין לך טיסות ובתי מלון?”
“מה בדיוק את לא מבינה? אני לא אוהבת אנשים, אני לא סובלת אף אחד, גם את הנכדים שלי לא בא לי לראות. כשהתינוק זוחל לתוך החדר שלי ומתקרב למיטה שלי, אני מזייפת חיוך לכיוון שלו, ומתפללת שמישהו יבוא לקחת אותו.”
אחותי הקטנה מביטה בי בעצב ועיניה מפצירות. עשרות חופשות בתאילנד לימדו אותה שתאילנד היא התרופה לכל מכה. תוך שעות מוזמנות עבורי טיסות, בתי מלון עמוסי כוכבים, טיולים ופעילויות. אני מתבוננת באדישות בטיול המתהווה על מסך המחשב, ורואה את עצמי קופצת ראש לתוך בריכת שחייה ריקה ממים. מעולם לא טסתי לבד, לא הלכתי לסרט לבד, לא ישבתי במסעדה לבד, ולא שתיתי כוס תה בבית קפה בחברת עצמי. אולי הטיסה הארוכה תרחיק אותי מהכאב הגדול שעוטף אותי בבית.
*
עכשיו אני יושבת במטוס, ראשי מוטה לכיוון תקרת המטוס בתנוחה עקומה, בניסיון להתחמק מנשימותיו של הבחור הצעיר שראשו השמוט נשען על כתפי השמאלית, ומעיניה החטטניות של הגברת שיושבת לימיני ומציצה בי כשהיא תוהה איך ומתי לפתוח בשיחה. תובנה כואבת יורדת עליי ומכסה אותי כתכריך: אין כל טעם במה שעשיתי. הכאב לא נשאר בארץ, הוא בא איתי והוא מכה בי בעוצמה. אני ממריאה לעבר חודש בודד וכואב עם השאריות של עצמי. אני מעמידה פנים שאני ישנה, מותחת את הראש לאחור. הדמעות מטפטפות מעיניי העצומות ונשימתי קטועה.
עם הנחיתה בבנגקוק אני מגלה שהברך הימנית שלי התנפחה לגודל של פומלה, וכל תנועה שולחת לשונות אש כואבות ישר לליבי. כאבי הגוף מצטרפים לכאבי הלב, ואני מדדה באיטיות לכיוון טיסת ההמשך בין אין־ספור אנשים ממהרים שאינם מבחינים באישה בת 60 שצועדת באיטיות, לבדה, גוררת רגל ובוכה.
טיסת ההמשך לצ’יאנג מאי הופכת את הברך הנפוחה לגוש נוקשה. אני שולפת מהתרמיל צעיף צבעוני ומלפפת אותו במהודק סביב הברך הנפוחה, קושרת בחוזקה והולכת בצליעה איטית לכיוונה של עמדת איסוף המזוודות, מתיישבת על כיסא, מרימה את הרגל הכואבת על כיסא נוסף וממתינה למזוודה.
אחרוני הנוסעים עוזבים את המקום והולכים לכיוון שלט היציאה הירוק. המסוע הריק מפסיק להסתובב, ואני ממשיכה לשבת זמן רב כשאני נועצת מבט מרוכז בפתח השחור שמתוכו יצאו כל המזוודות ומנסה לשלוף מתוכו, בכוח הרצון שלי, מזוודה אחת נוספת. לבסוף, נכנעת למציאות, אני נעמדת על רגליי בקושי רב, וגוררת את עצמי ברחבי האולם בחיפושים אחר האשנב האחראי למזוודות שלא הגיעו.
סביבי מצעד הזוגות. זוגות שצועדים יד ביד, מביטים זה בזה ומחייכים, זוגות מחובקים, זוגות משוחחים, זוגות כועסים, זוגות צוחקים. זוגות שנמצאים בתחילתה או בסופה של חופשה, והם נסמכים אחד על השנייה לטוב ולרע.
אני מנסה להסביר לאיש הנחמד בעמדת המודיעין שהמזוודה שלי לא הגיעה, אבל מצליחה להפיק רק בליל של יבבות. האיש איכשהו מבין אותי, יוצא מתוך העמדה, תומך בזרועי ואנחנו צועדים לאט במסדרונות אינסופיים בשתיקה מוחלטת, מלבד השתנקויות הבכי שלי, ונראים כמו זוג קלאסי: האישה בוכה והגבר מתעלם מבכייה ומושך אותה בזרועה.
העובד במשרד “lost & found” מבולבל.
“גברת, למה את בוכה? מה היה במזוודה?”
“בגדים, נעליים, כלי רחצה.”
“משהו עם ערך סנטימנטלי?”
“לא.”
“אז למה את בוכה?”
איך בדיוק אני מסבירה לו שהמזוודה שנעלמה היא הקש ששבר את גב הגמל? המחשבה על האומללות שלי גורמת לבכי לפרוץ במלוא עוזו. בכי לא נשלט, פראי, מטלטל, שגורם לכל הממתינים בתור להתרחק ממני כאילו הייתי מחלה מידבקת.
האיש הנחמד מעמדת המודיעין מלווה אותי אל מחוץ לשדה התעופה, מעלה אותי על מונית, מוסר לנהג את כתובת המלון, מתאר לו את המצב במילים רכות ולא מובנות, ומבטיח לי באנגלית שהמקרה שלי יקבל טיפול אישי והמזוודה תגיע אליי הכי מהר שאפשר, ומוסיף שאני לא צריכה לבכות.
לפנות ערב אני מגיעה למלון, פושטת את הבגדים היחידים שיש לי בעולם, משרה אותם בכיור במי שמפו, שוטפת טוב טוב, מגלגלת אותם בכל המגבות היבשות שאני מוצאת בחדר, סוחטת ומפזרת אותם על הספה והכיסאות בתקווה שיתייבשו עד הבוקר. אני מרוקנת לתוך האמבטיה את שאר שפופרות הסבונים שמעטרות את חדר הרחצה, ממלאה אותה עד שהקצף גולש לרצפה ונשכבת במים החמימים מול מרפסת ענקית טבולה בצמחייה ירוקה, ואז נשמעת דפיקה חזקה בדלת: “ליידי, יור לאגאג’ איז היר.”
אני צריכה לפתוח את הדלת אבל אני עירומה, כל הבגדים והמגבות ספוגים במים ואין לי במה להתכסות. אני מתרוצצת בחדר בהיסטריה ולבסוף שולפת את הסדין מעל המזרן, מקיפה את עצמי שלוש פעמים, מהדקת היטב, פותחת את הדלת ומוצאת שהאיש הלך לו והמזוודה עומדת שם לבדה.
*
אני נכנסת למיטה וממתינה למתנת השינה שנופלת עליי בשנייה שראשי פוגש את הכרית, אך הפעם, למרות המיטה הענקית וגדוד הכריות הרכות שמוצבות עליה, אני לא מוצאת תנוחה שתפחית את הכאבים בברך ואת הצער בלב. אני מזפזפת בין עשרות ערוצי הטלוויזיה ולא מוצאת ערוץ שימחק לי את התודעה. אני בוהה בברחשים שנכנסים לחדר מבעד לחלון הפתוח לרווחה, וסופגת אל תוכי את קולות הלילה ואת הריחות הלא מוכרים שעולים מהעיר הזרה.
מוקדם בבוקר אני מתלבשת ויורדת ללובי. בכניסה לחדר האוכל יש שתי מדרגות. הברך ברגל ימין נוקשה לחלוטין ומסרבת להתכופף, ואני נאלצת לקפוץ על רגל שמאל בעודי נשענת על מעקה הפליז, מחייכת באומץ ונכנסת בצליעה לחדר האוכל. המארחת מברכת אותי לשלום ואני מסמנת לה בידי שאני מסתדרת לבד. אני צולעת לקצה המרוחק של המסעדה, מוצאת שולחן מוסתר, מתיישבת בלי ליצור קשר־עין עם אף אחד, נושמת נשימות ארוכות ועמוקות ומחליטה להצליח לאכול. אחרי שלוש כוסות קפה ובחילה עמוקה אני נוטשת את המערכה ומבקשת מהבחור החייכן בעמדת השוער להזמין עבורי מונית למרכז העיר.
“אין צורך במונית, גברת, המרכז ממש כאן, מעבר לפינה, אפשר ללכת ברגל.”
אני מותחת את שפתיי לחיוך אך עיניי נותרות כבויות, יוצאת מהמלון ומתחילה לצעוד בצעדים קטנים וכואבים לעבר תחילתה של החופשה בתאילנד.
לראשי כובע רחב שוליים שמכסה את פניי מהשמש ומעיני האנשים, ואני צועדת באיטיות ובכאב בסמטאות העיר העתיקה של צ’יאנג מאי כשבידי ספר מטיילים ומפה, ומחפשת את המקדשים הצבעוניים המפורסמים. בכניסה למקדש הראשון אני מתכופפת בקושי רב וחולצת את נעליי, נכנסת למקדש, מתיישבת בפינה חשוכה, נשענת על הקיר הקריר, מיישרת את שתי רגליי ומבקשת מהאלים שמתבוננים בי בעיניים עגולות וטובות ריפוי מהיר לברך המציקה. אישה מקומית ניגשת אליי ובידה נר. היא מציעה לי בשפת הסימנים להדליק אותו ולהתפלל לבודהה הגדול שניצב במרכז המקדש. אני עוצמת את עיניי ומתפללת. “אלוהים, סליחה שאני מתפללת אליך מתוך מקדש בודהיסטי, אני מבקשת שתשטוף ממני את הכאב שברגל וגם את זה שבלב”.
אני ממשיכה לצלוע לאיטי לאורך רחובות שלמים, אוכלת תוך כדי הליכה פלחי מנגו, אננס ואבטיח מתוך כוסות פלסטיק, והכאבים מתגברים ומתערבבים עם כאבי השרירים והעצמות שאינם מורגלים בהליכה ממושכת. הגוף שלי לא מתפקד מלבד שקיות הדמעות שממשיכות להזרים דמעות שאני כבר לא טורחת לנגב והן מטפטפות על הלחיים, זורמות באפיקי הקמטים שלצידי השפתיים ומגיעות לצוואר, שם הן מתאחדות עם הזיעה הספוגה בשיער שגדל פרא בשנה האחרונה.
לפנות ערב אני חוזרת לחדר העצוב שלי בבית המלון ומתהפכת במשך שעות על המזרן עד שאני מגלה שאם אני מרימה את הרגלים באוויר, הכאב נרגע במקצת, ואני נרדמת כשהישבן שלי צמוד למשענת הראש של המיטה, ורגליי מונפות על הקיר וקשורות בצעיפים למנורות הלילה שבצידיה.
למחרת בבוקר אני מחייכת בנימוס למארחת שעומדת בכניסה לחדר האוכל ומשיבה לשאלתה: “חדר 2022, וואן פרסון.” אני מתיירת בין כל המנות הסיניות, התאיות והיפניות עם הגרגירים השחורים חסרי הריח והגושים הירוקים, מתרחקת מריחם הכבד של השעועית הלבנה והבייקון שמפיקים מזוג אנגלים בגיל העמידה קריאות התפעלות במבטא אוקספורדי מושלם, ופונה לעבר האוכל ההודי האהוב עליי, אבל ריחם של התבלינים שעולה ממנו גורם לי גועל. בקצה האולם הגדול עומד טבח תאי צנום שמחייך אליי מאחורי פינת חביתות שניתן לערבב בהן בצל, עשבי תיבול וגבינה צהובה כמו בישראל, ואני מחזירה לו חיוך מאומץ ומתקרבת אליו בצליעה, אבל כשאני מגיעה ריח החביתות מכה באפי וקרביי מתהפכים. אני מסתפקת בקפה שחור ומר וממשיכה לעוד יום של צליעה איטית בשווקים, כשכאבי הברך מעמעמים במקצת את כאבי הלב. אני לא יוצרת קשר עם אף אחד ולא קונה דבר. הזהירו אותי שבתאילנד חייבים להתמקח, אבל אני יודעת שאם אפתח את הפה יצאו ממנו רק קולות של בכי. אני מוסיפה לתפריט שלי שייקים של פירות שאני מבקשת בתנועות ידיים ובפה סגור, אבל הם לא מרגיעים את הרעב והבטן שלי צורבת.
אני מסתובבת בסמטאות מוזנחות, בין בתים רעועים ומחסנים מטים לנפול, ומחפשת את בית הספר למסז’ים, שם אני אמורה לקבל טיפול רפלקסולוגיה שהומלץ בחום בקבלה של המלון, ושבהחלט יתקן לי את הברך הכואבת. בחורה עם מבט קשוח מקבלת את פניי. היא לא מדברת אנגלית ומושיטה לי חוברת עם דפים מנוילנים ובה תמונות וסוגים שונים של מסז’ים שאינם מוכרים לי. אני מצביעה על הברך שלי, עושה פרצוף של ‘איה כואב’ ומצביעה על התמונה של הרפלקסולוגיה. היא מראה לי בהבעות פנים ובתנועות ידיים שזה טיפול כואב ואני מחייכת באומץ. לא נורא, אולי כאב חדש יסלק את זה הקיים. היא סוחטת לימון לכיור רצפה מאבן, ואני משרה את כפות רגליי במים הקרירים.
אני מתיישבת על כורסת הטיפולים ומפקידה את כפות רגליי בידיה, תוך שאני מחייכת לעצמי וחושבת ‘כאב יקר, אתה הולך להסתלק בקרוב.’ ידה האחת אוחזת בכף רגלי הימנית, ובלי אזהרה היא נוטלת בידה מקלון עץ עם שפיץ מחודד ונועצת אותו בבוהן שלי. אני צועקת מתוך כאב ומנסה למשוך את כף רגלי מידה, אך היא אוחזת בקרסול שלי בחוזקה ומביטה בי במבט כועס. היא מסבירה בתאית הסבר ארוך שממנו אני מבינה שזה בית ספר למסז’ים ושהיא יודעת מה היא עושה, ואם הסכמתי לקבל ממנה טיפול שמראש נאמר לי שיהיה כואב, אני אצטרך עכשיו לסמוך עליה. למען הריפוי המלא אני מחליטה לסמוך. הטיפול נמשך והמקל ננעץ עמוק יותר ויותר בשתי כפות רגליי ומפיק ממני סימפוניה של אנחות, יללות ושטף דמעות, אבל כלום לא מצליח להשפיע על דבקותה בטיפול ולרכך אותה במקצת. אצבעותיה קשות אפילו יותר מהמקל ולוחצות על נקודות אסטרטגיות כואבות בכף הרגל, ואני מנסה לשכוח מהכאב הנורא ומדמיינת את עצמי צועדת חזרה למלון בקלילות על שתי רגליי המתוקנות.
בסיום הטיפול אני מצליחה בקושי רב לתחוב את כפות רגליי הנפוחות לסנדלים וצולעת לי לדרכי.
*
הרעב מוציא אותי מדעתי וגובר אפילו על הכאבים ברגליים. באומץ משולב עם תחושת ‘אין ברירה’ אני מתיישבת במסעדת דגים, מותחת את שפתיי לצדדים ומציירת על פניי חיוך גדול שהופך את פניי למסכה של ליצן עצוב. המלצר מניח שני תפריטים על השולחן ושואל: “הזבנד איז קומינג?”
לא. הוא לא בא, הוא לא יבוא לעולם. אני מנענעת בראשי לשלילה, משמרת את החיוך על הפנים בכל כוחותיי ואוטמת את הדמעות המתפרצות, וכשהמלצר מסובב אליי את גבו, אני מדדה החוצה מהמסעדה לעוד ארוחה של פרי חתוך בכוס פלסטיק. בסוף אמות מרעב. גם טוב.
יעלי, אם תמשיכי ככה תהיי רזה בדיוק כמו ביום שראיתי אותך בפעם הראשונה, כשהיית ילדה בת 12 והתאהבתי בך ממבט ראשון וכל החיים התגעגעתי לגוף הבוסרי ההוא, עם ניצני הציצים, ונטרתי לך על זה שהפכת לאישה סקסית ומלאה עם שדיים ובטן דשנה. אני לא אהבתי אותך עם גוף מלא, וגם את העדפת להישאר נערה קלילה ומצחיקנית, וכל החיים ניסית לרזות ולחזור להיות 'טום בוי' ולהחזיר לעצמך את ניצני הציצים שנעלמו מתחת לשדיים ולא הצלחת. הייתי צריך למות כדי שתצליחי, אבל עכשיו זה כבר לא עוזר לנו. אני משתגע כשאני רואה כמה את עצובה וכמה דמעות את שופכת עליי או בעצם על עצמך. חבל שאני לא יכול לחבק אותך ולהגיד לך כמה שאני אוהב אותך.
בבוקר המחרת מתקשרים מהקבלה ומודיעים לי באנגלית תקנית: “יש כאן בחור שמחפש אותך. את רשומה לטיול ג’יפים?”
אני מביטה בכפות רגליי הנפוחות ובברך התקועה וחושבת לעצמי שהגוף שלי כנראה לא מרוצה מהמצב, ואולי הוא מנסה להגיד לי משהו שאני לא מצליחה להבין. אני אוספת מספר פריטים לתיק קטן וממהרת ללובי. סוף-סוף אוכל לבדוק אם מיתרי הקול שלי עדיין מסוגלים להפיק קולות אנושיים. מסלול האיסוף עובר בין בתי המלון השונים. במלון הראשון עולה זוג צעיר ושניהם מכריזים בפניי בעיניים בורקות מאושר, שזה עתה נישאו והם בירח דבש. במלון השני עולים שני זוגות ובמלון הבא הזוג הרביעי. הקבוצה מונה ארבעה זוגות וגברת אחת – תשעה ישראלים, מדריך מקומי שמרגיש ישראלי ונהג שתקן.
אנחנו נוסעים לראות חיות בשבי: קופים שמורידים קוקוסים מעצים גבוהים כשלצווארם קשורה טבעת מתכת חונקת, נחשי ענק שנאבקים בבני אדם, פילים שנושאים על גבם ספסל מעץ ועליו יושבים אנשים כבדי משקל שמאכילים אותם בבננות, ופילים שמשחקים כדורגל ומציירים ציורים עם החדק ועיניהם מביעות עצב אינסופי. אני מזדהה עם החיות המעונות ולא מצליחה להעלות חיוך על פניי, והקבוצה שלנו נחלקת לשני חלקים לא שווים: מצד אחד מתגבשים ארבעת הזוגות שנהנים מהאטרקציות, ומהצד השני – האישה המשונה עם העיניים האדומות שאינה מחייכת ואינה מדברת.
הזוגות שולחים לעברי מבטים סמויים. מעניין אותם לפענח את הסיפור שלי. אני יורדת מהג’יפ לחלץ עצמות, נעמדת מחוץ לדלת הפתוחה והשיחה בתוך הג’יפ גועשת.
“חייב להיות כאן סיפור. מה פתאום היא החליטה להצטרף לבדה לטיול של זוגות?” שואל קול נשי, וקול נשי נוסף נכנס לדבריה: “תמיד רצית להיות סופרת, אבל אין כאן שום סיפור. זכותו של כל אחד לעשות מה שבא לו.”
“לא מדברים כאן על זכויות,” מצטרפת אישה שלישית, “אנחנו רק מנסות להבין מה היא עושה כאן. היא חושבת שהיא מסתירה, אבל אני רואה טוב-טוב את העיניים האדומות שלה.”
“אולי הבעל שלה הבריז לה באמצע הטיול?” אומר הגבר שיושב ליד הנהג ושומר בדרך־כלל על זכות השתיקה.
“שבתאי! שלא תקבל רעיונות, אתה שומע?”
אני מאפשרת לחלק מהדמעות לצאת החוצה, שואפת כמות אדירה של אוויר ודוחסת אותו לתוך הבטן במטרה שיעצור את היבבות שעולות ממנה, ומזיזה קלות את הדלת במטרה לאותת להם לסיים את השיחה.
עטויה בחיוך גדול ומלאכותי, אני משתחלת למקום שלי בספסל האחורי של הג’יפ ומציעה לערוך היכרות. הזוגות מספקים פרטים טכניים על עצמם – מקום מגורים, כמה ילדים, איפה הם עובדים, ותוך כדי סיפור נוגעים אחד בשנייה, מחליפים מבטים ומפגינים בפני האחרים את הקשר העמוק והיציב שמתקיים ביניהם.
אני מספיקה להגיד: “בעלי נפטר לפני שנה ורבע…” והבכי העצור עולה מתוכי כגייזר ופורץ החוצה. הוא שוטף את פניי ומטלטל את גופי כרפסודה במים סוערים. הגברים מגורשים מתוך הרכב וארבע הנשים מתיישבות סביבי ומחבקות אותי באימהיות רכה עד שהבכי נרגע.
הג’יפ עוצר ליד המפלים הלבנים שניתן לטפס עליהם בלי להחליק.
“את עולה איתנו, נכון?”
“לא, אני גוררת את רגל ימין וגם שמאל כבר מתפרקת. לכו, תהנו, אני אשמור לכם על הציוד.”
הגבר מהמושב הקדמי מתעקש.
“אין מצב, לא עולים בלעדייך, נעזור לך. קדימה, אצלנו לא משאירים פצועים מאחור.”
בעזרת רגל שמאל, שתי ידיים לא חזקות ואטימות לסכנה, בשילוב עם רצון להתעלל עוד קצת בגוף המוכה שלי, אני מתחילה לטפס. המסלול, המתון בתחילתו, הופך תלול יותר ויותר ככל שמתקדמים, ואין במה להיאחז. 20 מטר במעלה המפל הוא תלול עד כדי כך שאני לא מסוגלת להמשיך לטפס. אני פונה לחפש את הסיוע שהובטח, אבל הבעלים נקראו לסייע לנשותיהם ונעלמו במעלה המפל ואני נותרתי מאחור, תלויה חסרת אונים בין שמיים לארץ. אני עייפה מאוד, רואה בדמיוני איך אני נופלת ומתרסקת ומחליטה לוותר על האתגר ולסגת חזרה אל מורד המפל. התזוזה הקטנה לכיוון מטה שולחת מדקרת כאב חדה לעבר הברך הפצועה והבוהן הנפוחה ומבהירה לי שהירידה מטה אינה אפשרית, ואני נשכבת על הבטן ומתחילה לזחול בזחילה אינדיאנית במעלה המפל. המפל שוטף אותי במי קרח אבל אני מתעלמת מהקור העז וגוררת את עצמי בעזרת שרירי הבטן והידיים, מתקדמת בקצב איטי, ולאחר שעה ארוכה מגיעה לראש המפל כשגופי הקפוא נוטף מים וכל שריריי תפוסים. הזוג הצעיר עומד בראש המפל ומתנשק, וכל האחרים כבר עברו לבגדים יבשים והם יושבים בג’יפ, שותים קפה חם ומחליפים חוויות. רועדת מקור, אני מצטרפת לג’יפ בחיוך שמתפשט ומגיע עד לעיניים. ניצחתי בקרב הראשון.
בלילה אנחנו מגיעים לכפר נופש חשוך. הזוגות מתפזרים לעבר בקתות הקש ושולחים אליי מבטים חטופים של השתתפות בצער. רגש קנאה חמוץ מאיים להטביע אותי. אני נכנסת לבקתה שלי, מתחפרת עם בגדיי ונעליי במיטה ונותנת דרור לפרץ הבכי שהצטבר בי במשך היום.
שלושה ימים לאחר מכן אנו נפרדים בחיבוקים ומבטיחים לשמור על קשר. בבוקר המחרת הגוף הכואב מאחד כוחות עם הנפש המרוקנת ומסרב לזוז, ואני נשארת במיטה כל היום.
*
את היום שלאחר מכן אני מבלה בשדות תעופה, כשאני מקשיבה למוזיקה באוזניות ומתעלמת מכל האנשים סביבי. לפנות בוקר אני מגיעה למלון אין־ספור כוכבים בפוקט, שממוקם בקו הראשון לים. אני נכנסת עם המזוודה שלי לחדר הענק עם המרפסת מחופת הדקלים, לובשת מעל בגד הים שמלונת קצרצרה, חובשת כובע רחב שוליים ופוסעת לכיוון הים.
מימיני שלט בעברית באותיות דפוס גדולות: “מצדה”, ואני נכנסת לחצר מוזנחת ומלוכלכת של גסט האוס. על ספות קרועות ודהויות שמוטים שלושה צעירים לא מגולחים שנראים לי ישראלים. הם מדברים במילים בנות הברה אחת ומעבירים ביניהם בקבוק קוניאק.
אני נעמדת מולם ושואלת בעברית: “מי בא לים?”
הם מביטים בי במבט נדהם, אבל אני ממשיכה לעמוד ומחייכת לעברם בלי למצמץ.
“בואו, יהיה כיף, נורא חם.”
בחור שחום וגבוה נעמד ומציג את עצמו בשם גל, והשניים האחרים נעמדים בעקבותיו ומצטרפים אליי. גל, שמתפקד כמנהיג החבורה, מספר לי שהם חברי ילדות שהשתחררו משירות סדיר קשה באיו”ש, ועכשיו הם מנקים את הראש. אני מספרת להם שגם אני בטיול שחרור, אבל ממשהו אחר ולא מרחיבה מעבר לכך.
מעודדת מהצלחתי, אני מציעה לגל להתחרות בשחייה עד למצופים הרחוקים. גל שוחה במהירות רבה ומשפריץ לכל הכיוונים. הוא מגיע ראשון ונשכב על החבל הקשור למצוף בלב ים כשהוא מתנשף בכבדות. אני מגיעה לחבל ונשכבת עליו תשושה וללא אוויר, והוא מחייך אליי בהבנה ומחבק את כתפי חיבוק חברי. החברות משנה כיוון באופן מפתיע כשידו הימנית יורדת מהכתף שלי ועושה את דרכה לאורך גבי, עד לישבן שלי. אצבעותיו מסיטות את בגד הים שלי, ממוללות בגסות את איבר המין שלי עד שמוצאות את החריץ וחודרות לתוכי. מוחי ריק ממחשבות ואני משותקת לחלוטין, והוא שולח את ידו השמאלית וחופן את שדי הימני. אני מנסה לחשוב מה האופציות שלי, אך כוחו רב משלי ואנחנו רחוקים מהחוף. אני מתבוננת בו במבט עצוב ומובס והוא אומר לי: “זה מה שרצית, לא? עשיתי לך טובה.” הוא משחרר אותי מתפיסתו הרעה, ובלי להמתין לי שוחה במהירות אל החוף.
אני מניעה את גופי המחולל בשחייה איטית, יוצאת מהמים ומוצאת את השלושה שכובים על מיטות חוף צהובות, שותים בירה ומבטם אטום. אני אוספת את חפציי, לובשת את השמלונת, וללא מילת פרידה עוזבת את המקום. אני צועדת ללא מטרה בחום הכבד, והזיעה ניגרת על גופי ועל פניי המוסתרות מתחת לכובע רחב השוליים.
בחור מקומי רכוב על וספה עוצר לידי, “ליידי, דונט קריי.”
“טנק יו, איי’ם אוקיי.”
הווספה היא למעשה מונית, והבחור משכנע אותי לנסוע איתו. לאחר מספר דקות הוא פורק אותי בחזית של קניון ענק וממוזג. אני מתיישבת ב’סטארבקס’, מול קפה שחור ענק וחזק ועוגת לימון, בוהה בעולם שממשיך להתקיים בלעדיי וחושבת: ‘לא נורא, הגוף הזה ממילא כבר מת מזמן.’
*
יעלי שלי נכנסת לחדר בצעדים קטנים ומהוססים וגופה כפוף מעט. את הנעליים השאירה בחוץ יחד עם עוד נעליים רבות שמסודרות בקפידה על מדפים נמוכים. בכניסה נמסרים לה חולצה ומכנסיים חומים בהירים מבד כותנה רך ומגוהץ. הבגדים הרחבים מדיפים ריח נעים של אבקת כביסה, וגופה הציפורי הולך לאיבוד בתוכם. אישה חייכנית אוחזת בידה ברכות והיא מצטמררת. האישה מלווה אותה לתוך תא קטן ואפלולי תחום בווילונות בצבע בורדו, ממלמלת תפילה ומתיישבת בפישוק במרכז המזרן המכסה את כל רצפת התא. היא מזמינה את יעלי להתיישב בגבה אליה, מכסה אותה בשמיכה דקה, עוטפת אותה אל חיקה ומניעה אותה קדימה ואחורה בתנועות קטנות של ניחום. גופה של יעלי מתרכך ושתי דמעות מטפטפות מעיניה וזולגות על לחייה. האישה מניחה את ידיה על ראשה ועל מצחה של יעלי ומנגבת מעיניה את הדמעות. הן ממשיכות לנוע קדימה ואחורה ונושמות בקצב אחיד, ויחד עם הנשיפות הכאב יוצא מהגוף, ויעלי יכולה להתמסר למסז' הנפלא והמנחם. עכשיו היא בטוב.
*
אני מבלה את היום הבא בשיטוטים חסרי כיוון בשוק, ולפנות ערב מתיישבת לבד בשולחן לארבעה במסעדה ביתית קטנה ובוחנת את התפריט המצולם שמונח מולי. אני מזמינה מכל עמוד את שתי המנות שנראות לי לא נורא חריפות ובלי חרקים, ובמהירות הבזק מונחות על השולחן קעריות ענק ובהן מרק טום־קא־גאי, פאד־סי־יו, ראד־נא, פאד־תאי, קארי אדום, קארי ירוק ואורז דביק. האוכל הרב צבוע בכל צבעי הקשת ומתמזג יפה עם הצבעים של השעוונית. אני מקבלת זוג מקלות אכילה ו”נו פורק” מתנצל, מנסה לצוד את האוכל וחושבת שבקצב זה אשב כאן עד מחר. מזל שאבא מת מזמן ולא יכול להכריח אותי לגמור הכול מהצלחת. אני מרימה את אחת הקערות ובסיוע המקל דוחפת אל פי ירקות ברוטב קארי ירוק והחריפות שוטפת את פי, מבעירה לי את הוושט ומאדימה את אפי. מבעד לדמעות שמציפות את עיניי אני מבחינה בשלושה בחורים צעירים, בהירים וגבוהים שנכנסים למסעדה הקטנטנה והצפופה, נעמדים במרכזה וממלאים אותה עד אפס מקום. הבחורים, שנראים לי גרמנים, סוקרים באכזבה את השולחנות התפוסים ומתחילים לסגת לעבר היציאה.
אני מחייכת לעברם ואומרת בקול חלש, שאינו נשמע בחלל המסעדה הצפופה והרועשת: “פליז, ג’וין מי” ומחווה בידי על המושבים הפנויים בשולחן שלי. עיניהם קולטות את היד המציעה מקום, והם מתקרבים אל השולחן. אני מצביעה בידי על המקומות הפנויים ואומרת: “איט’ס פרי”, והם מתיישבים בלי להביט בעיניי וממתינים שאקום ואעזוב את המקום, אבל אני דוחפת לכיוונם את קעריות האוכל, מספרת באנגלית עם מבטא ישראלי כבד משולב בפנטומימה מה טעים, מה חריף, מה מבעיר את הלשון, מחייכת אליהם ושואלת שאלות כאילו היינו חברים ותיקים. כשאני מגלה שהבחורים אוסטרליים, אני דוחפת מפית צבעונית למחשוף השמלה, נעמדת ומבצעת חיקוי של אימא קנגורו שקופצת על הרגליים האחוריות עם קנגורו תינוק והמבוכה מתנדפת. הבחורים מזמינים סבבים של בירות ואנחנו מספרים סיפורים אישיים, מתגלגלים מצחוק ואוכלים ללא הפסקה, ושעתיים אחר-כך נפרדים בחיבוקים ואני חוזרת לחדר הריק שלי, ורגע לפני שהבדידות תשוב ותבלע אותי, אני ניגשת לערמת השקיות שאספתי בלי מחשבה בקניון הממוזג, שולפת רמקול אלחוטי נייד, מחברת אותו למוזיקה האהובה בטלפון שלי והחדר נמלא בצלילים אהובים ומוכרים. אריק איינשטיין שר לי בקול הבריטון הנהדר שלו “יש בי אהבה והיא תתעורר ותיגע, יש בי אהבה והיא תנצח”.
*
הפיל היה תמיד החיה האהובה עליי. הגודל והעוצמה שלו לצד העדינות, העור העבה סביב העיניים הרגישות והעצובות והזנב הפצפון ביחס לגודלו של הגוף שבו את ליבי. אני כואבת את כאבם של הפילים המאולפים והמעונים, ובשבוע השלישי של החופשה תורמת 4,000 באט לעמותה שפודה פילים מהשבי, ובתמורה זוכה בבילוי של יום שלם עם פיל משוחרר, שיתקן לי את התמונה המכאיבה שנצרבה במוחי – פיל תינוק שמצייר פרח עם החדק, והמאלף עומד לידו ודוקר אותו עם מקל מעץ שמסתיים בוו מתכת חד. אני אקבל פיל קטן וחמוד, אאכיל אותו, אלטף אותו, אתן לו המון אהבה, ארחץ אותו בנהר ושנינו נתמלא אושר.
אחרי הסבר קצר באנגלית לא מובנת, מאלף הפילים, המאהוט, מוסר לי פתק ובו הוראות בשפה שהפיל מבין ומוביל אותי לעברו של פיל ענק שנראה לי כועס. הוא עושה לי בידיו “סולם גנבים”, מעלה אותי על גבו של הפיל ומראה לי בתנועות יד את הדרך לנהר. אני מגלה שאני יושבת ממש על עורו של הפיל, בלי אוכף או מה ששמים על פילים, בלי אחיזה לידיים או לרגליים ושאני בגובה עצום. אני קוראת למאהוט ומנסה להסביר לו שאין לי במה להיאחז, והוא עונה לי: “אוקיי, אוקיי” ומצרף אליי בחורה גבוהה וכבדת משקל שנאחזת במותניי כבקרש הצלה. בראשי חולפת מחשבה שאני עלולה ליפול ולמות, אבל אני מחליטה להמשיך. זה המקצוע שלהם, והם בטח יודעים מה הם עושים. הפיל מתעלם מהמסלול המוצע וצועד שמאלה לעבר מצבור של עלים ירוקים. הוא מרכין את ראשו לעבר העלים, והבחורה נשכבת עליי ושתינו מתחילות להתגלגל לכיוון המצח הענק שלו. עוד שנייה ניפול ארצה ונהפוך, מתחת לרגליו הענקיות, לרסק שיצבע את העלים הירוקים בצבע אדום דם. הפיל מרים את ראשו ואנחנו נזרקות לאחור. בעזרת החדק הוא דוחף לפיו עלים שתלש, ונחרדת מהמחשבה שתכף יתכופף לאסוף עלים נוספים, אני מהדקת את ירכיי לגבו ותוקעת את שני אגודליי בשרשרת הברזל העבה, שקשורה לצווארו ושקועה עמוק בעורו המחוספס. הפיל שב ומרכין את ראשו לעבר העלים, והאגודלים שלי נמחצים תחת השרשרת. כשהוא מרים את ראשו, כפות ידיי משתחררות ואני מגלה שאינני יכולה להזיז את האגודלים. השותפה שלי מאבדת את שיווי המשקל ומחליקה לאחור. היא נאחזת בחולצה שלי בכל כוחה ומושכת אותי איתה, אבל אני תולשת את החולצה מידיה ומתיישרת, והיא מאבדת את האחיזה, מתגלגלת הצידה ונוחתת על האדמה היבשה. הפיל, שמרגיש קל יותר, פותח בדהרה לכיוון הנהר ואני חושבת: ‘הפיל הזה הולך להרוג אותי היום’ ונתקפת פחד עצום. בכל כוחי אני מהדקת את ירכיי לגבו הענק ונזכרת בפתק שנמצא עמוק בכיס המכנסיים. מה הייתה המילה של ‘לעצור’? אני צועקת לו “הויסה” והמילה לא משפיעה עליו, נזכרת שבתאילנד נוהגים בכיוון ההפוך ומנסה “דיו”, אבל הוא דוהר כמו טנק במורד הדרך לעבר הנהר. מרחוק אני שומעת את המאהוט צועק פקודות אל הפיל, שמתעלם גם מהן וממשיך לדהור במסלול התלול. ליבי פועם בעוצמה, נשימתי מהירה ושרירי הירכיים שלי כואבים ומתחילים לרעוד. כמוצא אחרון אני נשכבת על גבו של הפיל, מניחה את ראשי על צווארו, מחבקת אותו ברגליי ומלטפת בקצות אצבעותיי את הזיפים הקשים שעל אוזניו הגדולות. להפתעתי הפיל נרגע ומאט את צעדיו, ואנחנו מגיעים לנהר בהליכה נינוחה. הוא מתיישב במים ואני מגלגלת את גופי הרועד לתוך המים החמימים, נצמדת לגופו הענק ונושמת לרוויה אוויר נקי. המאהוט מגיע בריצה כשהוא מתנשם ומתנשף. הוא מתנצל ומסביר באנגלית רצוצה שהפיל בגיל ההתבגרות ושהיו לו חיים ממש קשים ולכן הוא כועס, אבל הוא פיל טוב. “ורי גוד אלפנט,” אני מחייכת אליו ומסמנת לו וי בבוהן נפוחה. אומנם לא קיבלתי פיל תינוק, אבל גם הפיל הזה היה פעם תינוק. אני מחככת את ראשי בעורו המחוספס, והזיפים שלו מדגדגים את עורי החשוף וממלאים אותי בשמחת חיים חדשה.
*
השבוע האחרון מוקדש לבנגקוק. לאחר טיסה קצרה אני מוצאת עיר תוססת וגועשת, שזורמת בלי הפסקה כנהר אדיר. אני מקשיבה לקולות ולצלילים, מריחה וטועמת את המאכלים המתבשלים בסירים לצידי הדרכים, שומעת את צעקות הרוכלים ואת צפירות הרכבים, האופנועים והאוטובוסים. אני מפסיקה להסתתר מתחת לשוליו הרחבים של הכובע שהגן עליי בחודש האחרון מפני השמש היוקדת ומכל העולם, ומביטה לעוברים ושבים בעיניים במבט פתוח ומזמין. אני מחייכת אל המוכרים בחנויות, אומרת להם מילות ברכה וקונה מזכרות בלי להתמקח. הכאבים בברך כמעט חלפו, ואני מפסיקה לנסוע במוניות ועולה על טנדר מונית פתוח שבו יושבים עשרה אנשים על שני ספסלים, זה מול זה.
התחבורה זוחלת ולזמן יש קצב משלו. אני מתבוננת בזוג צעיר בעל מראה סיני שיושב מולי, מחייכת ואומרת באנגלית: “היי, אני יעל מישראל, מאיפה אתם?”
הגבר מביט בי ומבטו נבוך. “אני ריו מיפן וזו אשתי אייקו, איפה זה ישראל?”
אני בוהה בו. מי לא שמע על ישראל הגדולה? אני מתלבטת מה להגיד לו – מידל איסט? פלסטיניאנס? ואז נזכרת בעיר המחוזרת על-ידי כל הדתות ואומרת לו בחיוך של ניצחון: “ג’רוזלם, מכירים?”
בני הזוג מביטים בי בצער, מנידים בראשם לשלילה והגבר משיב: “מצטער, אבל מעולם לא שמענו על ג’רוזלם.”
נכון, לא על־ידי כל הדתות. אני מנסה שוב: “אתם מכירים את ג’יזוס? ג’יזוס בא מג’רוזלם.” הם יסלחו לי על אי הדיוק.
“אהה ג’יזוס? כן.” התגובה של ריו לא נראית משכנעת ושניהם זעים על הספסל באי־נוחות.
גברת ממושקפת בגיל העמידה, עם שיער שחור מתולתל ומבט צחקני שיושבת לימיני, מציגה את עצמה ואת הבחורה שלימינה ואומרת: “זו בתי, אנחנו מאינדונזיה. אסור לנו לבקר בישראל וזה ממש חבל כי אנחנו משתייכות למיעוט של נוצרים, וכל חיי חלמתי לראות את המקום שג’יזוס נולד והלך בו על המים ואת כנסיית הקבר.”
היא מצטלבת ואני מחייכת אליה בתודה. “אני מאוד שמחה להכיר אותך.”
“אולי יש לך זמן פנוי? את הישראלית הראשונה שפגשנו אי פעם ואת כל כך נחמדה. מחר אנחנו הולכות לקורס בישול, אולי תצטרפי אלינו ותספרי לנו על ג’יזוס?”
קורס הבישול נמשך יום שלם. המשתתפים, שהגיעו מכל קצוות תבל, נפגשים מוקדם בבוקר וצועדים לשוק בעקבותיו של השף. אנחנו קונים עוף, סרטנים קטנים וחמודים שנשלפים מגיגיות של מים ומנסים להימלט מהקופסה, ומיני ירקות שלא הכרתי מעולם – סוגי קישואים בצבעים, צורות וגדלים שונים, חצילים שנראים כמו כדורי גולף, ופלפלים קטנטנים בשם ‘פריק קי נו’ שפירושו “קקי של עכברים”. השף מסביר לנו שככל שהפלפלים קטנים יותר, הם שורפים יותר כשהם נכנסים, ועוד יותר כשהם יוצאים. אנחנו מתיישבים על מחצלות סביב שולחן ארוך ונמוך, חותכים, מטגנים, מרתיחים, סוחטים שבבי קוקוס עם כפות הרגליים, טועמים, מתענגים, מסיימים להכין מנה, אוכלים אותה ועוברים למנה הבאה. כדי להקל על החריפות אנחנו שותים משקה אלכוהולי לא מזוהה ותוך כדי מספרים סיפורים על עצמנו ועל המקומות שמהם הגענו. ישו מככב. אני מחלצת מנבכי זיכרוני את כל הסיפורים ששמעתי אי פעם על ישו, ומשוויצה שישבתי בכפר־נחום על הספסל שממנו ישו עשה את ‘נס הלחם והדגים’ וזוכה להקשבה שגובלת בהערצה. לפנות ערב אנחנו הולכים יחד לשוק הלילה, קונים חפצים שנעשו בעבודת יד ועושים פוט מסז’. אנחנו מחליפים כתובות מייל וטלפונים ומבטיחים לשמור על קשר. יש לי חברים חדשים.
*
שוק קוואסאן בבנגקוק בצהרי היום. חום בלתי נסבל, בליל של רעשים, קולות ומראות מציפים את החושים וממלאים אותי בתחושת חיות וחיוניות. ריח של פלפלים אדומים חריפים המיטגנים בשמן ישן מגרה את אפי וגורם לי לסדרת עיטושים מלווה בדמעות. אני משפילה מבט ומבחינה ברגליהם של ההולכים. נעליים, כפכפים, רגליים חומות בכפכפים וכפות רגליים יחפות. זוג רגליים נעולות בנעלי ספורט לבנות נקיות נעצרות מולי, ואני מרימה את מבטי באיטיות ומבחינה במכנסי ג’ינס בהירים, חולצה משובצת וזוג עיניים חומות נבונות שמתבוננות בי בסקרנות.
“את בוכה?”
“זה מהפלפלים.”
האיש מחייך ועיניו החומות מאירות באור ירקרק. הוא מוציא חבילת טישו מהכיס האחורי של מכנסי הג’ינס, ומושיט לעברי מפית נייר מקופלת.
“פלפלים יכולים להיות ממש לא נחמדים. מה הם אמרו לך?”
איתן הוא קיבוצניק. הוא מתארח תקופה ממושכת אצל בנו וכלתו שנמצאים בשליחות בבנגקוק ועורך לי סיור מקיף בעיר. אנחנו מדברים בלי סוף, צוחקים, מפלרטטים, והוא מחייך אליי בחיבה, מכיר לי את המקדשים, המקומות הכי טובים למסז’, מזמין עבורנו אוכל במסעדות, מניח ידו על כתפי ואוחז בידי כשאנו חוצים כבישים. לקראת ערב הוא מחבק אותי, מביט עמוק לתוך עיניי ושואל: “החדר במלון הוא לאחד או לשניים?”
“לשניים.”
“מי השני?”
“אין שני.”
“אני יכול להיות השני.”
אני מתחמקת ממנו בתואנה של טיול מוקדם בבוקר, נמלטת ממנו והולכת לישון כשעל פניי חיוך גדול. יש לי הצלחה בקרב המין הגברי.
אין עדיין תגובות