העפיפון

1

שנתיים לפני כן

כשהיא יוצאת מהמטוס מכה בה החום המהביל חרף השעה המאוחרת. לנה יורדת אל האספלט בנמל התעופה בצֵ׳נַאי. סביבה כבר מתרוצצים בחשכה עשרות עובדים, פורקים את מטען המטוס שזה עתה נחת. בפנים יגעות מיום טיסה אינסופי היא עוברת את המכס, לוקחת את המזוודה שלה ויוצאת מדלתות הזכוכית, החוצה מהאולם הממוזג רחב הידיים. היא דורכת בחוץ, והודו שם, כל כולה, לפניה. הארץ מזנקת אל גרונה כמו חיית פרא.

לנה מבחינה מיד בצפיפות ההמון, ברעש, בצפירות המהדהדות, בפקקים באמצע הלילה. היא לופתת את המזוודה תחת מטר פְּניות מכל עבר, הפצרות של אלפי ידיים נטולות פנים שאוחזות בה, מציעות לה מונית, ריקשה, מנסות לחטוף את המזוודה שלה בתמורה לכמה רופי. איכשהו היא מגיעה למושב האחורי של מכונית חבוטה, שנהגה מנסה לשווא לסגור את תא המטען, ולבסוף משאיר אותו פתוח לרווחה ומתחיל ללהג בערבוביה של אנגלית וטאמילית. Super driver! הוא חוזר ואומר בהתלהבות בעוד לנה מעיפה מבטים מודאגים לכיוון המזוודה שלה, שמאיימת להישמט בכל פנייה. היא מביטה בתדהמה בתנועה הכבדה, באופניים המתמרנים בין המשאיות, בקטנועים ועליהם שלושה וארבעה נוסעים, מבוגרים, זקנים וילדים, בלי קסדות, שערם מתנופף ברוח, באנשים היושבים לצידי הכביש, ברוכלים, בדבוקות התיירים סביב המסעדות, במקדשים העתיקים והמודרניים המקושטים בשרשרות תאורה, בדוכנים הרעועים ולצידם קבצנים משוטטים. אנשים בכל מקום, היא חושבת בלבה, בצידי הכביש, ברחובות, בחוף שהמונית נוסעת לאורכו. בכל נסיעותיה מעולם לא ראתה דבר דומה. המראה מרתק ומפחיד כאחד.

הנהג נעצר לבסוף מול בית ההארחה שלה, מבנה פשוט וצנוע שזכה לביקורות טובות באתרי ההזמנות. המקום לא יוקרתי, אבל מציע חדרים עם נוף לים — דרישתה היחידה של לנה, הצורך היחיד שלה.

לעזוב, להתרחק, הרעיון נכפה עליה בלילה שלא עצמה בו עין, כאילו היה מובן מאליו. ללכת לאיבוד הרחק כדי למצוא את עצמה. לשכוח מההרגלים שלה, מהיומיום שלה, מחייה המסודרים. היא פחדה שבבית הדומם שכל תמונה בו, כל חפץ, הזכירו את העבר, היא תקפא בכאבה, כמו פסל שעווה במוזיאון. תחת שמיים אחרים, בקו רוחב אחר, היא תחזור לנשום, תרפא את פצעיה. לפעמים צריך להתרחק כדי להבריא, היא חושבת. היא זקוקה לשמש, לאור. זקוקה לים.

אז למה לא הודו…? פרנסואה והיא הבטיחו לעצמם שייסעו לשם, אבל התוכנית גוועה כמו רבות אחרות בגלל קוצר זמן, היעדר אנרגיה ופנאי. החיים עברו בתהלוכה של שיעורים, ישיבות, ימי הורים, הרמות כוסית של סוף שנה. כל אותם רגעים שבאו בזה אחר זה ומילאו את ימיה. היא נישאה בזרם, בהמולת היומיום שספגה את כל כולה, בלי להבחין בזמן החולף. היא אהבה את השנים הדחוסות והקצובות. היא הייתה אז אישה מאוהבת, מורה משקיענית שמוקסמת ממשלח ידה. אך הריקוד הזה עצר בפראות באחר צהריים אחד של יולי.

היא חייבת להחזיק מעמד, לא לצלול אל התהום. לא לשקוע.

היא בחרה בחוף קורומנדל במפרץ בנגל, שעצם שמו הבטיח מקום שונה. אומרים שהזריחות מעל הים מרהיבות. פרנסואה חלם על המקום. לפעמים לנה משקרת לעצמה. היא מספרת לעצמה שהוא נסע לשם והוא מחכה לה בחוף הים, מעבר לעיקול בכביש, או בכפר זה או אחר. נעים כל כך להאמין בכך, נעים כל כך לטעות… למרבה הצער, האשליה נמשכת לא יותר מרגע, ואז חוזר הכאב, ואיתו היגון. ערב אחד היא נענית לדחף ומזמינה כרטיס טיסה וחדר במלון. זו לא פעולה שהיא עושה כלאחר יד. אם לדייק, זהו דחף שנענה לקריאה כלשהי, לצו משולל היגיון.

בימים הראשונים היא יוצאת מעט. היא קוראת, מקבלת מסאז’, שותה חליטות במרכז לטיפולי איורוודה שבמָקום, נחה בפטיו המוריק. התפאורה נעימה, נוסכת שלווה, ואנשי הצוות שקטים וקשובים. אבל לנה לא מצליחה להשתחרר, לסכור את שטף המחשבות. בלילות היא ישֵנה רע, שינה רצופת סיוטים. היא מחליטה לקחת כדורים שמשרים עליה נמנום כל היום. היא נמנעת מהארוחות, אין לה שום חשק להתמודד עם השיחה המאולצת בין האורחים, להשתתף בחילופי משפטים נבובים בחדר האוכל, לענות לשאלות שהיא עלולה להישאל. היא מעדיפה להישאר בחדרה ולנקר בחוסר תיאבון בצלחת שהניחה על פינת המיטה. חברתם של אחרים מכבידה עליה לא פחות מחברתה שלה. והיא גם לא סובלת את מזג האוויר: החום קשה לה וגם הלחות.

היא לא מצטרפת לשום סיור, לשום ביקור באתרי האזור החביב כל כך על התיירים. בחיים אחרים היא הייתה הראשונה לקרוא את מדריכי הטיולים ולצאת לסיור מקיף בסביבה. עכשיו אין לה כוח. נדמה שדבר לא יצליח להקסים אותה עוד, אין בה ולו שמץ סקרנות לגבי סביבתה. כאילו העולם התרוקן מתכולתו, ובידו להציע רק מרחב ריק, צחיח.

בוקר אחד היא יוצאת מהמלון עם שחר ומתחילה לצעוד בחוף הים, שעדיין נטוש. רק דייגים מתרוצצים בין הסירות הססגוניות, מטליאים את הרשתות שנערמות לרגליהם כמו אדים, כמו עננים צמריריים. לנה מתיישבת על החול ומביטה בזריחה. המראה נוסך בה שלווה משונה, כאילו הוודאות בכך שיום חדש הוא בלתי נמנע גואלת אותה מייסוריה. היא מתפשטת ונכנסת למים. מי הים הצוננים על עורה מנחמים אותה. נדמה לה שתוכל לשחות כך לנצח, להתמוסס בין הגלים המערסלים אותה באיטיות.

היא עושה לה הרגל להתרחץ כשהכול עדיין רדום סביבה. בהמשך היום החוף שורץ אדם ובעלי חיים: עולי רגל שטובלים במים בבגדיהם, מערביים להוטים להצטלם, מוכרי דגים טריים, רוכלים ופרות שצופות בהם. אבל בשעת הזריחה אף רחש לא מפר את הדממה. החוף הבתול מנוכחות מתמסר ללנה כמו מקדש באוויר הפתוח, מפלט של שקט ושלווה.

לפעמים כשהיא יוצאת לים, צצה במוחה המחשבה: מספיק שאשחה קצת יותר רחוק, שאדרוש מגופי התשוש מאמץ אחרון. יהיה נעים כל כך להתמוסס באלם לתוך הטבע. אבל לבסוף היא תמיד חוזרת אל החוף, עולה אל המלון ואל ארוחת הבוקר שממתינה לה.

מפעם לפעם היא מבחינה באופק בעפיפון. מאולתר, מוטלא, אחוז בידה של ילדה. היא שברירית וצנומה כל כך עד שנדמה שתתעופף כשידה לופתת את חוט הניילון שלו, כמו הנסיך הקטן הקשור לעופות הבר באיור של סנט־אכזופרי שלנה אוהבת כל כך. היא תוהה מה הילדה עושה שם בחוף הים, בשעה שרק הדייגים ערים. המשחק נמשך דקות אחדות, ואז הילדה מתרחקת ונעלמת.

באותו יום לנה יורדת כהרגלה בפנים רעות מנדודי שינה — מצב שכבר התרגלה אליו. העייפות השתקעה בה — עקצוץ סביב העיניים, גל בחילה שגוזל ממנה את התיאבון, רגליים כבדות, סחרחורת, כאב ראש קבוע. השמיים בהירים כל כך, אף ענן לא פוגם בצבעם הכחול. בהמשך, כשתנסה לשחזר את התגלגלות האירועים, תתקשה לנה להתחקות אחריהם. האם שגתה בהערכת כוחה? האם התעלמה בכוונה מסכנוֹת הגאות, מהרוח שהתגברה בבוקר המתעורר? כשהיא מבקשת לחזור לחוף, מפתיע אותה זרם עז שסוחף אותה לתוך הים. מתוך דחף הישרדות היא מנסה ראשית להילחם באוקיינוס. זהו ניסיון שווא. הים גובר בזריזות על מאמציה, על מאגר האנרגיה שדילדלו לילות לבנים. הדבר האחרון שלנה מבחינה בו לפני שהיא שוקעת הוא עפיפון, מרחף בנקודה בשמיים שמעל.

כשהיא פוקחת עיניים על החוף, היא רואה פני ילדה. שני אישונים כהים להוטים נעוצים בה, כאילו מבטה העז מנסה להשיב אותה לחיים. צללים אדומים ושחורים מתנועעים סביבה, מחליפים מבטים מבוהלים שלנה אינה מבינה את פשרם. דמות הילדה מיטשטשת בהמולה הכללית ואז מתפוגגת כליל בהמון המתקבץ.