האגדה היא יצירת מופת הגותית-ספרותית של תרבות ישראל העתיקה. בעוד מיתוסים רווחים של תרבויות העת העתיקה מספרים את גבורתם של […]
גורלם של סיפורים
אביגדור שנאן1
1 אביגדור שנאן, פרופסור לספרות האגדה והמדרש בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.
בדרכים רבות ומגוונות הביאו חכמינו זכרם לברכה — הלוא הם חז"ל, מחברי המשנה והתוספתא, התלמוד הירושלמי והבבלי והמדרשים לסוגיהם, ומי שבנו את התשתית לסידור התפילה ולהגדה של פסח — את תורתם ואמונותיהם לדורם ולדורות. בצד עיסוקם הרב בפרשנות המקרא ובהלכה על פרטי פרטיה, הקדישו הרבה מחילם לעיסוק בדרך הראויה שבה ילך אדם: בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשוכבו ובקומו, ביחסיו עם אלוהיו ועם מוריו וחבריו, עם בני משפחתו ועם שאר חלקי החברה, יהודים וכאלה שאינם יהודים גם יחד. גישתם אל הכתבים שנתקדשו בזמנם הונעה לא רק מן הרצון לבארם ולפרשם, למלא את החללים שנותרו בהם או להתיר סתירות שעוררו בלב הקורא, אלא גם, ואולי בעיקר, מן המגמה החינוכית להנחיל לשומעי לקחם ולקוראיו את תובנותיהם והנחיותיהם באשר לעולם הסובב אותם מבוקר עד בוקר, מראש השנה ועד אחריתה, מראשית חיי האדם ועד קִצם ומראשית תולדות העולם והעם ועד אחריתם, בימים המצועפים שיבואו. כך עשו חכמינו בבואם לעסוק בספר הספרים, בתנ"ך, וכך עשו בבואם לעסוק בכתבים שזכו בעיניהם למעמד נעלה גם מאוחר יותר, כגון המשנה. המדרשים, הקשורים ברובם בדרך זו או אחרת אל טקסטים מקראיים, ושני התלמודים, שהם בבחינת דיונים רב דוריים ורב קוליים היוצאים לדרכם מן המשנה ומפליגים ממנה למרחקים, מורכבים (כמו גם המשנה גופה) מאמירות מסוגים ספרותיים ולשוניים שונים: פתגמים קצרים, שקלא וטריא בענייני הלכה או אגדה, תעודות היסטוריות והרהורים אסכטולוגיים וכיוצא באלה, וכן מה שנראה בבירור כגולת הכותרת הספרותית שבהם: הסיפורים.
מה הוא מִספרם של הסיפורים המשולבים והמשתרגים בספרותם של חז"ל? על שאלה זו טרם ניתנה תשובה מדויקת, וכולנו נסמכים על הערכות גסות ולא מבוססות. לא רק משום שטרם סוכם במחקר מה הוא בדיוק היקפה של ספרות חז"ל וכיצד נגדיר בתוכה את הסיפור, ולא רק משום שסיפורים רבים שבים ומופיעים במרחבי ספרות חכמים בשינויים קלים או גדולים, עד שקשה לדעת אם סיפור אחד או כמה סיפורים לפנינו, אלא גם ובעיקר משום שאין לסיפורים סימן היכר חיצוני שבעזרתו אפשר לאתר אותם במאגרי מידע אלקטרוניים ההולכים ומשתלטים ככלי עזר מרכזי למבקשים לחדור אל עולם ספרות חז"ל. רק קריאה שיטתית של ספרות חכמים ורישום מלא של הסיפורים שבה יכולים להשיב על שאלת מספר הסיפורים וסוגיהם.
עם זה, שאלת היקפה של ספרות חז"ל, כאמור, היא שאלה שרבים מתלבטים בה. לית מאן דפליג כי המשנה, התוספתא, שני התלמודים, מדרשי התנאים (כגון המכילתות לספר שמות או הספרי לבמדבר ודברים) ומדרשי האמוראים הקדומים (כגון בראשית רבה או פסיקתא דרב כהנא) משתייכים לעולם הזה. אך מה דינם של חיבורים אחרים, שיסודותיהם נעוצים בעולמם של חז"ל אך עריכתם מאות שנים מאוחר יותר, כגון מדרש הגדול, יצירתם של יהודי תימן במאות הי"ב-י"ג, או בראשית רבתי, מיסודו של ר' משה הדרשן, איש פרובאנס של המאה העשירית? הגדרת 'ספרות חז"ל' תכתיב, כמובן, את מספר הסיפורים שנמצא בה.
זאת ועוד: השאלה 'סיפור מה הוא' חשובה אף היא לענייננו, ונסביר דברים אלו בקצרה ובהדגמה מועטה. במדרש רות רבה (מהדורת לרנר, פרשה ה) מסופר במשפט אחר כי 'ר' יוחנן הוה מבדר סלעין כדי לזכות בהן שמעון בר בא,' ובתרגום: ר' יוחנן היה מפזר מטבעות (הם ה'סלעים') כדי לזכות בהן את (ר') שמעון בן אבא. האם סיפור לפנינו? יש בו שתי דמויות, ר' יוחנן בעל הנכסים ור' שמעון האביון, שיש ביניהם מתח כלכלי־מעמדי. הסיפור הקצר הזה (אם אכן סיפור הוא) מספר על ר' יוחנן שהיה מפזר מטבעות בדרך שבה היה אמור ללכת ר' שמעון, כדי שזה ייטול אותם כדין מציאה ויזכה להתפרנס בזכותם. מסתבר שר' שמעון לא היה מוכן לקבל את מתנותיו של בשר ודם (האם התבייש במצבו? האם חשב שחכמים אינם יודעים עליו?) ועל כן היה ר' יוחנן צריך לנקוט דרך לא מקובלת זו כדי לסייע לחברו הנזקק. מוסר ההשכל מן הסיפור הוא ברור: יש לדעת כיצד לתת כדי שלא יתבייש המקבל, וגדולה הצדקה שאיננה מלבינה את פני המקבל. ולענייננו: האם משפט קצר זה, המקפל את העלילה כולה, שיש בה לפחות שני שלבים (פיזור המטבעות ומציאתן), הוא בבחינת סיפור? אם כן הוא, יגדל מספר הסיפורים שבספרות חכמים עוד ועוד.
הוא הדין במשלים הרבים — שמספרם עולה על אלף — הפזורים בספרותנו הקדומה, שאם נכלול אותם בתוך עולם סיפוריהם של חכמים, יגדל מספר הסיפורים שבהם עוד ועוד.
ואחרונה: הרוצה להרחיב את מוטת כנפי הסיפור ביצירתם של חכמים איננו יכול להתעלם גם ממאות ואולי אלפי הסיפורים המרחיבים את הסיפור המקראי, מה שמכונה בדרך כלל בשם 'הסיפור המקראי המורחב'. כך למשל מופיע סיפור שלם המבהיר כיצד זה אברם לא הפקיר את אשתו כאשר ירד עִמה מצרימה ועשה כל שביכולתו כדי להגן עליה. דוגמאות אחרות להרחבת הסיפור המקראי הן סיפורים על ויכוחים בין קין להבל שהביאו לרצח הראשון בהיסטוריה, על אברהם המנתץ את פסלי אביו, על משה המולך שנים רבות בכוש קודם שהוא מגיע למדיין, ועל שלמה שמלך השדים אשמדאי הורידו לשנים רבות ממלכותו, וכיוצא בהם עוד ועוד. אף סיפורים אלה זכו לעיצובים מרתקים, ואף הם ראויים להיזכר בכל פעם שאנו מונים את הסיפורים שביצירת חכמים.
מתברר אפוא שאין בידינו להשיב על שאלת מספר הסיפורים שבספרות חכמים, אף שברור כי הוא מגיע לאלפים ויש בו סוגים שונים וצורות שונות: סיפורים קצרצרים עד מאוד או ארוכים ביותר, מעוצבים להפליא או גולמיים ואף בוסריים, מבדחים או כבדי ראש, סיפורים המרחיבים את הסיפור המקראי או העוסקים בעולם שבא לאחריו, יצירותיה של האליטה של באי בית המדרש או סיפורים שנשאבו מפי העם.
ועם כל זאת, דומה שתשומת הלב המחקרית בתחום הסיפור הופנתה, מדרך הטבע, לאותם סיפורים מעוצבים המשתייכים על הסוגה הקרויה 'מעשי חכמים', סיפורים העוסקים בעולמם של חכמים ובני דורותיהם, סיפורים שיש לדון בהקשריהם, בתבניותיהם, באמצעים הספרותיים המשמשים בהם, בעיצוב דמויותיהם ובתהפוכות העלילה שבהם, ובעיקר במוסר ההשכל ובמסר העולים מהם.
סיפורים כגון אלה — מאות בודדות, להערכתי — זכו לתשומת לב רבה מאז החל מחקרם הספרותי, כשאת אבן היסוד למחקר זה יש לראות בהופעתם בו בזמן של שני ספרים לפני כשלושים שנה, 'עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה' מאת יונה פרנקל (1981), ו'שמונה סיפורי אהבה מן התלמוד והמדרש' (1981) מאת דוד צימרמן. בהקשר זה זכו לתשומת לב מיוחדת, ויש מי שיאמר מוגזמת, סיפורים המוכרים מן התלמוד הבבלי, החיבור המרכזי בעולמה של ספרות חז"ל: המעשה ברבי עקיבא ובתו של בר כלבא שבוע (נדרים נ ע"א [ועוד]), האירוע הדרמטי סביב תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט ע"ב), מפגשו של ר' אלעזר בר' שמעון באדם מכוער (תענית כ ע"ב) או מפגשם של ר' יוחנן ושל ריש לקיש בירדן ולאחר מכן בבית המדרש (בבא מציעא פב ע"א). סיפורים אלו ודומיהם כבר חזרו והעסיקו חוקרים וקוראים רבים, עד שכמעט לא נותר דבר חדש שאפשר לומר על עליהם. לעומת זה, לא שפר גורלם של סיפורים רבים אחרים, מן התלמוד הבבלי ומשאר חיבוריהם של חכמים, והם נותרו בצדי הדרכים של המחקר והפרשנות, ולעתים לא זכו לדיון ראשוני כלל. ובשל כך — ולא רק בשל כך — יש לשבח את הספר העומד לפנינו, על שהפנה את זרקורו גם, ואף בעיקר, לסיפורים מן הקבוצה האחרונה.
כי זאת יש לדעת: ספרו של ד"ר שמואל פאוסט הוא נדבך נוסף בשורה ארוכה ומכובדת של ספרים ומאמרים שראו אור בעשורים האחרונים בידי דור חדש של חוקרי מדרש, המבקשים לחשוף את צפונותיהם של מעשי חכמים, ולהלן, במבוא לספר, ימצאו הקוראים הסבר ממצה ובהיר על מה שמצוי בו ועל גישתו אל סיפורי חכמים, ואין טעם לחזור על דברים אלו שנאמרו שם בתנופה גדולה. על כן די יהיה אם נזכיר שמחברו של ספר זה זכה ב'פרס שרת החינוך ליוצרים בתחומי התרבות היהודית לשנת תשס"ז', פרס שניתן לו על יסוד מאמריו במדור 'אגדתא' שבעיתון 'מקור ראשון', שהם הלבנים שמהן בנה את הבניין המפואר שלפנינו. וכך אמרה ועדת השיפוט, שזכיתי להימנות עם חבריה, עם מתן הפרס:
שמואל פאוסט הוא אחד מן הבולטים בדור החדש של קוראי סיפורי חכמים, המשכילים להפיץ את תורתם החדשנית לתועלת הרבים בלשון בהירה ומושכת לב. […] הוא מצליח לשלב בצורה משובחת את עולם הלימוד המסורתי עם המחקר החדיש, את הידע הקלאסי שהצטבר במהלך הדורות עם קריאה רעננה המושתתת גם על אדני המתודות החדשות של קריאה ספרותית, שביסודה הידע הלשוני, הטכסטואלי וההיסטורי המתחדש יום יום […] שמואל פאוסט עוסק במעשי חכמים תוך הדגשת איכותם הספרותית וניצול איכויותיהם הפואטיות לצורך דיון מבריק בנושאים הרבים הגלומים בהם בתחום החינוך והמוסר, התיאולוגיה והחברה. הדברים אינם נותרים בתחום הדיון המרוחק, האקדמי, אלא שואפים להדגשת הממד האקטואלי והרלוונטי של הסיפורים, כיצירות מכוננות תרבות.
מקריאת כתב היד של הספר מתברר שטעמם של דברים אלו לא נמר.
אין עדיין תגובות