1

הָאלי

היום

'נו, איזה דבר מטומטם קרה לך היום?'

מעדתי על אחת ממדרגות הבטון שהובילו לדירה שלי, כשהשאלה של החבר שלי בקעה מתוך הרמקול והידהדה בין קירות חדר המדרגות.

לחיי האדימו מרוגז, אף על פי שג'ורג' בסך הכול צחק. 'כלום לא קרה,' עניתי בהתגוננות והמשכתי לעלות במדרגות, מנסה לא להישמע חסרת נשימה.

נאבקתי להחזיק את הטלפון ואת תיק היד הענקי שלי ביד אחת ולפתוח את הדלת בשנייה.

'נו, קדימה,' ג'ורג' צחק. 'משהו בטוח קרה. כבר עבר כמעט שבוע מהפעם האחרונה, זה כמו שיא או משהו.'

'הסלמון לא נחשב.' נשפתי בתסכול וזרקתי את התיק על שולחן האוכל הקטן שלי, שתיפקד גם כשולחן המשרדי שלי.

'לאכול משהו שעושה לך בחילה כדי שהלקוח שלך יהיה מרוצה, דווקא כן נחשב.'

נו, או־קיי, אז יכול להיות שאכלתי כמה כריכוני סלמון ומלפפון בפגישה עם לקוח, אף על פי שהמרקם החלקלק והמגעיל של הסלמון עשה לי בחילה. 'בבקשה אל תזכיר לי,' נשנקתי, אבל הצליל התרכך לאנחת עונג כשחלצתי את נעלי העקב בבעיטה ושיטחתי את קשתות כפות הרגליים על רצפת הפרקט הקרירה.

'את אומרת לי שעבר שבוע שלם בלי שמשהו מגוחך יקרה לך?'

אולי זה בגלל התשישות והיעדר חוש הומור, אבל לפעמים הרגשתי שג'ורג' איתי רק כי אני מבדרת אותו. ולא במובן הטוב.

ריסנתי את רגשות העלבון ותהיתי אם נכנסתי למגננה מתוך עייפות, או כי משהו מטומטם באמת קרה לי באותו יום. 'טוב.' התכווצתי מבושה. 'לפני חצי שעה בערך הייתי בתחתית, ועמד מולי מישהו שנראה ממש מוכר וכל הזמן הסתכל עליי.'

'או־קיי…'

הרגע המשפיל היה מביך פי שניים כשחייתי אותו מחדש. עצמתי עיניים חזק כשנזכרתי במה שקרה וחשקתי שיניים. 'קרה לך פעם שנתקלת במישהו שאתה מכיר, אבל לא הצלחת להבין מאיפה או להיזכר בשם שלו?'

'כן, זה נורא.'

'בדיוק. אני חושבת לעצמי, 'אלוהים, אני מכירה אותו, כנראה מהקולג', אבל פשוט לא מצליחה להיזכר איך קוראים לו.' כשהוא הסתכל עליי שוב וצימצם את העיניים, חשבתי, 'אלוהים, הוא מכיר אותי, והוא חושב כמה זה לא מנומס מצידי שאני לא אומרת לו שלום.' אז כדי לצאת בסדר פשוט פלטתי, 'אתה לא מתכוון להגיד שלום? עבר המון זמן, נהדר לראות אותך שוב."

'ו…?'

כבשתי את הפנים בכפות ידיי, אבל הסרתי את האצבעות מהפה כדי שג'ורג' יוכל לשמוע את התשובה. 'הוא הסתכל עליי כמו על משוגעת ואמר, 'אני מצטער, מעולם לא פגשתי אותך. אין לי מושג מי את.' טוב, לא יכולתי להסביר לו מי אני כי לא זכרתי מי הוא, אז המשכנו לעמוד שם ולהימנע מקשר עין במשך עשר דקות, ורק כשירדתי מהרכבת נזכרתי מאיפה הוא.'

'מאיפה?'

האצבעות שלי כמעט נכוו מהבושה שהבעירה את לחיי. 'זה היה ג'ו אשלי, קריין החדשות שאף פעם לא פגשתי, אבל אני רואה כל יום בטלוויזיה.'

לרגע הוא שתק, ואז הצחוק החנוק שלו בקע מהטלפון. ג'ורג' צחק חזק כל כך, עד שהפה שלי התעקל בחיוך לא רצוני.

'וואו, אוי, בייב, אני מצטער.' הוא אמר בעודו מתפקע מצחוק. 'אני לא מתכוון לצחוק, אבל זה קורע.'

'אני שמחה שבידרתי אותך,' אמרתי ביובש והדלקתי את מכונת הקפה.

'רק לך,' הוא פלט נחרה. 'הדברים האלה קורים רק לך.'

ככה בדיוק הרגשתי לפעמים. ניסיתי לשנות נושא ולחזור לסיבה שהתקשרתי אליו. 'אנחנו עדיין נפגשים לארוחת ערב מחר?'

'אה, כן, חשבתי שתוכלי לבוא לפה ואני אבשל.'

ארוחה רומנטית בדירה שלו? העצבים שחטפתי נעלמו כלֹא היו. כמה מתוק מצידו. כמה לא אופייני לו. בשבוע הבא 'נחגוג' שלושה חודשים, אחרי הכול. אולי הוא רוצה לעשות משהו לכבוד המאורע. חייכתי ומצב הרוח שלי השתפר. 'נשמע מעולה. באיזו שעה? להביא משהו?'

'אה, שש וחצי. ורק את עצמך.'

שש וחצי. קצת מוקדם לארוחת ערב. למה הוא רוצה שניפגש מוקדם כל כך? הזדעפתי. 'אני לא יודעת אם אגמור לעבוד עד אז.'

הוא פלט עוד נחרת צחוק. 'בייב, זה לא כאילו את מנתחת לב. את מתכננת מסיבות, בשם אלוהים. אני די בטוח שאם אני יכול להיות בבית בשש וחצי, גם את יכולה.'

שאפתי עמוק בזעם. התחשק לי להגיד לו שילך להזדיין… אבל החלק המרתיח באישיות שלי שתיעב עימותים לפת לי את הגרון באחיזת ברזל.

'האלי, את עוד שם?'

'כן,' סיננתי. 'אני אשתדל להגיע בשש וחצי.'

'אז אני מניח שאני אראה אותך בשבע וחצי,' הוא התבדח. 'לילה טוב, בייב.'

דממה השתררה בדירה כשהוא ניתק. נעצתי מבט בטלפון ולקחתי כמה נשימות עמוקות כדי להירגע. החבר שלי נהיה מתנשא יותר ויותר בזמן האחרון. רציתי להאמין שהכוונות שלו טובות והוא בסך הכול צוחק. אבל אם הכוונות שלו לא טובות, והוא סתם סוג של… טוב… של מניאק… אני אצטרך להיפרד ממנו.

הכנתי קפה והוצאתי את המחשב הנייד מהתיק. הבטן שלי התהפכה למחשבה על פרידה. התחלתי לצאת לדייטים בגיל חמש־עשרה, ובשלוש־עשרה השנים האחרונות נאלצתי להיפרד רק משני בני זוג. השאר נפרדו ממני, או נעלמו. ובכל זאת, המחשבה שאצטרך להיפרד מג'ורג' הכניסה אותי לחרדות.

אולי לא אצטרך לעשות את זה, חשבתי כשהתיישבתי ליד השולחן ופתחתי את המחשב הנייד. אולי פשוט אוכל להגיד לו שחלק מהעקיצות שלו מזלזלות בעיניי, ושהוא צריך להשתפר ולא להתנהג כמו שמוק.

פתאום הטלפון הנייד שלי התריע על הודעות נכנסות ממקומו על הדלפק מאחוריי, שוב ושוב.

'מה לכל ה…' כשהסתובבתי אל המכשיר, חוש שישי עורר בי תחושת אֵימה למראה כמות ההתראות שנכנסו מהפרופילים שלי ברשתות החברתיות. לחצתי על הראשונה —

'או מיי גוד.' שום דבר לא היה יכול להכין אותי לסרטון שתויגתי בו.

לסרטון שאימא שלי תויגה בו, מאחר שהיא גם הייתה הכוכבת שלו.

לגמרי שכחתי שהיא הייתה הערב במסיבת הרווקות של דודה ג'וליה. בצעד אופייני לדודה ג'וליה, היא הכריחה את כולן לצאת באמצע השבוע כדי להימנע מהצפיפות בסופי השבוע. דודה ג'וליה, החברה הכי טובה של אימא שלי מאז התיכון, הייתה רווקה סופנית רוב חיי. ואז, לפני שלוש שנים, היא פגשה את הוֹפֶּר. הוא היה צעיר ממנה בכמה שנים, גרוש עם שלושה ילדים בוגרים, והוא ודודה ג'וליה התאהבו נואשות אחרי מפגש אקראי בסופרמרקט. עכשיו הם סוף־סוף עמדו להתחתן, והייתי מאושרת בשבילה.

אימא שלי, לעומת זאת, התגרשה מאבא שלי לפני פחות משנתיים, ונאלצה לראות אותו ממשיך בחייו עם אישה צעירה יותר, אז היא הייתה במָקום קצת רגיש בחיים. לכן הרשיתי לעצמי לכעוס על דודה ג'וליה, שנתנה לאימא הגרושה הטרייה והשברירית שלי להצטלם במסיבת הרווקות בעודה רוקדת ריקוד ארוטי מול חשפן ומוצצת את הבננה שהוא החזיק ביד.

כן.

אימא שלי, גבירותיי ורבותיי. התחלחלתי.

כשראיתי כמה אנשים שיתפו את הסרטון, יצאתי מהאפליקציה וזרקתי את הטלפון על השולחן. חלק בי רצה לצאת מהדירה בריצה, לזנק לתוך מונית, למצוא את אימא שלי ולגרור אותה ממועדון החשפנות שהן היו בו.

אבל היה גבול למספר הפעמים שיכולתי להציל את אימא ואבא שלי מעצמם. זאת המציאות החדשה שלהם אחרי הגירושים, והייתי צריכה לשחרר. בכל זאת, אלמלא הייתה לי המון עבודה, אולי הייתי יוצאת למצוא את אימא שלי.

שללא ספק תמות מבושה, כשהיא תתפכח ותראה את הסרטון שעלה לרשת.

הרמתי את הטלפון באנחה והתקשרתי לדודה שלי. להפתעתי, היא ענתה. המוזיקה הרועשת מהמועדון התפרצה מתוך המכשיר.

'היי, בובה!' צעקה דודה ג'וליה. 'שיניתי את דעתי, ואת יכולה לבוא! רוצה את הכתובת?'

דודה ג'וליה החליטה שהיא רוצה מסיבת רווקות שתאפשר לה לעשות כל מה שהיא רוצה, בלי שתרגיש מוזר בגלל הנוכחות שלי או של אחת הילדות הבוגרות של שאר החברות שלה. לי הוקל לגלות שהשאירו אותי מחוץ לעניינים.

'לא,' עניתי בקול חזק, 'אני מתקשרת כי הסרטון של אימא מסתובב בכל הרשתות!'

'איזה סרטון?'

'הריקוד הארוטי! הבננה!'

'אוי, שיט,' היא ציחקקה כמו מכשפה. 'את רצינית? או־קיי,' היא צעקה בקול חזק עוד יותר, 'מי העלתה את הסרטון של מגי לאינטרנט?'

ידעתי שהיא מדברת אל החברות שלה, אז שתקתי. 'ג'נה, חתיכת מגעילה!' דודה ג'וליה צעקה בחביבות. 'תמחקי אותו!'

'זה לא מצחיק, איי־ג'יי!' קראתי לה בכינוי שנתתי לה בילדותי.

'אה, זה קצת מצחיק, מותק, כל עוד את לא הבת שלה!'

'פשוט תדאגי שהיא לא תעשה עוד משהו גס שיגיע לאינטרנט בהמשך. לילה טוב!' ניתקתי לפני שהיא הספיקה לענות. היה לי ברור שכולן שם שיכורות. דודה ג'וליה בדרך כלל תמכה בי, כשהייתי צריכה לעצור את אימא שלי מלעשות שטויות אחרי הגירושים — מה שבכלל לא הייתי צריכה לדאוג לו לפני שהנישואים שלה התפרקו, וההתנהגות שלה נהייתה לא צפויה.

בכל זאת, קשה לדבר בהיגיון עם רווקות שיכורות. 'תעזבי את זה,' לחשתי לעצמי בניסיון להאט את הדופק שלי בכוח הרצון. 'את לא יכולה להחזיר את השעון לאחור, אבל את יכולה להתרכז בעבודה שלך כדי שלא תאבדי אותה.'

עבדתי כמארגנת אירועים באחת מחברות האירועים הטובות ביותר במנהטן, 'ליה ז'אנג אירועים', בבעלות הבוסית שלי, ליה ז'אנג. אחרי הקולג' תיכננתי לצאת לטיול תרמילאים ברחבי אסיה ולהגשים חלום ישן, אבל לשם כך נזקקתי לכסף. אז קיבלתי עבודת ניהול במלון גדול במנהטן, וכשמנהלת האירועים שלהם התפטרה שלושה שבועות לפני חתונה גדולה, נכנסתי לנעליה. את ליה פגשתי בחתונה הרביעית שתיכננתי בבית המלון, והיא כל כך התרשמה מהעבודה שלי, עד שהיא הציעה לי משרה. היה לי קשה לסרב לשכר שבו נקבה, כי הוא קירב אותי להגשמת החלום.

כעבור ארבע שנים עדיין עבדתי בשבילה, קוּדמתי למתכננת אירועים בכירה, וכמעט כל מי שהכרתי שיכנע אותי לוותר על הטיול.

הפרויקט האחרון שלי היה מסיבת האירוסין של דארסי הות'ורן, אשת חברה ניו־יורקית אמיתית. ואם נעשה את זה כמו שצריך, דארסי כנראה תשכור אותנו לתכנן גם את החתונה עצמה.

הבעיה היא שדארסי, עורכת דין לענייני סביבה ושיא האלגנטיות, עמדה להתחתן עם ההפך הגמור שלה. הארוס שלה, מתיאס, היה אומן ומוזיקאי צרפתי. הוא רצה 'מסיבה מודרנית מינימליסטית אבל אומנותית עם להקת רוק', שעה שדארסי הייתה טיפוס של פאר מסורתי. של פרחים ורביעיית מיתרים. בתור מתכננת האירועים שלהם, מתפקידי היה להגיע לפשרה, אז ביקשתי מדארסי ומתיאס לשלוח לי תמונות ומוזיקה להשראה.

כבר הרגתי את עצמי בגיבוש התוכניות האחרונות לקראת חתונת האביב של לקוח אחר, אז עדיין לא היה לי זמן לעבור על האימיילים שלהם. הייתי אמורה להיפגש איתם מחר לארוחת צהריים. היה ברור שמחכה לי לילה ארוך.

חיסלתי את הקפה, פתחתי את תיבת האימייל ומצאתי את האימיילים הנפרדים שבני הזוג שלחו לי.

מתיאס שלח לי לוח פינטרסט רב־תועלת. זה כנראה האומן שבו. לְרוב הגברים שעבדתי איתם לא היה אכפת מהפרטים הקטנים של האירוע, או שהם לא ידעו איך לבטא את החזון שלהם. לקוחות יצירתיים, לעומת זאת, תמיד היו מתנה, כי הם בדרך כלל ידעו להסביר לי מה הם רוצים.

לעומת הלוח של מתיאס שהיה ענייני וברור, דארסי שלחה לי קישור לחשבון ענן שהכיל כמה תיקיות דיגיטליות שהיא רצתה שאעבור עליהן. למרבה הבלבול, השמות של חלק מהתיקיות נראו כמו תאריכים. פתחתי אחת מהן מלפני שנה וראיתי שיש בה סרטון.

מה?

היא שלחה לי סרטוני יו־טיוב בתור השראה? הקלקתי על הסרטון, והוא נפתח.

פנים מוכרות של גבר תפסו את רוב המסך, אבל מאחוריו יכולתי לראות ערבוביה מוזרה ומאורגנת של צינורות וחוטים על לוח לבן. ברקע שמעתי זמזום מכונות קולני.

'טוב, הנה אני, דארס.' הגבר חייך אל המצלמה, חיוך זוהר ולבן שלכד את תשומת ליבי כאילו הוא שלח יד מתוך המסך ותפס לי את מפרק היד. 'אני בתחנת החלל הבינלאומית. אני עדיין לא יכול להאמין שזה אמיתי.'