"איני יודע דבר, פרט לכך שרק כאשר משהו ניזוק בלי תקנה, אנו קולטים כמה יפה הוא היה." עשר שנים חיבקתי […]
פרולוג
הלכנו צפונה כשמצעי אצות ובריכות סלע מעלות־אדוות מפרידים בינינו ובין רצועת החוף העיקרית. הים היה שדה פסגות לבנות מקציפות, והעננים הלבנים המעטים בשמים התקדמו במהירות, מטילים צללים לולייניים על החול.
זאת היתה תחושה טובה להימצא שם יחד, במָקום הזה שעל הסף, שמדף היבשה חודר בו אל הים. הממלכה הזאת לא היתה שלנו. היא היתה שייכת לכוכבי הים והצדפות, שושני הים וסרטני הנזיר. איש לא הבחין בַּבְּיַחד שלנו; לאיש לא היה אכפת.
במשך זמן־מה ירד גשם. ישבנו בצריף חבוי בין הדיונות ואכלנו כריכים. בפינות נערמו גללי כבשים יבשים, והגשם תופף על הגג כמו יריות רובה. זה היה המסתור המושלם. מקום רק לנו.
דיברנו בנינוחות שעה שמערכות מזג האוויר קרעו הלוך ושוב את החוף למרגלותינו. בלבי צמחה תקווה.
איתרנו את שלד הסרטן בקצה החוף זמן קצר אחרי הפיקניק בצהריים. בינוני בגודלו, מת, לבדו על קו הקצף בין שרידי עץ סחוף ועשבי־ים חומים יבשים. שברי צדפים חדים כתער דבוקים לבטנו, קצה מולבן של רשת דיג מעוקל סביב המחוש חסר־החיים, ונקודות אדומות כהות ייחודיות על הגוף והצבתות.
הייתי עייפה עכשיו, לכן התיישבתי לבחון אותו כהלכה. השריון נחצה בארבע שדרות מובחנות. הצבתות היו מכוסות זיפים.
הסתכלתי אל תוך עיניו הסומות וניסיתי לדמיין מאין היה יכול להגיע. קראתי שסרטנים צפים למרחקים ארוכים על כל מיני כלי שיט: פיסות פלסטיק, גופי אצות גדולים, אפילו שדרות ספינות מצופות בלוטי־ים. היתה בהחלט אפשרות שהיצור הזה הגיע מפולינזיה לאחר ששרד אלפי קילומטרים, רק כדי שתהיה לו הזדמנות למות לחופי נוֹרת’מבּרִיָה.
כדאי שאֲצלֵם כמה תמונות. המדריכים שלי יֵדעו מה זה.
אבל בזמן שהכנסתי יד לתיק להוציא את המצלמה, ראייתי נטתה פתאום הצדה. סחרחורת ירדה עליי כמו ערפל ימי, וקפאתי במקומי, רכונה, בלי ניע, עד שעברה.
‘לחץ דם נמוך,’ אמרתי כשעלה בידי לשוב ולהזדקף. ‘זה ככה אצלי מילדוּת.’
חזרנו אל הסרטן. התרוממתי על ידיי וברכיי וצילמתי אותו מכל זווית אפשרית.
כשהחזרתי את המצלמה למקומה, חזרה הסחרחורת, אבל הפעם היא באה בגלים, כמו גאות. כאב החל להצטבר בגבי, מלווה תחושה אפלה וחזקה יותר סמוך לצלעות. כרעתי שוב עם הידיים בין ברכיי, והסחרחורת התנחשלה.
ספרתי עד עשר. בראשי התרוצצו מלמולי מילות דאגה שזורים בפחד. הרוח שינתה כיוון.
כששבתי ופקחתי את עיניי, היה דם על ידִי.
בחנתי אותו בזהירות. דם, בלי ספק. טרי, רטוב, על כף ידי הימנית.
‘זה בסדר,’ שמעתי את עצמי אומרת. ‘אין מה לדאוג.’
הבהלה גברה עם הגאוּת.
1.
לֵיאוֹ
לא פעם ריסיה רטובים כשהיא מתעוררת, כאילו שחתה בים של חלומות עצובים. ‘סתם משהו שקשור לשינה,’ כך אמרה תמיד. ‘אין לי סיוטים.’ אחרי פיהוק שאין לו סוף היא תנגב את העיניים ותצא מהמיטה לבדוק אם רוּבּי חיה ונושמת. זה הרגל שאינה מסוגלת לקטוע, אף על פי שרובי בת שלוש.
‘ליאו!’ היא תגיד כשתחזור. ‘קום כבר! תנשק אותי!’
יעברו רגעים בעודי גולש אל תוך היום ממעמקיי האיטיים. השחר יתפזר מן המזרח בצללים ענבריים, ושנינו נתכרבל זה אל זה, אֶמָה תדבר בלי הפסקה — אך מפעם לפעם תעצור באמצע השטף כדי לנשק אותי. ב־06:45 נבדוק ב־Wikideaths אם מישהו מת הלילה, וב־07:00 היא תשחרר נפיחה ותאשים איזה טוסטוס שעבר ברחוב.
איני זוכר כמה זמן מתחילת הקשר בינינו היא התחילה לעשות את זה: לא מספיק, כנראה. אבל היא בטח כבר ידעה אז שאני שלה, שאין סיכוי שאצמיח כנפיים ואעוף ממנה.
אם בתנו עדיין לא נכנסה אל המיטה שלנו עד כה, אנחנו נכנסים לשלה. חדרה מתוק וחם, ושיחות הבוקר המוקדמות שלנו על ברווז הן מן הרגעים המאושרים שלבי מכיר. לברווז, שהיא מאמצת אליה בחוזקה כל הלילה, מיוחסות הרפתקאות ליליות מופלאות.
בדרך כלל אני מלביש את רוּבּי, ואֶמה ‘יורדת להכין ארוחת בוקר’, אבל ברוב הימים היא נבלעת בנתונים הימיים שנאספו במהלך הלילה במעבדתה, ורובי ואני דואגים לאוכל. אשתי איחרה בארבעים דקות לחתונה שלנו מפני שנעצרה לצלם — בשמלת הכלה שלה — את קו הקצף שהותירה הגאות בנחל רֶסטרוֹנגֶט. איש מלבד הרַשם לא היה מופתע.
אֶמה היא אקולוגית של רצועת החוף בין סימני הגאות והשפל, ופירושו של דבר שהיא חוקרת את המקומות והיצורים שנמצאים מתחת למים בגאות ומחוצה להם בשפל. המערכת האקולוגית המופלאה והמרגשת ביותר על פני כדור הארץ, לדבריה: היא מסתובבת בין בריכות סלע מאז ילדותה; זה בדמה. תחום המחקר העיקרי שלה הוא סרטנים ממין מסוים, אבל נדמה לי שרוב הסרטנאים נחשבים לגיטימיים. ברגע זה יש לה אוסף של חבר’ה קטנים שנקראים Hemigrapsus takanoi במכלֵי מי־ים מיוחדים בעבודה. אני יודע שהם מין פולש, והיא בוחנת משהו מסוים במורפולוגיה שלהם שהיא מנסה לשים עליו את האצבע כבר שנים, אבל שם פחות או יותר נגמרת ההבנה שלי. פחות משליש מן המילים שביולוגים משתמשים בהן עשויות להיות מוּבָנות לאדם הממוצע; למצוא את עצמך לכוד בתוך קבוצה של ביולוגים במסיבה זה סיוט.
כשרובי ואני נכנסים למטבח הבוקר, אֶמה שרה לג’וֹן קִיטס. השמש מזדגזגת על הדלפקים, ודגני הבוקר שלנו מתקשים בקעריותיהם. הלפטופ שלה, שמוצג בו דף של מילים ושרבוטים מרשימים, מנגן רצועה ששמה Killermuffin. כשהצלנו את ג’ון קיטס ממקלט הכלבים, אמרו לנו שג’אנגל בעוצמת קול נמוכה מרגיע את עצביו, וכך נעשתה המוזיקה הזאת לפסקול חיינו. היום כבר התרגלתי אליה, אבל זה לקח זמן.
אני עומד בפתח, רובי ישובה על מותני, ומביט באשתי שרה לכלב שיר נטול מנגינה. למרות קבוצה של מוזיקאים שנמנית עם אבותיה, אמה אינה מסוגלת לשיר אפילו ‘היום יום הולדת’ בלי לזייף, אבל זה מעולם לא עצר בעדה. זה אחד מהרבה דברים שאני אוהב באשתי.
היא קולטת אותנו ורוקדת לעברנו, עדיין שרה בצורה מזעזעת. ‘שני האנשים האהובים עליי!’ היא אומרת, נושקת לשנינו ומחלצת את רובי מזרועותיי. היא מסתחררת עם בתנו, והשירה האיומה מתחזקת.
רובי יודעת שאמא היתה חולה; היא ראתה אותה מאבדת את שערה בשל התרופה המיוחדת שהיא מקבלת בבית החולים, אבל היא חושבת שמצבה של אֶמה כבר טוב יותר עכשיו. לאמיתו של דבר, אנחנו לא יודעים. אמה עשתה סריקת PET אתמול, בתום הטיפולים, ונקבע לנו תור לשבוע הבא לדון בתוצאות. אנחנו מקווים, אנחנו מפחדים. אף אחד משנינו אינו ישן טוב.
כעבור ריקוד קצר עם אִמהּ, כשברווז מסתחרר מעל לראשיהן, רובי נחלצת לטפל באיזה עניין דחוף.
‘תחזרי!’ צועקת אֶמה. ‘אני רוצה לחבק אותך!’
‘אני עסוקה מדי,’ אומרת רובי בצער. ואחר כך, ‘הַיי,’ היא לוחשת לצמח שהיא קיבלה מהגנון לטפל בו. ‘אני הולכת לתת לך לשתות.’
‘יש משהו?’ אני שואל ומחווה בסנטרי על המחשב. לפני כמה שנים הגישה אמה סדרה על חיות־בר בבי־בי־סי, והיא ממשיכה לקבל הודעות מגברים מוזרים, אף על פי שמאז לא הופיעה בטלוויזיה. אבל לאחרונה שידרו שוב את הסדרה שלה, וכתוצאה מכך גבר זרם ההודעות. על פי רוב הן מצחיקות אותנו, אבל אתמול בערב היא הודתה שבזמן האחרון הגיעו כמה מטרידות יותר.
‘עוד שתיים. אחת עדינה, השנייה פחות. אבל חסמתי אותו.’
אני מביט בה מקרוב כשהיא ממלאת את כוסותינו מים, אך היא לא נראית מוטרדת. נראה לי שיהיה הוגן לומר, שההודעות האלה מטרידות אותי הרבה יותר מאשר אותה. ניסיתי לשכנע אותה לסגור את דף הפייסבוק הפומבי שלה, אך היא לא מוכנה לעשות זאת. מתברר שאנשים עדיין מעלים פוסטים על חיות בר שהם עוקבים אחריהן, והיא אינה מוכנה לסגור את המשאב ‘רק בגלל כמה גברים בודדים’.
אני מקווה שהם רק בודדים.
‘אני מתה על מה שכתבת על קנת’ דֶלוויץ’,’ אמה אומרת לי ושמה עין על רובי, שמטפסת אל הכיור עם פחית ההשקיה ביד. העיתון שלי מונח על השולחן, פתוח בהודעות הפטירה.
אני ניגש אל ג’ון קיטס, מקפל את אחת מאוזניו המשייות סביב אצבעותיי ומחכה לאֲבָל. הכלב מדיף ריח מזון יבש ופרווה חרוכה לאחר מפגש לא נעים עם מגהץ.
‘אבל?’ אני דוחק.
היא נעצרת משנתפסה. ‘בלי אבל.’
‘אוי בחייך, אמה.’
מקץ רגע היא צוחקת. ‘בסדר. אני באמת מתה על הקטע, אבל החלק הכי הורס זה הקטע עם הכּוֹמרָה. היי, רובי, מספיק עם המים.’
ג’ון קיטס נאנח עמוקות כשאני נרכן לבחון את הכתבות שלי. קנת’ דלוויץ’, עמית למקצוע שיצא לו מוניטין על אורגיות אגדתיות שאירח ביקב שלו בסאסקס, חולק את דף ההספדים עם נווט מפיקוד המפציצים וכומרה שחטפה התקף לב במהלך טקס חתונה שניהלה בשבוע שעבר. ‘אתה במיטבך כשאתה לקוני,’ אומרת אמה. היא מכניסה לחם למצנם. ‘השחקן ההוא בשבוע שעבר — הסקוטי, איך קראו לו? רובי, אל תטביעי אותו, בבקשה…’
‘דיוויד ביילי?’
‘דיוויד ביילי. כן. מושלם.’
אני שב וקורא את ההודעה על קנת’ דלוויץ’ בזמן שאמה מתעסקת בגלישה הבלתי נמנעת של מים ואדמה מן העציץ של רובי. היא צודקת, כמובן. הכומרה, שהודעת הפטירה שלה קצרה בהרבה, טובה יותר.
למרבה הצער, במקרים רבים אמה צודקת. העורך שלי, שאני חושד שמאוהב באשתי, מתלוצץ לא פעם שהיה מפטר אותי ושוכר אותה במקומי, אילו החליטה לעזוב את הביולוגיה הימית. האמת היא שזה די פוגע בעיניי, מפני שאין לו על מה להסתמך מעבר לרשימה אחת שכתבה ב’האפינגטון פוסט’, אלא אם הוא קרא בסתר את המאמרים המדעיים שלה.
אמה היא עמיתת מחקר בחברה הביולוגית הימית בפלימות’, עבודה שהיא מקדישה לה יומיים בשבוע, ואחר כך חוזרת אלינו ללונדון ללמד שימור שפכי נהרות ביוניברסיטי קולג’. היא כותבת מצוינת, בעלת אינסטינקטים שתכופות טובים משלי, והיא באמת ובתמים אוהבת לבקר ב־Wikideaths, אבל זה בעיקר מתוך אהבתה לסיפור טוב, ולא מתוך רצון לגנוב את עבודתי. אינני חושב שיש לה תוכניות לעשוק אותי.
רובי וג’ון קיטס יוצאים החוצה לחצר, שהשמש מתגנבת אליה מבעד למרווחים בעץ הדולב הגדל אצל השכנים ומנמרת בזהוב את המדשאה הזעירה שלנו. ריחו של קיץ עירוני מוקדם מתגלגל ונכנס מבעד לדלת: דשא מבריק עדיין, יערה, אספלט מתחמם.
אני מנסה להשיב את הנוזלים אל דגני הבוקר שלנו שעה שבחוץ הכלב מתרוצץ סביב הבריכה ונובח. היא מלאה תינוקות צפרדעים כעת, ונדמה שזה לא מקובל עליו. ‘ג’ון קיטס, אתה מוכן להירגע?’ שואלת אמה מהפתח. הכלב אינו מתייחס אליה. ‘יש לנו שכנים.’
‘ג’ון!’ צועקת רובי. ‘יש לנו שכנים!’
‘ששש, רובי…’
אני מוצא כמה כפות ויוצא עם ארוחת הבוקר שלנו לחצר.
‘סליחה,’ אומרת אמה ומחזיקה למעני את הדלת הפתוחה. ‘אני יודעת שלא ביקשת לשמוע על העבודה שלך. זה בטח מעצבן.’
‘נכון.’ אנחנו יושבים לשולחן בחצר, שעדיין זרוע טל. ‘אבל בדרך כלל את מנומסת. הבעיה האמיתית היא שלא פעם את צודקת.’
היא מחייכת. ‘אני חושבת שאתה כותב מבריק, ליאו. אני קוראת את הודעות הפטירה שלך עוד לפני שאני בכלל פותחת את האימיילים בעבודה בבוקר.’
‘מממ.’ אני פוקח עין על רובי, שטיפ־טיפה קרובה מדי לבריכה.
‘באמת! כתיבה היא אחד הנכסים הכי סקסיים שלך.’
‘אוי, בחייך, אמה, מספיק.’
אמה מכניסה לפיה כף מלאה דגני בוקר. ‘ברצינות, אני לא צוחקת. אתה הכותב הכי טוב בדסק הזה. נקודה.’
למרבה המבוכה, איני מסוגל להפסיק לקרון. ‘תודה,’ אני אומר בסופו של דבר, כי אני יודע שהיא מתכוונת לזה. ‘אבל את עדיין מעצבנת.’
היא נאנחת. ‘אוף, אני יודעת.’
‘מהרבה מאוד סיבות,’ אני מוסיף, והיא אינה יכולה לעצור בצחוקה. ‘יש לך הרבה יותר מדי דעות על הרבה יותר מדי דברים.’
היא מחליקה את ידה על פני השולחן וסוחטת את אגודלי ואומרת לי שאני הפֵייבוֹריט שלה, ואני מוצא את עצמי צוחק איתה — וזה המקצב שלנו. זה אנחנו. אנחנו נשואים שבע שנים; יחד כמעט עשר, ואני מכיר כל חלק בה.
נדמה לי שקֶנֶדי הוא זה שאמר, שאנחנו קשורים אל הים — שכאשר אנחנו חוזרים אליו, לספורט, לבילוי או לכל דבר שהוא, אנחנו חוזרים אל המקום שבאנו ממנו. כך אני מרגיש לגבינו. להיות ליד אשתי, ליד אמה, זה לחזור למקור.
כשייוודע לי אפוא בימים שיבואו לאחר הבוקר הזה — הבוקר התמים והשגרתי הזה, עם כלבים וצפרדעים וקפה וכמרות מתות — שאין לי מושג מי האישה הזאת, זה ישבור אותי.
אין עדיין תגובות