קשרי דם הם לפעמים קשרים מסוכנים… האקדמיה לערפדים היא בית ספר סודי, פנימייה סגורה שערפדים צעירים לומדים בה את אמנות […]
פרק 1
חשתי בפחד שלה עוד לפני ששמעתי אותה צורחת.
הסיוט שלה זרם לתוכי ושלף אותי החוצה מחלומי שלי, שהיו בו חוף ואיזה חתיך שמרח עלי שמן שיזוף. תמונות — התמונות שלה, לא שלי — התגלגלו בראשי: אש ודם, ריח עשן ומתכת מעוקמת של מכונית. המראות עטפו וחנקו אותי, עד שחלק הגיוני כלשהו במוחי הזכיר לי שזה אינו החלום שלי.
התעוררתי וקווצות שיער ארוכות ושחורות דבוקות למצחי.
ליסה שכבה במיטתה, מתהפכת מצד לצד וצורחת. זינקתי ממיטתי וחציתי במהירות את המטרים הספורים המפרידים בינינו.
"ליס," אמרתי וטילטלתי אותה, "ליס, תתעוררי."
הצרחות נחלשו, ואת מקומן תפסו יבבות חרישיות.
"אנדרה," היא נאנחה, "אוי אלוהים."
עזרתי לה להתיישב. "ליס, את כבר לא שם, תתעוררי."
כעבור רגעים אחדים היא מיצמצה ופקחה את עיניה, ולמרות התאורה המעומעמת יכולתי לראות ניצוץ של הכרה שב למבטה. נשימתה המאומצת נרגעה, והיא רכנה לעברי והשעינה את ראשה על כתפי. חיבקתי אותה וליטפתי את שערה.
"זה בסדר," אמרתי לה בעדינות, "הכול בסדר."
"חלמתי את החלום ההוא."
"כן, אני יודעת."
דקות אחדות ישבנו כך, בלי להוסיף דבר. כשחשתי שהתרגשותה שככה, רכנתי אל השידה שבין המיטות והדלקתי את המנורה. האור היה עמום אך שתינו לא זקוקות לתאורה רבה כדי לראות. האור משך את אוסקר, החתול של שותפנו לדירה, והוא זינק לאדן החלון הפתוח.
הוא נמנע מקרבתי — בעלי חיים אינם אוהבים דמפירים משום־מה — אך קפץ למיטה, חיכך את ראשו בליסה וגירגר ברוך. לבעלי חיים אין בעיות עם מורוי, וכולם אוהבים במיוחד את ליסה. היא גירדה את סנטרו בחיוך, וראיתי שהיא הולכת ונרגעת.
"מתי היתה הפעם האחרונה שעשינו האכלה?" שאלתי ובחנתי את פניה. עורה הבהיר היה חיוור מתמיד. עיגולים שחורים הקיפו את עיניה, והיא הקרינה שבריריות.
זה היה שבוע לימודים עמוס במיוחד, ולא זכרתי את הפעם האחרונה שנתתי לה דם. "זה היה בערך… כבר יותר מיומיים, לא? שלושה? למה לא אמרת משהו?"
היא משכה בכתפיה והתחמקה ממבטי. "היית עסוקה. לא רציתי ל —"
"קשקוש," אמרתי ושיפרתי תנוחה. אין פלא שהיא נראית חלושה כל כך. אוסקר לא רצה שאתקרב יותר, לכן קפץ מהמיטה וחזר לחלון. משם הוא יכול לצפות בנו ממרחק בטוח. "קדימה, בואי נעשה את זה."
"רוז —"
"קדימה. את תרגישי יותר טוב אחר כך."
הטיתי את ראשי הצידה, העפתי את שערי לאחור וחשפתי את צווארי. ראיתי שהיא מהססת אך ככל הנראה מראה הצוואר ומה שהיה לו להציע היו חזקים מדי. הבעת רעב חלפה על פניה, שפתיה נפשקו מעט וחשפו את הניבים שהסתירה בדרך כלל כשחיה בין בני אדם. הניבים עמדו בניגוד מוזר לשאר תווי פניה. פניה היפות ושערה הבלונדיני החיוור שיוו לה מראה של מלאך ולא של ערפד.
בשעה ששיניה התקרבו לעורי החשוף, הרגשתי כיצד לבי הולם בפראות בתערובת של פחד וציפייה. שנאתי את תחושת הציפייה אך לא יכולתי לעשות דבר נגדה, זאת חולשה שלא יכולתי להתנער ממנה.
ניביה נשכו אותי חזק, והבזק הכאב הקצר מילט צעקה מפי. אחר כך נמוג הכאב והתחלף בהנאה זהובה וקסומה שהתפשטה בכל גופי. זה היה יותר טוב מכל השפעה של אלכוהול או סמים שחוויתי. יותר טוב מסקס — כך לפחות תיארתי לעצמי, כי עוד לא עשיתי את זה. זה היה כמו שמיכה של עונג צרוף ועדין שעטפה אותי והבטיחה שהכול יהיה בסדר. וזה המשיך והמשיך. החומרים הכימיים שברוק שלה שיחררו שטף של אנדורפינים, ואיבדתי כל תחושה של העולם, כל תחושה של עצמי.
ואז, למרבה הצער, זה נגמר. זה נמשך פחות מדקה.
היא נסוגה, ניגבה את שפתיה בידה והתבוננה בי בתשומת לב. "את בסדר?"
"אני… בטח." שכבתי על המיטה, מסוחררת מאובדן הדם. "אני פשוט צריכה לישון קצת. אני בסדר."
עיני הירקן החיוורות שלה הביטו בי בדאגה. היא קמה על רגליה. "אני הולכת להביא לך משהו לאכול."
מחאותי לא מצאו את דרכן אל שפתי, והיא עזבה לפני שהצלחתי להוציא מפי משפט. שיכרון הנשיכה נחלש ברגע שהיא התנתקה ממני אך חלק ממנו עוד נשאר בעורקי והרגשתי שאני מחייכת חיוך דבילי. הפניתי את ראשי ונעצתי מבט באוסקר שעדיין ישב על החלון.
"אין לך מושג מה אתה מפסיד," אמרתי לו.
תשומת הלב שלו היתה מופנית למשהו בחוץ. הוא התקמר וסימר את פרוותו השחורה כדיו. זנבו החל להתנדנד מצד לצד.
החיוך שעל שפתי נמוג, ואילצתי את עצמי להזדקף לישיבה. העולם הסתחרר סביבי, ואני חיכיתי שיחזור לעצמו לפני שאנסה לעמוד. כשהצלחתי לעמוד, חזרה הסחרחורת בגדול, והפעם סירבה להיעלם. בכל זאת הרגשתי שאני מסוגלת להתנודד אל החלון ולהציץ החוצה עם אוסקר. הוא הביט בי בחשש, זז מעט הצידה וחזר להביט בדבר שתפס את תשומת לבו.
רוח חמה — חמה מדי לסתיו בפורטלנד — השתעשעה בשערי כשרכנתי החוצה. הרחוב היה חשוך ושקט למדי. השעה היתה שלוש לפנות בוקר, אותו רגע שבו הקמפוס נרגע, חלקית לפחות. הבית שבו שכרנו חדר בשמונת החודשים האחרונים נמצא בשכונת מגורים שהבתים בה ישנים ושונים זה מזה. מעבר לכביש היבהב פנס רחוב רגע לפני שיכבה סופית. הוא עדיין הטיל מספיק אור כדי שאבחין בצורת המכוניות והבניינים. בחצר שלנו ראיתי צלליות של עצים ושיחים.
וגבר שהביט בי.
קפצתי אחורה בהפתעה. ליד עץ בחצר, במרחק כעשרה מטרים, במקום שבקלות אפשר להציץ ממנו לתוך הבית, עמד מישהו. הוא עמד כל כך קרוב, שאם הייתי זורקת משהו ודאי הייתי פוגעת בו. הוא ללא ספק היה קרוב מספיק כדי לראות את מה שליסה ואני עשינו.
הצללים כיסו אותו כל כך טוב, שאפילו בראייה המשופרת שלי לא הצלחתי להבחין בתווי פניו, רק בגובהו. הוא היה גבוה. ממש גבוה. הוא עמד שם רק לרגע, בקושי נראה לעין, ואז צעד לאחור ונעלם בצללים שהטילו העצים שבצד השני של החצר. הייתי כמעט בטוחה שראיתי עוד מישהו זז לידו ומצטרף אליו לפני שהחשכה בלעה את שניהם.
הדמויות האלה — יהיו אשר יהיו — לא מצאו חן בעיני אוסקר. הוא בדרך כלל מסתדר עם רוב האנשים ומפגין סימני חרדה רק כשמישהו מהווה סכנה מיידית. הבחור שבחוץ לא הפגין שום איום כלפי אוסקר אבל החתול חש משהו, משהו שהלחיץ אותו.
משהו דומה לדבר שהוא חש אצלי.
פחד מקפיא שטף אותי, וכמעט מחק — אך לא לגמרי — את העונג הנפלא שבנשיכה של ליסה. נסוגותי מהחלון, לבשתי במהירות ג'ינס שהיו מוטלים על הרצפה, וכמעט מעדתי. ברגע שהייתי לבושה, חטפתי את המעילים והארנקים של ליסה ושלי. תחבתי את כפות הרגליים לנעליים הראשונות שראיתי ויצאתי מהחדר.
מצאתי אותה למטה, במטבח הצפוף, נוברת במקרר. אחד השותפים שלנו, ג'רמי, ישב ליד השולחן, ידו מונחת על מצחו, והביט בעגמומיות בספר מתמטיקה. ליסה הסתכלה עלי בהפתעה.
"אסור לך לקום."
"אנחנו צריכות ללכת. עכשיו."
עיניה נפערו לרווחה, ולאחר רגע ניצתה בהן הבנה. "באמת?… את בטוחה?"
הינהנתי. לא יכולתי להסביר את הידיעה הוודאית. פשוט ידעתי.
ג'רמי הביט בנו בסקרנות. "מה קרה?"
צץ לי רעיון. "ליס, קחי את מפתחות האוטו שלו."
מבטו עבר ממני אליה ובחזרה. "מה אתן —"
ליסה צעדה לעברו ללא היסוס. הפחד שלה זרם לתוכי דרך החיבור העל־טבעי שלנו אך היה שם עוד משהו: אמונה מוחלטת שאדאג לכול, שנהיה בטוחות. כמו תמיד קיוויתי שאני ראויה לאמון הזה.
היא חייכה חיוך רחב ונעצה מבט היישר לתוך עיניו. ג'רמי רק בהה בה, עדיין מבולבל, ואז ראיתי איך משתלט עליו השעבוד. עיניו הזדגגו והוא הביט בה בהערצה.
"אנחנו צריכות לקחת את האוטו שלך בהשאלה," אמרה בעדינות. "איפה המפתחות?"
הוא חייך ואני נרעדתי. היה לי סף התנגדות גבוה לכפייה אבל יכולתי להרגיש את ההשפעה שלה כשכוּונה לאדם אחר. חוץ מזה כל חיי אמרו לי שאסור להשתמש בזה. ג'רמי תחב יד לכיסו והושיט צרור מפתחות שהשתלשל ממחזיק מפתחות אדום גדול.
"תודה," אמרה ליסה. "ואיפה הוא חונה?"
"בהמשך הרחוב," הוא אמר בחולמניות. "בפינה. ליד בראון." במרחק של ארבעה רחובות.
"תודה," אמרה שוב ונסוגה. "ברגע שנעזוב אני רוצה שתחזור ללמוד. תשכח שבכלל ראית אותנו הערב."
הוא הינהן בצייתנות. התרשמתי שבאותו רגע הוא היה קופץ מצוק למענה לוּ היתה מבקשת ממנו. בני אדם מושפעים בקלות אבל ג'רמי עשה רושם חלש במיוחד. ברגע זה היתה בכך תועלת.
"קדימה," אמרתי לה. "אנחנו חייבות לזוז."
יצאנו החוצה לכיוון הפינה שג'רמי ציין. אני עדיין הייתי מסוחררת מהנשיכה, מעדתי כל הזמן ולא הצלחתי להתקדם מהר כמו שרציתי. ליסה היתה צריכה לתפוס אותי כמה פעמים כדי שלא אפול. החרדה זרמה אלי ממוחה ללא הרף. ניסיתי ככל יכולתי להתעלם מזה; היו לי מספיק פחדים משלי.
"רוז… מה נעשה אם הם יתפסו אותנו?" היא לחשה.
"הם לא," עניתי בתקיפות. "אני לא אתן להם."
"אבל זה שהם מצאו אותנו —"
"זאת לא הפעם הראשונה שהם מוצאים אותנו. ובפעמים הקודמות הם לא תפסו אותנו. פשוט ניסע לתחנת הרכבת ונעלה על רכבת ללוס אנג'לס. הם יאבדו את העקבות שלנו."
גרמתי לזה להישמע פשוט, כהרגלי, למרות שלא היה שום דבר פשוט במנוסה מהאנשים שאיתם גדלנו. אנחנו עושות את זה כבר שנתיים: מסתתרות היכן שאפשר ובסך הכול מנסות לגמור תיכון. השנה האחרונה שלנו בדיוק התחילה, והחיים בקמפוס נראו בטוחים. היינו קרובות כל כך לחופש.
היא לא הוסיפה דבר, ואני שוב חשתי איך גואה בה נחשול של אמונה בי. כך זה תמיד התנהל בינינו. אני הייתי היוזמת, זו שדאגה לכך שדברים יקרו — לפעמים בפזיזות. היא היתה השקולה בינינו, זו שחשבה על דברים לעומק ושקלה כל היבט לפני שפעלה. יש יתרונות ושימוש לשני הסגנונות אבל ברגע זה היה צורך בפזיזות. לא היה לנו זמן להיסוסים.
ליסה ואני היינו חברות עוד מימי הגן, כשהגננת הושיבה אותנו יחד בשיעור כתיבה. זה אכזרי לאלץ ילדים בני חמש לכתוב וסיליסה דרגומיר ורוזמרי האתווי, ואנחנו, או ליתר דיוק אני, הגבתי בהתאם. העפתי את הספר שלי על המורה וקראתי לה בהמה פשיסטית. לא ידעתי מה זה אומר אבל ידעתי לפגוע במטרה נעה.
מאותו רגע ואילך הפכנו ליסה ואני לצמד בלתי נפרד.
"שמעת את זה?" שאלה ליסה פתאום.
רק אחרי רגע קלטתי את מה שחושיה החדים משלי כבר קלטו. צעדים המתקדמים במהירות. הזעפתי את פני. היו לנו עוד שני רחובות לעבור.
"אנחנו חייבות לרוץ," אמרתי ותפסתי בזרועה.
"אבל את לא יכולה —"
"רוצי."
הייתי זקוקה לכל גרם של כוח רצון כדי לא להתעלף על המדרכה. הגוף שלי לא רצה לרוץ אחרי שאיבד דם, ועדיין היה עסוק בעיכול השפעות הרוק שלה. אבל פקדתי על שרירי להפסיק להתלונן ונאחזתי בליסה בזמן שהרגליים שלנו הלמו בבטון. במצב רגיל הייתי משיגה אותה בלי שום מאמץ מיוחד — בעיקר בהתחשב בזה שהיא היתה יחפה — אבל הערב רק בזכותה הצלחתי להישאר על הרגליים.
קול הצעדים מאחורינו התגבר והתקרב. כתמים שחורים ריצדו מול עיני. יכולתי להבחין בהונדה הירוקה של ג'רמי חונה בהמשך הרחוב. אלוהים, אם רק נצליח להגיע —
כשהיינו במרחק שלושה מטרים מהאוטו, צעד גבר היישר לתוך הנתיב שלנו. עצרנו בבת אחת, ואני לפַתִּי את זרועה של ליסה ומשכתי אותה לאחור. זה היה הוא, הבחור שעמד מעבר לרחוב והביט בי. הוא היה מבוגר מאיתנו, אולי בן עשרים ומשהו, וגבוה כמו שחשבתי, בטח קצת יותר משני מטרים. בנסיבות אחרות — אם למשל הוא לא היה מעכב את בריחתנו הנואשת — הייתי חושבת שהוא חתיך. שיער חום עד הכתפיים, אסוף בקוקו קצר. עיניים חומות כהות. מעיל חום ארוך — נדמה לי שקוראים לסוג הזה "דאסטר".
אבל החתיכיות שלו ממש לא קשורה עכשיו. הוא היה רק מכשול שעצר אותי ואת ליסה מלהגיע לאוטו ולחופש. הצעדים מאחורינו האטו, וידעתי שהרודפים השיגו אותנו. הבחנתי בתנועה נוספת בצדדים. עוד אנשים מכתרים אותנו. אלוהים. הם שלחו יותר מעשרה מגינים כדי להחזיר אותנו. לא האמנתי. אפילו למלכה אין פמליה גדולה כזאת.
הייתי מבוהלת ולא לגמרי שלטתי במחשבותי, כך שפעלתי מתוך דחף. נצמדתי לליסה, הסתרתי אותה מאחורי, כדי להרחיק אותה מהאיש שהיה ככל הנראה המנהיג.
"תעזבו אותה," נהמתי. "אל תיגעו בה."
לא הצלחתי לקרוא את פניו אבל הוא הושיט את ידיו בתנועה שהיתה ככל הנראה אמורה להיות מחוות הרגעה, כאילו הייתי איזו חיה נגועה בכלבת שהוא רוצה להרדים.
"אני לא מתכוון —"
הוא פסע צעד אחד לפנים. קרוב מדי.
תקפתי אותו, זינקתי קדימה בתרגיל תקיפה שלא ביצעתי כבר שנתיים, מאז שליסה ואני ברחנו. זה היה צעד מטופש, עוד תגובה שבאה מתוך דחף ופחד. וזה היה חסר סיכוי. הוא היה מגן מיומן, לא טירון שרק גמר את האימונים. הוא גם לא היה חלוש ועל סף עילפון.
הוא היה מהיר בטירוף. שכחתי עד כמה מגינים מסוגלים להיות מהירים, איך הם זזים ותוקפים כמו נחשי קוברה. הוא חבט בי כמו בזבוב טורדני, הידיים שלו הלמו בי והדפו אותי לאחור. אני חושבת שהוא לא התכוון להכות אותי חזק כל כך — הוא בטח רצה רק להרחיק אותי — אבל חוסר הקואורדינציה שלי פגם בכושר התגובה שלי. איבדתי את אחיזתי בקרקע והתחלתי ליפול לכיוון המדרכה במין זווית משונה עם הירך קדימה. זה עמד לכאוב. נורא.
אבל זה לא כאב.
באותה מהירות שבה חסם אותי קודם, שלח הגבר את ידו, תפס בזרועי והשאיר אותי על רגלי. אחרי שייצבתי את עצמי, שמתי לב שהוא נועץ בי מבט — או ליתר דיוק, בצווארי. עדיין הייתי מבולבלת לכן לא הבנתי מיד. אחר כך טיפסה ידי הפנויה אט־אט אל צד הצוואר שלי ונגעה בעדינות בפצע שליסה השאירה שם לפני זמן קצר. כשהרחקתי את האצבעות, ראיתי עליהן דם כהה מבריק. הסטתי את שערי במבוכה כך שיישמט קדימה ויקיף את פני. שערי היה סמיך וארוך, והוא כיסה לגמרי את הצוואר. בדיוק בשביל זה גידלתי אותו.
עיניו הכהות של הבחור נשארו עוד רגע על הנשיכה שהוסתרה, ואחר כך פגשו בעיני. השבתי לו מבט מתריס והשתחררתי בזריזות מאחיזתו. הוא הניח לי אבל ידעתי שהוא מסוגל להחזיק אותי כל הלילה אם ירצה. נסוגותי בחזרה אל ליסה והתכוננתי למתקפה נוספת בעודי נאבקת בבחילה ובסחרחורת. לפתע אחזה ידה בידי. "רוז," היא אמרה בשקט, "לא."
דבריה לא השפיעו עלי בתחילה אך אט־אט החלו מחשבות מרגיעות למלא את ראשי, מחשבות שעברו דרך החיבור. זו לא היתה בדיוק כפייה — היא לא היתה מפעילה עלי כפייה — אבל זה היה יעיל, כמו העובדה שהיינו נתונות במצב מייאש של נחיתות מספרית ומבצעית. אפילו אני ידעתי שאין טעם להיאבק. המתח השתחרר מגופי וקרסתי בתבוסה.
ברגע שחש שהשלמתי עם המצב, צעד הבחור קדימה והפנה את תשומת לבו לליסה. פניו היו רגועות. הוא השתחווה בפניה והצליח לעשות זאת בחינניות שהפתיעה אותי בהתחשב בגובהו. "שמי דימיטרי בֵּליקוֹב," אמר. שמעתי בקולו שמץ של מבטא רוסי. "באתי להחזיר אותך לאקדמיית סנט ולדימיר, נסיכה."
אין עדיין תגובות