על הקצה

שנות ה־80

אהבת אם

היד המטלטלת קוטעת את החלום. ״כבר שש בבוקר, את צריכה ללכת לעבודה…״ היד הקשה לא מרפה. העלייה לערנות ארוכה מתמיד. היא שומעת את אמהּ רוטנת: ״למה זה מגיע לי?״ היא תמיד רוטנת, לעולם לא מרוצה. פעם בגלל חדר לא מסודר, פעם בגלל הגעה מאוחרת הביתה, ואם אין סיבה היא כבר תמציא אותה. ״את כמו הומלסית״, היא שומעת אותה בשולי ההכרה המתעוררת לאִטה. ״למה אני צריכה אותך בבית, אוכלת את הלחם שלי״. אמהּ, שעלתה מקזבלנקה, מדברת צרפתית, שופעת פתגמים, מקללת בערבית מרוקאית ומשרבבת לפעמים כמה מילים בעברית.

החדר קר בבוקר, שמיכת הצמר הישנה מעלה ריח לא נעים של זיעה. באין מיטה היא ישנה על מזרן שמונח על הרצפה, נושמת את האבק המצטבר בשוליו. לפעמים אצבעות רגליה נוקשות על הרצפה מתוך שינה והיא מתעוררת מהכאב. כשהיא קמה בבוקר היא דוחפת את המזרן מתחת למיטה של אחיה. הוא צעיר ממנה בשנתיים ובכל זאת קיבל מיטה. ״אח שלך חולה״, זה מה שהיא שומעת מהרגע שהוא נולד. ״יש לו מום בלב, אסור לו להתאמץ״. לכן היא חייבת לוותר. תמיד. וגם לעשות הכול עבורו. שימות כבר, היא מייחלת. הדירה הקטנה השכורה בבת ים מכילה שלושה חדרים, היא ואחיה הקטן ישנים בחדר אחד, הוריה בחדר השני, והחדר השלישי הוא חדר הכניסה שהוא גם חדר האורחים, חדר האוכל והחדר שבו הוריה רבים עד שהם יוצאים לעבודה ומהרגע שהם חוזרים ממנה.

השעון המעורר מצטרף למתנכלים לה ומצלצל ללא הפוגה. היא צנופה על צדה בתחושה מעורפלת של אסון בוקר ממשמש ובא. בית הספר. מחוץ לבועה שהיא מתכנסת בתוכה מתרחשת המולה. ״קומי כבר״, היא שומעת את אמהּ צועקת, נובחת בכעס מהול בייאוש, ״את תאחרי לחלוקה״, ומסיימת באמירה בערבית מרוקאית, ״יעזור לכם רק המקל,״ היא מתהפכת לצד השני בהתרסה. לקום פירושו להיכנס לטירוף הקיום שכבר מתחולל סביבה.

אמהּ היא אישה גבוהה, גרומה במקצת, קשת יום, שטיח של קמטים חורץ את מצחה כשהיא כועסת וקמטי מרירות מדקקים את פיה. אנשים יכולים לראות בה אישה פשוטה ואפילו אטומה שהחיים התנגשו בה, אבל אין איש חולק על חוכמתה. במרוקו גרה עם משפחתה מחוץ ל״מלאח״, ה״גטו״ של היהודים המרוקאים. היא עצמה למדה במוסד חינוך יהודי־צרפתי, ״כל ישראל חברים״, ועם סיום הלימודים בגיל שש־עשרה שידכו אותה לבעלה. היא ובעלה, שהוריו לא הורשו לעלות לישראל כי היו מבוגרים מדי, עלו לארץ בעלייה הסלקטיבית. כעבור זמן נודע להם כי תמורת אישור העלייה שלהם שילמה ישראל למשטר המרוקאי מאתיים וחמישים דולרים על כל אחד מהם. ״זה הערך שלנו במרוקו״, אמר בעלה, ולא ידע שהערך שלהם בישראל יהיה קטן בהרבה. כמו גורלם של רבים מהעולים ממרוקו, גם גורל הוריה לא שפר עליהם; הם לא מצאו עבודה, התקשו בקליטת השפה, והממסד הגזעני הגדיר אותם כעליית ה״לומפן פרולטריון״ המזרחי, שכבת עולים החיה בשולי החברה, אנשים חסרי כול למעט ילדים, קצתם פושעים ומובטלים.

הבעל, שחש אשמה על שהשאיר את הוריו הזקנים לבדם במרוקו בגלל הסלקציה של הממשלה הישראלית, הידרדר לסמים. החיים של בני הזוג הפכו להיות בלתי נסבלים. אז החלו הקללות ואחריהן האלימות הפיזית, וכשאמהּ היתה בהיריון איתה דחף אותה בעלה באחד מהתקפי הזעם שלו, והיא התגלגלה במורד המדרגות שבין שתי הקומות.

לאחר ששני ילדיה יצאו משלב הינקות, היא החלה לעבוד בניקיון וכעוזרת לקוסמטיקאית. האישה הצעירה, המשכילה, החכמה והנאה נבלעה בתוך החור השחור של מצוקת הקיום חסר התקווה ששרר בארץ והפכה לאישה מרירה וכועסת.

איזה נאצית, חושבת מוריאל על אמהּ כשתריס הפלסטיק המתפורר נפתח בטריקה ומכניס פסי אור בוקר צורב לחדר פנימה. אבק החדר החל להסתחרר סביב האלומה, קרירות מצמררת את עורה. ביום רגיל היא צריכה לקום בחמש או בשש בבוקר כדי לחלק לחמניות טריות ארוזות בשקיות קטנות או תפוזים בעונה. זו העבודה שלה. היא תולה את השקיות על דלתות הכניסה של הדירות בבתים המשותפים. בבתים שיש להם גינה קטנה ושער כניסה היא קושרת את השקיות לידית השער וחושבת על המשפחה הישֵנה מאחורי השער, שאף אחד מבניה ומבנותיה לא קם בחמש בבוקר כדי לחלק לחמניות. אם הם קמים זה רק בשביל להוציא את הכלב הצפוני הגזעי שלהם כדי שלא יחרבן בבית על השטיח הפרסי עם המיליון קשרים למטר.

לעומת בנייני המגורים העלובים, הדירות עם המרפסות הסגורות בתריסולים, ובליל האנטנות העקומות על הגגות המוארכים, בית מטופח עם קרקע ופרחים נראה לה בכל פעם מחדש כמו חוץ לארץ. כלומר, משהו שהיא ראתה בתמונות כי בחוץ לארץ היא לא היתה. אתמול חיכתה לה בחוסר סבלנות מופגן בעלת אחד הבתים. מתברר שעורבים קרעו במקורם את השקית וניקרו בכל הלחמניות. ״או שתכניסי את זה פנימה ליד הדלת או שאני מבטלת את ההזמנות״, אמרה לה. שמנה דוחה, חושבת מוריאל, בא לי לדחוף לה את הלחמניות לפרצוף ולקמט אותן על הלחיים התפוחות שלה, חתיכת מיליונרית משומשת עם שדיים שנופלים עד לחגורת החלוק, זה מה שיש לה לעשות בחמש בבוקר, לאיים עלי בזמן החלוקה.

עוד לא פקחה את העיניים, וכבר אמא שלה עטה עליה כמו עורב גדול. היא מרגישה שאמהּ מפשילה את שולי השמיכה. ״אין לי חלוקה היום, אמא״, היא פולטת מתוך השמיכה.

״הילדה מדברת! היא חיה, חבל. בטח כבר פיטרו אותך!״ היא שומעת את האם. ״מה, הלכת אתמול לים או שסתם היה קשה לך לזכור את כתובות החלוקה?״

״לא, אמא, לא הלכתי לים ולא פיטרו אותי, יש להם יותר בנות ממה שהם צריכים אז יש תורנות חלוקה״.

״למה לא אמרת לי? למה אני צריכה לקום כל כך מוקדם בגללך?״

״כי אף פעם אין לך זמן לדבר איתי. כשאני באה הביתה את עסוקה, או ישנה או מדברת עם השכנה״.

״אתם רוצחים אותי. הערבים רצחו את ההורים שלי, והילדים שלי רוצחים אותי. בשביל מי אני עובדת? תגידי לי, בשביל מי אני נקרעת לגזרים, ולך עוד יש טענות?״

״אני מצטערת, אמא, אני מצטערת״. אלוהים נתן לאמהּ שני ילדים, מעט לחם ומעט נחת. אפשר לישון עוד שעתיים. גם רוצחת אימהות צריכה לישון.

למה אנשים מביאים ילדים לעולם? בשביל לצעוק עליהם? אני בחיים לא אעשה ילדים. במחשבה המעודדת הזאת היא שבה ונרדמת.

שמה מוֹרִיאֵל, מוריאל אלפסי. היא לא מרשה שיקראו לה בשמות חיבה או בקיצורי שם כמו מוֹרי או מוּרִי, שזה בכלל כינוי למוסלמים. היא ישנה לבושה במכנסיים קצרים אדומים ובחולצת פלנל גברית עם שרוולים ארוכים וכפתורים שבורים. בוקר שלא צריך לקום בו בשעה חמש הוא בוקר מפנק. היא מושכת את הזמן עד הדקה האחרונה, אחר כך מעיפה מעליה את השמיכה, מתיישבת על המזרן בברכיים מוגבהות, מותחת את ידיה לגובה, נאנחת ומהדקת את השפתיים. לפחות נחסכה ממנה ההתלבטות מה ללבוש. היא לומדת בכיתה י״ב בבית ספר ממלכתי דתי, שרבות מתלמידותיו הן בנות עדות המזרח כמוה. על כל הטפסים של בית הספר מצוטט ריש לקיש: ״לא נברא הירח אלא ללימוד״. היא לא הולכת לבית הספר הזה מכיוון שהיא או הוריה דתיים, אלא כי שם נותנים לתלמידות ארוחת צהריים כמעט חינם. בתמורה צריך לסבול את הטרחה המשעממת של לימוד התורה. שעות שבהן יותר ממחצית הכיתה נרדמת מול פני המורה. כל תלמידה וטכניקת השינה הייחודית שלו. היא, למשל, למדה לישון בעיניים פקוחות. אבל היא עושה את זה לעתים רחוקות כי היא אוהבת ללמוד גם אם אינה מודה בכך.

מהחלון הפתוח למחצה נישאים רעשי התנועה. היא גרה מעל שדרה רחבה ומרכזית, שתי תחנות אוטובוס ממוקמות מתחת לביתה משני צדי הכביש. האוטובוסים נעצרים באנחה חורקנית, פורקים ומעמיסים סחורה אנושית ומפליגים לדרכם בנפיחה מרעישה, דואגים להזכיר לה שזוהי תחילתו של יום חולין רגיל. היא מורידה את חולצת הפלנל ועוטה על עצמה את חולצת בית הספר ומכנסי טרנינג אפורים. על השולחן מחכה פרוסת לחם עם גבינת עדן, גבינה מותכת למריחה, וכוס תה פושר. אמא שלה מתעסקת עם אחיה, שגם הוא אינו רוצה לקום. היא שומעת אותה מקללת וצועקת: ״מה שאתה עושה לי שיעשו לך הילדים שלך!״ אמהּ עובדת כעוזרת במכון יופי. ״אני חייבת להיות מטופחת, רחוצה, נקייה, זה נראה רע אם הקוסמטיקאית…״ את עוזרת, אמא, רק עוזרת, האשכנזיות לא ייתנו למרוקאית לגעת בפנים שלהן. היא חושבת על אמא שלה בלי צער. מבחינתה של מוריאל, אמהּ נראית, מרגישה ומריחה כמו סחבה רטובה שנזרקה מתוך הדלי. ״אתם רוצחים אותי״. לחתול יש פחות נשמות מאשר לאמהּ. לאחיה חסר התועלת יש הסעה, בית הספר שלו רחוק מזה שלה. מהמדרגות נשמעת קריאה לאחיה, הוא קופץ מהכיסא, בדרך ליציאה הוא חובט לה על הגב, ולפני שהיא מספיקה להגיב הוא טורק את דלת הכניסה ונעלם. היא מסתפקת בקללה. לרגע משתרר שקט. עד שאמהּ שוב מתחילה לצעוק. ״עם המזל שלי״, היא שמעה פעם את אמהּ אומרת לחברה, ״הילדה הזאת, כשתגדל, היא תרים את הכתפיים״. זה מה שהיא אומרת על הבת שלה? ״תרים כתפיים״ זו אמירה שאומרים על זונות שמסמנות עם הכתפיים ללקוחות.

״את בלי חזייה? תלבשי חזייה. את תהיי זונה״. אמהּ לא שמה לב שהחזה שלה עדיין קטן, לעתים קרובות היא הולכת ככה.

היא נכנסת לחדר האמבטיה, ברז המקלחת המטפטף כבר חודש מעורר בה דחף עז להשתין והיא מתיישבת על האסלה. אחר כך היא מצחצחת את שיניה ומשאירה מצבורים קטנים של משחה בכיור. כשהיא יוצאת מחדר האמבטיה היא מרגישה שהיא סוף־סוף מתעוררת. הילקוט מוכן, שיעורי בית היא לא הכינה, היא תתמודד עם השאלות בכיתה. היא לא נוהגת לדבר על זה בבית כי ממילא אף אחד לא שם לב, אבל היא נחשבת לחדת השכל של השכבה. אילו היתה יפה, היתה ודאי מלכת הכיתה. היא התמחתה בקריאת התשובות לשיעורי הבית מתוך מחברת ריקה. גם אחרי שהוקפצה כיתה בזכות הצטיינות בלימודים, הישיבה בכיתה וקצב הלימוד משעממים אותה. היא בחרה לשבת בסוף הכיתה כדי שתוכל לקרוא ספרים שהיא מניחה על ברכיה מתחת לשולחן. היא קולטת את החומר הנלמד במהירות, ולא מבינה למה המורה חוזר עליו פעם ועוד פעם. לפעמים קורה שאין לה ספר, ואז המחשבה על שחייה ועל צלילה בים מחזיקה אותה ערנית.

בית הספר נמצא במרחק הליכת סיגריה. בצומת בלפור היא רואה משאית הובלות חוסמת חלקית את הכביש, ליד המשאית שלושה או ארבעה עובדים מעמיסים תכולה של דירה. משפחה שהמזל נפל עליה נחלצת מהסירחון של רחוב רוטשילד. אחד העובדים, צעיר, כמעט נער, מעמיס קרטון ועיניו הבוחנות מפשיטות אותה. היא מזדקפת, מעבירה יד בשערה. אין מה למהר, לשיעור הראשון היא כבר איחרה. היא נכנסת לכיתה באיחור של עשר דקות, המורה למתמטיקה מתעלם מכניסתה. הוא ממשיך לדבר עד שהיא מניחה את התיק, מניפה יד עייפה לשלום למרינה חברתה, ואז, עוד לפני שהיא מספיקה לחמם את הכיסא, הוא קורא לה ללוח.

״אלפסי״. תמיד הוא קורא לה בשם המשפחה ולא בשם הפרטי, מדגיש את ההבדל בין התלמידים ששמם מזרחי לבעלי שם אשכנזי. מה הוא רוצה על הבוקר? היא יודעת את החומר, שיעזוב אותה בשקט, במבחן היא ממילא תוציא מאה. הוא חושד בה שהיא מעתיקה. זה מורה חדש, מזיע תמידית, גם בחורף. את מצחו הוא מנגב במטפחת לבנה ומקפיד להתבונן בה לפני שהוא מקפל אותה ומכניסהּ בחזרה לכיסו. הוא לא טיפש אבל גם לא גאון גדול. יתרונו הבולט הוא נוכחותו הפיזית; המורה למתמטיקה שוקל כמאה קילוגרמים, הוא מתאמן במכון כושר, ושריריו המנופחים הופכים אותו לדמות מאיימת, מה שמבטיח שגם התלמידים הכי מופרעים ישתקו בשיעור שלו.

המראה של הנער שהעמיס את הקרטון על המשאית עולה בראשה בחטף כאילו הוא מציץ בחלון הכיתה.

היא שומעת את המורה מצרצר: קודקודי משולש C(8,2), B(2,5), A(0,0) הם ABC, מצא את משוואת הישר AC… מחצית הכיתה בוהה בו בעיניים מנומנמות. קל יותר לתת לו את הפתרון ושיעזוב אותה בשקט. היא משרבטת במהירות על הלוח את התשובה, היא מרגישה את עיני המורה נעוצות בה. מכנסי הטרנינג ירדו בזמן שהרימה את ידה לרשום את התשובה על הלוח, היא מושכת אותם חזק והבד נכנס לחריץ ישבנה.

מרינה שלחה לה פתק, יש מסיבה בערב.

המורה עובר למצולעים, משרטט אותם על הלוח, מותח קווים אלכסוניים בתוכם ומתחיל בחישוביו. מיותר, היא חושבת. היא מניחה את זרועותיה על השולחן כשראשה נתמך בין ידיה, מכינה את עצמה לשינה בעיניים פקוחות, אבל משהו בדוגמה שהמורה מצייר מעורר אותה. הוא שכח אלכסון אחד. באחת היא מרימה את ידה. המורה פונה לעברה, ולפני שמספיק לומר מילה, היא מעירה באדישות: ״חסר לך אלכסון שעובר מחוץ למצולע,״ ומניחה את ראשה על כפות ידיה.

״יש!״ אומרת מרינה בשקט.

״ללוח, אלפסי״, הוא נושף בזעף. עכשיו, היא חושבת, הוא ייתן לי שאלות על חנן ורינה שהתחרו בריצה, ותמיד השמות הם ישראליים, אשכנזיים כאלה.

שִׁגרה של מאבק נצחי בין מורים לתלמידים, שני הצדדים שונאים להפסיד. ״מחלקים חוט שאורכו k לשני חלקים, לאו דווקא שווים. מחלק אחד של החוט יוצרים מעגל, מהחלק השני ריבוע. סכום השטחים של שתי הצורות הוא מינימלי כאשר היקף המעגל הוא. מצאי את הערך של k״.

הֶמיה בכיתה, השאלה לא מובנת, ממש לא. הוא מנסה להכשיל אותה, זה ברור. המורה חוזר למקומו, מהנהן לעצמו ומתבונן בה במבט מרוחק. היא קמה שוב אל הלוח, מסובבת את הראש לכיוון הכיתה, וכשהמורה לא רואה היא מחייכת חיוך רחב וקורצת. ״טוב, אני אעשה טריק ואכניס את המעגל לתוך הריבוע. אם המעגל בתוך הריבוע, אז הרדיוס הוא חצי צלע הריבוע״. היא מציבה את הנעלמים על הלוח, המורה מושך באפו ומשקפיו עולים ויורדים. היא מקבלת תוצאות, עושה את בדיקת המינימום וכותבת 4.998, ״אבל אפשר לכתוב 5 כי לפאי יש אין־סוף ספרות אחרי הנקודה״. היא יודעת שעכשיו היא מאיימת על המורה ביכולת המתמטית שלה.

תלמידה אחת קטנת קומה, שפס רחב בשערה הכהה צבוע באדום ועל צווארה קעקוע פרחוני שכמעט גרם לסילוקה מבית הספר הדתי, ממלמלת: ״אלוהים אדירים, אלפסי הזאת היא איינשטיין״. ״ניוטון״, מתקנת אותה אחת התלמידות. ״לא״, ממלמלת תלמידה אחרת, ״זאת סתם נולדה עם התשובות״.

״אני מסטולה מהתחת״, אומרת לה מרינה בערב כשהן נפגשות כדי ללכת למסיבה. מרינה היא תלמידה מצטיינת וגם בחורה יפה, שילוב שהפך אותה למלכת הכיתה. הוריה היו מפגיני עלייה בגרוזיה ואף חתמו על עצומה למזכיר האו״ם אוּ תַ’אנְט, ובה דרשו לעלות לישראל כי בשבילם החיים היו ״ישראל או מוות״. אחרי שהגיעו ארצה שינו את עמדתם כשהבחינו איך חברים המקורבים לשלטון בישראל מתעשרים, ואילו הם נשארים בשיכון הוותיקים. למרינה יש שיער כהה קצר, פנים יפות, פה מתריס וגוף שמשגע את הבנים. החתיכים נדבקים אליה, ומוריאל מקבלת את השאר. ‘זיון מוח’, הם קוראים למוריאל שמסננת אותם בעזרת שאלות טריוויה.

אחרי המסיבה הן יושבות על ספסל חבוט בגינה קטנה ליד רחוב הלפר. המסיבה מאחוריהן, גם שיקול הדעת נעלם בעקבות הבירות והוודקה ששתו ומשקה הצ’אצ’א הגרוזיני שמרינה סחבה בהיחבא מהוריה. אחוז האלכוהול בצ’אצ’א מאפיל על זה שבוודקה. אל הספסל מתקרבים שני בנים מבוגרים מהן, הם חיילים בקרבי, ככה הם אומרים. פניהם מוכרות למוריאל מהשכונה. לבנות בתיכון נראה כי מעל ראשו של כל חייל קרבי מרקדת הילה עגולה של מלאך כמו בסדרה בטלוויזיה. מזג האוויר נעים, תחילת האביב, עדיין לא לח. פעם הבנים המבוגרים לא היו מסתכלים עליהן, היום כן. הם חושבים שהן בשמינית. אחד מהבנים מתיישב לידה ומפוקק את אצבעותיו, ברכו השמאלית רוטטת ליד רגלה. היא מתעלמת, סנטרה שעון על כף ידה, מחכה שיבין את הרמז. הוא לא מוצא חן בעיניה, השני דווקא כן. עצי הגינה הקטנה, המאובקים מאובך סמיך שהגיע ממצרים, משירים אבק עם כל משב רוח קלה. החיילים אמרו שהם באים מגבול לבנון, אחד מהם ציין שהשתתף ב’מבצע ליטני’. מפוקק האצבעות הבין לבסוף את הרמז, אחרי שלא ענתה לו על אף שאלה. ״זאת אילמת!״ קבע, עזב אותה ונצמד עם בקבוק בירה למרינה. השני, גבוה ובעל מבנה גוף חסון, בא לבדוק את התופעה והתיישב לידה. היא זוכרת שראתה אותו באחד הבקרים יוצא מהבית של הוריו לבוש במדים. הוא חטף לחמנייה מהשקית שהחזיקה כדי לתלות על שער ביתו בלי לטרוח לבקש, ואפילו לא זרק לעברה מבט.

עכשיו החייל מהבית הפרטי נצמד לה לאוזן, מנסה לחכך את ידו בגופה. הוא מדבר בשקט ומספר לה על שיטות מרדף ועל אירוע שקרה כמה ימים קודם לכן ליד ואדי קלט, כשקבוצת מחבלים הרגה את אחד החברים שלהם.

״איזה פחד״, היא אומרת ומרגישה חמימות בין רגליה.

״למה פחד? איך שקלטנו שהוא נהרג פתחנו במרדף אחריהם. את צריכה להבין״, הוא מוסיף בטון מבוגר, ״שבגב ההר יש המון מערות קטנות ששם הם מסתתרים. ראינו שהם נכנסים לאחת המערות. זרקנו פנימה כמה רימונים זרחניים, שרפנו אותם חיים. את יודעת מה זה רימון זרחן?״ הוא לא מחכה לתשובה. בטח שהיא יודעת, הזרחן בפצצות הוא זרחן לבן שניצת כשהוא בא במגע עם חמצן.

״זה לא נשק חוקי״, היא אומרת.

״אם האמריקאים משתמשים בו זה חוקי״.

דוִד שמו, והוא לפני שחרור. הוא מתכוון לנסוע מכאן, להיטהר מהאלימות. ״בשביל לרחוץ את הידיים מההרג״, הוא אומר, ״צריך אוקיינוס. רק אוקיינוס יכול לנקות את הדם. זה ציטוט משייקספיר״.

העברית שלו שונה, ספרותית. היא דווקא אוהבת את זה.

״מאיפה זה?״ היא שואלת כשהוא שוב פולט בפאתוס משפט כלשהו, ״גם משייקספיר?״

הוא צוחק. היא יודעת שהוא מנסה לעבוד עליה במילים. להצגת השירות הצבאי כאירוע קשה ומסוכן יש השפעה חזקה, במיוחד על בנות. הרגישות האימהית והשפעת הוודקה גורמות לפתע לבת השש־עשרה להצמיד את ראשו של המספֵּר המיוסר, שמצחו הצעיר והמתוח מקבל את רמז הקמט הראשון מהחוויה הצבאית, ישר לחזהּ הקטן. הוא נשאר שם דקה ארוכה, אחר כך מזדקף. הוא חתיך ויש לו ריח טוב. היא מתבוננת בשפתיים שלו. הן מלאות, חושניות, והיא אחרי שלושה בקבוקי בירה, ערק וצ’אצ’א כבר מרחפת. ״את יפה״, הוא אומר לה.

זה מצחיק אותה, הוא כנראה גילה דרך חדשה להביט בפניה, כי זה לא מה שהראי מראה לה.

‘מה מצחיק אותך?’

‘בחשכה גם לאה נראית כרחל’.

‘מה?’

‘לא חשוב’.

״החיים בצבא״, הוא אומר, ״זה לא מה שלימדו אותנו. בדרך כלל אתה חי והמוות בא בסוף החיים. בצבא החיילים צועדים והמוות כמו קוף מחמד יושב על הכתף ומחכה שנמעד״. הוא מציע לה פיסת נייר קטנה ואומר: ״קחי, שימי את זה על הלשון, זה מה שעוזר לנו במלחמה נגדם. עם הנייר הזה אפילו המוות נראה יפה״. הנייר מונח על הלשון שלה, היא מנסה לזהות את הטעם, דוד צוחק, היא יורקת את הנייר. הגוף שלה מתחמם והיא מתחילה להזיע. היא מנסה לגעת בגופה ולא מצליחה. עור הגוף מצטמרר, הבזקים חולפים מול עיניה, דוד מתחיל לשלוח אליה ידיים, היא זוכרת במעורפל שהוא מחבק אותה. היא רואה את מרינה יושבת וצוחקת, החזה החשוף והלבן שלה בוהק כשנהב. למרינה יש חזה גדול יחסית ומוצק, מרינה מתעוותת מול עיניה, היא פולטת צעקת בהלה, החצאית של מרינה מופשלת והיא כבר ללא תחתונים. מוריאל שומעת כמו מבעד לערפל את אחד ממשפטי החוכמה והלקח של אמא שלה: ‘את חושבת שאת חכמה, חשבת שבאת לצוד, צדו אותך’. היא דוחפת את דוד ואומרת: ״אני לא רוצה, תן לי ללכת״. מרינה צוחקת.

מוריאל קופצת מהספסל, מועדת, רגליה רועדות וכושלות, היא מזיעה, הספסל בגינה שינה את צורתו ועכשיו הוא עף אליה. ״בואי נלך״, היא ממלמלת בקושי למרינה. ״תירגעי״, היא שומעת את דוד.

הלשון של מרינה תקועה בפה של החייל השני. היא לא יכולה לענות בלי הלשון.

ואז עולה בה צחוק נטול שליטה. גם דוד צוחק, הצחוק שלה נשמע לה מוזר, מהדהד מרחוק. הראש של דוד גדול, גופו פורץ אל בין שתי ידיה המגלות עוד שריד קטן של התנגדות, הרגליים שלה רועדות. ״אני לא רוצה״, היא ממלמלת, אצבעות מפשפשות במפשעתה. היא מרגישה כמו סמרטוט, מנסה להזיז את הידיים והרגליים ולא מצליחה, דוד נועל אותה. ראשה נשמט, המילים לא יוצאות מפיה. היא מצליחה בקושי למלמל, ״לא, לא, לא מרגישה טוב״, ואז חושך והיא לא זוכרת מה קרה בהמשך הערב.

היא לא זוכרת גם איך הגיעה הביתה ובאיזו שעה. זה היה דוד או החייל השני שלקחו אותה הביתה. היא זוכרת רק שנפלה בכל פעם שניסתה לעמוד. בטח לקח להם הרבה זמן עד שהצליחו להעמיד אותה על רגליה כדי שתיכנס לחדר המדרגות של הבית שלה. בברכיים כושלות היא נכנסה לדירה, למזלה אמהּ ישנה. היא צריכה להתרחץ. נוזל דביק התקבע בצד הפנימי של ירכיה, דם שטפטף נקווה בתוך אחת מנעליה. בגדיה מלאים בגרגירי חול. אין לה כוח לנקות את עצמה. היא חייבת, אם אמהּ תראה אותה ככה היא אבודה. בשארית כוחה הורידה את התחתונים והחצאית המלוכלכים, עטפה אותם בעיתון, דחפה את החבילה המרשיעה לעומק התא שלה בארון הבגדים, העלתה מכנסי טרנינג על רגליה, זחלה למיטה ונרדמה.

בבוקר יום שבת היא מתעוררת מוקדם עם כאב ראש רצחני, חזק יותר מכל הנגאובר שהיה לה אי־פעם. אמהּ נושמת בכבדות בחדר השני, אביה לא בבית. אף אחד לא יודע איפה הוא, יכול להיות שהוא בכלא בכלל. זה כבר קרה בעבר. אחיה ישן, היא מנסה להתיישב אבל כאב הראש משכיב אותה מיד בחזרה ואיבר המין שלה כואב. היא לא מצליחה להתרכז, לא ברור לה מה קרה. היא שולחת יד, הנגיעה מכאיבה. למה זה כואב? היא לא זוכרת כלום ממה שקרה אתמול בערב. לאט־לאט היא מתיישבת, פנים הירך והרגל מלוכלכים, זה נראה כמו דם קרוש. זה לא יום המחזור שלה, אבל המחזור שלה לא תקין, יש חודשים שהוא פשוט מדלג עליהם. אולי היא נפצעה? מתי? איך? היא סורקת את גופה ולא מוצאת פצע גלוי. מפשעתה כואבת, היא מנסה להעלות את אֵדֵי אמש אך ללא הצלחה.

היא חייבת להתרחץ אבל זה ייראה חשוד אם תתרחץ בשבת בבוקר. ביום חול היא רוטנת כשאומרים לה להתרחץ. היא מזדקפת, הרגליים רועדות, היא צריכה אופטלגין. היא לבשה בגד ים וחיפשה כדור נגד כאב ראש. בארון התרופות מצאה שקית נייר קטנה ובתוכה כמה כדורים. בלעה כדור, השאירה פתק שעליו כתבה: ״הלכתי לים״.

עד פינת בלפור הלכה, משם החלה לרוץ ומיד הפסיקה, כואב לה. רוח קרה נושבת בחוף בת ים, והים ריק מאנשים. רק סוכת מציל מיותמת על החוף וכמה זוגות שחיפשו מקום שקט לגיפופים ונשארו לישון על החול. לא קר לה, כל מה שהיא רוצה זה לשחות, לצלול מתחת למים, לחוש את השקט, השלווה, העולם האחר. היא שוהה מתחת למים כעשר דקות, זהו פרק זמן יוצא דופן בשביל רוב בני האדם, אבל היא ניחנה בתכונה של דייגי החנית באינדונזיה. כשהיא הולכת לים עם חברים, היא צוללת אל מתחת לגלים במשך זמן כה רב עד שהם משוכנעים שהיא טבעה. היא מחכה שתצליח לחסוך כסף מעבודתה כדי להשתתף בקורס צלילה חופשית.

אחרי שעתיים היא חוזרת הביתה. כאב הראש קהה במקצת. מרינה באה אחר הצהריים, עיניה כבדות ועייפות. הן יורדות למטה לגינה.

״יש לך מושג מה קרה אתמול?״ היא שואלת את מרינה.

״מה קרה? שתינו כמו סוסות, אבל אני הצלחתי להבחין שדורון…״

״מי זה דורון?״

״זה שנטפל אלי, אלייך נטפל דוד״.

״שיהיה״.

״איך שלא יהיה, הדורון הזה גמר לי על הרגליים לפני שהוא נכנס בכלל. אם הוא חייל כמו שהוא גבר, המדינה בצרה״.

״ודוד? מה הוא עשה לי?״

מרינה מגחכת. ״את לא זוכרת? באמת? אלוהים, איזה מסוממת. עשה מה שעשה. אם היית בתולה אז את כבר לא. וכל הזמן אמר לחבר שלו שהוא מת לדפוק שחורות״.

מוריאל מתרגזת, ״מה את מקשקשת? אני זוכרת שהוא מזמז אותי אבל אמרתי לו לא, ואני בטח לא זוכרת שהוא דפק אותי״.

״אולי בהתחלה, אחר כך נראית כאילו את מתמסרת לו״.

״למה לא לקחת אותי הביתה?״

מרינה עונה בקוצר רוח טבול באשמה: ״הלכתי עם דורון, דוד נשאר איתך״.

מוריאל משתתקת. כל מה שמכה בראשה זה שאם אמא שלה תדע שהיא לא בתולה, היא משולה למתה. היא באמת כבר לא בתולה? היא עוד לא החליטה מה זה אומר לה. היא יודעת רק שעליה לשמור את זה ואת מה שקרה בסוד מוחלט מפני אמה, הממשיכה כמו דורות של נשים לפניה לקדש את צניעות האישה, שנפרמה כמעט לחלוטין מאז עלו לישראל.

היא לא חושבת לרגע שעברה אונס.

״מרינה, הוא שם לי על הלשון חתיכת נייר קטנה. הוא אמר שזה מה שהם לוקחים אחרי פעולה צבאית, גם לך דורון נתן?״

״לא… מוריאל, את מפחידה אותי. אני שמעתי שאמרת לו לא, אבל אחר כך ראיתי אותך מחבקת אותו״.

״אחר כך לא הייתי בהכרה. אני לא זוכרת כלום״.

כעבור שבוע דוד מתקשר אליה. מאיפה הוא השיג את מספר הטלפון שלה? ״הקו שלך כל הזמן תפוס״, הוא אומר.

״זה בגלל השכנים, יש לנו קו משותף״.

הוא מזמין אותה לצאת איתו, רק שניהם. יש לו מפתח לבית של חבר שהוריו נמצאים בחו״ל.

אולי הוא רוצה להתנצל, לבקש סליחה. מה כבר יש לה להפסיד.

הוא קיבל אותה בבית חברו בחביבות ובנימוס, הציע לה לשתות וודקה, היא סירבה, נענתה רק להצעה למשקה קר. היא מתבוננת בבחור המבוגר ממנה בחמש שנים כמעט. הוא לא יודע שהיא צעירה מבנות הכיתה, שבבית הספר העממי הקפיצו אותה כיתה. הוא הרגיש שהיא מנוכרת, לרגע הוטרד. באור חדר האורחים של הדירה היא נראית שונה משראה אותה באותו הערב, כשהיה שתוי ומגורה. נערה ארוכת איברים, רזה, חזה קטן. הכתפיים משכו את תשומת לבו, הן היו רחבות ביחס לגופה. ״את לומדת בי״ב?״ שאל אותה כבדרך אגב.

״כן״. היא לא אמרה לו את גילה האמיתי אבל לאט־לאט היא התרככה. החמיא לה שהוא מדבר איתה כמו עם בת גילו. הוא לא פְרֶח אבל מתנהג כאילו הכול מגיע לו. כשניסה לשלוח את ידו לחבקה היא נרתעה. לרגע התבונן בה בעיניו הכהות, החוקרות. היא נבהלה קצת אבל הוא לא ניסה שוב.

מרינה התבוננה בה בזהירות כשסיפרה לה על הפגישה.

״והוא לא דפק אותך הפעם?״ שאלה.

״לא. בכל מקרה לא הייתי נותנת לו״.

״למה לא?״

״כי הוא רק מעמיד פנים שהוא מעוניין בי, אבל הוא חתיך ויש לו כסף. והוא אשכנזי, אלה לא ממש מתחילים עם מרוקאיות. חוץ מזה, אם אני מביאה לאמא שלי בחור לא מרוקאי היא ישר תגיד, ‘הוא ייקח אותך וישכח מנין את.’ משהו פה לא בסדר״.

היא לא שיערה שהאונס ואובדן הבתולים ישפיעו עליה עד כדי כך שהיא כבר לא תוכל להתמודד עם המורה למתמטיקה. היא חוזרת הביתה שקטה מתמיד, לא מתנצחת עם אמהּ, עוזרת לאחיה בשיעורי החשבון שלו, אוכלת מה שמוצאת במקרר, הולכת לשמור על תינוקות בשביל דמי כיס. שקט מוזר משתרר בבית. יש לה כמה לירות שחסכה, בכסף קנתה משקפת צלילה. היא הולכת לים ונשארת שם עד השעות המאוחרות, כשהשמש שוקעת היא חוזרת.

היא אומרת למרינה, ״אני, עם כל הציונים הגבוהים שלי בתנ״ך ובמתמטיקה והיחידה בכיתה שקוראת שייקספיר, הדוִד הזה זיין אותי כאילו הייתי חתולת רחוב. אני לא רוצה אותו. אני לא רוצה להתאהב, אני לא רוצה אהבה, אני לא רוצה להיפגע״.

״את מופרעת, תפסיקי לחשוב כל כך הרבה, תזרמי״.

״אני לא יכולה, אני לא רוצה כלום, אני לא רוצה לבוא הביתה להורים שלי, אני רוצה להיות רובוט, ללא רגשות. אני הולכת להתאבד״.

״השעה אחת בצהריים ואת רוצה להתאבד?״

״דוֹד רחוק שלי מת״.

״מה הקשר? הבנתי, את רוצה להתאבד בגלל הצער״.

״משהו כזה״.

״את אובדנית? שאני אתחיל לדאוג?״

״אני מתה מפחד שאמא שלי תדע שאני כבר לא בתולה״.

מרינה בחושיה מבינה שמשהו קרה, ״נפגשת עם דוד!״ היא אומרת בוודאות.

״לא״.

״שקרנית. עבר כבר חודש״.

מוריאל מתביישת לספר למרינה שלפני כשבוע דוד טלפן והציע שייפגשו שוב. היא נעתרה. כשהגיעה לדירה של החבר שלו הוא לא היה לבד, היה איתו חבר. נדרשה לה דקה להבין שהחבר לא נמצא שם במקרה. הם היו שיכורים. דוד הציע לה את פיסת הנייר מרככת ההתנגדות שלו, היא סירבה. ואז הוא הציע שתשכב עם החבר שלו. היא חשבה שהוא מתבדח, אבל אחרי שקרא לה בזלזול ״אלפסי״ ולא בשמה הפרטי, וחזר שוב על הצעתו כשהוא תופס אותה בחוזקה במותניה ומושך אותה אליו, היא בעטה ברגלו בכעס והלכה. ביציאה היא שמעה את החבר אומר לו: ״השתגעת? היא ילדה והיא שטוחה כמו קרש״.

לאחרונה היא חשה חולשה לא מוסברת, גם המחזור לא סדיר, חודש אחד נדמה לה שלא היה לה כלל מחזור וחודש אחרי מצאה כמה סימני דם, החזה קצת גדל וכאב לה כשנגעה בו. בבוקר יום בחינת הבגרות במתמטיקה חשה בחילה, עד שחששה שתיאלץ להיעדר מהבחינה. היא הגיעה לבחינה בגרירת רגליים. ״אני מרגישה חרא״, אמרה למרינה. אחרי שתיארה את מה שהיא מרגישה, מרינה אמרה: ״זה עניין של הורמונים, אבל כדאי להיבדק אצל גינקולוג, אם לא יועיל, לא יזיק. לאמא שלי יש רופא שיגעון״.

שבוע אחר כך, לאחר הפצרות נוספות של מרינה, היא הגיעה לרופאה בקופת החולים. בבדיקה שגרתית לא נמצא הסבר לחולשה שלה, והרופאה המליצה לה לעשות בדיקות דם. ״אולי חסרים לך ויטמינים, ואני גם נותנת לך לעשות בדיקת בטא״.

״מה זה?״

״אם את בהיריון, שבוע לאחר ההפריה מופרש בדמה של האישה הורמון היריון הנקרא HCG״.

״איך אני יכולה להיות בהיריון?״ היא שאלה את מרינה אחרי שיצאו מהחדר של הרופאה. ״בפעם הראשונה והאחרונה ששכבתי עם גבר לא בדיוק שכבתי״. היא השתתקה לרגע, ואחר כך אמרה בפעם הראשונה את מה שחשבה מאז אותו לילה: ״דוד אנס אותי באותו לילה לפני ארבעה חודשים בערך.״

מרינה הסתכלה עליה ולא אמרה דבר.

הבהלה והחרדה החלו לתקוף אותה כשהגיעה הביתה. כשפתחה את הדלת וראתה את אמהּ, הרגישה ששערה סומר מבהלה והיא החלה לרעוד כולה. מה היא תעשה לי אם אני בהיריון, חשבה. היא תרצח אותי. אני עושה לה חשומה.1

הימים שחלפו עד שהלכה לרופאה לקבל את תוצאות הבדיקה היו הארוכים בחייה.

הרופאה הסתכלה בתיק הרפואי שלה ואמרה: ״את רק בת שש־עשרה״.

״נכון״. הרופאה נאנחה, יש לה בת בגיל של מוריאל.

״מה אמא שלך אומרת?״

״אומרת על מה?״

״על זה שאת בהיריון״.

״שאני בהיריון?״

״כן, כמו שזה נראה כרגע את בסוף החודש הרביעי, לא הרגשת את זה?״

״ארבעה חודשים?״ הרופאה התבוננה בנערה שדמעות נקוו בעיניה ונראתה כעומדת להתעלף.

״את יודעת מי האבא?״

מוריאל הרגישה כי משהו משונה קורה לה. ראשה כאילו נאטם, מכות חיים לא זרות לה, אבל לא זה. קול הרופאה מידפק באוזניה ומחזיר אותה באחת לאותו לילה בגן, הלילה שבו נאנסה. זו היתה הפעם היחידה ששכבה עם גבר. ״כן,״ היא משיבה.

״הוא יודע?״

״אני לא ידעתי, אז איך הוא ידע?״ רופאה מטומטמת, היא בטח טועה.

״את שוכבת עם בנים?״

״בנים זה ברבים. אני עשיתי את זה פעם אחת וזה היה באמת לפני… חמישה חודשים בערך״.

״השתמשת בקונדום?״

נאנסתי, היא רוצה לצעוק, אך משיבה: ״לא״.

״תשמעי, אני אשלח אותך גם לבדיקות Rh שלילי או חיובי, ספירת דם, בדיקת שתן כללית ותרבית שתן. נראה מה יהיו התוצאות ואז נחליט. מה שברור הוא שאם את בהיריון, כבר מאוחר מדי לעשות הפלה, וזה עוד לפני שקיבלתי את תוצאות ה־Rh שלך. כדאי שתבואי בפעם הבאה עם אמא שלך, לא?״

״אמא שלי תבוא להלוויה שלי לפני שהיא תבוא אלייך״.

היא רצה למרינה.

״אני בהיריון. אני רוצה למות. זה מהערב ההוא עם דוד. כולה פעם אחת וזה היה אונס בכלל… אני מתה. איזה מטומטמת אני. איזה חרא של מזל להיכנס להיריון מאונס״.

מרינה בוהה במוריאל, שותקת ומאובנת.

״אם אני בהיריון אני עושה הפלה, אסור שאמא שלי תדע מזה. אסור״.

״באיזה חודש את?״

״רביעי או חמישי, אני יודעת? אני אמצא איזה קצב. אני רק בת שש־עשרה, אני לא הולכת ללדת ילד בגיל שש־עשרה וחצי. מאיפה יהיה לי כסף להפלה?״

ביום ראשון אחרי הלימודים חזרה ישר לביתה. הבית היה ריק. היא שטפה את הרצפה, ניקתה את חלונות הדירה שלא נוקו חודשים רבים, הסירה אבק מהרהיטים, התקלחה, ניקתה את האסלה ואת המקלחת, התלבשה, התפשטה, החליפה תחתונים, התרחצה שוב, התלבשה וחיכתה שמרינה תגיע.

בְּברכיים רועדות, כשמרינה תומכת בה, התייצבו שתיהן אצל הרופאה לשמוע את תוצאות בדיקות הדם. הרופאה אמרה לה בנוקשות: ״סוג הדם שלך הוא Rh שלילי. אני צריכה לבדוק את האבא, אם ה־Rh שלו חיובי את צריכה לקבל טיפול, אחרת יש סיכוי שהילד יהיה אנמי ויש סיכון להיריון הבא שלך״. מוריאל בכתה בשקט. ״ואל תחשבי אפילו על הפלה. אף רופא לא ייקח סיכון בחודש הזה, ואם תמצאי איזה פושע״, המשיכה הרופאה, וקולה נופל על מוריאל כמו שברי זכוכית, ״יש סיכוי טוב שלא תוכלי ללדת עוד״.

״מצוין. זה עולם מזוין לילדים״, היא כמעט צעקה.

״זה לא זמן לפילוסופיה״, השיבה לה.

מרינה פנתה למוריאל ואמרה בנחרצות, כשדבריה מופנים בעצם אל הרופאה: ״שיקול הדעת שלך חרא, אנחנו עוד ילדות, אנחנו נשנה את דעתנו על החיים עוד מאה ועשרים פעם. את יולדת את התינוק הזה, מוריאל, אל תדפקי את העתיד שלך, יש גברים שלא נוגעים באישה אם היא לא יכולה ללדת או לא רוצה ילדים, את בחיים לא תתחתני. איך שהילד נולד תני למנוולים שייקחו אותו לאימוץ ולא תצטרכי לראות אותו בכלל״.

כשישבו זו לצד זו באוטובוס שהחזיר אותן לשכונה, אמרה מוריאל למרינה: ״את יודעת מה הברכה שהגבר אומר אחרי שהוא מחרבן בבוקר? ברוך שלא עשני גוי, עבד או אישה. תמיד ידעו שאנחנו דפוקות ומטומטמות. הם דופקים ואנחנו סובלות. האבא המחורבן שלי בא הביתה רק בשביל לראות אם נשארו לאמא כמה לירות בארנק, אם הוא מוצא הוא ישר לוקח לה, ואם היא מתלוננת הוא צועק עליה. פעם שמעתי אותם רבים כי הוא מכר אותה בהימורים, אבל זה שזכה ראה את אמא שלי ולא בא לו עליה, אז הוא דרש את הכסף. מה פלא שהיא מחטיפה לחלשים ממנה. בשרשרת המכות הוא מכה אותה, היא אותי ושם זה נעצר, כי אחי הקטן והמיותר, אסור לגעת בו, הוא יכול למות. ועכשיו מכת מצרים הזאת?״

היא ממשיכה בשטף והלָבה שורפת את כל אשר בדרכה. ״הדוִד המזוין הזה סימם ודפק, ואני משלמת את המחיר״.

״הדוִד הזה הוא אנס ופושע, את צריכה ללכת למשטרה״, אומרת מרינה.

״כן? ארבעה חודשים אחרי הזיון? הם ישר יאמינו לי. בטח. גברת אלפסי המכובדת, אנחנו מיד הולכים לעצור את דוד גוטמן האשכנזי משכונת האשכנזים. איפה את חיה? ואז אמא שלי תדע. מה אני עושה? איך אני מספרת לה? אני אעשה הפלה, אני ממילא לא רוצה ילדים.״

מוריאל ירדה בתחנה שבחזית הבית שלה.

״את רוצה שאני אבוא איתך?״ שאלה מרינה, מתפללת בכל לבה שמוריאל תסרב.

״לא. היא תהרוג גם אותך״.

שלושה ימים נוספים חולפים, ובינתיים היא בונה עשרות תרחישים ועושה חישובי חישובים כמו בהגדה של פסח עד שהיא מרהיבה עוז לספר לאמה.

״היא צעקה וירקה, צעקה וירקה כמו גשם״, סיפרה מאוחר יותר למרינה.

מוריאל ראתה את אמא שלה בעשרות מצבים, היא ראתה אותה בוכה, צועקת, כועסת, מסתגרת, שוכבת במיטתה בדיכאון ולא רוצה לצאת, אבל תגובתה הפעם היתה חריגה גם במנעד הכעס הקיצוני המוכר.

זה התחיל בסטירה שטלטלה את ראשה של מוריאל וגרמה לה לייבב מהפתעה יותר מאשר מכאב, אבל המכות הבאות שנפלו עליה כבר היו כואבות. ״חשומה, חשומה עליק״, היתה המילה שליוותה כל מכה. ״איזה אסון הפלת עלי, מה עשיתי לך בחיים שהבאת עלי את הצרה הזאת? מהיום שקרעת לי את הבטן רק צרות היו לי איתך, שחור היה היום שבו נולדת. איך אני אצא לרחוב, על מי אני אסתכל, והמשפחה, ומי זה המדרוב? מי זה שככה ההורים שלו חינכו אותו, מוות הבאת על המשפחה שלנו, שבעה אני אשב עלייך, אין לך יותר אמא, לא אחים, לא משפחה, תלכי לאלה שעשו לך את זה, שהם יהיו המשפחה שלך, שייקח אותך אלוהים עכשיו לפני שהבושה תצא החוצה״. ובעודה צועקת, בוכה ומקללת, היא דוחפת את מוריאל אל מחוץ לדלת עד שמוריאל כמעט עפה למדרגות, ונועלת את הדלת אחריה.

מוריאל המוכה וההמומה נותרה עומדת מאחורי הדלת הנעולה. ״אמא״, היא אמרה בלחש כך שהשכנים לא ישמעו, ״אמא, תני לי להיכנס״.

היא התקשרה למרינה מטלפון ציבורי על יד ביתה וסיפרה לה את מה שקרה.

״בואי מהר, את ישנה אצלי הלילה ונחשוב״, אומרת לה מרינה. מוריאל התביישה לספר לה שאין לה כסף אפילו לכרטיס אוטובוס. את המרחק בין הבתים גמאה בכמה דקות של ריצה קלה.

בזמן שבין השיחה הטלפונית לנקישה המהססת על דלת הכניסה סיפרה מרינה לאמהּ קָרוֹל את סיפורה של מוריאל. נדרשו לקרול דקות רבות כדי להתאושש מהזעזוע ולומר את המשפט התמים: ״טוב, אמא של מוריאל תירגע בסוף, לא?״

״מוריאל מרוקאית, כבוד הבת אצלם זה קודש קודשים״.

״גם אצל האבא הגרוזיני שלך. הוא היה מגיב עוד יותר בחריפות מאמא שלה. אני לא כי אני רוסייה. אני הייתי הולכת למשטרה״.

״ואיך זה יעזור לה? זה היה לפני ארבעה חודשים. את מתארת לך איך אמא שלה תגיב אם שוטר ידפוק על הדלת וכל השכנים יתחילו לרכל? ומי יאמין לה בכלל שנאנסה?״

ומעל השיח בין האם לבת מרחפת הדאגה של קרול, האם קרה משהו לבת שלה, שהיתה גם היא בגינה עם שני החיילים באותו הערב?

״מרינה!״ אישוניה של קרול התרחבו כדי לקלוט את הבשורות הרעות. לפי הטון, ידעה מרינה מה תהיה השאלה. ״לא, אמא, אני לא שכבתי עם אף אחד באותו לילה…״ היא היססה רגע ואמרה במהירות: ״אני כבר לא בתולה, אבל אני מאוד נזהרת ובטח שלא בהיריון. גם מוריאל לא רצתה לשכב עם אותו חייל, הוא סימם אותה ובעצם זה היה אונס״.

כדרך הרבה משפחות עולים, גם משפחתה של מרינה ניסתה לברוא בביתה עולם מוכר של המקום שממנו היגרה. אחרי שתבנית מולדתם אבדה להם, ניסו בני המשפחה לפחות לשמור על סביבה תרבותית המזכירה את בית ילדותם. בכל הגירה יש מוות קטן. בית שמרוהט בסגנון הדומה לזה שהיה במולדת משמר תחושה שהמהגר לא ימות במקום זר.

״מוריאל, במסורת הגרוזינית אורח הוא שליח האלוהים. את יכולה לשהות בביתנו כמה זמן שתרצי״, אמרה קרול למוריאל דקות אחדות לאחר שפתחה לה את הדלת והתבוננה בשתי הנערות המתחבקות בהתרגשות.

״תודה רבה, אני קצת מתביישת…״ אמרה מוריאל, ומרינה אחזה מיד בידה וגררה אותה אל החדר שלה.

״אולי מוריאל רעבה?״ קראה קרול לעבר הנערות שלא ענו לה.

הבית של מרינה שונה משלה. לכל ילד יש חדר ומרינה, אוהבת הסדר הכפייתית, פינתה משטח למזרן בשביל מוריאל. ״לא רציתי לשנות לך את ההרגלים״, אמרה בהקנטה אוהבת. ״גם בבית שלך את ישנה על מזרן, לא?״ המיטה של מרינה היתה מכוסה בכיסוי בד צבעוני ועליו כריות מוארכות להסבה, שאחת מהן הפכה כר למראשותיה של מוריאל.

על הקירות תלויות תמונות נופים מגרוזיה, שאבא של מרינה תלה כדי להטמיע בבתו את יופייה של ארצו. כל זיכרונות העבר פרושים בבית מכל עבר. מנגד, אמא שלה תלתה על הקירות פוסטרים של הבי ג’יז והביטלס, שהביאה מנסיעתה לחוץ לארץ. מעל המיטה של מרינה תלויים גזרי עיתונים מוגדלים מההפגנות בגרוזיה שנעשו למען פתיחת שערי העלייה לארץ, רואים בהם גם את הוריה של מרינה בתוך קהל המפגינים.

מוריאל מכירה היטב את משפחתה של מרינה ואת ביתה. הן חברות טובות עוד מבית הספר היסודי. הקשר שלה עם מרינה ומשפחתה רק האיר באור עצוב את ההבדל בין שני הבתים. במיוחד משכה את תשומת לבה הדרך שבה בעלה של קרול חלק כבוד והערצה לאשתו. עליונות הגבר, הנהוגה בעדה הגרוזינית, נדחקה תחת מתן כבוד לאישה, והדבר התבטא גם ביחסו למרינה. בארוחת הערב המשותפת הראשונה שבה נכחה אמר אביה של מרינה: ״אצלנו אפילו הכלב חש כבוד כלפי האישה ולא יחרוץ לשון לעומתה.״

קרול לא סיפרה לבעלה את הסיבה האמיתית להימצאות האורחת בביתם כדי לא להדאיגו, או לתת לו עילה לחשוד שמא גם בתו נוהגת בחופשיות עם נערים. העובדה שזה כבר קרה נשמרה בין האם לבת. היא הסתפקה באמירה שבין מרינה לאמהּ נפל ריב, כפי שלעתים קורה ביחסים שבין אם לבתה המתבגרת.

מאוחר בלילה, אחרי שהתלחשו ממושכות וטיכסו עצה לגבי הצעד הבא של מוריאל, נרדמה מרינה. עוד שעה ארוכה שכבה מוריאל ערה, משחזרת את אירועי היום ואת הגירוש מביתה. היא מכירה את אמהּ ואת המנהגים שעברו מדור לדור במשך מאות שנים, את השמרנות הקנאית על כבוד בנות המשפחה ואת התרבות שהעדה שלה הביאה מארץ המוצא. על פי אמונתה של אמהּ, אין מחילה לחטא של בתה. העובדה שהיא נאנסה רק מאדירה את קלונה. זו אשמתה של מוריאל שהגיעה למצב שבו אפשרה לגבר לגעת בה. הפרת אמון זו נתפסת כפשע נגד המשפחה.

אין לה ברירה. היא צריכה לצאת אל החיים לבד, בגיל שש־עשרה ועם עובר בבטנה.

הבוקר למחרת היה שונה לחלוטין מהבקרים אצלה בבית. מרינה היא קלת קימה, השעון המעורר רק מזכיר את קיומו והיא מתעוררת. לה ולאחיה יש חדר רחצה נפרד מזה של ההורים, אין צעקות בבוקר בתור לבית שימוש. על השולחן במטבח כבר חיכתה ארוחת בוקר, בעוד אמהּ של מרינה היתה טרודה בהכנות הסופיות לקראת יציאתה לעבודה. כל אחד ידע את מקומו ותיפקד כך שהחיים יזרמו בתנועה ללא הפרעה.

מרינה הניחה על המיטה חולצה. ״אפילו בגדים היא לא נתנה לי לקחת״, אמרה מוריאל בכעס. ״מה אני אעשה עם החולצה הקצרה שלך?״ מוריאל גבוהה כמעט בראש ממרינה. ״זו חולצת בטן, לא יכניסו אותי לבית הספר. לא שזה משנה, ממילא אני עומדת להפסיק ללמוד״.

״לא יעלה על הדעת״, הזדעקה מרינה.

״ועולה על דעתך שתשב בכיתה שלנו בבית הספר הדתי ילדה בהיריון? את חושבת שפנחס המנהל יאהב את זה? אם אני לא אעיף את עצמי הוא יעיף אותי. הוא לא צריך זונה בכיתה, ואני כבר עפתי מספיק רחוק השבוע״.

״אנחנו נלך לאסוף את הבגדים שלך אחרי הלימודים״.

״היא לא תיתן לי לקחת, היא תמיד אומרת שגם על הבגדים היא משלמת. מה שנכון״.

״יש לך מפתח?״

״זה מה שיש לי״, אמרה מוריאל ופרשה את כפות ידיה הריקות.

קרול נכנסה למטבח מדיפה ריח נעים. ״אנחנו הולכות אחר הצהריים לעשות קניות לך ולמוריאל, אז תהיו בבית כשאני חוזרת״, אמרה בקלילות, ניגשה לנשק את מרינה ובנה ויצאה מהבית. מוריאל המופתעת אפילו לא הספיקה להגיב.

אחיה של מרינה פינה את הכלים והכניס אותם לכיור תוך כדי הגנבת מבטים סקרניים של מתבגר במוריאל. מרינה שטפה את הכלים וניקתה את השולחן. מתברר שיש חלוקה מסודרת גם בעול ארוחת הבוקר.

״האח חסר התועלת שלי היה מעדיף שיעקרו לו את השיניים לפני שהיה מנקה צלחת אחת״, פלטה מוריאל בזמן שאחיה של מרינה פנה לחדרו להכין את תיק בית הספר.

״את מבינה את ההבדל בין האימהות שלנו?״ המשיכה, ״אם לך היה קורה מה שקרה לי, הלב של אמא שלך היה נשבר מצער. לאמא שלי הלב נשבר מכעס״.

״אל תיסחפי, אמא שלי היא אישה והיא מבינה. אם אבא שלי היה יודע שאני לא בתולה, אני לא בטוחה איך הוא היה מגיב״.

בהפסקת הצהריים מוריאל כבר ידעה מה עליה לעשות.