על המוות, אחד מחיבוריו החשובים ביותר של קיקרו, מלמד אותנו שאין להתיירא מפני קץ החיים, כי בוודאי אין הוא בחינת רעה עבורנו. "יגיע הזמן, ואף במהרה, בין שתתמהמה בין שתחפז, כי ימי חיינו חולפים ביעף. ברם כה רחוקה מן האמת הסברה, כי המוות הוא רע, כשם שנראָה הדבר בעיניך אך לפני שעה קלה, עד כי אחשוש, שמא כל שאר הדברים רעים הם לאדם; ובוודאי אין שום טוב אחר שראוי להעדיפו, בין שעתידים אנו להיות אלים בעצמנו בין שנשהה בחברת האלים.". אם חפצים אנו בחיי אושר, עלינו בין היתר לבוז למוות. ואף על פי כן, קריאה בעל המוות אינה מעלה בנו תחושה כי עלינו לזלזל במוות, אלא לראות בו דבר שמִן הטבע, זה מולידם של הכול, ועל כן אין להתיירא מפניו כל עיקר. הדיון נסוב סביב השאלה אם המוות הוא רע. מסתבר כי המוות אינו בחינת רעה לא למתים ולא לחיים: המתים אינם קיימים ולכן אינם יכולים להיות אומללים; אך אם הנפשות ממשיכות להתקיים לאחר המוות, הריהן מאושרות. וקיקרו חותם את שיחתו בהצגת דבריהם של נואמים, שמראים כי המוות איננו רע וזאת על סמך שיפוטי האלים. קיומנו אינו אקראי, והכוח שהביאנו לעולם בוודאי לא יצר אותנו כדי שננחל אומללות נצחית לאחר מותנו. לא כי, יש לראות במוות מקום מפלט וחוף מבטחים.
על המחבר:
מרקוס טוליוס קיקרו (Marcus Tullius Cicero) נולד בשנת 106 לפנה"ס ונרצח על ידי קלגסיו של אנטוניוס בדצמבר שנת 43 לפנה"ס. הוא החל את דרכו כפרקליט מצליח ואף שלא היה ממעמד האצולה, אלא ממעמד הפרשים, עלה בידו להתקדם במסלול המשרות הציבוריות עד שהיה לקונסול והוא בן 42 – הגיל המוקדם ביותר למועמדות לקונסולאט. קיקרו נחשב לגדול נואמיה של רומא, וכתביו מצטיינים בסגנונם הבהיר והפשוט; אף במשפטיו הנפתלים ביותר לא נעדרת עקיבות טיעוניו והגיון הדברים נהיר לקורא. כנואם, שימש קיקרו מופת לאיש משכיל ורחב אופקים, שכל כולו נתון ללימוד וקריאה מתמשכים, בעיקר בכתבי הפילוסופים היווניים. כך יכול הוא לתבל את נאומיו ולתת לטיעוניו משנה תוקף בהסתמך על מעשיהם ודבריהם של אנשי שם מן העבר. יכולתו להיות שנון, עוקצני ואירוני ובה בעת גם לדבר על לב שומעיו ולפנות לרגשותיהם קנתה לו תהילת עולם כפרקליט וכנואם. שני ספרים נוספים משלו ראו אור בנהר ספרים, אף הם בתרגומו המוער של אברהם ארואטי: על הזקנה ועל הידידות.
אין עדיין תגובות