אני לא יכולה יותר. תשע שנים של מנוסה… כמה זמן עוד אצטרך להמשיך ככה? כמה פעמים עוד אצטרך לעזוב מקום […]
1
“תשתדלי לא להרוס גם את בית הספר הזה”, התבדח איתה השוטר פרנק.
את פרנק היא מכירה כבר תשע שנים, מאז הייתה בת שבע. וזאת הייתה הפעם הראשונה שפגשה אותו אחרי שעולמה חרב עליה.
“אני מקווה שלא נתראה שוב בקרוב”, ענתה לו. זה היה הדבר הכי חביב שהצליחה לומר בתגובה לדבריו.
“גם אני מקווה, אם כי אני אתגעגע אלייך, ג’קסון”, אמר.
“גם אני אליך, פרנק. ובכל זאת אני מאחלת לשנינו שלא ניפגש בשנים הקרובות, בתקווה שאשרוד”, השיבה.
החיוך שהיה מרוח על פניו נעלם בן רגע. “אליס, אני מכיר אותך כבר הרבה זמן, ולא מהסיבות הנכונות. אני רוצה שתבטיחי לי שתשמרי על עצמך, ואם תצטרכי אותי, קחי את זה”, אמר והושיט לה מכשיר טלפון ישן. “אפשר להתקשר ממנו רק פעם אחת ורק אליי. המספר שלי שמור בו, ואני אהיה זמין לך בכל עת”, הדגיש.
“תודה, פרנק. אני מבטיחה לשמור על עצמי”.
הוא לא אמר דבר נוסף. היא אחזה את הטלפון בידה, יצאה מהרכב כשהתיק מונח על כתפה וצעדה לכיוון בית הספר המפחיד שבכלל לא רצתה לעבור אליו. לא רצתה להיקשר לחברים חדשים ואז שהם יילקחו ממנה. אבל איזו ברירה יש לה?
אישה עם שיער שחור ועיניים ירוקות ונוצצות עמדה במדרגות שבכניסה. “שלום, אליס, או שאת מעדיפה שאני אקרא לך אלי? מה שמתאים לך”, אמרה והושיטה לה יד בלבביות.
“אלי זה בסדר”, השיבה והושיטה לה יד ללחיצה קצרה, “אלי ג’קסון”.
”שוחחתי רבות עם פרנק, בית הספר אָתֵנָה שמח לקבל אותך לחיקו”, בירכה אותה. אלי הנהנה. “אני מנהלת בית הספר, שמי אדלינה קלאוס, אבל כולם קוראים לי אדל. נעים לי מאוד להכיר אותך”, הוסיפה בחיוך.
“תודה רבה, אדל”, קראה לה בשמה, לעומת בית הספר הקודם שלה, שבו קראו למנהל בשם משפחתו ולא בשמו הפרטי.
“אני אראה לך איפה חדרך. בעוד עשרים דקות יגיע מרטין, החונך שלך. תפקידו לעזור לך להשתלב פה בימייך הראשונים. אתם תהיו באותה השכבה. הוא נער מקסים, מרטין יערוך לך סיור בבית הספר ויענה על כל שאלותייך”, אמרה. אדל התבוננה בטלפון הזעיר שהחזיקה אלי והמשיכה, “כל מכשיר אלקטרוני אסור בבית הספר — אין טלפון, אין מחשב, אין טלוויזיה, שום מכשיר אלקטרוני. אצטרך לקחת לך אותו”, אמרה והצביעה על הטלפון.
“את מחרימה לי אותו?” שאלה אלי במבט מעט מבולבל. “לכמה זמן?”
“את תקבלי אותו בעוד שלוש שנים, כשתסיימי ללמוד פה”, השיבה אדל.
אם היא תשרוד פה שלוש שנים, ציינה לעצמה אלי. “פרנק נתן לי אותו, בבקשה, אני חייבת להשאיר אותו אצלי”, התחננה. “זה למקרה חירום בלבד, ואפשר להוציא ממנו רק שיחה אחת, אני נשבעת”. היא הניחה את ידה הימנית על ליבה והרימה באוויר את ידה השמאלית שאחזה בטלפון.
“טוב”, ענתה המנהלת, אך נראתה לא מרוצה, “אם זה למטרת ההגנה על ביטחונך בלבד, אני מניחה שזה יהיה אפשרי לעת עתה”. אלי הנהנה בהקלה.
המנהלת פתחה את דלת הברזל. אלי מיהרה במעלת חמש המדרגות ונכנסה אחריה אל תוך בית הספר הענק. בזמן שהלכו במסדרונות הארוכים הציצה אלי אל תוך אולם גדול.
“זה חדר האוכל”, אמרה אדל כשהבחינה שהיא נעצרה, “מקום יפהפה”, פניה של המנהלת אורו.
אלי הנהנה בנימוס, אם כי חשבה שהוא נראה מתקופת ימי הביניים. בחדר ניצבו עשרות שולחנות ועליהם מפות, ומזנון שנח בצד שמאל.
אלי מיהרה אחרי המנהלת, שטסה בהמשך המסדרון במהירות מפתיעה, והתקשתה לעמוד בקצב שלה. לאחר מכן עלו בגרם מדרגות שמוביל לקומה הראשונה.
“זו קומת הכיתות”, הסבירה אדל, ומשם הן עלו לקומה השנייה ונעצרו. אלי הבחינה בגרם מדרגות נוסף המוביל לקומה שלישית.
“מה יש בקומה השלישית?” שאלה.
“הקומה הזו מחוץ לתחום מבחינתך”, השיבה אדל.
משהו בטון שבו אמרה “מבחינתך” הרתיע את אלי. הן נשארו בקומה השנייה, קומת המגורים.
“משמאל זה אזור מגורי הבנים, ומימין אגף הבנות”, הסבירה אדל ופנתה ימינה. המנהלת דפדפה בדפים שבידה. אלי לא הבחינה בהם עד כה. “סידרנו עבורך את חדר 212”, אמרה, נעצרה ליד הדלת, פתחה אותה לרווחה ונכנסה. היא הדליקה את האור בחדר ופתחה את החלון הגדול מעל שולחן כתיבה קטן עם מגירות לאורכו. משמאל הייתה מיטה עשויה עץ.
“אני לבד בחדר?” שאלה אלי בתמיהה.
“כן, יקירה”, חייכה המנהלת.
“וואו! באוורסט הייתי בחדר ביחד עם עוד עשר בנות. להיות בחדר לבד זה שדרוג רציני!” אמרה אלי ושתיהן חייכו. על המיטה הייתה מונחת שמיכת פוך ובקצה החדר ניצב ארון. המנהלת פתחה אותו לרווחה ואלי הציצה פנימה. היא בחנה את חולצות הכפתורים הלבנות עם סמל A — אָתֵנָה — על החזה מצד שמאל. במדף התחתון מתחת לחולצות היו גרביונים לבנים, ובמדף שמתחת חצאיות משובצות שחור בשילוב של קצת אדום וירוק. ז’קט שחור עם הסמל A על החזה מצד שמאל נח על מתלה בארון מצד ימין. על הקולבים היו שמלות, ואלי הוציאה שמלה שחורה וחגיגית. “אלה שמלות לנשפים שלנו, נשף חורף ונשף קיץ”, הסבירה אדל.
אלי הנהנה בנימוס והמנהלת המשיכה. “תחליפי לתלבושת אחידה. מרטין יגיע בעוד עשר דקות. יש לך שאלות, יקירתי?”
אלי חשבה רגע ארוך ואז שאלה, “כמה זמן אהיה פה?”
“למה כוונתך?” שאלה המנהלת.
“מתי אצטרך לעזוב?” אדל לא ענתה במשך זמן שהרגיש לאלי כמו שעות ארוכות. כשלבסוף דיברה קולה היה חלש עד שבקושי נשמע.
“עד שיקרה משהו שיעיד על כך שמנסים לחטוף אותך או להורגך”, אמרה בשקט, ובלי להוסיף דבר פנתה אל המסדרון ונעלמה.
אלי, מבולבלת לשמע התשובה של אדל, החליפה לחולצת כפתורים לבנה, גרביונים וחצאית. במשיכה קלה פתחה מגירה נוספת בארון ומצאה בה שני זוגות נעליים. זוג אחד היה נעלי בובה שחורות, והיא נעלה אותן. היא סקרה את עצמה במראה שהייתה בדלת הארון מצד ימין וראתה נערה דקיקה, בגובה ממוצע, בעלת שיער חום שגולש בגלים עד אמצע הגב, עיניים חומות כאגוז ופנים חלקות עם גומות חן. די יפה בסך הכול. בזמן שהרהרה בכך נשמעה דפיקה בדלת. “כן”, אמרה, והסמיקה כשנער חטוב, שרירי וגבוה, בעל עיניים כחולות ושיער שחור קצר עם בלורית קטנה פתח את דלת חדרה.
“שלום, אני מרטין, החונך. אדל שלחה אותי”, הוא חייך, ואלי הסמיקה אף יותר. נראה שלא הבחין בכך, ואם כן, לא הראה זאת.
“אז אני אעשה לך סיור בבניין, ברשותך”, אמר והחווה לעבר המסדרון. אלי מיהרה לצאת, ומרטין סגר אחריה את הדלת. הם צעדו בשתיקה לאורך המסדרון עד שמרטין הפר את הדממה. “כאן אגף הבנים”, כעת החווה בידו לעבר האגף והוסיף, “אדל אמרה לי שהחלפת הרבה בתי ספר בשמונה השנים האחרונות”.
אלי ממש לא רצתה לדבר על זה, וכעס הציף אותה. אבל מה זו אשמתו? מה הוא כבר אמר…
“נכון. מגיל שמונה אני עוברת מפנימייה לפנימייה”, אמרה והופתעה לגלות שקולה היה שלֵו.
מרטין עצר בפתאומיות והסתובב אליה. “אני מצטער לשמוע. שמעתי שעברת הרבה בחיים”, אמר ומבטיהם נפגשו. מה הוא כבר יודע על החיים שלה? אלי הרגישה שסומק עולה בלחייה. “החיים שלך בטוח יותר מעניינים משלי”, גיחך. אלי צחקקה קלות.
הם הגיעו לפיצול שבו גרם מדרגות אחד הוביל לקומה השלישית וגרם מדרגות אחר הוביל לקומה הראשונה. אלי הצביעה לעבר הקומה השלישית, “מה יש בקומה הזו?” שאלה אף שזכרה היטב שאדל אמרה לה שהשטח הזה מחוץ לתחום מבחינתה.
מרטין לא נראה מופתע מסקרנותה. “זה אזור שאנחנו לא מסתובבים בו. מי שמסתובב בו מקבל עונש. אם את לא רוצה להסתבך בצרות, ואת לא נראית אחת שרוצה, פשוט תתרחקי משם”, אמר וחייך.
אלי הנהנה בצייתנות והם ירדו לקומה הראשונה.
“כאן אגף הכיתות, וכאן יהיו כל השיעורים שלך”, ציין. אלי הנהנה קלות.
“כמה זמן אתה כאן?” שאלה כשהמשיכו ללכת, חולפים על פני דלתות של כיתות.
“כל חיי. גדלתי פה”, השיב וחייך.
אלי התעצבה. היא לא רצתה להרוס את ביתו… לא מגיע לו, ולא לאף אחד אחר!
“היי, הכול בסדר?” שאל בזהירות.
אלי הרימה את מבטה אליו וראתה שהוא סוקר אותה בדאגה. היא סילקה מראשה את כל מחשבותיה הרעות. “כן. תודה”, אמרה במבט מתנצל.
אחרי כמה רגעים של הליכה החווה מרטין בידו. “זה חדר שאנחנו נוהגים לקרוא לו ‘חדר הנשנושים’. בין הארוחות יש בו כריכים, עוגיות, תה וקפה. לכאן אנחנו באים מתי שבא לנו קצת לנשנש בין השיעורים או אחרי הצהריים”. הוא פתח את הדלת. אלי הרגישה רטט בליבה כשנתן לה להיכנס ראשונה. כבר מזמן לא הרגישה כך כלפי מישהו, ועכשיו שנאה את הרגשות האלה. הוא… הוא נחמד כי זה תפקידו, הזכירה לעצמה. בחדר היה רק דלפק ארוך ועליו קומקום מים חמים ומגשי אוכל כמעט ריקים, ולידו כיסאות גבוהים.
הם ירדו במדרגות והגיעו לחדר האוכל. השולחנות כבר היו מסודרים לקראת הארוחה הבאה, והם פנו בחזרה למסדרון.
“אז איך קראו לבית הספר האחרון שהיית בו?” שאל מרטין ולא הסתיר את מבטו הסקרן.
אלי שנאה את השאלות האלה. תמיד אותן השאלות. “אוורסט”, השיבה אחרי שתיקה ארוכה.
מרטין עצר מיד כשביטאה את המילה. “אוורסט?!” שאל בתמיהה, אף שכבר ידע.
“כן, אוורסט…” אלי השפילה את מבטה.
“אוורסט זה בית הספר שנהרס לפני שלושה חודשים!” הוא נדהם.
“כן, זה נכון”, קולה רעד קלות. “המקום הזה היה כמו בית בשבילי”. היא הרימה את מבטה אליו והמשיכה, “שם הייתי במשך שנתיים וחצי. שם סוף סוף הרגשתי שיש לי בית בטוח ומוגן! ואז זה נגמר…” היא השפילה שוב את מבטה, דמעה זלגה במורד לחיָיהּ והיא מיהרה למחות אותה. די כבר, זה ילדותי, שמעה את מחשבותיה בראשה. מרטין ניגש לחבק אותה. היא עמדה קפואה. כמה זמן לא חיבקו אותה? אולי פרנק חיבק אותה? אולי החיבוק האחרון האמיתי שקיבלה היה מקאל עצמו? עכשיו הדמעות זלגו ללא הרף.
היא התאפסה על עצמה כשמרטין התרחק ממנה, אבל עדיין אחז בידה. “זה ייקח זמן, אבל אני רוצה שתדעי שאת יכולה לסמוך עליי”, אמר.
אלי הנהנה והביטה היישר אל תוך עיניו הכחולות. היא הרגישה שהוא מדבר בכנות כה רבה, והיא האמינה לו.
הם המשיכו למועדון. המקום נראה נחמד בעיניה. אחרי שעות הלימודים התלמידים אוהבים לרבוץ ולבלות בו, כך אמר לה מרטין. והייתה גם הספרייה.
“שלום אלי”, בירכה אותה אליזבת הספרנית כשנכנסו, אבל מרטין אמר שכולם קוראים לה אליז. מה נסגר עם קיצורי השמות כאן? הרהרה לעצמה. החדר היה עצום בגודלו ובו שורות שורות של מדפי ספרים. על אחד הכיסאות ישב נער עם שיער חום בהיר שגלש ממצחו עד מתחת לגבתו הימנית. היו לו עיניים חומות וגוף שרירי.
“היי גבר”, אמר לו מרטין כשהתקרבו.
“בבקשה לשמור על שקט”, שמעה את אליז קוראת.
“תכיר את אלי”, אמר והחווה בידו לכיוונה. אלי הנבוכה רצתה להיעלם מתחת לשטיחים היפים שהיו פרושים לאורך כל הספרייה. “אלי ג’קסון”, אמר.
“נעים להכיר”, אמר הנער ונעמד. הוא היה יותר נמוך ממרטין ונראה נחמד אבל מרוחק. “אני ג’ון”, אמר, הושיט את ידו לכיוונה והם לחצו ידיים.
לאחר מכן מרטין ואלי יצאו מהספרייה והמשיכו בסיור. היה נחמד לפגוש את ג’ון, כי חוץ ממנו מעט מאוד תלמידים חלפו על פניהם. “איפה כולם?” היא שאלה את מרטין.
“זו שעה כזאת שכבר מתארגנים לארוחת הערב, אז רוב התלמידים בחדרים שלהם”.
הם חזרו לקומה השנייה. מרטין החווה בידו לעבר אגף הבנות. “לכאן אסור לי ללוות אותך”, אמר במבט מתנצל. “אם כי הייתי רוצה”, הוסיף בחיוך, “אבל לבנים אסור להיכנס למגורי הבנות, ולבנות אסור להיכנס למגורי הבנים. קודם באתי עד לחדרך מפני שעוד לא הכרת את האזור”, הסביר לה מרטין והמשיך, “ארוחת הערב בשמונה. יש לך שעה. אני אחכה לך כאן בחמישה לשמונה”.
“תודה”, הנהנה בביישנות.
“אלי…” אמר מרטין כשכבר הסתובבה למגורי הבנות. הוא שקל את מילותיו בקפידה. “אני באמת רוצה שהמקום הזה ירגיש לך כמו בית. תראי, אני לא רוצה להיות שחצן, אבל אני פה כבר הרבה שנים. אני רוצה שתדעי שאני מכיר את האנשים הנכונים, ואת יכולה לסמוך עליי. כמו שאת רואה, קיבלתי את תפקיד החונך וזה לא מקרי. אני רוצה להיות כאן עבורך.. אני אעזור לך להסתגל. את… יש בך משהו מיוחד…” הוא צעד צעד אחד לכיוונה.
האם הוא מפלרטט איתה? תהתה אלי בליבה. רוצה לרמוז לה שהיא מוצאת חן בעיניו? הרי כמה זמן הוא כבר מכיר אותה?
היא רק הנהנה והוסיפה, “תודה. חשוב לי להסתגל, במיוחד מאחר שהצטרפתי אחרי תחילת השנה”.
“כן”, מרטין הנהן, “זה יהיה מעט קשה, אבל אין לי ספק שתצליחי”.
שתיקה השתררה ביניהם, ולאחר כמה רגעים פנה מרטין למגורי הבנים ואלי למגורי הבנות. היא נכנסה לחדרה. נותרו לה חמישים דקות עד ארוחת הערב.
על שולחנה מצאה ערימת דפים. בעמוד הראשון נכתבה בכתב יד מושלם וסימטרי המילה “אלי”, אבל לא היה לה כוח להתחיל לקרוא. היא נשכבה על מיטתה.
האם היא יכולה להרשות לעצמה לשכוח כל כך מהר את קאל ופשוט להתאהב באדם אחר? אחרי כל מה שעברו ביחד היא עדיין לא מאמינה שהוא מת. והכול רק בגללה! אילו לא הייתה מגיעה לאוורסט קאל היה חי. ואולי זה מה שיקרה גם באתנה? אולי היא שוב תגרום למותם של אנשים חפים מפשע?
אלי הביטה בשעונה, השעה הייתה חמישה לשמונה. איך יכול להיות שעבר כבר כל כך הרבה זמן?! לא הבינה. היא לקחה ז’קט שחור שמצאה בארון ומיהרה למדרגות. מרטין המתין לה שם.
“גברת ג’קסון הצעירה, רק הגעת וכבר את מאחרת?!” אמר וחייך אליה.
אלי הרשתה לעצמה לצחוק. “מצטערת, המפקד”, ענתה בעודה מזדקפת ומצדיעה. שניהם צחקו ומיהרו לחדר האוכל. הם עמדו בכניסה והביטו סביב. אלי ראתה עשרות נערים ונערות יושבים סביב השולחנות. לפתע הבחינה שעל כל שולחן מונח נר זעיר, והלהבה של הנר בשולחן הסמוך אליה התחילה לרקד ולהתעופף אליה. אלי התחילה לרעוד, היא כבר לא שלטה בגופה. בבקשה, לא עכשיו, בבקשה לא עכשיו, התחננה בליבה, אך לשווא. היא כבר ראתה את האש סביבה בכל מקום ושמעה במעומעם חלקי מילים שאמר מרטין.
“אלי…? אלי!” קרא בבהלה. אבל כבר אי אפשר היה לעצור את הבלתי נמנע. היא הרגישה את עצמה מרחפת באוויר, לפתע חשה ידיים אוחזות בגבה, ואז הכול החשיך…
אין עדיין תגובות