עלייתו של מספר תשע

הם מחפשים אותו, הם מחפשים את כולנו. אולי הפעם נמצא את האחרים לפניהם. עד שפגשתי את ג׳ון סמית, מספר ארבע, נלחמתי לבדי כדי להישאר בחיים. ביחד אנחנו חזקים יותר אבל בנפרד נוכל למצוא את האחרים מהר יותר. נסעתי לספרד לחפש את מספר שבע, ומצאתי גם את אֵלָה, מספר עשר, שהיא צעירה מאיתנו וחסרת פחד. עכשיו אנחנו מחפשים את האחרים. אבל גם המוגדוריאנים מחפשים אותם. הם תפסו את מספר אחד במלזיה. את מספר שתיים באנגליה ומספר שלוש בקניה. הם תפסו אותי בניו יורק והצלחתי לברוח. אני מספר שש. ואני חושדת שתשע וארבע גילו משהו שיעזור לנו להביס את סטרקוס רא. המוגדוריאנים רוצים להרוס את כדור הארץ. רק אנחנו יכולים לעצור אותם. מחבר הספר, פיטקוס לור, הוא ראש הזקנים בלוריאן. הוא נמצא בכדור הארץ כבר שתים־עשרה שנים ומתכונן למלחמה הגורלית. מקום הימצאו אינו ידוע. עלייתו של מספר תשע הוא ספר פעולה עתידני, השלישי בסדרת בני לוריאן, שספריה הם רבי מכר בינלאומיים. קדמו לו כוחה של מספר שש והספר הראשון בסדרה, אני מספר ארבע, שזכה לעיבוד קולנועי.

מקט: 15100212

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פרק 1

6א'. ברצינות? אני מביטה בכרטיס העלייה למטוס שבידי, שעליו מודפס בגדול מספר המושב שלי, ושואלת את עצמי אם קרייטון בחר את המקום הזה בכוונה תחילה. זה עשוי להיות צירוף מקרים, אבל כמו שהעניינים התנהלו לאחרונה, אני כבר לא מאמינה גדולה בצירופי מקרים. אני לא אופתע אם מרינה תתיישב מאחורי בשורה שבע, ואלה תעשה את דרכה לשורה עשר. אבל לא, שתי הבנות צונחות לצִדי מבלי להוציא מילה, ומצטרפות אלי בסקירה של כל איש ואיש שעולה למטוס. כשאתה ניצוד, אתה כל הזמן על המשמר. מי יודע מתי המוגדוריאנים עשויים להופיע.
קרייטון יעלה אחרון, אחרי שהוא יבדוק מי עוד עולה למטוס, ורק אחרי שירגיש שהטיסה בטוחה לחלוטין.
אני מעלה את מסך החלון ומביטה בצוות הקרקע שממהר הלוך ושוב מתחת למטוס. העיר ברצלונה היא קו מִתאר קלוש במרחק.
הברכיים של מרינה קופצות בקדחתנות מעלה מטה לצד אלה שלי. הקרב נגד צבא המוגדוריאנים אתמול באגם, המוות של הסֶפּאן שלה, מציאת השידה שלה — ועכשיו, הפעם הראשונה מזה כמעט עשר שנים שהיא עוזבת את העיירה שבה העבירה את ילדותה. היא לחוצה.
"הכול בסדר?" אני שואלת. השיער שלי, שזה עתה הפך לבלונדיני, נופל על פני ומבהיל אותי. שכחתי שצבעתי אותו הבוקר. זה רק אחד מהשינויים הרבים שחלו בארבעים ושמונה השעות האחרונות.
"הכול נראה כרגיל," לוחשת מרינה, שעיניה על המעבר הגדוש. "נדמה לי שאנחנו בטוחות."
"בסדר, אבל לא לזה התכוונתי." אני מניחה את הרגל שלי בעדינות על רגלה והיא מפסיקה להקפיץ את הברך. היא שולחת אלי חיוך מתנצל מהיר לפני שהיא חוזרת לצפייה הממוקדת שלה בכל נוסע שעולה. כמה שניות אחרי זה הברך שלה שוב מתחילה לקפץ. אני רק נדה בראשי.
אני מרחמת על מרינה. היא נכלאה בבית יתומות מבודד עם ספאן שסירבה לאמן אותה. הספאן שלה השכיחה מלִבה את הסיבה בגללה הגענו לכדור הארץ מלכתחילה. אני עושה כמיטב יכולתי לעזור לה, למלא את החסר. אני יכולה ללמד אותה לשלוט בכוח שלה ומתי להשתמש במורשות המתפתחות שלה. אבל לפני הכול אני מנסה להראות לה שזה בסדר לבטוח בי.
המוגדוריאנים ישלמו על מה שעוללו. על שלקחו מאיתנו כל כך הרבה מאלה שאהבנו, כאן על כדור הארץ ובלוריאן. המשימה האישית שלי היא להשמיד אותם עד האחרון, ואני אדאג שגם מרינה תנקום את נקמתה. לא רק שאיבדה את החבר הכי טוב שלה, הקטור, שם באגם, אלא כמו במקרה שלי, גם הספאן שלה נהרגה למול עיניה. שתינו נישא את הזיכרון הזה איתנו לעד.
"מה קורה שם למטה, שש?" שואלת אלה, שמתכופפת מעל מרינה.
אני פונה בחזרה אל החלון. האנשים מתחת למטוס מתחילים לפַנות את הציוד שלהם, ועורכים כמה בדיקות של הרגע האחרון. "עד עכשיו, הכול בסדר גמור."
המושב שלי נמצא בדיוק מעל הכנף, מה שמנחם אותי. ביותר ממקרה אחד הייתי צריכה להשתמש במורשות שלי כדי לעזור לטייס לצאת ממצוקה. פעם, מעל דרום מקסיקו, השתמשתי בטֵלֵקינֶזיס שלי להסיט מטוס שתים־עשרה מעלות ימינה, שניות מעטות לפני שהוא התרסק לתוך צלע הר. בשנה שעברה העברתי 124 נוסעים בבטחה דרך סופת רעמים אכזרית מעל קֶנְזַס, על ידי הקפת המטוס בענן בלתי חדיר של אוויר צונן. עברנו דרך הסערה כמו קליע דרך בלון.
כשצוות הקרקע עובר אל המטוס הבא בתור, אני עוקבת אחרי מבטה של אלה, לכיוון תחילת המעבר. שתינו מחכות בקוצר רוח שקרייטון כבר יעלה. משמעות הדבר תהיה שהכול בסדר, לפחות לעת עתה. כל המושבים תפוסים מלבד זה שמאחורי אלה. איפה הוא? אני מביטה שוב אל הכנף, מחפשת בשטח כל דבר יוצא דופן.
אני מתכופפת ודוחפת את התיק שלי מתחת למושב. הוא כמעט ריק, כך שהוא מתקפל פנימה בקלות. קרייטון קנה לי אותו בנמל התעופה. הוא אמר ששלושתנו צריכות להיראות כמו נערות רגילות, תלמידות תיכון בטיול שטח, לדוגמה. זאת הסיבה שעל הברכיים של אלה מונח ספר ביולוגיה.
"שש?" שואלת מרינה. אני שומעת אותה פותחת וסוגרת את אבזם חגורת הבטיחות שלה במתיחות.
"כן?" אני עונה.
"את כבר טסת פעם, נכון?"
מרינה מבוגרת ממני בשנה בלבד, אבל עם העיניים הרציניות והמהורהרות שלה והתספורת החדשה והמודרנית שמגיעה לה קצת מתחת לכתפיים, היא בקלות יכולה להיחשב לבוגרת. אבל כרגע היא מכרסמת את הציפורניים ומצמידה את הברכיים אל החזה כמו ילדה מבוהלת.
"כן," אני אומרת. "זה לא כל כך רע. האמת, אחרי שאת נרגעת זה ממש מגניב."
כשאני יושבת שם במטוס, המחשבות שלי נודדות אל הספאן שלי עצמי, קטרינה. לא שאי פעם טסתי איתה. אבל כשהייתי בת תשע, היתה לנו חוויה לא נעימה עם מוגדוריאני שבקושי התחמקנו ממנו, ושהשאיר אותנו מזועזעות ומכוסות בשכבה עבה של אפר. אחרי זה קטרינה העבירה אותנו לדרום קליפורניה. הבונגלו הדו־קומתי המתפורר שלנו היה קרוב לחוף, ועמד בצלו של נמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס. מאה מטוסים שאגו מעלינו מדי שעה, ותמיד הפריעו לקטרינה בזמן שלימדה אותי, כמו גם למעט הזמן החופשי שביליתי עם החברה היחידה שלי, שכנה צנומה בשם אשלי.
חייתי בצל המטוסים ההם במשך שבעה חודשים. הם היו השעון המעורר שלי בבוקר, כשצרחו ישר מעל המיטה שלי עם עלות השמש. בלילה הם היו רוחות מאיימות שאמרו לי להישאר ערה, להיות מוכנה לתלוש מעלי את המצעים ולזנק אל המכונית תוך שניות בודדות. מאחר שקטרינה לא הניחה לי לשוטט רחוק מהבית, המטוסים גם היו הפסקול של אחר הצהריים שלי.
באחד מאותם אחר צהריים, בזמן שהרטיטות ממטוס עצום מעלינו הרעידו את הלימונדה בכוסות הפלסטיק שלנו, אשלי אמרה, "אני ואמא שלי הולכים לבקר את סבא וסבתא שלי בחודש הבא. אני כבר לא יכולה לחכות! טסת פעם?" אשלי תמיד דיברה על כל המקומות שנסעה אליהם והדברים שעשתה עם המשפחה שלה. היא ידעה שקטרינה ואני נשארות קרוב לבית, והיא אהבה להשוויץ.
"לא ממש," אמרתי.
"מה זאת אומרת, לא ממש? או שטסת או שלא. תודי בזה וזהו — לא טסת."
אני זוכרת שהרגשתי את הפנים שלי שורפים ממבוכה. קריאת התיגר שלה פגעה במטרתה. בסוף אמרתי, "לא, מעולם לא טסתי." רציתי לספר לה שהייתי במשהו הרבה יותר גדול, משהו הרבה יותר מרשים ממטוס קטן. רציתי שהיא תדע שהגעתי לכדור הארץ בספינת חלל מכוכב אחר שנקרא לוריאן, ושהמסע נמשך לאורך יותר ממאה וחמישים מיליון קילומטר. אלא שלא עשיתי את זה, כי הייתי צריכה לשמור על הסוד של לוריאן.
אשלי צחקה עלי. היא הלכה לחכות שאבא שלה יחזור מהעבודה, בלי להגיד שלום.
"למה אף פעם לא טסנו?" שאלתי את קטרינה בערב ההוא, בזמן שהיא הציצה מתריסי חדר השינה שלי.
"שש," היא אמרה והסתובבה אלי לפני שתיקנה את עצמה. "זאת אומרת, ורוניקה. זה מסוכן מדי בשבילנו לנסוע במטוס. למעלה בשמים נהיה לכודות. את יודעת מה יכול לקרות אם נהיה בגובה אלפי מטרים באוויר ואז נגלה שמוגים עקבו אחרינו לטיסה?"
ידעתי בדיוק מה יכול לקרות. יכולתי לדמיין את התוהו, את הנוסעים האחרים צורחים ומתחבאים מאחורי המושבים בזמן ששני חיילים חייזרים עצומי ממדים מסתערים במעבר בחרבות שלופות. אבל זה לא עצר בעדי מלרצות לעשות משהו כל כך נורמלי, כל כך אנושי, כמו לטוס מעיר אחת לאחרת. העברתי את כל זמני על פני כדור הארץ בחוסר יכולת לעשות את הדברים שאליהם ילדים אחרים בגילי מתייחסים כמובנים מאליהם. רק לעִתים נדירות נשארנו די זמן במקום אחד כדי שאכיר ילדים אחרים, שלא לדבר על לרכוש חברים — אשלי היתה הראשונה שקטרינה בכלל הסכימה להכניס אלינו הביתה. לפעמים, כמו בקליפורניה, אפילו לא הלכתי לבית ספר, אם קטרינה סברה שככה יהיה בטוח יותר.
ידעתי למה כל זה הכרחי, כמובן. לרוב זה לא הטריד אותי. אבל קטרינה שמה לב שהגישה המתנשאת של אשלי השפיעה עלי. הדממה שלי בימים שאחרי כירסמה בה, מפני שלהפתעתי היא קנתה לנו שני כרטיסי טיסה הלוך וחזור לדֶנְווֵר. היעד לא היה חשוב — היא ידעה שאני זקוקה לחוויה.
לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לאשלי.
אבל ביום הנסיעה, כשעמדנו מחוץ לנמל התעופה, קטרינה היססה. היא נראתה מתוחה. היא העבירה את ידה בשְׂערה השחור הקצר. היא צבעה וסיפרה אותו לילה לפני, קצת לפני שהכינה לעצמה תעודת זהות חדשה. משפחה בת חמש נפשות עקפה אותנו על המדרכה, כשהם גוררים כבוּדה כבדה, ולשמאלי היתה אמא בוכה שנפרדה משתי הבנות הצעירות שלה. הדבר שהכי רציתי היה להצטרף, להיות חלק מהמחזה היומיומי הזה. קטרינה הביטה בכל מי שהיה מסביבנו, בזמן שאני נעתי חסרת מנוחה לצִדה.
"לא," אמרה קטרינה בסוף. "אנחנו לא טסות. מצטערת, ורוניקה, אבל זה לא שווה את זה."
נסענו הביתה בדממה, והנחנו למנועים הצווחים של המטוסים החולפים ממעל לדבר במקומנו. כשיצאנו מהמכונית ברחוב שלנו, ראיתי את אשלי יושבת על מדרגות הכניסה שלה. היא הביטה בי הולכת לכיוון הבית שלנו, ושפתיה אמרו ללא קול, שקרנית. ההשפלה היתה כמעט בלתי נסבלת.
אבל האמת היא שהייתי שקרנית. זה אירוני. כל מה שעשיתי מאז שהגעתי לכדור הארץ זה לשקר. השם שלי, מאיפה אני, איפה אבא שלי, למה אני לא יכולה להישאר לישון בבתים של חברות — כל מה שידעתי לעשות זה לשקר, וזה השאיר אותי בחיים. אבל כשאשלי קראה לי שקרנית בפעם האחת שאמרתי למישהו את האמת, כעסתי באופן שאי אפשר לתאר. שעטתי למעלה אל החדר שלי, טרקתי את הדלת והכיתי בקיר.
להפתעתי, האגרוף שלי עבר ישר דרך הקיר.
קטרינה פתחה את הדלת שלי בחבטה, כשהיא מחזיקה סכין מטבח ומוכנה לתקוף. היא חשבה שהרעש ששמעה בטח היה מוגים. כשראתה מה עשיתי לקיר, היא הבינה שמשהו בי השתנה. היא הנמיכה את הסכין וחייכה. "היום זה לא היום שבו תטוסי, אבל זה היום שבו תתחילי את האימונים שלך."
שבע שנים אחרי זה, כשאני יושבת במטוס עם מרינה ואלה, אני שומעת את קולה של קטרינה בראשי. "אנחנו נהיה לכודות בשמים." אבל עכשיו אני מוכנה לקראת האפשרות הזאת, באופנים שבהם קטרינה ואני לא היינו מוכנות.
מאז טסתי עשרות פעמים, והכול התנהל בסדר גמור. יחד עם זאת, זאת היא הפעם הראשונה שאני עושה את זה בלי להשתמש במורשת הבלתי־נראוּת שלי כדי לחמוק למטוס. אני יודעת שעכשיו אני חזקה הרבה יותר. ואני מתחזקת מדי יום. אם שני חיילים מוגים יסתערו עלי מחזית המטוס, הם לא ייתקלו בנערה צעירה וכנועה. אני יודעת למה אני מסוגלת; עכשיו אני חיילת, לוחמת. אני מישהי שצריך לפחד מפניה, לא לצוד אותה.
מרינה מרפה מהברכיים שלה ומתיישבת זקופה, ומשחררת נשימה ארוכה. בקול נשמע בקושי היא אומרת, "אני מפחדת. אני רוצה כבר להמריא."
"את תהיי בסדר," אני אומרת בקול נמוך.
היא מחייכת, ואני מחזירה לה חיוך. מרינה הוכיחה את עצמה בשדה הקרב אתמול כבעלת ברית חזקה עם מורשות מדהימות. היא יכולה לנשום מתחת למים, לראות בחושך, ולרפא את החולים והפצועים. כמו כל הגארדים, יש לה גם טלקינזיס. ומפני שאנחנו כל כך קרובות בסדר — אני מספר שש והיא שבע — הקשר בינינו מיוחד. כשהכישוף עדיין עבד והיו צריכים להרוג אותנו על פי הסדר, היו המוגדוריאנים חייבים לעבור דרכי לפני שיגיעו אליה. ואותי הם בחיים לא היו עוברים.
אלה יושבת בשקט מצִדה השני של מרינה. בזמן שאנחנו ממשיכות להמתין לקרייטון, היא פותחת את ספר הביולוגיה שעל ברכיה ומביטה בעמודים. ההתחזות שלנו לא מצריכה רמה כזאת של ריכוז, ואני מתכוונת להתכופף לכיוונה ולהגיד לה את זה, אבל אז אני רואה שהיא בכלל לא קוראת. היא מנסה להפוך את הדף בכוח המחשבה, מנסה להשתמש בטלקינזיס, אבל שום דבר לא קורה.
אלה היא מה שקרייטון מכנה אֶטֶרְנוּס, מישהו שנולד עם היכולת לנוע קדימה ואחורה בגיל. אבל היא עדיין צעירה והמורשות שלה עדיין לא התפתחו. הן יגיעו בבוא העת, ולא משנה העובדה שהיא חסרת סבלנות ומנסה לאלץ אותן להופיע עכשיו.
אלה הגיעה לכדור הארץ בספינת חלל אחרת, שלא ידעתי על קיומה עד שג'ון סמית, מספר ארבע, אמר לי שהוא ראה אותה בחזיונות שלו. היא היתה אז רק תינוקת, מה שאומר שכיום היא כמעט בת שתים־עשרה. קרייטון אומר שהוא הספאן הלא רשמי שלה, מאחר שלא היתה הזדמנות שיצוות אליה באופן רשמי. כמו לכל הספאנים שלנו, יש לו מחויבות לעזור לאלה לפתח את המורשות שלה. הוא אמר לנו שהיה גם עדר קטן של כימֶרות על הספינה, חיות לוריות שמסוגלות לשנות צורה ולהילחם לצדנו.
אני שמחה שהיא פה. אחרי שמספר אחת, שתיים ושלוש מתו, נותרנו רק שישה.
עם אלה אנחנו שבעה. שבע הוא מספר מזל, אם מאמינים במזל. העניין הוא שאני לא מאמינה במזל. אני מאמינה בעוצמה.
לבסוף, קרייטון נדחק במעבר כשהוא נושא מזוודה שחורה. הוא חובש משקפי שמש ולובש חליפה חומה שנראית גדולה עליו. מתחת לסנטר החזק שלו יש עניבת פרפר כחולה. הוא אמור להיות המורה שלנו.
"שלום, בנות," הוא אומר ונעצר על ידנו.
"שלום מר קולינס," מגיבה אלה.
"הטיסה מלאה," אומרת מרינה. זה הצופן שלנו לכך שכל מי שעלה למטוס נראה בסדר. כדי להגיד לו שגם על הקרקע הכול נראה כשורה, אני אומרת, "אני מתכוונת לנסות לישון."
הוא מהנהן ומתיישב ישר מאחורי אלה. הוא נשען קדימה בין אלה ומרינה ואומר, "נצלו את הזמן שלכן בטיסה בחוכמה, בבקשה. לִמדו היטב."
זה אומר, שִמרו על ערנות תמידית.
לא ידעתי מה לחשוב על קרייטון כשרק נפגשנו. הוא חמור סבר ומהיר חֵמה, אבל נראה שיש לו לב טוב והידיעות שלו אודות העולם ואירועי השעה יוצאות דופן. רשמית או לא, הוא לקח את התפקיד שלו כספאן ברצינות. הוא אומר שהוא מוכן למות למען כל אחת ואחת מאיתנו. הוא יעשה הכול להביס את המוגדוריאנים; הכול כדי שננקום. אני מאמינה לכל מה שהוא אומר.
ובכל זאת, אני לא מרוצה מהימצאותי על הטיסה הזאת בדרך להודו. רציתי לחזור לארצות הברית בהקדם האפשרי, לחזור אל ג'ון וסאם. אבל אתמול, כשעמדנו בראש הסכר והבטנו בשדה הקטן באגם, קרייטון אמר לנו שסֶטְרָקוּס רָא, המנהיג המוגדוריאני רב העוצמה, יגיע בקרוב לכדור הארץ, אם הוא עדיין לא נמצא פה. ההגעה הזאת של סטרקוס היא סימן לכך שהמוגדוריאנים מבינים שאנחנו מהווים איום, ושעלינו לצפות שהם יתאמצו יותר בניסיונותיהם להרוג אותנו.
סטרקוס הוא פחות או יותר בלתי מנוצח. רק פיטקוס לור, החזק מבין זקני לוריאן, הצליח להביס אותו. היינו מבועתים. אם כך, מה זה אומר לגבינו, אם הוא בלתי מנוצח? כשמרינה שאלה את זה, איך ייתכן שיהיה לנו סיכוי לנצח אותו, קרייטון סיפר לנו חדשות מהממות עוד יותר, מידע שהופקד בידי כל הספאנים. אחד מהגארדים — אחד מאיתנו — אמור להיות בעל כוחות זהים לאלה של פיטקוס. אחד מאיתנו אמור להיעשות חזק כפי שהיה הוא, והוא יוכל להביס את סטרקוס רא. אנחנו רק צריכים לקוות שהגארד הזה לא היה מספר אחת, שתיים או שלוש, שזה אחד מאלה שעדיין חיים. אם כך, יש לנו סיכוי. אנחנו רק צריכים לחכות ולראות מי זה, ולקוות שהכוחות האלה יתגלו בקרוב.
קרייטון חושב שהוא מצא אותו — את הגארד שבו טמונים כוחותיו של פיטקוס.
"קראתי על ילד בהודו שאמורים להיות לו כוחות יוצאי דופן," הוא אמר לנו אז. "הוא גר גבוה בהרי ההימלאיה. חלק מאמינים שהוא גלגול של האל ההודי וִישנוּ, ואחרים חושבים שהוא חייזר מתחזה עם יכולת לשנות את הצורה הפיזית שלו."
"כמוני, אבא?" שאלה אלה. יחסי האב־בת שלהם הפתיעו אותי. לא יכולתי שלא להרגיש שמץ של קנאה — קנאה בכך שלה עדיין יש את הספאן שלה, מישהו שהיא יכולה לקבל ממנו הדרכה.
"הוא לא משנה גילים, אלה. הוא הופך לחיות וליצורים אחרים. ככל שאני קורא עליו יותר, אני מאמין יותר שהוא חבר הגארד, ושהוא עשוי להיות זה שניחן בכל המורשות שלנו, זה שיילחם ויהרוג את סטרקוס. אנחנו צריכים למצוא אותו בהקדם האפשרי."
לא בא לי לצאת עכשיו למרדף שווא אחר עוד חבר גארד. אני יודעת איפה ג'ון, או איפה הוא אמור להיות. אני יכולה לשמוע את קולה של קטרינה, שדוחקת בי ללכת בעקבות האינסטינקטים שלי, שאומרים לי שאנחנו צריכים ליצור קשר עם ג'ון לפני הכול. זה המהלך הכי פחות מסוכן. בהחלט מסוכן פחות מלטוס ברחבי העולם בהסתמך על התחושה של קרייטון ועל שמועות באינטרנט.
"זאת עשויה להיות מלכודת," אמרתי. "מה אם הסיפורים האלה הושתלו כדי שנמצא אותם ונעשה בדיוק מה שאנחנו עושים?"
"אני מבין את הדאגה שלך, שש, אבל תסמכי עלי, אני אלוף שתילת סיפורים באינטרנט. וזאת לא השתלה. יש מקורות רבים מדי שמצביעים על הילד הזה בהודו. הוא לא בורח. הוא לא מסתתר. הוא פשוט שם, ונראה שהוא רב־עוצמה. אם הוא אכן אחד מכם, אנחנו חייבים להגיע אליו לפני המוגדוריאנים. ברגע שהנסיעה הזאת תסתיים, ניסע לאמריקה לחבור אל מספר ארבע," אמר קרייטון.
מרינה הביטה בי. היא רצתה למצוא את ג'ון כמעט כמוני — היא עקבה אחר החדשות שסיקרו את המעללים שלו אונליין, והיתה לה אותה תחושת בטן שהוא אחד מאיתנו, תחושה שאישרתי בעבורה. "מבטיח?" היא שאלה את קרייטון. הוא הינהן.
קולו של הקברניט קוטע את שרעפי. אנחנו עומדים להמריא. אני כל כך רוצה לכוון את המטוס מחדש למערב וירג'יניה. לכיוון ג'ון וסאם. אני מקווה שהם בסדר. חזיונות של ג'ון כלוא בתא חודרים כל הזמן למחשבתי. לא הייתי צריכה לספר לו על בסיס המוגים בהר, אבל ג'ון רצה להחזיר לעצמו את התיבה שלו, ולא יכולתי בשום אופן לשכנע אותו להשאיר אותה מאחור.
המטוס נע באיטיות על מסלול ההמראה ומרינה לופתת את פרק כף ידי. "ממש הייתי רוצה שהקטור יהיה כאן. בטח היה לו משהו חכם להגיד עכשיו, שהיה גורם לי להרגיש טוב יותר."
"זה בסדר," אומרת אלה שמחזיקה בידה האחרת של מרינה. "יש לך אותנו."
"ואני אעבוד על משהו חכם להגיד," אני מציעה.
"תודה," אומרת מרינה, אף על פי שזה נשמע משהו בין שיהוק לגיהוק. אני מניחה לאצבעות שלה להתחפר בזרוע שלי. אני מעניקה לה חיוך תומך, ודקה אחרי זה אנחנו ממריאים.