"כל מיני" הוא אוסף של סיפורים קצרים בסגנונות שונים שנכתבו למגירה במשך שנים ארוכות, חלקם עוד לפני עידן המחשב האישי, […]
זנב בן-כלב
מעשה נורא שאירע בעיירה קלמניץ אשר בארץ פולנדיה גבול אשכנז לפני המלחמות הנוראות, שהיו לבטח מלחמות גוג ומגוג, ומי ייתן וכמו שזכינו לחזותן כך נזכה במהרה בימינו לביאת המשיח ולימים בהם “לא יישא גוי אל גוי חרב” וגו’, כי”ר (כן יהי רצון) אמן סלה.
פרק א’
יהודים היו נמצאים בכל מקום בארץ פולנדיה, קל-וחומר בקלמניץ. בימות החול אי אתה יודע טיבו של יהודי אם חסיד או מתנגד, שכן מלבושם לא ניכר כל כך. אומנם נוהג שבעולם חסידים ילכו בצילינדר רחב תיתורה, בקפוטה שחורה ובגרטל, להפריד בין תחתונים ועליונים, ומתנגדים יתהדרו בפראק, במגבעת או בכובע קסקט ובשלייקס, שמכנסיהם רחבים ממידתם ולא יצרום לעולם, שמא יימלאו כרסם ביום מן הימים, והשלייקס מציל את מכנסיהם מנפילתם אל שאול תחתיות. לא מחמת עינא בישא השלייקס, שלא יבושו בפני הגוי שעינו אל יראיו, אלא מחמת שלא היו המעות מצויות בכיסם לרכוש מכנסיים כמידתם, כי לא כל עת שיחפוץ, אדם מחליף את מכנסיו. ובכן, בימות החול לא תמיד הקפידו החסידים בקפוטתם, ולא המתנגדים בפראקם, והרי הם דומים בלבושם. אף דל שבדלים היה חובש מגבעת או קסקט או ירמולקה, וחוגר באבנט, שכבר חלפו ימי הגר”א ע”ה (עליו השלום), והמחלוקת בין חסידים ומתנגדים חלפה לבלי שוב אמן סלה. ומה שנאמר בתפילת העמידה “על הצדיקים ועל החסידים” לא להוציא חסידים מכלל צדיקים ולהבדיל בין מתנגדים לחסידים, אלא להוסיף – לא זה אף זה, שהצדיקים בכלל חסידים הם, והחסידים בכלל צדיקים הם, והראייה, שנאמר “ועל זקני עמך”, שלכולי עלמא חסידים בכלל זקנים הם, והצדיקים מזדקנים אף הם, שאין זקן אלא ר”ת (ראשי תיבות) “זה קנה” תורה, חוכמה ויראת שמיים.
רק הציוניסטים, המכונים גם “משכילים”, עוררו תרעומת, והחדירו מחלוקת בישראל, והדריכו את מנוחתו של עם ישראל, שהרי נגזר שלא יעלו בחומה, והיא משלוש השבועות שבשיר השירים “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ” שנאמר שלוש פעמים, והמה אל ארץ ישראל מאווייהם, וגם נאמר “לֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי”, והמה גלויי ראש וגלוחי זקן יהלכו כדרך הגויים, ובלוריתם מתנשאת בשחץ ובגאווה, כגרף פוטוצקי בשעתו לפני שהכיר את בוראו ונתגייר, ועלה על המוקד. ואפילו האוסט-יודן הצעירים שקלקלו דרכם, עוררו חמתם של צבאות השם, שנחשדו בקונסרבטיביות יתרה ואף ברפורמיות ל”ע (לא עלינו), שזלזלו במנהגים ובמצוות המקובלות מימות משה רבינו כגון נישוקי קמיעות ומזוזות, קבורת ציפורניים ואיסור מדאורייתא לחצות מהלכי חתול שחור, שהיה מאלילי מצרים הקדומה, ומבטלים לימוד תורה ומדברים דברי הבל, ומזלזלים בנטילת ידיים, ונושאים עיניהם בסתר אל בנות ישראל הבתולות, ועוד כהנה וכהנה.
לא כן בשבת קודש, אז החסיד ניכר בשטריימל שלו והמתנגד מחליף את מגבעתו לצילינדר צר תיתורה, ולעיתים עונב עניבה לצווארו כאומר לבוראו, הרי צווארי לפניך, עשה בי כטוב בעיניך, ואפילו ציוני שבציונים ומשכיל שבמשכילים היה חובש כיפה לבנה רקומה בזהב, וחובש את הספסלים האחוריים של בתי הכנסיות, מקום שם הדברנים מצויים, ובין מזמור למזמור, מלהג על דא ועל הא, ומי נשתדך למי ולמה, ומה ואיפה לקנות בזול ולמכור ביוקר כדרך הסוחרים יודעי דבר, ועל נפלאות בתי הקרקסאות שבעיר הגדולה, שאריות ופילים ירקדו בהם גם יחד, ומי שכיב מרע ל”ע, ומה עשה יהודי פלוני בעיר פלונית בזמן פלוני, והפלונית החוקית שלו אינה יודעת מאומה בין ימינה לשמאלה, וממרחים היו המשכילים את גופם בפרפיום של גברים להסיר ריח סיגריות שלהם לבל יחשדו בכשרים ושאינם כשרים שעישונם בשבת ר”ל (רחמנא ליצלן), שאם יחשדו יעברו בשלושה לאווין, והחושד בכשרים לוקה בגופו, כמרים הנביאה שחשדה במשה רבינו ע”ה ובאה לה צרעת ר”ל, ומרכלים על דא ועל הא כגון ההיא שנולד לה זיבעטל לשבעת ירחים וקרה לה נס והתינוק נראה מדושן עונג כמי שעברו עליו תשעה ירחי לידה.
בימות החול אי אתה מבדיל בין חסיד ומתנגד, אבל יודע אתה טיבו שהוא יהודי על פי זקנו המטופח וארשת פניו, חוטמו ומשקפיו, שמרוב עיון בספרי הקודש דרכם של בני ישראל ללקות בעיניים עששות ל”ע, שאין לימוד תורה בא אלא בצער, ואין צער גדול לעיניים מאותיות קטנות. הצעירים, פניהם נישאות נוכחות, לחזות בבתולות ישראל הטופפות מולן, מבחינת “דע מאין באת”, הזקנים עיניהם בקרקע, שגבם כפוף מעומס השנים, מבחינת “דע לאן אתה הולך”, ושאר עמך ישראל עיניהם נשואות השמיימה, מבחינת “דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון”.
אם הלכת ברחוב העיירה קלמניץ ופגשת גביר, ואינך יודע אם לעמנו הוא או לצרינו, שמא הירמולקה אבדה לו והרי הוא כאחד האדם, או שציוני הוא או מן המשכילים שאינם מקפידים בכיסוי ראשם, הרי שניתן לפתוח בדיבורים בטלים, כגון “וואס מאכט א איד”, ואם יתחיל לתנות את צרותיו, ועוד יוסיף כהנה וכהנה, ויסיים ב”אוי ויי זמיר” ו”ישועס השם כהרף-עין”, ו”למה, למה אתה בחרתנו?” בחזקת יהודי כשר הוא. ואם רק יביט בעיני עגל, וידיו שעירות כידי עשיו, ועורפו קשה, הרי בידוע שהוא בחזקת “א גויישע קאפ”, ואין לך אלא לפסוע שלושה צעדים אחורנית, למלמל “יהי רצון שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים, מעזות פנים, מאדם רע, מחבר רע, משכן רע, מפגע רע, משטן המשחית, מדין קשה ומבעל דין קשה מבעל ברית ומי שאינו בן ברית”, לסוב על עקביך ולעשות “ויברח”, כמו שנאמר “ויברח יעקב”. לא שפחדן הוא היהודי, אלא למה לו שיסתכן ויתחב את אפו במקומות לא לו?
אולם לא כל יום היית פוגש גוי בקלמניץ. לא שלא היו גויים בקלמניץ, היו גם היו, אלא שמיעוט שבמיעוט היו ומבחינת “בטל בשישים”. אף כי התהדרו בצריח כנסייתם, שאדניו עמודי שש מושזר ורצפתו “רצפת בהט ושש ודר וסוחרת”, וראשו מגיע השמיימה, וכיפתו כסף טהור, ופעמונו טהור מזהב ומשמיע צליל חלוד פעמים מספר ביום, להודיע השעה כעת חיה, או להודיע על יום אידם, ומי נישא כדת עכו”ם, ומי נכרת לארץ גזירה, שכן דרכן של אומות העולם לעבוד את אלוהיהן בפאר והדר, ואילו עם ישראל מאז פוזר ופורד בין העמים נתפזר גם מקדשו המעט ונתקטן, ובתי כנסיותיו צנועים וחסודים המה. לא הרי שטיבל חסידי כקלויז של מתנגדים, שהשטיבל קטן ומחניק וחמים ונעים, וריח החמין שנותר משבת קודש, והי”ש (יין שרף) והרוגלך, ועוגות הלייקח המחכים ליהודי לאחר התפילה, מעוררים קיבתו ומגבירים כוונותיו בתפילה, שאין לך יום שאין לו “יארצייט”, ואין יארצייט בלא משקה ומעט מזונות, שבשמיים חוגגים את ביאת הצדיק, ואנו כאן בארץ אין עינינו צרה בחגיגה זו, שהרי הנפטר אינו נפטר אלא מצרות העולם הזה, ואין ביאתו השמיימה אלא לסנגר על עם ישראל. ידוע שהחסידים ממהרים בתפילתם, כדברי הרבי הזקן ע”ה משני טעמים, מטעם שממהרים להביא דורון למלך, ומטעם להמעיט במחשבות זרות המתרגשות וחודרות לראשם, ומבלבלות דעתן של הבריות ר”ל, וריח החמין מעורר מחשבות זרות, ואכילתו אף כי מצווה היא, אין להחליף מצוות תפילה במצוות אכילה, שאין אתה יודע שכרן של מצוות. הרי החמין והי”ש אלו מצוות ששכרן בצידן, ועתיד כל אדם ליתן דין וחשבון על כל הנאה והנאה שהיה יכול ליהנות בעולם הזה ולברך את הקב”ה ולא נהנה.
הקלויז של המתנגדים, אף הוא קטן היה, אלא שמחמת שלא היו ממהרים בתפילתם, אלא רק מקצרים בו כנוסח אשכנז לבל יכשלו במחשבות זרות, ומחמת שאין דרכם להרבות בקידושים, רק תענית בכור או תענית חלום או תעניות שני וחמישי היו שוברים במעט יין וביסקוויטים או קהווה חמימה. דבר זה גרם לרבים להדיר רגליהם מהקלויז ולילך אצל השטיבל, ועל כן רווח לנשארים מקומם, מבחינת “עומדים רווחים ומשתחווים רווחים”. במה דברים אמורים? בימות החול. לא כן בשבת קודש, שה”שלישידס” – הרי היא הסעודה השלישית המפורסמת של יום השבת בין השמשות, נערכת היא אך ורק בשטיבל החסידי, וכל דיכפין ייתא וייכל, בין אם חסיד הוא או מתנגד. סעודה זו חשיבותה מרובה מאוד והיא מצווה מדאורייתא, כמו שנאמר: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה’ הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה”. ולמה נאמר שלש פעמים “היום”? להזהיר על שלוש סעודות בשבת.
בראש השולחן יושב היה הרבי שליט”א (שיזכה לאורך ימים טובים, אמן), עוצם עיניו ומאריך בניגונו, להקל את יציאת הנשמה היתרה של שבת המתקרבת ובאה, ופורס בידיו את ההרינג ואת הקוגל הקרוי קיגל, לקיים מצוות שיריים, ומדבר דברים של טעם היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, וסיפורי חסידים שגורים בפיו, וזה שנאמר “לא עם הארץ חסיד”, לא כקשקשני הדור שאמרו: “למה לו לעם הארץ להיות חסיד אם יכול הוא להיות רבי”, שלא עם הארץ חלילה היה הרבי, אלא שלימודו היה אל בעלי בתים, ולא הוצרך לעמקות יתרה.
אותה סעודה אחרונה של “שאבס קוידש” מתארכת הייתה ומתערבת עם סעודת “מלווה מלכה”, עד כי לא ניכר בין מצווה למצווה, ומלבד שסעודה זו מקרבת את המשיח, וניגונה מקרב את הרחוקים, ממלאה היא את הקיבה בהרינג שמן, בקרפלך מתובלים, ובשארית הקיגל מהקידוש של שחרית, שהנשמה היתרה שבשבת אף היא דורשת את שלה, אף ששעת יציאתה היא. וכל זה אינו אלא קמצוץ שבקמצוץ, שאריות לזכר הקידוש של הבוקר שהיה לאחר תפילת שחרית, אשר בו ניתנו בשפע רב קיגלים כיד הרבי, וצ’ולנט מיט בעבלעך חמים וקרטופלך עם ארבס שהפיחו בהם רוח, עד כי בדחני ישראל היו אומרים: “מניין לתחיית המתים בימינו? שכל הממלא כרסו בצ’ולנט של שחרית ומקיים לאחר מכן את מצוות שבת – ‘שינה בשבת תענוג’, וקם, הרי זה בבחינת תחיית המתים”.
עוד הפרש כבר הזכרנוהו בין חסיד ומתנגד, שהחסיד יש לו רבי, והמתנגד כצאן ללא רועה יהלך. הרבי מראהו אינו כשאר החסידים, שלחסיד שטריימל צר וקצר, ולרבי שטריימל רב קומות – כובע פרווה המכונה ספודיק, שאף רבני הליטאים יחבשו לעיתים. החסיד – אין פרוטתו מצויה והוא ניזון מרחמי שמיים, מערב שבת לערב שבת, ואלמלא ה”שלישידס” אינו יודע טעם הרינג מהו, ואילו הרבי מתפרנס בכבוד מגבאי צדקה, ממכירת חמץ לגוי בערב פסח, מעריכת חופות וקידושין, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, מנשיאת הספדים בבית החיים, שכיסים גדולים לו בקפוטה ולא היה חש כלל מי נותן וכמה. עוד פרנסה הייתה לו לרבי ממעשי ידיה של הרעבעצען, שמעשה ידיה של אישה לבעלה הם. הקיגלים של הרעבעצען, יצא שמעם בכל העיירה, ואין מי שהשמחה במעונו, כגון שבתו נכנסת לחופה או בנו למצוות, שאינו מזמין ממנה סיר או שניים של קיגל חום מתוק ומהביל לשמח בהם את מקורביו לבל ישימו בו עין הרע וישביתו את שמחתו. וגם פרנסה שאינה פרנסה הייתה לרעבעצען, שהייתה מזווגת זיווגים, בנו של זה לבתו של זה. ארבעים יום טרם יצירת הוולד יוצאת בת-קול ואומרת “בן פלוני לבת פלונית”, ואף שאין משגיחין בבת-קול, הרעבעצען השגיחה גם השגיחה, ושידכה שידוכים, ונטלה דמי שדכנות פה ושם, אך עיקר שכרה במצוותה, שאין לך מצווה גדולה מזה שמצווה לשמח חתן בכלה. לא שנטלה פרנסתו של שדכן, אלא שהשדכן משדך מכל הבא ליד, והרעבעצען אך לחסידים היא דואגת ואין דעתה על מי שלא שם מבטחו ברבי, ומרכיבה חיגר עם פיסחת וחזן עם חרשת וכעורה עם סומא, וזהו שנאמר “קשה זיווגו של אדם כקריעת ים-סוף.” רוחל’ה היה שמה של הרעבעצען, ונאה הייתה כרחל אימנו, אף כי הילוכה משונה. יש אומרים ששמה רחל על שם שרכלנית הייתה, ולא היא. פעלתנית הייתה ונשאה ונתנה עם הבריות, כאשת חיל ש”רחוק מפנינים מכרה, ובטח בה לב בעלה”. לא “דרשה צמר ופשתים” ולא “סדין עשתה ותמכור”, אלא קיגלים ושידוכים אלו מעשי ידיה של הרעבעצען לתפארת העיירה קלמניץ.
זקנו של הרבי מקלמניץ לשם דבר היה. אדמוני בתחילתו, אפור באמצעיתו ולבן בקצהו המחודד, והדרת פנים לו, שאפילו הגויים היו מסירים כובעם מעליהם בעוברו בשבילי העיירה מדי בוקר בבוקרו בדרכו אל מקווה הטהרה עם פמליה מחסידיו. אין הרבי ממשכימי קום, שעתותיו בידיו, ומניין מזומן לו בכל עת, וגם אם לא, תפילת יחיד של הרבי עולה כנגד ת”ק מניינים. ואם תאמר, מה עם “זמן קריאת שמע”? ויש לומר, “ישן כאנוס דמי”, ועוד, שמן הסתם עסוק הוא במצווה ו”העוסק במצווה פטור מן המצווה”, ואיזו מצווה היא? מצוות פרו ורבו, שהנאה בצידה. אומנם שלושה-עשר ילדים לו לרבי, וכבר קיים “פרו ורבו” כהנה וכהנה, ברם, מצוות “ומילאו את הארץ” אין לה שיעור, ועוד כוחו של הרבי במותניו. ואם תאמר: “מילאו את הארץ” נאמר, ואין זו ארצנו, כי אם בגלות אנו נמצאים? מובטח לנו שלעתיד לבוא לכשיבוא המשיח, יקבץ אותנו לארץ-ישראל, ולא אותנו ובנינו בלבד, אלא אף את אבותינו ואבות אבותינו, שתחיית המתים מן התורה היא, שנאמר “הנך שוכב עם אבותיך וקם”. אומנם חסרי אמונה משלימים את הפסוק “וקם העם הזה, וזנה אחרי אלוהים אחרים”, אך לכולי עלמא, גם אם לא בפירוש, אסמכתא לתחיית המתים יש כאן. והיאך יהיה מקום לכולם בארץ הקודש? אלא “עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות”. נמצא שאף כרגע אנו נמצאים בחלק מארץ-ישראל שלעתיד לבוא. וכך היה הרבי הולך אל המקווה בניחותא ומקדים שלום לכל אדם, בין משלומי אמוני ישראל ובין אם מן הערלים הוא. ומספרים החסידים מנפלאות הרבי, שבוקר יום ראשון אחד פגש הרבי את הכומר צורר היהודים. זה ממהר וזה ממהר. זה ממהר אל דבר מצווה וזה ממהר אל איקונין שלו. הניד הרבי בראשו לשלום מפני דרכי שלום. הסיר הכומר את כובעו, שאף כי שונא ישראל מובהק היה, מנומס היה.
עצר הכומר לרגע מהילוכו ופנה אל הרבי, “יסלח לי מר, יש לי שלוש שאלות שלא נותנות לי מנוח”.
והרבי ענה לו, “ישאל כבודו, ישאל”.
אמר הכומר, “תמה אני, מדוע בתי כנסיות שלכם כה דלים, ואילו כנסיותינו יפות ועשירות וצריחים מוזהבים להן? ומדוע אתם כה צורחים בתפילתכם עד שגרונכם ניחר, ואנו בשקט ובהדר נבקש את אלוהינו? ומדוע לוויותיכם כה עלובות וחפוזות ובאישון לילה תקברון, ואנו, הפעמון מצלצל בכל העיר, והעוגב מנגן, ותהלוכה רבת רושם יוצאת מבית האבל, וארון עץ מקושט לכל נפטר ודיוקנו על דופנות הארון?”
וענה לו הרבי ראשון ראשון ואחרון אחרון, “בעניין בתי הכנסיות, עניים מרודים אנו, ופרנסתינו בצמצום ובבית השם נהלך ברגש ולא בהידור. בעניין התפילה, אלוקינו זקן ושבע שנים, ואנו צועקים אליו בכדי שישמע תפילותינו, ובעניין הלוויות, כבודו צודק לחלוטין, לוויותיכם יפות מלוויותינו ומשיבות נפש, ואני מעדיף לראות אלף לוויות שלכם ולא אחת משלנו”.
ומוסיפים החסידים, שבאותה שעה נתכרכמו פניו של הכומר ולא יסף דבר, אלא נקש במקלו ומיהר אל כנסייתו. למוחרת בירך הרבי בכוונה עצומה “שלא עשני גוי”, ו”הצילני נא היום ובכל יום מעזות פנים, מאדם רע ומפגע רע, מבעל ברית וממי שאינו בן-ברית”, ואף אמר בברכת התורה “הגומל חסדים טובים”, ונעשה יום זה לחג בקלמניץ.
עוד סיפרו על הרבי מקלמניץ שלעולם לא הרכין ראשו, אלא לאביו שבשמיים, וכל ימיו היה מחכה לגאולה. תרמיל ומקל לו לרבי ליד מיטתו, שאם יבוא המשיח, מייד מזומן הוא לילך לארץ-ישראל במקלו ובתרמילו. ועוד נאמר שבחו של הרבי שלא בפניו, שפסק הלכה במקום שגדולים לא פסקו, כגון – מה דינו של חתול שנמצא בבית בפסח ללא פוזמקאות ברגליו, שמונעות את החמץ מציפורניו? והאם חתול שנכנס לבית הכנסת בשעת ברכת התורה פוסל את הברכה, שאין לברך בפני חיה טמאה? או כגון מי שאכל דבר אחר ביום כיפור עם חמאה בלא ברכה ובלא נטילת ידיים, האם נתחייב בברכת המזון? שאף אם לא אכל פת, כדי שבעו אכל! או עוף שנמצא בין עופות מרובין מרוט נוצות, ונשמה אין בו אך גם סימני שחיטה אין עליו, האם בטל בשישים ומותר לאכלו? ואברהם אבינו שקיים את כל המצוות, איזה תפילין הניח, של רש”י או של רבינו תם? או מתי באמת מותר לגרש אשתו, שמחלוקת גדולה היא. בית שמאי אומר “אם מצא בה ערוות דבר”, בית הלל דרכם להקל ואמרו, “אף אם הקדיחה תבשילו”, ורבי עקיבא אמר “אפילו מצא אחרת יפה הימנה”, ומה הדין אם לא היא ולא היא ולא היא, אלא שהזקינה עליו ונמאסה? והאם דין “מי שתקף עליו יצרו, ילבש שחורים וילך לעיר אחרת ויעשה מה שיעשה” וגו’, חל גם על בנות ישראל שתקפן ייצרן? וכיוצא בזה, שעם ישראל מרבה קושיות ותהיות להאדיר תורתו ישתבח שמו.
אבל “המתנגדים” בקלמניץ אין דעתם נוחה כל עיקר מקיגלים ומרביים, ואינם מרבים בקידושים ובשמחות, וקושיותיהם שואלים לרב העיירה, רב ליפא טייטלבויים, שהיה למדן מופלג, ומצאצאי הלל הזקן היה, ולחופותיהם הילכו אצל ריש-המתיבתא הוא ראש הישיבה, רב קלמן קופשטיין, שראשו ראש אבן יקרה, וליבו רך כחמאה. שבע בנות לו והוא דואג לשדך אחרים, ואף כי אדם קרוב אצל עצמו, אצל עצמו נאמר ולא אצל בתו, ואלמלא השדכן רב אשר צוזאמען, שמטרייתו השחורה ראתה זיווגים הרבה, היו בנותיו של רב קלמן נשארות בבתוליהן עד עצם היום הזה, שדלות בשר היו, כמו שנאמר בשיר השירים “אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ.”
יש מהמתנגדים שהיו חובשים את בית המדרש מבחרות ועד בגרות, ויש שהתפרנסו מדמי מלמדות, שאף הנשים החסידות היו מפקידות עולליהם בידי מלמדים “מתנגדים” שידועים בחריפותם, ולא מלמדים “חסידים” שידועים במקלם, ואלו המתנגדים שאינם סומכים על הנס, פרנסו עצמם מכתיבת מזוזות או מגילות, או פרשיות תפילין או שנשתדכו למחותן בעל מלאכה. מהם שניזונו מאחיהם היהודים, כמו שנאמר “יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם” הנושא בעול התורה, ואילו “זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן”, שעוסק בפרקמטיא שזה פרנסתו על זה, וזה לימודו על זה, וזוכים שניהם לעולם הזה ולעולם הבא.
היו בקלמניץ גם בעלי מלאכות כמו ה”קדיש זוגער”, הלו הוא “יוצמח פורקניה”, שנקרא שמו בישראל רב צמח פרנקל, יש אומרים על שם הפרונקל שעל אפו, ויש אומרים על שם מוצאו מארץ הפרנקים או על שם פרנץ יוזף שהיה טוב ליהודים, ויש אומרים על שם אומנותו, ש”פורקניה” שב”קדיש” שיבוש של פרנק הוא. אומנות זו נשתיירה לו מיתמותו שבאה עליו לפתע, והוא כבר בא בימים. היו בעלי בתים שלא סמכו על בניהם, שנעשו משכילים, או שלא זכו לבנים זכרים, ושילמו דמי קדיש למפרע. היה רב צמח מכוון בקדיש שלו לכמה וכמה יהודים יראי שמיים בו בזמן, וגם לעצמו, נמצא מגדיל פרנסתו, וזה נהנה וזה לא חסר. והיה גם הזייגרמאכר, בעל אומנות שנשתיירה לו בירושה, שאי-אפשר לו ליהודי בלא מורה-השעות לדעת מתי זמן קריאת שמע, ומתי זמן כניסת השבת. והיה הזייגרמאכר גם מוהל בשעת הדחק, ובחנותו תלה שעון גדול, וכי מה יתלה? עורלה?
ועוד היה בקלמניץ שניידרמן, החייט, שהיה מלביש את עם ישראל בחליפות או בקפוטות בבדים שהביאו אליו, ומהשאריות הלביש את תריסר ילדיו, ועוד נשאר לו כהנה וכהנה לצעיף נאה לאשתו או מטפחת לכסות ראשה. יום אחד קיבל קיטל מהחזן שהיה עב בשר, שהחזנות טוב לה אצל בעל כלי קיבול ניכר, ועשה ממנו שלושה קיטלים לבניו של אותו חזן, ועוד נותר לו ממנו שביס לבן לאשתו ואבנט לבנו. והיו גם שוחטמן השוחט ובודק ומנקר, והתאומים חאצקל ושמנדריק הגלב והבלן מקיזי הדם, שהבריאו כך וכך נשים עקרות מעקרותן, ועוד לא הזכרנו את הבעל-עגולה, שהיה מסיע יהודים ליריד הגדול לקנות סחורות בזול ולמכור ביוקר, ובימות החורף הקרים הסיע דרדקים לחיידר, ללמוד תורה ודרך ארץ שקדמה לתורה.
אי-אפשר שלא להזכיר את רב שמחה זינגרמן, שהיה אומנותו כשמו. כליזמר בן כליזמר היה, ואף שממשפחת מתנגדים היה, היה מתנהג כחסיד שוטה, מנגן בכינורו, משרבט בקלרינט שלו, מתופף במצלתיים ושם מקל על אפו ובקצהו נר דולק, או מבעיר כובעו באש וחובשו, או שם בקבוק יין על כובעו ורוקד, או עומד על ידיו ורוקד כדרך הקוזקים, וכל זה לקיים מצוות “לשמח חתן עם כלה” ולקיים את עצמו משאריות סעודת המצווה. מלכתחילה חפצה אימו שילמד כינור ויופיע קבל עם ועדה לעיני הגויים באורקסטרה שבעיר הגדולה, ויאדיר את שם ישראל בעמים. אך לא עלה זאת בידה, שיום אחד אמר הילד שמחה שאינו רואה היטב, וניסה רופא העיניים להתאים לו משקפיים ולא עזרו, עד שנתגלה שרואה גם רואה הוא, אלא שתווי נגינה לא ראה היטב, שקצה נפשו במנגינות הגויים, באך, בטהובן ושאר הקומפוזיטורים, אף שחלק ממנגינותיהם מבית המקדש באו. היה רב שמחה מנענע גופו כאחד הליצנים, ונעשה אומן בריקודי חסידים והתפרנס מן השמחות והחתונות, ועשה ג’אגלינג עם חמישה כדורים בו זמנית, ונתן אש בכובעו ולבשו וכדומה, לשמח חתן וכלה ולהתפרנס בכבוד.
כמעט שכחנו את רב וולוולה השנורר, שהיה אוסף בחתונות, ולהבדיל בלוויות כסף לעניים ולהכנסת כלה, וגם מעט מפריש למחייתו, שאף הוא עני היה, ובת מגודלת לו, אולי בת חמישים, שכבר הגיעה לפרקה זה זמן רב, ואף שכבר לא בת-בנים היא, אם תינשא לאלמן תלמיד חכם, יכולה היא לשמש לפניו, ולהיות הדום לרגליו לעתיד לבוא בגן עדן. נזכיר גם את רב שימעלה כהן, ששם משפחתו רפפורט, שאף שלא התפרנס מהכהונה זכה למתנות בפדיון הבן, והיה נחבא אל הכלים, ויוצא מהשטיבל בראשון של קריאת התורה לבל יטריח את הגבאי לקרותו לתורה כי כהן יחיד היה באותו שטיבל. היו ליצני הדור אומרים לו, “מניין שכהן אתה? הרי שמך אינו כהן?” וענה במילתא דבדיחותא שקנה את הכהונה בכסף רב מאחד הרבנים, מאחר שרצה להיות כהן כאביו. ואף סיפר על אותו אחד שרצה להיות כהן לעלות ראשון לתורה, ואמר לו הגבאי, “הרי כאן כולם מכירים אותך, לך לך אל בית כנסת אחר ותאמר שכהן הנך”. הלך בשבת לעיר אחרת, וכששאל הגבאי לפני קריאת התורה “יש כאן כהן?” קפץ ואמר “אני, אני”. אמר לו הגבאי, “תעשה לנו טובה, אנא בטובך צא החוצה, שיש לנו חתן ובר-מצווה והרבה קרואים להעלות לתורה” וד”ל (ודי למבין). בזכות צניעותו של רב שימעלה כהן יזכה הוא בוודאי לביאת המשיח ולעבוד את עבודת הקודש בבית המקדש, ולהתפרנס בכבוד מתרומות ומעשרות. אף שאיסטניס היה, ולמראה עוף שחוט אחזהו הקבס, ולא אכל בשר כל ימיו, מובטח לו מקומו בבית המקדש באגף הקטורת, שהריחות הנעימים שם מכסים על ניחוח הקורבנות.
אין עינם של החרדים לדבר השם צרה ביהודים המשכילים, שאינם אלא בחזקת תם ושאינו יודע לשאול, שהרי כ”יהודים שנשבו בין הגויים” המה, ומה גם שבלעדיהם אין עם ישראל עומד אפילו שעה אחת, שחלקם בעלי אומנויות של פיקוח נפש, שכן אפשר עיירה ללא רופא? או מהנדס? כל זמן שהחולים חולים והבונים בונים, יש צורך ברופאים ובמהנדסים. לא שאין בעלי אומנויות אלו מבין הגויים, אלא כשם שאין סומכים על הנס, כך אין סומכים על הגוי. אין הגויים מתירים ליהודים אומנויות אלו בלא סרטיפיקט, ואף שאין הסרטיפיקט אלא קלף המעוטר באותיות זהב גוטיות וחותמת נוטריון בצידה, ואינו שווה כל ערך אלא אם הושם על הקיר במסגרת זהב, שהרי נרכש הוא בעמל רב ויזע בבתי המדרש שבעיר הגדולה המכונים בלע”ז (בלשון עם זר) אוניברסיטאות או קמפוסים. כך דרכו של עולם, ודינא דמלכותא דינא. ומה לומדים באוניברסיטאות? אם תאמר לרפא, הרי הקב”ה הוא לבדו רופא כל בשר, ואם תאמר לבנות, הרי בורא עולם בקניין לא נזקק למהנדסים לברוא את עולמו. אולם כל הכואב בישראל ילך תחילה לבייגל-מאכר, שאומנם אין הסרטיפיקט מצוי במעונו, אך גם אינו חומד ממון אף כי אין הממון מצוי בכיסו וכל הבא ברוך הבא. אחרי שעשה מה שעשה, והפליא לעשות בלהטיו, ונתן גוגל-מוגל לכאב בטן, וחוקן לגרון ניחר, ואף בדק בכף היד אם זו גזירה מן השמיים, ודקר מיני דקירות במחטים הנקראים מחטים סיניים, והעביר על הבטן כוסות רוח הנקראות גם “טויטע באנקעס” – כוסות רוח למת, או אז גדל כאבו של יהודי עד לבלי נשוא, והיה הולך הוא אצל הרופא, שלהוט לממונו, וחסרון הכיס מרבה את כאב הלב, וכאב הלב משכיח את כאב הגוף.
אבל אין טוב בלי רע, ואין רע בלי טוב, שמי שעזב אוהלה של תורה לאוהלה של אומנות הרופאים והמהנדסים, אומנם הוא בחזקת משכיל, אך בחזקת מציל נפש מישראל הוא, אף שקרוב לוודאי שישכח גירסא דינקותא, ולא יזכור עוד תלמודו, וספק אם ישלח עוד את בנו לחיידר או לבית המדרש, וסופו שיגדל שטריצי בביתו או שייגץ שגרוע משטריצי, שהשטריצי יצא לתרבות רעה ועושה מעשי פוחזות, והשייגץ יצא לתרבות רעה ומתנהג כגוי. לא די בכך שלומדים בבתי מדרשם לרפא ולהנדס, אלא שלומדים שם גם את תרבות הגויים, כגון לטינית ותיאולוגיה ופילוסופיה וגימנסטיקה, ורבים מבני עמנו מתייוונים שם ל”ע, ולכן נקרא שמו אקדמיה בלשון יוון או קמפוס בלע”ז. בנו של המשכיל החכם, רשע הוא כבר, ובנו של הרשע – תם שאינו מבין במלאכת הקודש מאומה, ובנו של התם אף אינו יודע לשאול, ובנו של שאינו יודע לשאול הרי הוא בחזקת גוי גמור ר”ל, ולא נולד הגוי אלא לנגח את ישראל, ואך מעטים מהם חוזרים בתשובה שלמה, ונעשים חכמים וחוזר חלילה. לא אלמן ישראל.
אין עדיין תגובות