טילי אהובתי

2 במאי 1945
ימים ספורים לפני כניעת גרמניה הנאצית

משפחתי היקרה,

כרגע חזרתי מביקור בבראונשוויג. אני בטוח שגם המשפחה שלנו וגם החברים והמכרים יגלו עניין רב במכתבי זה, שהעתק ממנו שלחתי ללובנדורפ’ס בפלשתינה.

להפתעתי הרבה, הביקור בבראונשוויג לא גרם לי לסערת רגשות כלשהי: הייתי ונותרתי אמריקאי טרם הביקור וגם לאחריו.

בראונשוויג, כפי שנראית מתוך ג’יפ של הצבא האמריקאי, היא עוד עיר גרמנית כבושה. במילים אחרות, הרגשתי כמו חייל אמריקאי רגיל שנוסע בה ללא כל סנטימנטים מיוחדים למקום, אבל מסתבר שבכל זאת עלו בי כמה התרשמויות וזיכרונות.

למען האמת, בהתחלה לא רציתי לנסוע לשם ואף הבנתי מדוע ביקשתם שלא אגיע לעיר זו, אך הדברים השתנו לאחר ששוחחתי אתמול עם פריץ היינמן, שנקרא כעת ‘פיטר הרט’. כשנודע לי שהציבו אותו בבראונשוויג, דיברתי אתו דרך הרדיו-טלפון והוא סיפר לי כמה דברים על העיר שעוררו בי סקרנות עצומה, כך שבו-במקום החלטתי לקחת ‘יום חופשי’ ולצאת לשם.

בשש בבוקר יצאתי לדרך עם אחד מאנשיי הנאמנים ביותר – רב’ט אד מנצר מפנסילבניה, שנהג בג’יפ בעוד אני כיוונתי אותו בעזרת מפת דרכים. ידענו שבהרי ההרץ עדיין נותרו כיסי התנגדות של הגרמנים, וכדי לעקוף את ההרים עלינו על דרך שאורכה כ-140 מייל ומשך הנסיעה הוא כארבע וחצי שעות. קור הבוקר חדר לעצמות, הדרך הייתה משובשת, ואני התחלתי להתחרט שיצאנו לכיוון בראונשוויג. כעבור זמן קצר עצרנו לשתות קפה בעמדה של המשטרה הצבאית ליד אילסליבן, כוחותינו שבו אלינו, ומשם הייתה הדרך קלה יותר.

ככל שהתקדמנו בנסיעה הפכו עבורי שמות הערים למוכרות יותר. כשנכנסנו לקווידלנבורג החל יורד גשם אדיר ומצאנו מחסה בבית הממשל האמריקאי שבכיכר ‘אדולף היטלר’. לפתע, המבול פסק, השמש זרחה, ובדרך להלברשטט יכולנו לראות בבהירות את המלון, את התצפית שעל הרי הברוקן המושלגים ואף את קתדרלת סטפנוס הקדוש.

הלברשטט היא עכשיו עיסה של חורבות לאחר ההפצצה, כשמדי פעם צצים מתוך ההריסות גרמנים מבולבלים או עובדי כפייה משוחררים – תמונות שחוזרות על עצמן מאז נכנסנו לגרמניה. בקצה הרחוק של הלברשטט, כשהבחנו בשלט הראשון לכיוון בראונשוויג, תחושה משונה אפפה אותי.

התחנה הבאה הייתה מָטִירְצוּל, שלא השתנתה והכול נותר בה במקומו, מלבד השלט ‘LAEMMERHIRT’ שהוחלף באחר.

איכר גרמני עמד לפני הבית, עצרתי לידו ושאלתי מה קרה ללמהרט. האיכר התקשה להיזכר, אך השם היה מוכר לו.

‘נזכרתי’, אמר לבסוף, ‘אני חושב שהיהודי הזקן עבר לגור בבראונשוויג’.

מסביב לבית היו כמה אנשים. אישה ושני ילדים הציצו מהחלון, מסתקרנים מה’אמריקאים’ ומהג’יפ שלהם.

בחרתי לא לנסוע ישירות לבראונשוויג, אלא אל וולפנבוטל, כדי לראות מה עלה בגורל ביתם של הפולי’ס.

להפתעתי, הבית עומד כפי שהיה לפני המלחמה, ולא מעט אנשים הסתובבו בחצר והביטו בנו בתמיהה. בין שביל הכניסה לבין מסילת הרכבת הוקם מחסה-אבן ששייך לרכבת הגרמנית, וכמה פקידים יצאו משם לאיטם.

כשהלכנו לכיוון הג’יפ, ניגש אליי אדם אחד ושאל אותי בגרמנית אם אני הוא פולי הצעיר, עניתי בשלילה. ‘האם אתה מכיר אותו?’ הוסיף, הפעם עניתי בחיוב.

הוא סיפר שהיה הנהג של משפחת פולי, והתעניין לשלום כל הפולי’ס והקאופמנ’ס. אמרתי לו שכולם עכשיו מיליונרים באמריקה, מצבם מצוין ואין בכוונתם לחזור לכאן אי פעם.

‘אל תתבדח’, ביקש. מסתבר שהם מצפים שכולנו נשוב לגרמניה כש’הכול כבר יעבור’. ואז, הוא פצח בווידוי ארוך ונדוש על המצב הקשה שהוא וכל שאר הגרמנים אוהבי השלום נאלצו להיקלע אליו. נדמה כי ציפה לחמלה מסוימת, אך קטעתי את השיחה, עלינו על הג’יפ ונסענו לכיוון בראונשוויג.

נכנסנו לעיר דרך רחוב וולפבוטלר, שנמחק כמעט לחלוטין בהפצצות, ומכל עבר נראו עיי חורבות. העיר שוממת לגמרי: עשב פראי גדל לצידי הכבישים, כמה שלטים דהויים מפרסמים את הסרט האחרון שהוקרן באולם ‘בראוניג’, וטירת אנטואנטנרו בלשלומר הולץ הפכה לבית חולים גרמני.

כל המבנים שזכרתי מילדותי נעלמו. ממלון ‘דאנה’ נותרו כמה קירות חיצוניים בלבד, וכך גם ביתם של האסברג’ס.

אף על פי שתכננתי להיפגש עם פטר היינמן בכיכר הניצחון, הרגשתי כי לפני הכול אני מוכרח ללכת ‘הביתה’. עברנו ליד בית החרושת למצלמות ‘פויגטלנדר’, שכעת הפך למחסן אפסנאות של הצבא, חצינו את שדרת הערמונים ואת הריסות הגימנסיה והמשכנו ברחוב הקיסר וילהלם. רק בתים מעטים נותרו עומדים על תילם. השאר נשרפו, הופצצו או נהרסו. אפילו כנסיית ‘פאולי’ איבדה את מגדלה המפואר.

ביתם של משפחת לובנדורף לא נפגע, אך נראה רעוע מאוד. מאחר שהייתי בין הראשונים שעזבו, חסרונה של גדר הברזל הפתיע אותי. תא הדואר הועבר מפינתו לפינה הנגדית, וצבעו אדום, ולא כחול כפי שזכרתי אותו. אלה היו הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם.

לפתע חלפו שני מטוסים אמריקאים בטיסה נמוכה מאוד, ולכדו את עיניהם של הפליטים הרבים ששוטטו ברחובות. אישה זקנה צעדה במעלה השביל וכשחלפה לידי זיהיתי שזו גברת קולרט, עצרתי אותה בדרכה.

היא לא הופתעה לראות אותי ואמרה: ‘מר פורסטנסר, חשבתי לעצמי שוודאי תגיע מתישהו’. לחצתי את ידה בקרירות וסיפרתי לה שאימא מעולם לא סלחה על התנהגותה ב-9 בנובמבר 1938, ושכעסה של אימא מוצדק לחלוטין.

גברת קולרט החלה מיד עם ההתבכיינות המוכרת, אותה שמעתי לעיתים תכופות מאז נכנסתי לגרמניה, על כך שבכל התקופה הזו לא יכלו האנשים לעשות מאומה ‘בעניין הזה’, וכי אף אחד לא מבין את מצבם הסבוך.

היא שאלה לשלום כל המשפחה, אבל התעניינה בעיקר במצבך, אימא, והשביעה אותי לכתוב לך כי דעתך לגביה הייתה מלכתחילה מוטעית.

כשביקשתי מחברי אד לצלם אותי ואותה בחזית הבית, היא לא הייתה נינוחה. ייתכן שחששה שמא תמונה זו מיועדת לצורכי הממשל. לבסוף נאותה להצטלם רק לאחר שהבטחתי לה שוב ושוב שהתמונות הן לצורכי המשפחה בלבד.

אחר כך סיפרה שבדיוק הבוקר שוחחה עם אגנס על משפחתנו ועל כך שנשוב לכאן באחד הימים. אמרתי לה כי אין בכוונתנו לחזור לעולם לגרמניה ושאנו משוחררים מכל דאגה או צורך – שני הדברים היחידים שיש עכשיו בשפע לגרמנים.

לאחר מכן, ביקשתי ממנה להביא את אגנס וקבענו שאחזור בתוך שעה.

בהמשך הדרך, ראינו כי רחוב בודה נחצה לשניים על ידי גדר תיל ולאזרחים אין מעבר אל צדו השני, שם הוסבו הבניינים למגורי חיילים. ואם לא די בכך, גם הבית של פרנק’ס נהיה מקום מגורים לחיילים האמריקאיים. גן העיר נהיה מגרש חניה של הצבא האמריקאי, והבניין הגדול שב-פרנצ’ה פלד משמש עכשיו מפקדה.

המזרקה שבגן העיר נעלמה, כנראה כדי לחסוך במקום. החורשה הסמוכה נותרה כשהייתה. זה מקום מסתור טוב, ובטוחני שגם הגרמנים ידעו זאת.

חנותו של פרויידנברג החנווני עדיין קיימת אך החלונות הוחלפו בלוחות כבדים. למעשה, כל בראונשוויג מצופה בלוחות; חלונות עשויים זכוכית כמעט לא קיימים.

עברנו ליד הלנדסתאטר, בניין התיאטרון עדיין עומד כשהיה, אבל מלון ‘פארק’ הסמוך נחרב. הייתי מוכרח לעצור ולצלם: הריסות מכל עבר, אין מבנה אחד ששמר על שלמותו. בית העירייה ומשרד האוצר היו שרופים; פינת בולווק היא כעת ערמת הריסות; מלון ‘דויטשס-האוז’ נחרך באופן חלקי, אך הדבר לא מנע מהצבא האמריקאי להשתמש בחלקו השרוף פחות.

החורבות מילאו כל פינה בעיר – המצודה נשרפה עד הקומה הראשונה, הדום שרוף אך עומד, וגם ‘האריה’ שרד את ההפצצות ועדיין ניצב בכיכר. מאחורי המצודה הוקם שטח סגור, מוקף גדרות עד לרחוב שו, לכן נסענו מסביב. חנותו של אדולף פרנק עומדת זקופה בין החורבות.

העיר שרויה בתוהו ובוהו. המוני פליטים נושאים מטלטליהם נראים בכל מקום; אותן תמונות כמו בערים ובכפרים גרמניים אחרים. כמה אנשים התקבצו ליד הקלפורט והמתינו לחלוקת מזון; המונים גרים בין הקירות שנותרו מביתם של ההיימנ’ס: חיות קטנות, רעבות, מפוחדות וחסרות ישע, כמו חפרפרות החיות בין ההריסות.

ערמות על גבי ערמות של אבנים וברזלים עקומים נערמו לאורך הרחובות הצרים. כיכר תחנת הרכבת נשרפה כליל ומוניות חסרות-נהג עומדות בשורה במרכזה.

מעל לכל ההריסות ניצב ‘בית מאירספלד’ ועליו מתנוסס דגל הפטיש והמגל. כן, עכשיו הוא ביתם של החיילים הרוסים, האין זה אירוני?!

כמו כן, לראשונה שמתי לב לגודלה הקטן של בראונשוויג. הצעידה שלכם מרחוב 118 בניו יורק ועד לרכבת התחתית היא ארוכה יותר מאשר ההליכה מרחוב לוצו ועד לבית העירייה. הרי בין רחוב שו לבין תחנת הרכבת ניצבים רק שני בלוקים קטנים: מצחיק לחשוב כמה פעמים חיכיתם למונית שתחסוך לכם את הדרך, או שמישהו הסיע אתכם את מרחק זה.

בכיכר הניצחון עצר אותנו זקיף, ולאחר שיחה קצרה הוא כיוון אותנו אל סגן פטר היינמן הרט, שנמצא במערכת עיתון ה’לנדסצייטונג’.

ל’לנדסצייטונג’ יש בניין ומפעל חדשים ומודרניים, מרבית העובדים שם אזרחים וכולם מכירים את פטר היינמן. מצאתי אותו עסוק בעריכת ‘הבראונשוויגר פוסט’ – עיתון חדש של הצבא האמריקאי, הכתוב בגרמנית ומופץ על ידי אחת הזרועות של הדובר הצבאי. פטר ואני שמחנו מאוד זה לקראת זה, וקבענו להיפגש לארוחת צוהריים ב-12:30.

שבתי לפינת רחוב לוצו אך אגנס לא הייתה שם. חיכינו כ-15 דקות, בהן לא יכולתי שלא לפרק את שלט הרחוב מהבניין שניצב מול ביתם של משפחת לובנדורף – הבניין היה הרוס בין כך ובין כך.

לאחר מכן, הלכנו לביתו של ד’ר מרהיינה, אולם התברר שהוא עבר לבית אחר הסמוך לכנסיית פאול. נסענו לשם, ובכניסה לבניין ראינו שלט מרשים שעליו התנוסס שמו. עלינו לקומה השלישית ולא היה כל מענה, לכן אדי ואני פרצנו את הדלת בחוזקה. הדיירים בדירה התחתונה נבהלו מאוד, הם עמדו מאחורי הדלת, האזינו והתלחשו ביניהם. ירדתי למטה וצלצלתי בפעמון דלתם, אבל לא הייתה תשובה.

כשצלצלתי שוב ולא הייתה תשובה, התחלתי לאבד את סבלנותי. שברתי את דלת הזכוכית, הושטתי יד אל הידית ופתחתי: היו בפנים שתי נשים וחמישה ילדים שהביטו בי בעיניים מפוחדות. לא הייתי שם כשהנאצים פרצו את הדלת, אך אני יכול לתאר שזה ודאי היה זהה.

‘בפעם הבאה כשאמריקאי מצלצל בפעמון דלתכם – פתחו!’ אמרתי. ‘איפה ד’ר מרהיינה?’

הן ענו שהוא הלך להרצוג, ואינן יודעות את סיבת לכתו ומתי ישוב. בכל אופן, מתברר כי מרהיינה היה חבר מפלגה נאמן.

אד ואני נפרדנו מהם ושבנו לג’יפ. רחוב קייזר-וילהלם, ‘כנסיית אנדרס’ – קפוט, ‘הגנמרקט’ – הכול מרוסק, וכך גם הרחובות נוי ו-אלט קפוט.

מתוך החורבות, אדם אחד עומד ומחייך בחיוכו הנצחי ומלא-החלודה: טיל אוילנשפיגל. המילים שהיו חקוקות מאחורי הפסל ‘נתרם על ידי מאירספלד’ או משהו דומה שכיסו הנאצים, מתחילות שוב להתגלות. כמה אירוני!

קיר ההנצחה ברחוב אלן נהרס, וכך גם ביתנו העשוי אבנים אדומות. מהבתים של השָיֵיר’ס ושל המסברג’ס נותרו רק הקירות החיצוניים, וביתו של ד’ר פרנק הופצץ עד היסוד. צילמתי את בית החרושת ‘וואמה’; השלט שלו נשאר תלוי על שרידי הקירות. הרחוב המוביל לכיכר תחנת הרכבת מלא בחורבות, לכן נאלצנו לבצע עיקוף. ברחוב קנוכנאור, במקום שבו עמד פעם בית הכנסת, יש בית מחסה עשוי בטון, שהגרמנים מכנים ‘הבונקר’. בנוסף לכך, בית הספר היהודי ברחוב הפך לתחנת משטרה.

משם נסענו לפגישה עם פטר היינמן. הוא סיפר כי הנובר הרוסה כליל, אפילו יותר מבראונשוויג. יש לו סיפורים רבים מהמלחמה שריתקו אותי. למשל, שבמשך שעתיים הוא ראיין את גנרל דיטמר לאחר כניעתו, ואף היה נוכח כשראש הממשלה הפך לאסיר והובל למחנה השהייה.

באותם רגעים לא ייחסתי כל חשיבות לכך שאני שוב סועד בבראונשוויג לאחר כל השנים האלו, ורק כעת הדבר הכה בי. ייתכן כי האווירה ששררה בפגישתי עם היינמן הסיחה את דעתי מכך: הייתי מוקף בקצינים אמריקאיים מרשימים, שדיברו על חדשות המלחמה האחרונות.

היינמן סיפר שלצבא יש עניין מיוחד במצלמות מדויקות, ואפילו הוא עצמו מחזיק במצלמת ‘רויילפלקס’. הצעתי לו 100 דולרים עבורה, אך הוא סירב בתוקף להיפרד ממנה. בנוסף, יש לו מצלמת ‘פויגללנדר’, וגם ‘מרצדס-בנץ’ עם האות ‘B’ על מספר הרישוי.

המשכנו להיזכר באנקדוטות נוסטלגיות שונות, אולם למען האמת, נהניתי יותר ממרק האפונים מאשר מהזיכרונות; בעיניי הם איבדו כל משמעות, הרי כעת אני אמריקאי אמיתי. בתום שיחתנו היינמן שב לעיתון, ונדברנו להיפגש שוב כעבור כשעה.

אד ואני עלינו על הג’יפ ונסענו שוב לרחוב לוצו כדי לפגוש את אגנס ושטולה. לשאלתו של אד על אודות הקשר בינינו לבין אגנס, השבתי ששימשה שנים רבות כמנהלת משק הבית שלנו.

במהלך הנסיעה שבתי והרהרתי כי בראונשוויג היא למעשה עוד עיר בעלת מאפיינים משותפים לשאר הערים שכבשנו: שוטרים צבאיים מכל עבר; מגורי חיילים ומפקדות; כל עץ וכל עמוד נצבעו והפכו לשלטי כיוון באנגלית או לתמרורים שהזהירו מכביש משובש. במילים אחרות: העיר לא הייתה עוד ‘בראונשוויג’, אלא עוד עיר כבושה בין חופי נורמנדי לבין הנקודה בה תסתיים המלחמה.

כשנכנסנו לרחוב לוצו, גברת קולרט ואגנס נופפו לי מחלון דירה בקומה השלישית ושאלו אם ברצוני לעלות אליהן. עניתי בשלילה.

הן מיהרו לרדת לרחוב, בעוד שאני החלפתי את הסרט במצלמה. וכך, כשגבי מופנה אליהן, נתתי להן להמתין לי. אגב, באינסטינקט זה אני מתייחס לכל גרמני שאני פוגש. לבסוף הסתובבתי, אגנס נראתה אותו דבר רק מבוגרת יותר בשמונה שנים, ובניגוד לאופן שבו זכרתי אותה, היא עתה פקעת עצבים. נדמה כי גם היא ראתה את הגעתי לבראונשוויג כמובנת מאליה.

אד צילם אותנו עומדים שם, בדיוק כששלפתי את התמונה המשפחתית שלנו שצולמה בחג המולד 1941. להפתעתי, אגנס הפצירה בי שאשאיר לה את התמונה.

במשך כל אותו זמן נכנסו ויצאו אנשים רבים מהבית; אני מניח כי בשל ההפצצות המסיביות על העיר אין כעת לאף אחד מהם דירה משלו.

בשלב זה היה לי ברור שאגנס מבקשת לשוחח איתי בפרטיות. עלינו על הג’יפ ונסענו לביתה ששוכן בצדה השני של שדרת הערמונים. בדרך, החלקתי שני כרטיסי מזון לתיקה בלי שתרגיש.

כשהגענו עליתי עימה לדירתה, בעוד אד המתין לי בג’יפ. עם כניסתנו לביתה הצנוע היא החלה מיד לספר לי על משפחתה ועל גיסה שנאסר לפני כמה שנים משום שאמר בפומבי ש’גם היטלר מסוגל לשקר’, ומאז לא שמעו ממנו דבר.

לדבריה, במהלך המלחמה נאלצה לעבוד ב’ברויטצם-אירפלנד’ ולבשל ל-250 עובדי כפייה רוסיים, ובעת ההפצצות הרגישה שהיא הולכת ומשתגעת. היא אמרה שכתבה לנו כמה פעמים לפני המלחמה, ובאחד המכתבים אף סיפרה כיצד אישה אחת החליפה את המזרנים החדשים בביתנו בישנים. אם זיכרוני אינו מטעה, אני חושב שבאותם ימים התרגזנו מאוד בשל כך, אך עתה דברים אלה נראו לי כה חסרי משמעות. בעוד היא מדברת, עלתה בי מחשבה על אודות הדברים הרבים שאנו מודים עליהם כיום: הגן, העסק של אבא, והעובדה שמשפחתנו בריאה ושלמה. חשתי באושר ובסיפוק אדיר, וסיפרתי לאגנס את כל מה שהתרחש אצלנו בשנים האחרונות.

בשלב זה הציגה לפניי אגנס את בגדיה הבלויים וקיטרה על הקשיים הרבים להשגת מזון וכיו’ב. לדבריה, חרף העובדה שיש גרמנים ‘טובים’ שלא עשו מאומה, היא מכירה בכך שעליהם לשלם עבור הפשעים של העם הגרמני כל עוד הם וילדיהם יחיו, ומקבלת עובדה זו בשלווה כפי שהגרמנים קיבלו כל עובדה אחרת בשלווה.

בעלה של אגנס נכנס, וגם הוא לא הופתע מביקורי. לפני כמה שבועות הוא נקרא ל’פולקסטורם’, הוא ‘מגדל העם’, כשבעלות הברית התקרבו, אך הוא סירב לסגת עם האחרים. האנגלים תפסו אותו במדים ובחנו אותו, אבל כעבור זמן קצר הוא שוחרר ושב הביתה.

לאגנס היה מעט מידע על אחרים, והיא אף לא ידעה אם נותרו יהודים בעיר.

לגבי דיטריש לובנדורף הזקן היא ידעה קצת יותר פרטים. בסוף 1940 הוא עבר ממטירצול לבית האבות היהודי ברחוב הננברג 7 בבראונשוויג: ‘בית היהודים’, כפי שכונה בפי אנשי העיר. גם דורתי, חברתה של טילי, עברה לשם, והם גרו בבית זה במשך כשנתיים.

‘משום מה, ‘בית היהודים’ הועבר לרחוב נוירווג 9, ולובנדורף חי עם כל היהודים גם בכתובת החדשה’, סיפרה אגנס בשוויון נפש מטריד.

‘בסוף החורף של 1942 או 1943’, המשיכה, ‘אני לא זוכרת בדיוק, אולי זה היה בחודש מארס’. לרגע הפסיקה לדבר וניסתה לסדר את התאריכים בראשה, ‘כל כך הרבה דברים התרחשו. כל התאריכים התבלבלו לי’.

היא שתקה ארוכות, ניסתה לדלות את הפרטים מהזיכרון, ולבסוף הרימה ידיים. ‘בכל אופן, באחד הימים ‘בית היהודים’ התרוקן. לאחר זמן מה נודע לי, אני לא זוכרת איך שמעתי על כך, שכולם נשלחו לטרזינשטט’, אמרה.

כששטף דיבורה נדם לשנייה, חשבתי שהיא מנסה להשתלט על רגשות שהציפו אותה, אך היא חתמה את דבריה בהסתייגות קלה: ‘אולי לא כולם נלקחו, אולי רק חלק מהם’, אמרה והפסיקה את הדיווח באותה אדישות שבה סיפרה את כל הפרטים.

הזמן הלך ואזל. נפרדתי מאגנס ומבעלה, ובמורד המדרגות הצרות אנשים הוציאו את ראשם מבעד לדלתות, בעיניהם מבט שנע בין סקרנות לבין פחד.

כשפנינו לרחוב ברבנט 3, התקשיתי למצוא את הכניסה לבית משום שהייתה דרך חנות שנשרפה.

קהל של אנשים התאסף כשניסיתי להסב את תשומת ליבו של אחד מדיירי הבית, לפיכך אמרתי לאד לעשות רעש; והוא אכן עשה זאת בדרך הקלה והיעילה לכל חייל – דרך את הקרבין שלו וצעק: ‘ראוס!’ ‘החוצה!’

הייתה זו במקרה אחת מארבע המילים היחידות שאד ידע בגרמנית. שלוש האחרות היו: ‘כן’, ‘לא’, ‘עלמתי’.

כשנכנסתי לבית, נאמר לי שהגברת שטולה נמצאת בהרצוג למשך זמן לא ידוע. נזכרתי שגם ד’ר מרהיינה נמצא שם: האם קורה כאן משהו? בטוחני שתצליחו לשער בעצמכם. טרם לכתי השארתי פתק תחת דלתה של שטולה ובו דרישה שתתקשר בהקדם לאגנס.

אימא יקרה, אמרתי לאגנס שאני מאמין כי ד’ר מרהיינה עדיין מחזיק בתכשיטים שלך, ובעלה הבטיח שהוא יטפל בנושא זה בהקדם האפשרי.

חזרתי לכיכר הניצחון כדי לפגוש את היינמן, ויחד נסענו במרצדס-בנץ שלו עד שוק הפחם במרכז בראונשוויג. במהלך הנסיעה ניסיתי לדמיין לעצמי כיצד היו מגיבים העוברים והשבים לו ידעו ששני הקצינים האמריקאיים שנוסעים עכשיו במרצדס-בנץ מביטים בעיר ילדותם שהייתה לעיי חורבות.

בשעה 15:00 אד ואני נפרדנו מהיינמן, עלינו על הג’יפ ויצאנו לדרכנו, לנסיעה ארוכה של 140 מיילים בכבישים משובשים.

נהגתי בעצמי ושוב התמלאתי פליאה מהמרחקים הקצרים – תוך שמונה דקות הגענו לוולפנבוטל; המרחק בין כיכר הטיימס לבין קיין פלס גדול יותר. את מָטִירְצוּל עברנו לאחר 20 דקות נסיעה, ואת הלברשטט לאחר 55 דקות.

אחרי שעברנו את מחצית הדרך, החלו הקור והעייפות לטשטש אותי. אד לקח לידיו את ההגה והמשכנו בנסיעה. לרוע המזל היה לנו פנצ’ר ונאלצנו לעצור בכפר קטן ולהחליף את הגלגל.

בעוד אנו עסוקים, החל קהל של נערים מ-‘היטלריוגנד’ להתגודד סביבנו. כידוע לכם, אינני מחבב את בני הנוער הללו, ולכן ביקשתי מהם שיתפזרו, אבל הם פרצו בצחוק והחלו ללעוג לנו.

הוצאתי את הרובה, והם המשיכו לגחך; הכנסתי כדור לקנה, והם הביטו זה בזה וחיכו. כשיריתי באוויר הם התנדפו בזריזות לכל עבר – מסתבר כי טיפוסים מהסוג הזה מבינים רק את כוח הנשק.

כשסיימנו להחליף את הגלגל, אד חייך לעברי ושאל בטון מתנצל: ‘המקום הזה בראונשוויג, איך אנשים יכולים לגור שם?’

‘אד, אינך צריך להתנצל, אתה לא פוגע ברגשותיי’, אמרתי. ‘כל עיי החורבות שראית שם היו עד לפני שש שנים עיר לתפארת. למזלנו, משפחתי הצליחה להימלט מגרמניה מבעוד מועד, אך קשה ואף בלתי אפשרי להימלט מן הזיכרונות’.

שלכם,

קלאוס פורסטנסר.