החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אנחנו האקלים

מאת:
מאנגלית: שרה ריפין | הוצאה: | 2019 | 304 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

ג'ונתן ספרן פויר מבקש לשכנע אותנו שכל אחד ואחת מאיתנו חייב לעשות משהו כדי להציל את כדור הארץ, למען הילדים והנכדים וכל הדורות שאחריהם.

לשם כך הוא מגייס בין היתר את סיפורה של סבתו, שהרגישה שהיא חייבת לעשות משהו כדי להציל את עצמה וברחה מהעיירה ערב בוא הנאצים, ואת התצלום של כדור הארץ, שצולם מן החלל ונראה כה שברירי ובודד ותלוי על לא כלום באפלה הגדולה – הבית היחיד והמיוחד שלנו.

הספר אנחנו האקלים אינו פונה למנהיגי העולם המתועש, לממשלות או לתאגידים, אלא לכל אדם שחי בארצות המנצלות בלא חשבון את משאבי כדור הארץ. ספרן פויר אינו נוקט גישה קיצונית. הוא אינו מטיף להתנזר מאכילת מוצרים מן החי, להפסיק לגמרי לטוס ולחדול לנסוע במכונית הפרטית. הוא בעיקר רוצה לגרום לנו להאמין במה שאומרים לנו מדענים ולעשות מעשה בטרם יהיה מאוחר מדי.

ספר שנכתב מהלב ומהדהד דחיפות.

ספר שצריך לקרוא יותר מפעם אחת, להאמין, להתחייב ולפעול.

 

ג'ונתן ספרן פויר הוא מחברם של הספרים הכול מואר, קרוב להפליא ורועש להחריד, הנני ולאכול בעלי חיים, שראו אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה והיו לרבי־מכר. ספריו זכו בפרסים רבים ותורגמו לשלושים ושש שפות. ספרן פויר מתגורר בברוקלין, ניו יורק.

מקט: 15101121
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ג'ונתן ספרן פויר מבקש לשכנע אותנו שכל אחד ואחת מאיתנו חייב לעשות משהו כדי להציל את כדור הארץ, למען הילדים […]

ספר הסוֹפים

מכתב ההתאבדות הקדום ביותר נכתב במצרים העתיקה לפני כארבעת אלפים שנה. המתרגם המקורי שלו העניק לו את הכותרת ‘מחלוקת עם נפשו של מי שקץ בחיים’. בשורה הראשונה נאמר, ‘נתתי פתחון פה לנפשי, למען אוכל להגיד את דברהּּ.’ בשורה שאחריה, בעודו גולש בין פרוזה, דיאלוג ושירה, יש ניסיון של אדם לשכנע את נפשו להסכים להתאבדות.

על המכתב נודע לי מתוך ספר הסופים (The Book of Endings), שהוא אוסף של עובדות ומעשיות המכיל גם את משאלות המוות של וירגיליוס והודיני; קינות על הדוֹדוֹ והסריס; והסברים לתיעוד המאובנים, הכיסא החשמלי וההתיישנות מעשה ידי אדם. לא הייתי ילד מורבידי במיוחד, אבל במשך שנים נשאתי איתי את ספר־הכיס ההוא.

ספר הסופים גם לימד אותי שכל שאיפת אוויר שלי מכילה מולקולות מנשיפת האוויר האחרונה של יוליוס קיסר. העובדה ריגשה אותי — הדחיסה המאגית של זמן ומרחב, הגישור בין מה שהורגש כמיתוס ובין חיי, עם גריפת עלי הסתיו ומשחקי הווידאו הפרימיטיביים בוושינגטון די־סי.

ההשלכות היו כמעט בלתי אמינות. אם זה עתה שאפתי לקרבי את נשימתו האחרונה של יוליוס קיסר (הגם אתה, ברוטוס?), הרי שבהכרח שאפתי גם את זו של בטהובן (אני כבר אשמע בשמים), ואת זו של דארווין (איני מפחד כלל למות). ושל פרנקלין דלאנו רוזוולט ורוזה פארקס, ואלביס, והמתיישבים הראשונים והאינדיאנים בני הארץ שנכחו בסעודת ההודיה הראשונה, ושל מי שחיבר את מכתב ההתאבדות הראשון, ואפילו של הסבא שמעולם לא הכרתי. כצאצא תמידי לניצולי שואה, דמיינתי את נשימתו הסופית של היטלר עולה דרך שלושה מטרים של גג הבטון של הבונקר של הפיהרר, עשרה מטרים של אדמה גרמנית, והוורדים הרמוסים של ארמון הרייך, ואז חולפת על פני החזית המערבית וחוצה את האוקיינוס האטלנטי ואת ארבעים השנה בדרכה אל חלון הקומה השנייה של חדר ילדותי, שם היא מנפחת אותי כמו בלון נושא פצצה.

ואם בלעתי את נשימותיהם האחרונות, ודאי בלעתי גם את הראשונות, ואת כל הנשימות שבתווך. וכל נשימה של כולם. ולא רק של בני אנוש, אלא גם של כל בעלי החיים: האוגר של הכיתה אשר מת במשמורת משפחתי, התרנגולות החמות־עדיין שסבתי מרטה את נוצותיהן בפולין, את נשימותיה האחרונות של היונה הנודדת. עם כל שאיפת אוויר, ספגתי את סיפור החיים והמוות עלי אדמות. המחשבה העניקה לי תצפית מגבוה על ההיסטוריה: רשת כבירה שנארגה מחוט יחיד. כאשר ניל ארמסטרונג נגע במגף שלו בפני הירח ואמר ‘צעד אחד קטן לאדם…’ הוא שיגר, מבעד לפוליקרבונט של קסדת המגן שלו, לתוך עולם חסר צליל, מולקולות של ארכימדס הצועק ‘אאורקה!’ כשהוא רץ עירום ברחובות סירקוזה העתיקה, היות שזה עתה גילה כי מי האמבט שגופו דחה שווים למשקל גופו. (ארמסטרונג עתיד להשאיר את המגף ההוא על הירח, כפיצוי למשקל אבני הירח שלקח איתו.) כאשר אלכס, התוכי האפריקני האפור שאולף לנהל שיחה ברמה של אדם בן חמש, השמיע את מילותיו האחרונות — ‘היה שלום, ניפגש מחר. אוהב אותך.’ — הוא גם פלט את התנשפותם של כלבי המזחלת שמשכו את רואלד אמונדסן על פני משטחי קרח שנמסו בינתיים ושיחררו את זעקותיהן של חיות פרא שהובאו אל הקולוסאום כדי שגלדיאטורים יטבחו אותן. זה שנודע לי מקום בתוך כל זה — שאיני יכול להימלט מן המקום שלי בתוך כל זה — הוא הדבר שהדהים אותי ביותר.

סופו של יוליוס קיסר היה גם התחלה: הנתיחה שלו הייתה בין הראשונות שתועדו, ובזכותה אנו יודעים שהוא נדקר עשרים ושלוש פעמים. פגיונות הברזל אינם. הטוגה שלו הרוויה דם איננה. הקוּריה של פומפיי, מקום הירצחו, איננה, והמטרופוליס שבה היא ניצבה קיימת רק כחורבות. האימפריה הרומית, שהשתרעה בעבר על פני שני מיליון מיילים רבועים וכללה יותר מ־20 אחוזים של אוכלוסיית העולם, ואשר היעלמה היה בלתי נתפס כמו זה של כדור הארץ עצמו, איננה.

קשה לחשוב על תוצר ערטילאי יותר של ציוויליזציה מהבל פה. אבל אי אפשר לחשוב על משהו עמיד יותר ממנו.

אף על פי שזכרתי הרבה כל כך על אודותיו, ספר הסופים לא קיים. כשניסיתי לוודא את קיומו, גיליתי במקום זה את הסוף המופלא של ממש הכול וכולם מאת פנאטי, שראה אור כשהייתי בן שתים־עשרה. הוא הכיל את הודיני, את תולדות המאובנים, ועוד דברים רבים אחרים שזכרתי, אבל לא את נשימתו האחרונה של יוליוס קיסר, ולא את ‘המחלוקת עם הנפש’, שכנראה מצאתי במקום אחר. התיקונים הקטנים האלה הציקו לי — לא מפני שהיו חשובים כשלעצמם, אלא מפני שהזיכרונות שלי היו כל כך חדים.

הודאגתי עוד יותר כאשר חקרתי את מכתב ההתאבדות הראשון והתעמקתי בכותרת שלו — בעובדה שהייתה לו כלל כותרת. די מטריד שאנחנו שוגים בזיכרון, אבל מרגיז מאוד לחשוב שאלה שבאים אחרינו יטעו בהיזכרם בנו. עדיין לא ידוע אם המחבר של מכתב ההתאבדות הראשון אכן שלח יד בנפשו. ‘נתתי פתחון פה לנפשי,’ הוא כותב בהתחלה. אבל זכות המילה האחרונה נתונה לנפש, והיא מפצירה באיש ‘לדבוק בחיים.’ איננו יודעים איך האיש הגיב. ייתכן בהחלט שהמחלוקת עם הנפש נפתרה בבחירת החיים, ודחתה את נשימתו האחרונה של המחבר. אולי עימות עם המוות חשף את הטיעון המשכנע ביותר להישרדות. אין דמיון רב יותר מזה של מכתב התאבדות להיפוכו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אנחנו האקלים”