החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ועכשיו מה?

מאת:
הוצאה: | 2020 | 174 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

22.00

רכשו ספר זה:

"הדמעה בעין הציפור, מה היא מספרת?" לא השבתי מייד לשאלתה.

המשכתי לנשום, ממתינה לתשובה שתפציע מתוך התמונה שהפכה ברורה יותר ויותר. היא מספרת שהקן היה פעם מלא. היו בו לא רק שתי ציפורים בוגרות, אלא גם שלוש ציפורים נוספות, והן יצאו. אני לא רואה את שלושת הגוזלים. אני רק חשה עצב, רטט פנימי."

התפקיד האימהי, שיש לו משמעות רבה בחייה של דורית, עומד להשתנות. ילדיה בגרו, היא מבינה שבקרוב מאוד יתחיל תהליך התרוקנות הקן, והיא שואלת את עצמה: "ועכשיו מה?". בהתחבטויותיה כיצד לעבור לשלב הבא בחייה ובחיי משפחתה היא מוצאת דרך ייחודית להתמודד עם נושא עזיבת הילדים את הבית. היא עוברת דרך שבע תחנות שבהן היא פורשׂת את מצבה, את הרגשתה ואת תחושותיה סביב הקושי המוכר כ"התרוקנות הקן". בכל תחנה היא מוצאת תובנות וכלים להתגבר על הקושי. כל תחנה היא שלב בתהליך ההתמודדות עם אתגר התרוקנות הקן.

בשפה רהוטה ומרתקת דורית מכניסה אותנו לעולמה ומשתפת אותנו בקשיי הקן המתרוקן שלה. המסע שהיא עורכת מניב תובנות מפעימות כשם שהוא מעניק אומץ, אופטימיות ואופקים חדשים.

ועכשיו מה? מיועד להורים המצויים בשלב התרוקנות הקן, למטפלים ולקוראים שמבקשים להמשיך ולפתח את מודעותם האישית.

 

דורית קיף, נשואה ואם לשלושה ילדים, היא עובדת סוציאלית ותיקה בעלת ניסיון בטיפול במבוגר ובמשפחה בתהליכי שינוי ומעברים בחיים. כיום היא עובדת סוציאלית קהילתית העוסקת בפיתוח שירותים ותוכניות לקהילות שונות.

ספרה הראשון, כל אחת יכולה – כפי שסיפרה לי איריס למדן, ראה אור בשנת 2013. ועכשיו מה? הוא ספרה השני.

מקט: 4-1272-797
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"הדמעה בעין הציפור, מה היא מספרת?" לא השבתי מייד לשאלתה. המשכתי לנשום, ממתינה לתשובה שתפציע מתוך התמונה שהפכה ברורה יותר […]

ראשית דבר

“אז, בואי וננשום קצת,” היא אמרה. “שבי בנוח על הכורסה ונשמי נשימות עמוקות. אוויר נכנס, אוויר יוצא… הבטן עולה… יורדת… התמקדי בנשימה… התמקדי באוויר הנכנס לאף… ובאוויר החם היוצא מהפה…”

התרווחתי בכורסה האדומה, עצמתי את עיניי ועקבתי אחר הוראותיה של המאמנת האישית. הגעתי אליה לאחרונה עם הקושי המעסיק אותי בתקופה זו של חיי. “המשיכי לנשום, להירגע ולהיות קשובה לעצמך,” הוסיפה באיטיות, מקפידה לומר את ההוראות בצורה ברורה, כשהיא מרווחת אותן, ובכך מאפשרת לי מרווח זמן לעקוב אחריהן ולבצע אותן. נשמתי… שאפתי… פעם אחת… ופעם נוספת… מנסה לנקות את ראשי מכל מחשבות וטרדות היום. צייתי לקול שהנחה אותי, מתוך רצון עז לפזר את הערפל המסתיר בקרבו תשובות ותובנות למצב החדש שלפתחו אני ניצבת.

המאמנת המשיכה בטון רוגע: “התבונני בקן שלך, ותני לאינטואיציה שלך לזרום… בלי לחשוב, בלי להתמקד בדבר… הסתכלי בקן שלך ותני לדברים לעלות… מילים, רגשות, תחושות או מחשבות. תני להם לעלות מתוך המקום של הנשימה… תני להם לרחף מולך והתבונני בהם. מה עולה בך?”

כשעיניי עדיין עצומות וגופי רפוי, נשמתי פנימה והחוצה שוב ושוב, מחכה לתחושה או למילה שתצוף מולי, שתיתן לי רמז, שתסלול לי דרך. “אני לא חשה משהו מיוחד. אני יותר רואה תמונה,” שומעת את עצמי אומרת. “אני רואה עץ ועליו קן קטן. בקן יש שתי ציפורים העומדות עם מקור פעור, כמו גוזלים. אני לא רואה את כל הגוף, אני רואה רק את הראש ואת המקור הפתוח.” התמונה בעיני רוחי הייתה ברורה.

יכולתי לראות בדיוק רב את הציפורים האפורות, על כנפיהן המכונסות לצד גופן ומקורן הגדול.

“איך נראות הציפורים? הפה שלהן פתוח, הן מחכות לאוכל?” שאלה המאמנת.

“נראה כאילו הן מחכות לאוכל. הן נראות כמו גוזלים המצוירים בספרי ילדים. גוזלים המצפים לאימם שתגיע אליהם ובמזון שבמקורה תאכיל אותם,” השבתי. “אומנם הן נראות כמו גוזלים, אבל אני יודעת שאלה הציפורים ההורים, לא באמת הגוזלים.”

“והן מחכות לאוכל?” שאלה המאמנת שוב, כשהפעם היא מייחסת את השאלה לציפורים הבוגרות שראיתי בדמיוני ולא לגוזלים שלא היו מסוגלים לדאוג לעצמם.

“קשה לי להגיד למה הן מחכות, אולי לתשובות, לציפורים אחרות, אולי…” לא באמת ידעתי למה הן מחכות, ולכן הוספתי: “יותר משמעותית בשבילי היא החוויה של פה פעור שמחכה למשהו.”

המאמנת אפשרה לי להפנים את הדברים שאמרתי והמשיכה לעזור לי להבין את התמונה שראיתי. “זה באמת הפה הפעור? מה זה בשבילן לחכות עם פה פעור? איך הן מרגישות בקן?”

השאלות מנסות לכוון אותי, כדי לגלות את הנסתר. “יש תחושה של מחסור, הציפור עומדת ומחכה למזון ואולי דווקא לציפורים אחרות. המקור הפעור חסר סבלנות, לא נינוח. יש בו חולשה וחוסר ביטחון. ההמתנה כולה נראית לא נעימה.”

המשכתי להסתכל בציפורים שלפניי, מנסה להבחין במתאר גופן, להתבונן בפרטים שיחשפו בפניי רמז נוסף באשר למשמעותן. “אני מצליחה לראות רק את החלק העליון של גוף הציפור, את הראש הבולט ואת המקור הגדול המזדקר כלפי מעלה, פעור לרווחה, מצפה.”

המאמנת הקשיבה לדבריי, המהמה בהבנה ושקלה את מילותיה בקפידה: “נשמע שיש חוסר. חוסר אונים, אולי גם חוסר במזון? חוסר במה?” השאלה הדהדה במוחי. חוסר במה? “התחושה שהציפורים בקן מחכות לגוזלים שלהם, אלה שפרחו מהקן.” “התקרבי לציפורים, נסי להבין מה קורה,” הנחתה אותי. “נסי לנהל איתן דיאלוג, לשאול לשלומן.”

התקרבתי לציפורים, חושבת לעצמי מאיפה מגיעים הדברים המוזרים שיוצאים מפי. “אני לא יודעת אם אני ממציאה את הדברים או שזו אינטואיציה לא מוסברת,” אמרתי.

היא הרגיעה אותי, מנסה להסות את הספק שהתעורר בקרבי למשמע דבריי, וביקשה ממני שוב לעורר תקשורת ביני ובין הציפורים. “אומנם ישנן שתי ציפורים,” אמרתי. “אבל אחת מהן יותר גדולה מהאחרת, וגם המקור שלה פתוח לרווחה יותר מזה של הציפור שלידה.”

“התקרבי לציפור הגדולה. הסתכלי עליה.”

“יש לה דמעה בעין,” אמרתי וגרוני ניחר.

המאמנת שתקה.

לאחר שניות ספורות קבעה: “יש שם עצב, כאב.” הסכמתי. התחלתי לחוש בהתרגשות שאוחזת בגופי.

“הדמעה בעין הציפור, מה היא מספרת?” לא השבתי מייד לשאלתה. המשכתי לנשום, ממתינה לתשובה שתפציע מתוך התמונה שהפכה ברורה יותר ויותר. “היא מספרת שהקן היה פעם מלא. היו בו לא רק שתי ציפורים בוגרות, אלא גם שלוש ציפורים נוספות, והן יצאו. אני לא רואה את שלושת הגוזלים. אני רק חשה עצב, רטט פנימי.”

“עצב,” היא חזרה אחריי. “האם את יכולה להתמקד במילים עצב? כאב? מה גורם להן?” חשתי בדמעות שמאיימות להציף את עיניי. בקול חנוק השבתי, “פרידה. אני חושבת על פרידה משלושת ילדיי. אני יודעת שזו לא פרידה מהילדים עצמם, אבל זו פרידה מהמשפחה – כמו שהיא הייתה עד עכשיו.” כעת הרגשתי בדמעות ששטפו את לחיי.

העצב וההיערכות לפרידה מהמשפחה שלי בצורתה המוכרת, הם חלק מחיי כבר כמה שנים, מאז שבני בכורי התגייס לצבא.

הוא התחיל את דרכו מחוץ לבית, ואני התחלתי פוסעת במרחב לא מוכר. מרחב המכיל שאלות ומחשבות רבות, שאלות המבקשות להבין מה ילד יום, ואיך ארגיש כשילדיי כבר לא יהיו חלק ממשק הבית שלי.

הבסיס הפיזי של ילדיי הוא עדיין הבית שלי ושל אישי, אך משפחתי דומה בימים אלה לאקורדיון הנפתח ומתכווץ ללא הרף במהלך הנגינה. הוא פתוח לרווחה כשכל בני הבית, זוג הורים וילדיהם, בבית. וכשהוא סגור, הוא מסתיר בתוכו שני הורים. כך, לאורך הימים הוא נפתח ונסגר, חושף ומסתיר את הילדים הנכנסים ויוצאים מהבית, חזרה לשגרת חייהם.

שלושה ילדים יש לאישי ולי. שניים מהם בצבא, ואילו הצעיר תלמיד תיכון. הבית, שעד לפני כמה שנים המה אנשים ופעילות במשך כל ימות השבוע, מתכנס בתוכו כשילדיי הגדולים חוזרים לבסיסם הצבאי.

תקופת חיים זו מפתיעה אותי, הן במחשבות והן ברגשות שהיא מעוררת אצלי. מצד אחד, קיימת בי הנאה רבה מהמרחב האישי שלי שגדל, דבר המאפשר לי להתחבר לפעילויות מגוונות שלא קשורות בילדיי, וגם כאלה שמאפשרות לי ולבן־זוגי לשים שוב את הדגש על הזוגיות שלנו. יש בי גם ציפייה מתוקה לעולם העשיר שנפתח אט־אט בפניי, חושף אפשרויות בלתי נדלות. לפתח עסק משלי ותחביבים חדשים, לצאת ללימודים או לבלות עם חברות מחוץ לבית בשעות שהיו תפוסות על ידי הילדים, להיות בעלת הבית על הזמן שלי. אלה הן רק חלק ממגוון האפשרויות שנפתחו עתה לפניי.

מצד שני, יש בי גם חששות, דאגות, תוגה ובלבול. קשה לי לדמיין את ביתנו בלי הילדים. קשה לי לדמיין שבעתיד הם יגיעו רק לבקר, וברובו של השבוע ינהלו חיים נפרדים מאיתנו.

המחשבה שאישי ואני נחזור להיות זוג ללא ילדים בבית, נתפסת בעיניי כחוויה הזויה ובלתי הגיונית. ידוע וצפוי הוא התהליך של גדילת ילדים ועזיבתם את הבית, אך ההתנסות בכך במציאות החיים איננה פשוטה עבורי. גידלנו ורוממנו את ילדינו, יצרנו שלם שלמד להתגבר על מכשולים, ליהנות מרגעים יפים, ועתה, השלם היקר הזה צריך להיפרד לחלקיו.

ההתבוננות במשפחה המשתנה שלי העלתה בי הרבה שאלות ותהיות שגררו בעקבותיהן גם התייסרות, דכדוך, כאב ומרמור־מה. שלב התרוקנות הקן אינו אירוע נקודתי אלא תהליך מתמשך, נפרס על פני הזמן. מכיוון שכך, שגרת חיי, מאז בני בכורי התגייס לצבא, מתנהלת בשני קווים מקבילים.

מחד, קיימת שגרה רגילה שבה אני רעיה, אם, אשת מקצוע וחברה, ומאידך, מתנהל היום־יום שבו אני אישה המתבוננת בלי הרף, כמו צופה מהצד, במצב החדש של חייה ושואלת שאלות המעלות לחלוחית בעיניים.

בתהליך זה, של התבוננות והסתגלות לשלב הזה של חיי, קיים מרכיב נוסף שיש לו מקום חשוב בחיי. כבר חצי יובל שנים שאני מסייעת למשפחות ולבודדים להתמודד עם שינויים ומשברים בחייהם. כעובדת סוציאלית, במקצועי ובעיסוקי, הם מגיעים אליי, הן בשל שינויים נורמטיביים שמעגל החיים הציב בפניהם והן בשל קשיים לא צפויים שהחיים הטילו בפתח דלתם. קשיים שתבעו מהם התמודדות, כמו בזמן מחלה, מוות, גירושים וכדומה. כשאני חובשת את הכובע המקצועי שלי אני נדרשת לסייע להם להעריך את מצבם, למצוא ולהיעזר במשאבים הפנימיים והחיצוניים שיש להם, להסתכל מזוויות שונות על מצבם ואף למצוא פתרונות הולמים, כדי להתמודד עם הסוגיה המטרידה בחייהם.

כובע העובדת הסוציאלית מקנה לי רקע מקצועי, ידע וניסיון המשפיעים הרבה מעבר לסיוע הניתן לאנשים היקרים המבקשים את עזרתי. כובע זה משפיע גם על התנהלותי כרעיה, אימא וחברה, בדרך כלל בלי למשוך תשומת לב מיוחדת. במצבים מסוימים בחיי, מורד הכובע מראשי, נעמד מולי ומאתגר אותי בשאלות. הוא נוקט עמדה ברורה, דווקא בשעות שקשות לי באופן אישי. בשעות אלה אני נמצאת בצומת דרכים או מתמודדת עם קושי המעלה רגשות לא נוחים של כעס, תסכול או דאגה.

הכובע המקצועי עומד מולי בנחישות ותובע ממני להתנהג בחיי כפי שאני מציעה לאחרים להתנהל בחייהם. כמו בזמנים אחרים בחיי, גם הפעם הכובע הזה חזר ושאל: “אני מבין שלא קל ופשוט לך עם התרוקנות הקן, אז מה את הולכת לעשות עם זה?” השאלה הזו שבה והדהדה במוחי, ואני לא מצאתי לה מענה בתוכי. ננזפתי: “בואי נראה אותך. את חכמה גדולה כשמגיעים אלייך הלקוחות, את יודעת מה להגיד ומה להציע להם. בואי ונראה אותך עכשיו. ישמי את הדברים שאת יודעת לומר לאחרים.” באחת הפעמים, כששאלות אלה חזרו וניקרו בתוכי, עלתה שאלה נוספת: “איך את מתעלת את הקושי והעצב שיש במצב הזה לגדילה ולצמיחה? איך את הופכת אותו למקור שאפשר ללמוד ממנו?”

מכאן ועד ההחלטה לכתוב ספר על תהליך התרוקנות הקן הדרך הייתה קצרה. ידעתי שכתיבת ספר בנושא תאפשר לי לבחון, להסתכל ולעבד את מה שקורה בנפשי בעקבות השינויים במשפחה שלי. ידעתי שהבחירה לנקוט פעולה, להתחבר לעשייה, במקום להתרכז רק ברגשות מכאיבים, תוביל אותי לשלב שלם יותר, שיאפשר לי לקבל את המצב הטבעי והנורמלי שמתרחש בחיי, כמו גם לתרום לאחרים שנמצאים בדיוק באותו שלב בחייהם. הידיעה כי החיפוש אחר תשובות לסוגיות שעולות ומעסיקות אותי יכול לתרום לאחרים – הופכת את תהליך הגילוי לבעל ערך עבורי, למרגש ומלהיב, וזה הזכיר לי שכל שינוי ומעבר יכולים להיות הזדמנות לתהליך חדש ומרתק, בכל גיל.

אז החלטתי לכתוב ספר. אבל איך כותבים ספר על התמודדות עם הקן המתרוקן? התשובה הגיעה מקורס שלמדתי באותה תקופה על הבודהיזם. קורס זה הזכיר לי שלכל פילוסופיה ומקור ידע יש התבוננות שונה על כל תחום בחיים. כך ששאלה זהה, תצמיח מבחר תשובות שהניבו את עצמן, כל אחת מהן מהגישה שממנה הן הגיעו. פה התרחשה ההארה: במקום לבחור דרך אחת לבחינת הנושא, אבחן את הנושא לאורם של תחומים ובסיסי ידע מגוונים, כאלה הנתפסים כמקצועיים וכאלה הנראים כאזוטריים.

וכך החלטתי לצאת למסע שבו קיימות תחנות שונות. בכל תחנה נפגשתי באופן בלתי אמצעי עם אנשי מקצוע שונים, גם מתחומים שבדרך כלל היו זרים לי, לפגישה אחת או לכמה פגישות, תלוי במה שעמד על הפרק. בקשתי מכולם הייתה אחת – להסתכל יחד איתי על השלב החדש בחיי, להבין את משמעותו של המעבר ולקבל צידה לדרך, כזו שתרחיב את ידיעותיי, חוויותיי והחלטותיי לגבי המציאות החדשה של חיי. יצאתי לדרך כשלצידי אי־ודאות לגבי מה שאגלה ואם הגילויים יהיו ראויים ובעלי ערך. אני מזמינה אתכם לצאת למסע הזה איתי. עם זאת, כולי תקווה שגם אתם וגם אני נלקט, במהלך הדרך, תובנות מהותיות. הספר הזה הוא לגמרי אישי. אני לא מתיימרת לסקור את כל העניינים שרלוונטיים לשלב “התרוקנות הקן” או להציע ראייה אובייקטיבית שמתאימה לכל אחד ואחת. בו־זמנית, אני בטוחה שאני לא ממציאה את הגלגל, והרבה מהמחשבות והרגשות והשאלות העולים בי הם מנת חלקם של הורים רבים. ומכאן, גם אם ההתייחסות לנושא הינה סובייקטיבית, אני שואפת שהספר ישרת ציבור גדול של הורים. תקוותי, שההתבוננות על הנושא מזוויות שונות תאפשר לכל אחד ואחת מכם למצוא את התשובה שמתאימה לכם, את הדרך שנכונה לכם – להיות ולפעול בזמן הזה של חייכם.

מילה אחרונה מיועדת להורים שאינם מזדהים עם הקשיים היכולים להתעורר עם התרחשותו של השינוי המתואר. אני ערה לזאת שלא כל הורה בהכרח מוצא את שלב התרוקנות הקן בעייתי או מעורר תהיות. כבר פגשתי בהורים שחיכו בחוסר סבלנות שהילדים יצאו ויעזבו את הבית, שתינתן להם קצת מנוחה כך שהם יוכלו “להסתער” על החיים. יש גם הורים החווים את השלב הזה כטבעי, ברור וצפוי ומתחבטים רק מעט עם השינוי שהוא נושא איתו. אם כך אתם מרגישים, אני מקווה שאתם הופכים תקופת זמן זו, שיש בה משאבים רבים כגון פנאי, משאבים פיננסיים, בריאות וכיוצא באלה – לתקופת זמן שבה אפשר לחלום חלומות ולהגשימם, לנצל הזדמנויות חדשות ולמצות את אלה שקיימות. אני מאמינה כי הרבה מהמחשבות העולות בספר, כמו האפשרויות השונות להתמודדות עם קושי, יכולות לשרת אתכם במצבים אחרים בחייכם. אם גם אתם תחשבו כך, אשריי.