"ארץ המוצא שלי נבראה בחצות הליל. כשהייתי על סף המוות היה חצות היום". כשהטאליבאן השתלטו על עמק סוואט בפקיסטאן, רק […]
הקדמה
היום שבו השתנה עולמי
ארץ המוצא שלי נבראה בחצות הליל. כשהייתי על סף המוות, היה חצות היום.
לפני שנה עזבתי את הבית בדרך לבית הספר, ולא חזרתי אליו עוד. הטאליבאן ירו בי קליע, והוטסתי מפקיסטאן מחוסרת הכרה. אנשים אומרים שלעולם לא אשוב עוד הביתה, אבל יש בלבי אמונה עמוקה שכן. להיקרע מארצך האהובה אינו דבר שאדם מאחל למישהו.
כעת, בכל בוקר כשאני פוקחת עיניים, אני נכספת לראות את החדר הישן שלי המלא בכל החפצים שלי, את הבגדים שלי מפוזרים על כל הרצפה ואת פרסי הלימודים שלי על המדפים. במקום זה אני בארץ שנמצאת מרחק חמש שעות מפקיסטאן, מולדתי האהובה, ומעמק סְוואט, ביתי. אבל ארצי שלי נמצאת מאות שנים אחורה מכאן. כאן ישנה מלוא הנוחות שאפשר להעלות בדמיון: מים זורמים מכל ברז, חמים וקרים כרצונך; אורות חשמל בנגיעת מתג, יומם ולילה, בלי צורך בעששיות נפט; תנורים לבישול שאינם דורשים ממך ללכת לבזאר ולהביא מכלי גז. הכול כאן מודרני כל כך, עד שאפשר אפילו למצוא אריזות של אוכל מוכן מבושל.
כשאני עומדת מול החלון שלי ומשקיפה החוצה, אני רואה בניינים גבוהים, כבישים ארוכים מלאים כלי רכב שנעים בטורים מסודרים, משׂוכות גדר ומדשאות ירוקות מטופחות ומדרכות נקיות לטייל עליהן. אני עוצמת עיניים, ולרגע אני שוב בעמק שלי — ההרים הגבוהים העטורים שלג, שדות ירוקים מתנועעים ונהרות כחולים רעננים — ולבי מחייך כשהוא מביט בתושבי סוואט. אני חוזרת במחשבתי לבית הספר שלי, ושם אני מתאחדת עם החברות ועם המורים שלי. אני פוגשת את חברתי הטובה ביותר מוֹנִיבָּה, ואנחנו יושבות יחד, מדברות ומתלוצצות כאילו אף פעם לא עזבתי.
ואז אני נזכרת שאני בברמינגהם, אנגליה.
היום שבו השתנה הכול היה יום שלישי, 9 באוקטובר 2012. לא היום הכי מוצלח להתחיל בו, מפני שבחינות בית הספר היו בעיצומן, אם כי כנערה שקדנית הן לא הפריעו לי כמו לכמה מבנות כיתתי.
בבוקר ההוא הגענו בשביל הבוץ הצר היוצא מדרך האג'י בּאבּא בשיירה הרגילה שלנו — ריקשות צבעוניות היורקות אדים של דיזל, ובכל אחת דחוסות חמש או שש בנות. מאז תקופת הטאליבאן בית הספר שלנו לא נשא שום שלט, ודלת הפליז המעוטרת בחוֹמה הלבנה מול החצר של חוטב העצים לא רמזה כלל על מה שנמצא מאחוריה.
לנו, הבנות, הדלת ההיא היתה כמו פתח קסמים אל עולם מיוחד משלנו. כשעברנו דרכה בדילוג, השלכנו מעלינו את צעיפי הראש שלנו כמו רוחות המסלקות עננים כדי לפַנות דרך לשמש, ואחר כך עלינו בריצה פרועה במדרגות. בראש המדרגות היתה חצר פתוחה עם דלתות לכל הכיתות. השארנו את תיקי הגב בחדרים שלנו והתאספנו לכינוס הבוקר תחת כיפת השמים, גבינו אל ההרים, ואנחנו עומדות דום. נערה אחת פקדה, " אָאסאן בָּש!" "עמוד נוח!", ואנחנו הִקשנו בעקבים וענינו, " אללה." אחר כך היא אמרה, " הוּ שי יָאר!" או "עמוד דום!", ושוב הקשנו בעקבים שלנו, " אללה."
אבא שלי ייסד את בית הספר לפני שנולדתי, ועל הקיר מעלינו התנוססה בגאון הכתובת "בית הספר חוּשְהאל" באותיות לבנות ואדומות. למדנו בבית הספר שישה ימים בשבוע, והיות שהייתי בת חמש־עשרה בכיתה ט', העברתי את השיעורים בדקלום משוואות כימיות או בלימוד הדקדוק של שפת האוּרדוּ; בכתיבת סיפורים באנגלית עם מוסר השכל כמו "החיפזון מן השטן" או בציור דיאגרמות של מחזור הדם — רוב בנות כיתתי רצו להיות רופאות. קשה לדמיין שמישהו יכול לראות בזה איוּם. ובכל זאת, מחוץ לדלת בית הספר השתרעו לא רק ההמולה והטירוף של מינגוֹרָה, העיר הראשית של סוואט, אלא גם של מי שחושבים, כמו הטאליבאן, שאסור לבָנות ללמוד.
הבוקר ההוא התחיל כמו כל בוקר אחר, אם כי קצת מאוחר מהרגיל. זאת היתה תקופת הבחינות, ולכן הלימודים התחילו בתשע במקום בשמונה, שזה טוב כי אני לא אוהבת לקום ומסוגלת לישון עם קרקורי התרנגולים וקריאת המואזין לתפילה. בהתחלה אבא היה מנסה להעיר אותי. "זמן לקום, ג'אני מוּן," היה אומר. פירוש הביטוי הוא "נשמה שלי" בפרסית, והוא תמיד קרא לי כך בתחילת היום. "עוד כמה דקות, אבא, בבקשה," הייתי מפצירה בו ומתחפרת עמוק יותר מתחת לשמיכה. אחר כך היתה אמא באה. " פּישוֹ," היתה קוראת. פירוש המילה הוא "חתול", וזה הכינוי שנתנה לי. בשלב זה הייתי קולטת מה השעה וצועקת, " בְּהַאבִּי, אני מאחרת!" בתרבות שלנו, כל גבר הוא "אח" שלך וכל אישה היא "אחות". כך אנחנו מתייחסים זה אל זה. כשאבא הביא בפעם הראשונה את אמא שלי לבית הספר, כל המורים פנו אליה כאל "אשתו של אחי", או בְּהַאבִּי. וכך זה נשאר מאז ואילך. כולנו קראנו לה עכשיו בְּהַאבִּי.
אני ישנתי בחדר הארוך שבחזית הבית, והריהוט היחיד בו היה מיטה ושידה שקניתי בחלק מהכסף שקיבלתי כפרס על פעילות למען השלום בעמק שלנו ולמען זכות הבנות ללמוד. על כמה מהמדפים היו כל הגביעים והפרסים, עשויים פלסטיק מצופה זהב, שזכיתי בהם כתלמידה מצטיינת בכיתה שלי. רק פעמיים לא הגעתי למקום הראשון — פעמיים שבהן ניצחה אותי היריבה שלי בכיתה, מלכָּה־י־נוּר. החלטתי שהדבר הזה לא יקרה שוב.
בית הספר לא היה רחוק מהבית, ונהגתי ללכת אליו ברגל, אבל מאז תחילת השנה הקודמת נסעתי עם בנות אחרות בריקשה וחזרתי הביתה באוטובוס. הנסיעה ארכה לא יותר מחמש דקות ועברה לאורך הנחל המצחין, על פני השלט הענקי של המכון להשתלת שיער של ד"ר הומאיון; כשאחד המורים הקירחים שלנו התחיל פתאום להצמיח שיער, התלוצצנו שהוא ודאי פנה לשם. אהבתי את האוטובוס מפני שהזעתי פחות מאשר כשהלכתי ברגל, ויכולתי לפטפט עם החברות שלי ולרכל עם עוסמאן עלי, הנהג, שקראנו לו בְּהאי ג'אן, או "אח". הוא הצחיק את כולנו בסיפורים המטורפים שלו.
התחלתי לנסוע באוטובוס מפני שאמא פחדה שאלך לבדי. כל השנה קיבלנו אִיומים. חלק מהם היו בעיתונים, חלק היו פתקים או הודעות שאנשים העבירו. אמא דאגה לי, אבל הטאליבאן אף פעם לא עצרו נערה, ואני חששתי יותר שהם יתמקדו באבא, היות שהוא תמיד יצא נגדם. החבר הקרוב שלו ושותפו לפעילות, זאהיד חאן, נורה בפניו באוגוסט בדרך לתפילה, וידעתי שכולם אומרים לאבא, "תיזהר, אתה הבא בתור."
אל הרחוב שלנו לא היתה אפשרות להגיע במכונית, ולכן בדרך הביתה נהגתי לרדת מהאוטובוס בכביש הנמוך שלאורך הנחל, לעבור דרך שער של מוטות ברזל ולעלות במדרגות. חשבתי שאם מישהו יתקוף אותי, זה יקרה על המדרגות האלה. כמו אבא שלי, תמיד חלמתי בהקיץ, ולפעמים בזמן השיעורים המחשבות שלי נדדו, והייתי מדמיינת שבדרך הביתה טרוריסט מזנק ויורה בי על המדרגות ההן. תהיתי מה אעשה. אולי אחלוץ את הנעליים ואכה אותו. אבל אחר כך חשבתי שאם אעשה את זה, לא יהיה שום הבדל ביני ובין טרוריסט. עדיף להתחנן, "בסדר, תירה בי, אבל קודם תקשיב לי. המעשה שלך לא צודק. אני לא נגדך אישית, אני רק רוצה שכל בת תלמד בבית הספר."
לא פחדתי, אבל התחלתי לבדוק שהשער נעול בלילה ולשאול את אלוהים מה קורה כשמתים. סיפרתי הכול לחברתי הטובה ביותר מוניבה. בילדותנו גרנו באותו רחוב, והיינו חברות מבית הספר היסודי; חלקנו בכול, בשירים של ג'סטין ביבר ובסרטים של "אזור הדמדומים" ובקרמים הטובים ביותר להבהרת עור הפנים. החלום שלה היה להיות מעצבת אופנה, אם כי היא ידעה שהמשפחה שלה לעולם לא תסכים לזה, ולכן אמרה לכולם שהיא רוצה להיות רופאה. לבָנות בחברה שלנו קשה להיות משהו אחר מלבד מורות או רופאות, אם הן מצליחות בכלל לעבוד. אני הייתי שונה — אף פעם לא הסתרתי את התשוקה שלי, כשבמקום להיות רופאה ביקשתי להיות ממציאה או פוליטיקאית. "אל תדאגי," אמרתי לה. "הטאליבאן אף פעם לא נטפלו לילדה קטנה."
כשהאוטובוס שלנו הגיע, ירדנו במדרגות בריצה. כל הנערות האחרות כיסו את הראשים לפני שיצאו מבעד לדלת וטיפסו לתוך האוטובוס. האוטובוס היה למעשה מה שאנחנו קוראים לו דַיינָה, מיניבוס טויוטה לבן "טאוּן־אֵייס" עם שלושה ספסלים מקבילים, אחד לאורך כל צד ואחד באמצע. היה צפוף עם עשרים נערות ושלושה מורים. אני ישבתי בצד השמאלי, בין מוניבה לילדה מכיתה נמוכה יותר, שאזיה רמזאן, כשאוגדנֵי הבחינה שלנו צמודים לחזה, ותיקי בית הספר מונחים מתחת לכפות הרגליים.
אחרי זה הכול קצת מטושטש. אני זוכרת שבתוך ה דיינה היה לוהט ודביק. הימים הקרירים איחרו להגיע, ורק הרי ההינדו כּוּש הרחוקים היו מזוגגים בשלג. בחלק האחורי שבו ישבנו לא היו חלונות, רק יריעת פלסטיק עבה בצדדים, שהתנפנפה והיתה צהובה ומאובקת מכדי לראות דרכה. כל מה שיכולנו לראות מאחור היה פיסה קטנטנה של שמים פתוחים והבזקים של השמש, שבשעה ההיא היתה גלגל צהוב אשר צף באבק שכיסה הכול.
אני זוכרת שכמו תמיד האוטובוס פנה ימינה מן הדרך הראשית במחסום הביקורת, הקיף את הפינה ועבר על פני מגרש הקריקט הנטוש. יותר אני לא זוכרת.
מה שקרה בפועל היה שעצרנו פתאום. משמאלנו היה הקבר של שֶׁר מוחמד חאן, שר האוצר של המושל הראשון של סוואט, מכוסה כולו עשב, ומימיננו בית החרושת לחטיפים. ודאי היינו פחות מ־200 מטרים ממחסום הביקורת.
לא יכולנו לראות מלפנים, אבל גבר צעיר מזוקן בבגדים בהירים התייצב באמצע הדרך וסימן לרכב לעצור.
"האם זה האוטובוס של בית הספר חוּשאל?" שאל את הנהג שלנו. עוסמאן בהאי ג'אן חשב שזאת שאלה טיפשית, מפני שהשם היה כתוב על הדופן. "כן," אמר.
"אני זקוק למידע על כמה ילדים," אמר האיש.
"כדאי שתיגש למשרד," אמר עוסמאן בהאי ג'אן.
בשעה שדיבר התקרב צעיר אחר לבוש לבן אל אחורי הרכב. "תראי, זה אחד העיתונאים האלה שרצו לראיין אתכם," אמרה מוניבה. היות שהתחלתי לנאום באירועים עם אבא למען קידום השכלה לבנות ונגד אלה כמו הטאליבאן שרצו להסתיר אותנו, לעתים קרובות הגיעו עיתונאים, אפילו זרים, אם כי לא ככה, על אם הדרך.
הגבר חבש כיפה מחודדת וכיסה במטפחת את האף והפה כאילו יש לו שפעת. הוא נראה כמו סטודנט. אחר כך הניף את עצמו על הדלת האחורית וגחן פנימה ממש מעלינו.
"מי זאת מלאלה?" דרש לדעת.
אף אחת לא ענתה, אבל כמה מן הבנות הביטו בי. הייתי הנערה היחידה שפניה גלויות.
ואז הוא הרים אקדח שחור. כעבור זמן נודע לי שזה היה קולט 0.45. כמה מההבנות צרחו. מוניבה מספרת לי שלחצתי את היד שלה בכוח.
החברות שלי אומרות שהוא ירה שלוש יריות בזו אחר זו. הראשונה עברה דרך ארובת העין השמאלית שלי ויצאה מתחת לכתף השמאלית. התמוטטתי קדימה על מוניבה, ודם קלח מהאוזן השמאלית שלי, כך ששני הקליעים האחרים פגעו בנערות שישבו לידי. קליע אחד חדר לַיד השמאלית של שאזיה. השלישי עבר דרך הכתף השמאלית שלה ונכנס לזרוע העליונה של קָאינאת ריאז.
לאחר מכן סיפרו לי החברות שהיד של היורה רעדה כשֶׁירה.
כשהגענו לבית החולים, השיער הארוך שלי וברכיה של מוניבה היו רוויים דם.
מי זאת מלאלה? אני מלאלה, וזה הסיפור שלי.
אין עדיין תגובות