בניחוח פפריקה חריפה כותבת דבורי שטרן את תולדות משפחתה, משפחת מהגרים, החיה על פי תהום – עד להגעתה של אסתר־נייני […]
מעין הקדמה
עוד סיגריה. כן, כן, אני יודעת שהחלטתי להיגמל מההרגל הנחות הזה… אני מדליקה את זו החדשה בזנב הקודמת, שותה בלגימה את כוסית הערק מתוצרת לא ידועה ומקנחת בתה ירוק כדי למלא את חובי לבריאות. הערב ירד מזמן ואני עדיין כאן, מול מכונת הכתיבה הישנה מסוג אוליבטי Lettera 32 שאסתר־נֵיינִי נתנה לי ליום הולדתי השנים־עשר. אסתר־נֵיינִי היתה סופרת אף שאיש לא ידע זאת. היא כתבה סיפורים בהונגרית ושלחה אותם בסתר לכתבי עת בבודפשט. אלה מעולם לא השיבו לה תשובה חיובית, אבל היא המשיכה לכתוב. סופר, היא אמרה, כותב תמיד. בין אם פירסם את כתביו ובין אם לאו. מעולם לא הניחה לאיש לקרוא בהם, גם לא לאבא שלי. לאחר מותה העצוב מצאתי בביתה ספר שכתבה והדפיסה כנראה בעצמה, מפני שלא הופיע שם ההוצאה לאור או אולי נמחק. הספר היה טבול בצבע לבן שנשפך. אחרי שניקיתי את כתמי הצבע הצלחתי לקרוא את הכותרת: "פרוליין בל", וכמה מילים שנותרו גלויות, כתובות בהונגרית. איני מיטיבה לקרוא את השפה הזאת, אף שאני מבינה ודוברת אותה. מי יתרגם לי את המילים שלה עכשיו?
איני כותבת לזולת, מלבד המאמרים המיועדים לכתבי עת. ואולי אני כן כותבת לזולת בסתר לבי. אולי במקום חבוי, אי־שם בתוך חלל הנפש, הייתי רוצה שמישהו יקרא וידע את החיים שהיו כאן. לא את אלה הגדולים, החשובים, הנלמדים בין כה וכה, אלא את חיי הפינה המבוישים של מי ששורדים את הימים ללא מותרות וללא תהילה. הכתיבה הרי לא תשנה את החיים הללו, ובזכות הכתיבה לא נהיה פחות עניים או יותר בריאים וחזקים, אבל אם מישהו יקרא ויחוש שהכיר את האנשים הזרים, אלה שאף פעם לא הישיר אליהם עיניים, ולו לרגע, אולי יוארו אנשי האפור בזרקור זמני ממקד ויהיו לזמן קצר "גיבורים".
בשנים האחרונות עמלתי על התזה לתואר השני. לא הגשתי אותה. בכל פעם שחשבתי שסיימתי, והנה, העבודה מוכנה, קראתי הכול שוב, ושוב היו עוד תיקון, עוד מחיקה, ככה בלי סוף. המנחה, ד"ר דוד, היתה סבלנית. לא האיצה בי. ידוע שעבודות מסוג זה גוזלות שנים מחיינו, אמרה פעם, העיקר שתמשיכי עד הסוף. לפני הסוף מתה הדוקטור, לא הספיקה. כעסתי על עצמי ועליה, בלעדיה אבד לי הלהט.
הנושא המלומד היה: "אסתר המלכה כפקעת של סתירות". למה אסתר המלכה דווקא? היא אינה פופולרית כוושתי, הפמיניסטית הראשונה, האישה שסירבה למלך ושילמה על כך בחייה, אבל אסתר סיקרנה אותי. גם מפני שהייתי אסתר כל פורים, כל ילדותי. גם בגלל אסתר־נֵיינִי. אבל אין טעם בכך. אין טעם. נראה שלעולם לא אסיים את התזה הזאת, תזת חיי. עכשיו אני מנסה למכור לעורכים שונים חלקים ממנה כמאמרים קצרים, שייכנס קצת כסף לחשבון הבנק האומלל שלי. ידע של ממש מעולם לא עניין את ההמונים. רק סנסציה. אנשים אוהבים לדעת פרטים בלתי חשובים על אנשים בלתי חשובים. די בכך שיהיו מפורסמים.
אני אישה עצבנית. רזה מאוד. אוכלת את עצמי, כדברי סבתי, שהיתה גם היא אישה עצבנית. היא זו שגידלה אותי בפועל. בעמל ובכעס. מה השמחה? היתה שואלת, אבל ברגעי האימה האמיתיים היתה צוחקת. מוכרחים לצחוק, אחרת נבכה, נהגה לומר.
בת להורים ניצולים. דור שני. נדמה שנמאס מאיתנו. הדור השני. נמאס משואה־שואה־שואה. אני מבינה. גם לי נמאס. אבל אין לאן לברוח. השואה בתוכי.
עוד מעט, כשלא ייוותר דור ראשון, ניטול אנחנו, הדור השני, את דגל הזיכרון, ונהיה הכי קרובים, הכי אותנטיים לזוועה. אנחנו נספר על הורינו. על אמנו שברחמה הדומע נבטנו, ניזונים מכאביה. על אבינו שגידל אותנו, גוזלים חדשים, מתוך אפר חייו. בין אם נרצה בזה ובין אם לאו, נירש את עברם.
כשהייתי ילדה לקחה אותי סבתי לשוק תלפיות בחיפה. שנאתי את השוק הזה. היה לו ריח של עוני. הרוכלים צעקו מדי, הדגים הסריחו מדי, אודי הנשים והגברים שהסתובבו שם עם סלי פלסטיק צבעוניים כשלנו, היו כולם אנשי השוליים. בדרך הביתה, נגררתי אחרי סבתא שנשאה סלים עמוסים בשתי ידיה סדוקות העמל. נעמדנו בתור הארוך למוניות השירות לנווה שאנן, מול קולנוע אורה ברחוב הרצל. שם, לצד התור היתה חנות כלי בית גדולה ואלגנטית. הייתי בוהה בחלון הראווה המלא קערות קריסטל נוצצות ופסלוני חרסינה מעודנים וקומקומים מבהיקים, המילה האחרונה בקומקומים דאז. סבתי התקדמה לאיטה בתור. היא קראה לי בהונגרית להישאר צמודה אליה, אבל נותרתי תקועה מול חלון הראווה, ממיינת את הכלים ובוחרת את היפים והמבהיקים מכולם. אלה יהיו כלי היומיום שלי כשאגדל, דימיתי, כלים נונשלנטיים של אנשי מעמד הביניים ומעלה. אבל, היום, כלי המטבח המעטים שברשותי הם אותם כלים ישנים ששימשו את סבתא במטבח בית הורי. פה ושם נוסף ספל שנסדק עם הזמן או סיר שהשחיר. התמחיתי בחריכת סירים עד כלות.
היום אני הולכת לשוק וממלאת סל פלסטיק בכמה עגבניות ומלפפונים ושאר ירקות, בהשלמה. השוק, בשבילי, איננו חוויה ססגונית של תייר מזדמן. הוא המקום שלי ושל כמותי, שמוכרחים לחסוך בהוצאות.
אח, כמה נעים לחוש את העשן ממלא את הריאות השחורות! מעט מאוד הנאות נותרו לי. אני מצפצפת על המוות. סבתי תמיד אמרה, איזה ילדה זאת, מפחדת מהכול. כבר לא. כבר לא סבתא, את שומעת?
צלצול הטלפון קורע את דממת החדר. מי מצלצל בשעה כזאת? מי מצלצל אלי? משה, עורך כתב העת של אגודת הכותבים מתנצל על השעה. רק כעת התפנה מעומס עבודתו. את יודעת איך זה. אני מהנהנת מעבר לקו. הוא מוכן לפרסם את המאמר על אסתר. כן. יש במאמר תובנות כלשהן. אבל לא יוכל לשלם. המצב קשה. במקום תשלום הוא יעניק לי מנוי חינם לכתב העת שלו. שאיפה מהסיגריה. אם אפסיק לעשן אחסוך קרוב לאלף שקלים בחודש. זה מפתה, אבל התמכרתי לעשן, להתמכרות. אצבעותי הנוקשות מהקלדה מעמידות את שפופרת הטלפון על כנה.
שתיים לפנות בוקר. גשם לילי יורד על העיר המאובקת. עודי ישובה על כיסא העץ הישן מול מכונת הכתיבה. מן הראוי לקנות מחשב. אפילו משומש. להתעדכן. לשלוח דואר אלקטרוני. לגלוש באינטרנט. שמעתי שיש עולמות מקבילים. בקושי אני חיה בעולם הזה.
האצבעות רוקדות על המקשים. אני אוהבת את קול הנקישה שלהם כשהם מזנקים תחת ידי, מנסים להתחמק מהמכה הניחתת על ראשם, נחבטים בנייר ומולידים אות אחר אות.
בני אדם מתרוצצים על האדמה כמו חרקים שיכורים, מנסים להספיק לחיות בין הסידורים, למלא את הריקנות בהצגה על ריקנות, ובסרט על אומללותם של אחרים, והזמן, שאי־אפשר להיפרד ממנו לעולם, משיג אותם, והופ, אמצע החיים, או בעצם, אם מחשבים סטטיסטית, הרבה מעבר לאמצע, ומה שנשאר איננו בדיוק זמן איכות, ואז מגיעה הבהלה, הבהלה להתרגשות, לעוד משהו שאפשר להשיג במחיר מוזל מהחיים האלה, עוד אהבה אחת, עוד טעימה, ואלה שיכולים פונים למעשים קיצוניים, צונחים חופשי, מטפסים על האולימפוס, יוצאים למסע בהודו, בעולם, לומדים משפטים ופילוסופיה. אלה שאינם יכולים מתכלים סתמית בין הקפה המהיר של הבוקר לביצה הרכה של ארוחת הערב, מונים את ההחמצות, את שעות הבדידות מול מסך הטלוויזיה שאיננו אפילו פלזמה, עדיף לחסוך את המעט שיש למשהו חשוב באמת כמו תשלום חשבונות שלהם ושל הילדים שגדלו אך אינם עובדים ממש, ומנסים להתעלם מהחור ההולך ונפער בחשבון הבנק שלהם ובנפשם. כדי להתנחם מעט הם מוצאים מאהבת צעירה או מבוגרת שהיא אשתו המשועממת של מישהו כמותם, מורטים את שיער השיבה ומחליטים כל שבוע מחדש להתחיל בהתעמלות או לפחות בהליכה או בדיאטה, וברקע איום הכולסטרול והטריגליצרידים וגיל המעבר ודליות ברגליים וקולונוסקופיה וממוגרפיה, יתר לחץ דם וגלי חום, כאילו הגוף לא שמע על הארבעים החדש, כאילו הרפואה לא התקדמה במאומה, ומה נותר, מה נותר מלבד קנאה ירוקה בחלקי הפנים מלאי המרץ שכמותם היו גם הם? כבולים בתחזוקה אינסופית, וזאת אפילו אינה הזקנה עדיין, המלחמה האחרונה לפני הכניעה הסופית, לפני הידע ההולך ומתבהר: מה שוויינו בעולם הזה? אנוש כחציר ימיו. והעצב ממלא את הנפש, האבל על המוות הקרב אינו פוסח על איש — עניים ועשירים, נוסעים בעולם ויושבי בית מול טלוויזיות ישנות, עושי כושר ועצלנים כרוניים, רובצי כורסאות, אוכלי סטייקים ולועסי אספסת בריאה. לכולנו אותו גורל. שמעתי פעם בדיחה מקברית: למה אנחנו מתכווצים ומאבדים גובה עם התבגרותנו? כדי להתיידד עם האדמה…
הנה, כל קרובי המשפחה, כוונתי לאלה שלא שרדו, מתים כבר יותר משישים שנה. אנו יודעים את סיפור מותם, אך דבר לא מסיפור חייהם. אלה שנשרפו במשרפות ואלה שנורו בגבם וצנחו לקברים שהוכנו מראש על ידם, אלה שצעדו עד מוות ואלה שהושלכו לדנובה.
קרובי המשפחה ששרדו וחגגו לילות סדר ובירכו על יציאת מצרים ואכלו את הפָּפְּרִיקַש ואת הנוֹקֶרְלִי ואת חלת השבת והאוֹלְמָש, עוגת התפוחים, שקראו ספרים מהספרייה ההונגרית ואת ה"אוּי קֵלֶט", כל אלה שהצליחו וניצלו וחיו כאן ועבדו במפעלים הגדולים של ההסתדרות ואהבו ובכו בטקסי הזיכרון, התפוגגו אף הם אט־אט. מה נותר מהם מלבד זיכרונם בתודעת החיים אחריהם? אף הוא יתפוגג בבוא יומם מהר מדי, עד שלא יישאר פירור חי בתודעת איש. האדמה הולכת ומתמלאת במתים ובו בזמן נולדים ילדים חדשים שחיים חיים חדשים שקרובי המשפחה לא ידעו כמותם, חיים אלקטרוניים וּוירטואליים, נוסעים בעולם בלי לנסוע, פוגשים בני אדם בלי לפוגשם כלל, ומה נשאר, מה נשאר?
הסיגריה שלי הפכה כולה לאפר, והרי החלטתי להפסיק לעשן, ולמה לחטט בחיי המשפחה המטורללים שלנו? סבתא גזרה את העבר במספריים גדולים וחדים. מה שהיה — היה, קטמה כל ניסיון לדבר איתה על מה שעברה, אנחנו חיים בהווה.
אולי באמת יהיה טוב יותר אם אארוז מזוודה ואעפיל להרי הקצ'קר או ההימליה. הרי לא אזכה לראותם לעולם, הזדמנות אחרונה בהחלט, אבל אני, שרוב ילדותי הייתי מלכת אסתר עלובה בנעלי סירה שפיציות ושמלה מטולאת, רוצה לספר על אסתר־נייני, מלכת אסתר אמיתית שחצתה את מסך הברזל בגנבה והגיעה אלינו בסוף אפריל 1969 מהונגריה, על ימי שהותה אצלנו והלאה, עד שהתרוקן הבית מתושביו, ונותרה רק שארית הפליטה — אני.
כשהיה לאבא מצב רוח בדחני נדיר, היה צוחק עלי ואומר: את רזה מדי ונמוכה מדי. כנראה עשיתי אותך משארית הפליטה. סבתא היתה מבטלת את דבריו בהינף יד ובחצי חיוך שהיה בו בדל ממזריות מן העבר שלפני העבר הגזור, ואומרת, אל תזלזל בשארית הזאת, ממנה נולדה המדינה. גם היא קטנה ורזה מדי, אבל בכל זאת — מקום לחיות.
וכשהזמן מאיים לעצור, אין ברירה אלא להניע אותו לאחור, להעיר את הנפטרים ממנוחתם, לזמן את המשפחה המתה שתספר את סיפורה.
ובעצם זהו סיפורי שלי.
דבורי שטרן.
אין עדיין תגובות