“החל מ־1 בינואר 2051 לא תותר ילודת אדם חדשה על פני כדור הארץ.” הודעת או”ם חריגה קוטעת את חלומם של […]
ניסיון נוסף
אביגיל פשטה מעליה את המצנפת המעוצבת ותלתה אותה בכניסה לדירה.
“הוא התקשר,“ אמרה.
אדם נשא אליה את עיניו. היא הייתה יפה כל כך. השמפו מהבוקר השאיר מידה מדויקת של ניחוח בשערה הבהיר והאסוף שנדון להשתחרר בדיוק כעת, כאשר פיזרה אותו.
“נו?“ שאל בעודו שומר בכוח על טון נייטרלי.
“שלילי, שוב,“ אמרה בקול שקט, מיואש.
“אביגיל, אבי שלי,“ אמר בזהירות ופסע צעד יחיד ומהוסס לכיוונה.
“אל. בבקשה, אל,“ אמרה והניפה מולו אצבע, מסמנת לו את הגבול הברור, שלא יתקרב עוד. היא לא רצתה עכשיו את הנחמה שלו, ולא את הרחמים שלו.
עמוק בבטנו חש אדם התכווצות, תחושת החמצה וחוסר אונים שאותם כבר חווה כל כך הרבה פעמים. הוא הבין מייד איך ייראה המשך הערב. כאב לו עליה, הוא ידע איזה לילה לבן מחכה להם. שוב השיחה הקבועה. היא תבכה, הוא יסתכל עליה והיא תשפיל מבט. אחר כך תכעס עליו ואז כל אחד יתחפר בצד שלו במיטה, אבל אף אחד מהם לא באמת יירדם. זו הפעם הרביעית שהם מנסים, וזה לא נקלט. היא כבר בת שלושים וארבע. אם ירצו עוד ילדים — זה היה הזמן לראשון.
“ננסה שוב,“ אמר.
הוא ידע שלא משנה מה יאמר, היא תרגיש שהוא לא שם בשבילה. לא מספיק. שהוא לא יכול אפילו להתחיל להבין את האכזבה שלה — מהתהליך, ממנו, מעצמה, ואפילו מהעובדה האובייקטיבית שהיום פשוט קשה הרבה יותר להביא ילדים לעולם. בוודאי בהיריון טבעי, ואפילו בעזרת טיפולי הפריה. המזון המעובד, תחליפי המזון הסינטטיים, החשיפה לטמפרטורות הקיצוניות המשתנות והנוגדנים משלל הווירוסים החדשים — כל אלה מַקְשים. היריון טבעי הוא אתגר שמעטות הן אלו הצולחות אותו.
“אני לא יכולה לחשוב על זה עכשיו,“ אמרה מבלי להסתכל עליו.
“יש זמן, תנוחי,“ אמר.
שניהם ידעו כמה לא אמין זה נשמע. איזה זמן בדיוק יש? לעבור את כל התהליך הזה שוב? את הסיוט הזה…
“ממש יש זמן…“ סיננה בעצב הטבול בציניות.
“אבי שלי…“ ניסה לרכך את המכה.
“אני הולכת לנוח.“
לא היה לו קשה להבין שהיא רצתה לסיים את השיחה הזו עוד לפני שהתחילה. הוא ידע שהיא צריכה לתת לזה לשקוע לפני שתוכל לדבר על העניין שוב, לנסות שוב, להפיח בעצמה תקווה. שוב.
אדם התקרב אליה בכל זאת, נשק לשערה, ניסה לחבק אותה, אך בעודו מנסה לקרב אותה אליו, היא הסירה בעדינות את ידיו מעליה, קמה וצעדה לחדר השינה, סוגרת מאחוריה את הדלת.
הוא הרגיש אותה היטב. המועקה התיישבה עמוק בתוכו, הקשתה עליו למלא אוויר בריאותיו. הוא גם היה צריך להתאוורר, לחשוב, לתכנן, לבדוק עם עצמו איך הוא יכול לתמוך בה ולהיות שם בשבילה. הוא ידע שהיא רוצה את זה הרבה יותר ממנו, אבל הבטיח לעצמו שימשיך לנסות איתה, וכשזה יקרה — הוא יהיה שם כולו.
בליבו ידע שבסופו של דבר הוא יהיה אבא נהדר, גם אם הדבר הפחיד אותו. הוא גם קיווה שהדבר יביא את הזוגיות שלהם למקום טוב קצת יותר, חיובי ושמח יותר, למרות שמניסיון לניסיון האופטימיות שלו החלה להתפוגג.
האוויר בחוץ עמד מלכת. הקרינה הייתה בדרגת אזהרה כתומה, המצנפת שלו הגנה על עורו מ“החַשוּף“, כך כינו את השמש השורפת את העור. אפילו מערכת נידוף החום של המצנפת המתקדמת התקשתה לגרום לו להרגיש נעים. היה חם מדי ולח מדי. הסיכון בחַשוּף היה מורגש. בשנת 2047 טמפרטורה של חמישים מעלות כבר היה דבר שבשגרה. אנשים התהלכו ברחוב תחת מצנפות, מושכים את שגרת יומם. היו שמעולם לא הורידו את מסכות הפנים מחשש להידבק בווירוס התורן, וכך למעשה כמעט שלא ניתן היה לזהות אף את שכניך אם במקרה עברו לידך. אופנת המצנפות הפכה לסמל סטטוס. כולן נתפרו מבדים מנדפים אווריריים, חלק מהאנשים התהדרו במותגים יוקרתיים, ואלו שיכלו להרשות לעצמם התענגו על מערכת קירור פנימית אשר גרמה לסירקולציה של אוויר מצונן בתוך המצנפת. לעיתים זה עזר, אך לא בימים הלוהטים באמת.
“סורבה תות, וניל טבעי ושוקולד בלגי, בבקשה.“ חנות הגלידות הייתה הפתרון הכי בנאלי. לא מקורי אבל הכי יעיל, לעזור לרגע הזה לשקוע, חשב. “אריזה של חצי קילו, וגם גביעים.“
הוא ידע שהוא יכול פשוט להמתין במרפסת הדירה, ובתוך דקות רחפן היה מביא לו את ההזמנה, אבל הוא היה חייב להתאוורר, לצאת מהבית, לראות אנשים, להיכנס לחנות ממש. להריח. לחוש.
“וניל טבעי כבר לא קיבלנו חודש. מחסור עולמי בחלב טבעי ובווניל,“ מלמלה המוכרת הצעירה, כנראה לא בפעם הראשונה היום, שולחת חיוך מתנצל.
אדם הסתכל עליה. היא הייתה בוודאי צעירה ממנו בחמש־עשרה שנה. לבושה הייתה במדי החנות שחשפו את טבורה השזוף מעל לקו המותן של מכנסיים בגזרה הנמוכה ביותר שהייתה יכולה למצוא לקיץ הלוהט שבחוץ, בדיוק בגובה שעורר את דמיונם של הלקוחות שהגניבו אליו מבט מעבר לדלפק. הדבר ודאי עזר לה ללקט טיפים, חשב לעצמו, מוצא את עצמו קצת מקנא בה. היא עמדה לבדה מאחורי דלפק הגלידות, חסרת דאגות אמיתיות, בלי משקולות החיים מעליה, בלי נטל האחריות, כשהיא יכולה לשלוט בעתידה ולעצבו כרצונה, הרהר לעצמו.
“זה בסדר, אז טעם וניל רגיל בבקשה. שיהיה תחליף אם אין ברירה,“ אמר.
הוא בחן את תנועותיה בעודה אוספת גלידה צבעונית במשיכות ארוכות מתוך הדליים הצבעוניים, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותה.
***
הגלידה נותרה במקפיא הדירה שלהם עוד ימים לפני שאביגיל נכנעה לה והטביעה בה את יגונה, נותנת לטעמים הסינטטיים לגרות את בלוטות הטעם שלה.
נדרשו שנתיים ארוכות עד שניסו שוב. שנתיים של ריחוק ושל ייאוש.
אין עדיין תגובות