בעת שהותו בברלין נתקל המספר, בחור ישראלי, בסֵמֶל שממלא אותו חרדה, והוא נכפה לחקור את תולדותיו. במקביל אנו מתוודעים לסיפורם […]
פרק ראשון
ובו מפליגים במרחב ובמחשבה
לא חשבתי שאאזור את הכוחות להשלים את היצירה הזו, אלמלא שהיתי בברלין. אולי משום שידעתי שאני עוסק לראשונה בבני אדם שקיומם מצוי מעבר לכתיבה, שקולם דורש ממני לאמץ את ישותי, ולהדמימה בה בעת, להניח לו לחמוק הנה מן העולם הרפאי של הממתינים באשר הם ללידה. תוכניותי לנסיעה כשלו. שכרתי דירה לשבועיים על סמך תמונות ומידע באינטרנט. כשהגעתי אליה התברר לי שהיא גובלת באתר בנייה, חנוקה בשלמה של מלט ואבק. ביקשתי לעבור. אבל במשרדי חברת ההשכרה הנידו בראשן בצער שתי נשים זהובות, האחת שופעת חיים, הוולד שבבטנה מקרין את בשרה סביב, האחרת טובלת ביופי קר, נוכרי. אמרו לי, תנדוד, אמרו לי נעביר אותך דירה מדי כמה לילות, ארבע דירות, זאת העונה החמה, אמרו, אנחנו מתנצלות.
תחילת קיץ בברלין, סוף מאי. לא אצטט את היינה והאהבה הניצתת. ממילא ירד גשם, העיר לחה, לא גשם, האוויר מזרזף ללא הרף, ירוק הערמונים והדלבים דולק בקדרותו מתחת למשקל העננים. ביקשתי שהות עד שאמצא דירה אחרת. הן שיכנו אותי לארבעה ימים בדירת פאר, דירה רחבת ידיים, המקלחת והשירותים מרוצפים בשחור־לבן, המעצב אך זה עזב, טביעת עינו טרייה. כמה עבודות פופ מאוחרות, שעתוקים יפניים של שעתוקים אמריקאיים, המקור מהבהב ברקע. דירה בלי עבר, בלי צללים. הגפתי את החלונות, שלושה ימים עורסלתי בין נמנום לתנומה, בחרישיות צנח גשם, שקט. בוקר אחד עשיתי את דרכי לאירוע ספרותי במכון היינריך בל, בשומנשטראסה. יעצו לי שלא להגיע בתחבורה ציבורית, חלק מהצירים נחסמו בשל מסע אופניים. צעדתי ברחובות עקיפין שטופי מים, נמנעתי מפרידריכשטראסה, ששם עדת המדוושים שעטה באותן שעות, ירדתי בלואיזנשטראסה, הקדמתי. נכנסתי לבית הקפה הפינתי, בהיתי בזעזוע במכונת האספרסו, כלומר, בהיעדרה, רק מכשיר להכנת קפה ברגע, לוחצים על כפתור, בלי סיבובים, בלי ניקיון צינורית הקיטור במטלית, בלי קיטור. נסוגותי, לא השגחתי בשם המקום.
ערב עזיבתי את דירת הפאר נמצאה דירה אחרת. אישה צעירה נחלצה לעזרתי. הייתי חסר אונים, כובל את האחרים בחוסר האונים שלי. היא ציינה שהדירה ממוקמת לא הרחק מתחנת האו־באן מנדלסון־ברתולדי פארק, ליד פוטסדאמר פלאץ. היא שאלה אם הייתי רוצה לראות אותה קודם, לוודא. אמרתי כן, אמרתי אני בא. באותו בוקר ניסה הצבא הישראלי להשתלט על ספינות אספקה שהפליגו אל עזה. נשיא גרמניה התפטר עקב עלבונות נשנים. הייתי אטום, אמרתי לעצמי, חיים ומוות של אחרים הם מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו בעתות מצוקה. אפילו האירוניה שלי נשמעה מגושמת באוזני.
הדירה היתה נעימה אולי, עשויה בטעם רע, מסוידת, מרוהטת במידה. המשכירה דיברה עברית, היתה נציגה, סוכנת משנה, הבעלים, ישראלי ממוצא צרפתי, איש עסקים שידו בכול, כנראה, נסע באותו בוקר לארץ. בדיוק הבוקר, שאלתי, מה דחוף לו. היא חייכה לעצמה. חמישים יורו ללילה, אמרה, ממחר. שאלתי, יש מטרד צלילי שאני צריך לדעת עליו. לא, ענתה את התשובה הרגילה, בערך מה שאתה שומע עכשיו. היתה המיה כללית בדירה, רחש רתיחה. הדוד, אמרה, עם מים חמים אין אף פעם בעיה בברלין. ואינטרנט, שאלה האישה הצעירה שנחלצה לעזרתי. כל הזמן עמדה והקשיבה לשיחה, מבליעה את רתיעתה מן הדירה. חשתי אותה כגוש אפל לצדי. הסתכלתי גם אני בקירות, לא ראיתי כל שקע. האייפון שלי לא איתר רשתות אלחוטיות פתוחות. ניסינו את כולן, את הסיסמה שסברה שאולי בידה. העלינו חרס. יש איזה סטיק, היא אמרה, אני אביא מחר איתי, כשתיכנס, סטיק שמתחבר לקופסה, אני חושבת.
הסטיק, כלשונה, לא היה ברשותה. נגררתי אחריה ברכבת עד בניין המשרדים של הבוס. היא ישבה מולי, ראיתי שיופייה נמרט, העכירה הבהירות התכלכלה של עיניה, אפילו הצלקת הקטנה בשפתה העליונה שהאדירה את רושם פניה נראתה כפגימה. ובערב אמש היתה כל כך יפה, בוטחת. היא סיפרה בעצב שהיא עורכת דין בהכשרתה, מחיפה במקור, את שם עיר הולדתה הגתה בלא רגש, מילה שטוחה בתוך שקשוק הרכבת. זו טעות, הרכבת התחתית אינה משקשקת בברלין, היא מחליקה לאורך הפסים, רועמת עליהם. היא הרגישה מועקה גוברת, הרגישה שחייה מבוזבזים. נו, אמרתי, חייו של מי באים על מיצוים, אנחנו יכולים לדעת רק בראייה לאחור, כשכבר מאוחר מכדי לשנות. היא חייכה במתינות. יש לה בן זוג פה, היא עומדת להיפרד ממנו, גרמני, רחמנא ליצלן. למה היא מספרת לי את זה בהתקף של כנות, תהתה באין אומר, זיהיתי את המחשבה חולפת לשנייה בארשת. היא אמרה שלא בו התאהבה, אלא ששימש בשבילה אמצעי להחליט לשנות את חייה, כשרק באה לביקור, כתיירת, שהוא היה המפתח לעיר.
בדלפק הקבלה של בניין המשרדים סירבו לפתוח לה את המשרד של אדון ברדה. יש לי מידע, אמר אחד הפקידים באנגלית לא מצוחצחת, שאסור לי לפתוח את הגלריה לאף אחד, חוץ מלאדון ברדה, שמו המצוּרפַת של האדון ננקב, מעוטף בהגייה גרמנית. יש לי מידע, אמר הפקיד. אביא לך מחר, יש סטיק ספייר במשרד אחר, אמרה כשעברנו בדלתות, סנובים פה, והמשרד נעול בקוד. לא אמור להיות לך אותו, שאלתי. מר ברדה, אמרה, החליף אותו לפני שנסע.
הדירה, בשכונה שהיא תשלובת בניינים, בטון דחוס וציפוי צפחה, ומשום־מה צבועים המעקות צהוב והדלתות כחול, זרים ומעוטי יכולת דחוקים בה, לא, גם מעוטי יכולת הם זרים מהלכים אימה. בסופר הקרוב, בפתח התשלובת, קניתי מצרכים. עיר זולה, נוחה. אבל בדירה, כשסידרתי במקרר, בארונות, השגחתי שטעות נפלה בשם אחד היצרנים, כפילות של אות. בחנתי את המוצרים האחרים, כולם, שמות המותג רצופים שגיאות.
בתוך הלילה המסרב להתמסר ללילה שכבתי, רפפות המתכת לא סיננו את תאורת החוץ, שבתי והייתי ילד על מיטת בית החולים, לבדי. זמן רב המתנו לאשפוז, כאבי הסינוסיטיס גברו, הייתי נתקף לחצים במצח, בחללי הלחיים, מנוזל, הילדים כינו אותי בשם. משאבת חנונה, קראו לי, לפעמים בחיבה.
עם שחר שב והזדחל האור האפור, החנוט, שהרקיעים נמשחו בו כל אותו שבוע, שדימדמו והאפילו מאוחר. יום אחיד, נעדר תמורות, ניצב בחלונות, ומעבר להם, גוחן על העיר כולה. דהרה כבדה ממוכנת ניערה אותי, משכה אותי מאילושהם חלומות. זו טעות, לעולם איני חולם. שכבתי המום במיטה, הדם היה סמיך מכדור השינה שבלעתי כמה שעות קודם, המוח קטום, כך חשתי, גדוע מן הצלילות להכא. מה אני אומר, עייף, עייף, אפילו תהיתי על אפשרות של שיתוק שינה, המוח הקיץ, אבל השרירים עדיין קפוצים, שרויים בתרדמה, היכנשהו בסמוך רוחפת נוכחות רוחשת רע. אבל לא, הרכבת ששאונה לא נשמע ביום שאגה בריקות הבוקר המוקדם. האזנתי בדממה, דהרתה וצוויחת פלדה בהיעצרה הלכו ונחלשו. האם לא נשמעה קודם משום שבאו טרדות היום להחרישה. רבה בר בר חנה מרבי יוחנן בשם רבי לוי אומר שרעשם של הדברים מתגבר יותר בחושך, במרוצת היום גובר עליהם צליל ניסורה של החמה, הוא מצטט בגמרא ביומא, כחרש המנסר בארזים, שאלמלהו היו שומעים את קריאות האנשים, קולם היה הולך ובא, הולך ובא.
בבוקר עקבתי אחר התקרבותה של המשכירה מן החלון. עקביה נקשו על המדרכה, כלומר, הנחתי מדרך הילוכה. לא שמעתי את הנקישות. ריחמתי עליה. הנקישות הללו, כאילו התאמצה כנגד כוחות הרחוב. כל העיר כולה נערכה נגדה באותו אופן, ממאנת להניח לה להידחק פנימה. ומיד התחלפו הרחמים בגל של תיעוב, כמה מאסתי ברגע שבו בני אדם נחשפים לי, מגיחים מתוך עולם החפצים, מן המלכות השרירה של החומר האדיש. לא, זו טעות, הדברים לעולם לא נקיים ממזימה, מכווננים אלינו, אורבים לתודעתנו ללא הרף כדי להתמיד בקיומם. כשהגיעה הבנתי על איזה סטיק דיברה. מודם סלולרי. אמרתי, איזו נדיבות. היא הינהנה. איך הדירה, שאלה. אמרתי, כל הרהיטים פה מאיקאה, משכתי בתוויות התפורות לספה ולכורסה, לכסות הפשתן המגרדת, תראי, הכול מאיקאה. היא חייכה, ככה כל ברלין.
אחר כך העולם השתנה. לפתע יצאה שמש, בוהקת, לטושה. וגם העיר נתמלאה מוך, סחופת מוך. פריחת הצפצפות, שרק חיכתה למעלות הנכונות, פקעה, כמו מתוך שיר צוהל המחקה את האביב, נושבת ברחובות, הנשולת השלגית, סחרחרה. העצים יודעים את המועד. בטירגרטן ראיתי אנפה, או עוף כבד דומה לה, חובט כנפיים מעל גשר. למול ספסל שעליו נחתי הניעה רוח את פני המים, והזוהר השבור חזר מהם, צנח על גזע רב־שנים, טחוב, ועל עלווה, מרוץ צללים נחרץ. נשימתי ניתקה. אני פוחד מסימנים.
קראתי כל שעות היום בגן, והעצים איוושו, בקרירות הנעימה. דבקתי בדפי הספר, או קמתי והלכתי למקום עמוק יותר, מוצל. בערב יצאתי לשוטט, אונטר דן לינדן, מה רע, כל עוד עומדות תרזות בלבלובן, תמיד תהיה ברלין ותיירים אמריקאים מצופפים בסניפים של מזון מהיר. אבל דבר־מה גרם לי להפנות את מבטי, איזה קצה של זיכרון. מדוע נראה הרחוב ההוא מוכר כל כך, האם זה חלק היממה, וגון האור המגרה את הצבירים הכימיים הלכודים ברשתות נוירון. חשבתי, מדוע נידונו כל חיינו לתעות בין דימויים מקולקלים. הרשת הומצאה, אם כך אנו חושבים במונחים של רשת, פעם זה היה הנול, מכונת החישוב, שמא המצאותינו אינן אלא ביטוי של היכרות לא אמצעית עם טבע המציאות. הבלים, הבלים, ובכל זאת, הרחוב היה מוכר. וילהלמשטראסה, הלכתי בווילהלמשטראסה, חציתי גשר, עברתי תחת גשר, יש פה משהו, חשבתי, איזה מקום שנעשה מוכר מעצם התקדמותי אליו, איני נוסע במרחב בלבד, אלא בתודעה גדולה, באמת, שטויות כאלה. אבל הנה זה, לואיזנשטראסה, מימין, בזווית העין, מתנשאת התחנה פרידריכשטראסה בכל אונה הברזלי, וכן, הנה, קפה לואיז.
בפעם הקודמת שביקרתי בברלין ישבתי בו שעות, צופה מבעד החלונות בעוגמה, וגם קורא, קורא, מכלה את השהות בקריאה. אבל הייתי פה ימים מספר לפני כן, בדרכי למכון היינריך בל, ודבר מזה, מהלם הגילוי המחודש, לא נלווה. הלוא נכנסתי, נרתעתי מהיעדר מכונת קפה, יצאתי כשם שנכנסתי, בלי זיכרון. אבל באותו רגע משתאה לא כוחו המתפרץ של זיכרון הוא ששיתק אותי, לא העולם המשתחזר מתחת לחושים, ריח בתוך ריח, בבה מעבר לבבה, אלא חסרונו אז, שיכולתי לחוות כחדש את ההיה, את החלף, בעודו מצוי היכנשהו. הזיכרון, אמר המומחה לזיכרון, אינו פועל כפי שאנו מדמים אותו, בינו ובין פעילות מערכות זיכרון מתקדמות, כמו מאגרים, מצביעים, גישה אקראית, אין ולא כלום. ולא הטרדה הראשונית היא שטרדה אותי, אותה קל לפשוט, אלא הוודאות העמומה שאנו חיים תמיד בעולם של לחישות, שאנחנו הד להוויה שאין לה שם בשפתנו, והיא נוכרית יותר ממה שאנו משיגים. אמרתי, אשוב מחר עם המחשב לקפה לואיז, שבו אני ישוב עכשיו, כותב. המקום לא השתנה כלל, שתי הזבניות מעבר לדלפק מאירות עיניים, עדיין לא דוברות אנגלית, יש להצביע, את זה וזה, וגם קפה, מילה כללית בשפות בני האדם. הייתי רוצה שהמשקה ימר לי, או העוגה, קשה ועבשה, תרד בלתי נבלעת בגרון, או לחלופין, ישוב לי טעם עדן שאבד, וכמה צעיר הייתי אז, רובץ בבית קפה בברלין, קורא, מיואש וטיפש. אבל לא, הקפה סביר, העוגה ככה.
טבריה ראתה ראשונה את הילד באור. הוא היה לכוד בין האלומה שנשברה במראה הקטנה שהחזיקה ובין קרני האור שהסתננו מבעד לקרעים בצמרת הפיקוס, שבצלו נחו שתיהן, היא ורקפת ג'רבי, והשתעשעו במראות ששאלו מחדר השינה של אמה של רקפת. היא נאנקה כשנגלתה לה דמותו של הילד, וידה צנחה, מסיטה את החזר האור שלה וקווי המתאר של הילד נמוגו באחת. ממילא היו רופפים, מסרבים להתגשם. רקפת אמרה, מה, מה. ונופפה כה וכה באלימות במברשת שהחזיקה, שבגבה נקבעה מראה קטנה. היא הביטה אל טבריה ועקבה אחר מבטה הלטוש אל החלל הריק. כשלא נענתה ניסתה לשבור את האור בדרך שטבריה שברה, וטבריה עצרה את נשימתה שוב.
נו, מה, שאלה רקפת וצימצמה את עיניה בניסיון לראות.
את לא רואה?
איפה?
שם, את לא רואה?
כן, אמרה רקפת וגוון של ספק בקולה, אני חושבת שכן. ואז בשכנוע עצמי גובר, בטח, שם, אני רואה.
זה ילד, אני חושבת, אמרה טבריה, אבל מה הוא עושה בתוך האור.
כן… זה ילד… את בטוחה…
תחזיקי את המראה שלא יברח, אמרה טבריה וקמה ממקומה. הדמות רטטה באור, כמעט נעלמת, רפאית, אפילו מקרוב, וכשהקיפה אותה, בקושי הבחינה בתוויה, האור נתפס בתוך האור, חשבה, זה הטריק, והיא נעמדה בין רקפת ובין הילד שהתפוגג באחת. הי, אמרה רקפת, את מסתירה לי, אני לא רואה כלום, נו, זוזי כבר.
טבריה הציעה שרקפת תעמוד מצדו האחד של מיקומו המשוער ותחזיק את המראה כך שהאור יישלח לנקודה בחלל שבה נראה הילד. היא עצמה ניצבה מן העבר השני. לאט־לאט גיששו האלומות שלהן, נסתרות בזוהר הקיץ המתעקש בעיבורם של ימי הסוכות. לא נרשמו מסלולי האור אפילו בכוכים המוצלים שיצרו צמרות הפיקוסים העתיקים. בני כמה היו, לא פעם תהתה על כך טבריה בינה לבינה, זקנים, לפחות בני חמישים, אמרה לעצמה, אמה לא זכרה מתי ניטעו, והיא באה לארץ הזאת כשהיתה צעירה מכפי שהיתה היא, בת שמונה וחצי שנים. אבל האלומות הצטלבו, באורח פלא, והילד שב והופיע, כמו תעתוע, ברגע אחד אוויר ואור, ובמשנהו יצור שלם, ברור. עתה יכלה לבחון אותו. פניו העגולים, הלבנים ועיניו העצומות, עפעפיו מרפרפים כמו בשינה. לחייו תפוחות משהו ושערו בעירה דקה של זהב, בעירה של ממש, סבך קל של להבות נעות אך בקושי, בוהקות, ואופף כעננה את הגולגולת. הוא צף באוויר בלבושו הפשוט, מכנסי ג'ינס וחולצת טי מפוספסת, פסים צרים, אפור וכחול ושחור לסירוגין, חולצה קיצית, רגליו נעולות סנדלים. גדול יותר מרקפת וממנה, חשבה, ומן העבר השני, מאחורי גבו, הבזיקה סקרנותה של רקפת, סקרנות חייתית, מגושמת, וטבריה תפסה שהיא מתאפקת אך בקושי לנטוש את משמרתה ולגשת אליה, והנידה בראשה נמרצות לשלילה, אף כי ידעה שלשווא, רקפת תעשה כרצונה, ועלולה גם לשמוט מידה את המברשת וללכת הביתה. היא החלה לטכס עצה, המילים כבר התעצבו בגרונה, אבל אז פקח הילד את עיניו. היא לא השגיחה בצבען, הגם שהיתה דרוכה, ונדמה לה שידיעה זו תשלים את דמותו, משום שעם פקיחתן החל לצעוק, צעקה שהוסתה, קול לא בקע מפיו הפעור, אבל עיניו נקרעו לרווחה בארובותיהן, ואפו התעווה. נוכחות הכאב בפניו היתה כה גדולה, עד שחשה את הפודרייה, עם משטח הראי הלטוש המדופן בה, מתלקחת בכף ידה, כאילו צעקתו הדמומה בכוחה היה למסור משהו מן הכאב אל המתבונן בו, והיא שמטה אותה.
הילד היה לאין, רק משהו מכאבו, ומן התמיהה על עצם קיומו של כאב, שהיא הכירה מלפנים, את הפתע שבו הוא ניחת, ומעיר אותה אל העולם, אל מוחשיותו הטורדת, משהו ממנו עוד רעד באוויר לפניהן, ורקפת אמרה, אבל מה קרה, מה קרה.
טבריה התעטפה בשתיקה. תפח ועלה בה איזה בכי, שהיא חנקה.
מה קרה? תבעה רקפת שוב, תספרי לי.
טבריה נצרה את לשונה.
את חייבת, הוא שלי, אני ראיתי אותו ראשונה.
אבל טבריה נותרה קשובה אל הפנים, אל המקום שבו עשוי היה להיוותר בדל לוחש של הכאב ההוא, של הצעקה שאין לה צועק. היא רצתה אותו, ולא הבינה אל מה תשוקתה מתעוררת.
את שומעת, אני ראיתי אותו ראשונה, ואלה המראות של אמא שלי, אז הוא שלי.
טבריה חייכה, בעל כורחה חייכה.
רקפת דחפה אותה בכתפה. היא גחנה ואספה את הפודרייה מעם החול. תראי איך ליכלכת את האיפור של אמא שלי, מִתמַרמֶקֶת אחת. מְעְזְבָּה. שלא תבואי אלי עוד פעם, את שומעת.
היא התרחקה במהירות. טבריה לא נעה, מרותקת זמן־מה לאותה נקודה תחת הפיקוס, נאחזת, ממשיכה להיאחז. היא שיחזרה בעיני רוחה את עיניו הנפערות של הילד, את פיו שלא יכול היה להכיל את מה שהגיח מתוכו, אבל התמונה הלכה וחוורה, איבדה בהדרגה את חדותה מהעתקה להעתקה בתוך מחשבותיה, ובלי משים הן פנו אל רקפת. על אף רכותו הזעם היה זר לה. הרי ויתרה לרקפת תמיד, מבין שתיהן הזכות לקבל היתה שמורה לרקפת ג'רבי שהיתה קטנה ממנה במידותיה, אבל מלוכלכת יותר וקשוחה יותר ועזובה יותר. בכיתה א' היתה רק שמועה בירכתי מוחה. היא נשכה ילדה אחרת בעינה, לא בעין עצמה, אלא סביב לה. סיפרו שביקשה להשתתף במשחק קפיצה בגומי שאירגנה שפרה רביבו. רקפת הודיעה לה שבתום השלב ישחקו זוגות, ושפרה, בזמן שקפצה על החוט הלבן, הגמיש, השיבה לה מתנשפת בשלילה. כשסיימה את השלב ושתי הבנות אמרו להגביה את הגומי המתוח ביניהן מברכיהן אל ירכיהן, זינקה עליה רקפת, ומעדה, או שאולי כיוונה לתוצאה. כך או כך שיניה נסגרו סביב עינה הימנית של שפרה, והותירו תבנית נשיכה עמוקה, גומות זעירות סדורות בשתי קשתות כמו מחרוזות. הילדים רחקו מרקפת באימה מהולה בעליצות. אותה שנה עברה על טבריה בחלימה. לנס נחשב הדבר בקרב מוריה שלמדה קרוא וכתוב. אבל היא תפסה במהירות את המלאכה, כאילו מערכת האותיות היתה המשך טבעי של הליכתה בעולם. משהיא קטנה, היא ככה, אמרה אמה למחנכת שלה, היא יצאה על אמא שלי, שהיתה שוכחת כל הזמן, ואני הייתי צריכה לטפל באחים שלי במקומה, וכשבאנו לארץ, היא היתה שוכחת יותר, כי לא היו לה המילים, את מבינה, הייתי אומרת לה, בעברית קוראים לזה ככה, והיא היתה צוחקת, ואומרת, אלוהים יזכור בשבילי. את הצחוק הורישה לבתה, אמה של טבריה, שיש שנטו לחשוד בה שהיא קלת דעת, משום שבכל דבר ועניין, גם הקודר ביותר, היתה עולה בת צחוק דלה על שפתיה. היא היתה אהודה על חבר המובטלים שהגיע ללשכת העבודה. הם היו מוכנים לשבת שעות ארוכות בתור אליה, בזמן שהפקידות האחרות עסקו בדורשי אבטלה מזדמנים, אלו עם הפרצוף של הטורייה, כמו שהתבטא אחד מהם כשטבריה חלתה ונאלצה להיגרר עם אמה ללשכה. נו, בטח, מילמלה אחת מהן במטבח הקטן, וטבריה, שנעצרה בפתח המטבח, בדרכה להכין קפה לאמה, שמעה, יש לה הרבה ניסיון עם המובטל שרובץ לה בבית. אמה היתה מוצאת שעשוע אף בזה, בניגוד לאביה חמור הסבר, עם הספרים שקרא ותבעו את רוב שעותיו, ועם עיניו שהחליקו מסביב לטבריה.
את סבתה מצד אמה דווקא זכתה טבריה להכיר, לא כמו סבתה מצד אביה, שעליה למדה רק מתגובתה של אמה. כאשר היה עולה שמה, היה הופך החיוך המזמין שלה ללגלוג, ההזדמנות היחידה שחל בה הגלגול הזה. פעם, כשהבחינה סבתה בשאלה לסיבת השינוי בחיוכה של אמה מתעוררת בעומק מחשבותיה של טבריה, הניחה אצבע על שפתיה בתנועת היסוי. רק לה ההינה טבריה לגלות שהיא משוטטת בחלומותיה, שבשנתה היא נוטשת לעתים את בשרה ומרחפת מעלה אל התקרה, ושם היא משתהה מעט ומתבוננת אל גופה, שרק חוט כסף עדין מחבר בינו ובינה, יוצא ממצח האחת הנחה במיטה והולך אל מצח האחרת, שהיא היא באותם רגעים, ואין היא יודעת מאיזה חומר גופה הלילי עשוי, שקוף כולו, אוורירי. אחר כך היא עוברת מבעד לתקרה, נחה מעט על מישור הרעפים המשופע, וממשיכה לטייל על גגותיהם של בתי השכנים. סבתה אימצה אותה אליה. יא בינתי, אמרה, את צריכה להיזהר, שלא תיפלי ותשברי סְטָנָה בְּלָה את הגרון שלך. טבריה ידעה שהיא מתכוונת למפרקת. היא אהבה אותה. כל כך אהבה אותה. הבל פיה נותר עמה, גם כשהשתנה והצחין, ורישום הקמטים על הפנים, והעיניים המודלקות בקצותיהן ותוכן החלבי, והשיניים הקדמיות החסרות שמבעדן עלה ניחוח הדיבור.
בהפסקות של אותה שנה, במרוצת כיתה א', היתה כרוכה אחר סוזי, בת דודתה, שהיתה מבוגרת ממנה בשנה, ונערצת על בני כיתתה. אמרו שהיא יפה, אולם טבריה האמינה בסתר שרגליה של סוזי שמנות ביחס ליתר גופה. אין ספק ששערה המבריק הוא שעורר בשאר הילדים את הדחף להתבטל בפניה. שערה של טבריה היה עבה, בעייתי, יום שחלף עליו מבלי שנחפף, ניכר בו, בכסות השמנונית שעלתה בו. אבל היו לו יתרונות, הוא היה חסין כינים, ייתכן שתכונה זו משכה אליה את רקפת ג'רבי, שנודעה ככינמת, כפי שחולדות נקבות, אמרה המורה בשיעורי טבע, שהיתה ממטירה עליהן עובדות אקראיות, יודעות לבד אם הזכר חולה ולא מסכימות שהוא יהיה אבא של התינוקות שלהן. סוזי חיבבה אותה, לא, סוזי נטתה לה חסד, משום שאביה של סוזי ואמה של טבריה היו אחים. סוזי גילתה את כוחה החברתי כבר בשנתה הראשונה בבית הספר היסודי, וכשטבריה הצטרפה, היתה מעורה היטב בתוך סדרי המעמדות, ואף על פי כן נאבקה למען טבריה, והניחה לה להתלוות אליה ואל חברותיה, וטבריה היתה צופה מן החוץ במשחקיהן ומתעלמת משיחותיהן, מפליגה אל תוך דמיוניה, שאחד מהם אף העלתה על הכתב, על המשיח של הבדווים. יום אחד היא נחטפת כי היא לבדה יכולה לזהות מי מבין כל התינוקות של הבדווים יצמח להיות המשיח שלהם, והיא מכירה אותו מיד על פי סימן הלקיקה של החיה העצורה על צווארו. לחיה העצורה זיזים ועוקצים בלשון, ואחר הלקיקה נמשך שובל, מעין פריחה אדמומית מן הסנטר עד עצם הבריח. אבל טבריה אינה מסכימה לגלות להם את זהותו של היילוד המיועד, משום שעם זיהויו ילבש את דמות החיה העצורה, ויוביל את הבדווים למלחמה באומן הגדול, שהכלים שלו, שגילף לפני נצח, דולפים לאט ונסדקים ולא נמצא להם מתקן. וכיוון שהיא מועלת בשליחותה היא מגורשת לגלות במדבר, ושם היא… עד פה הגיעה בכתיבתה, וכשקראה את השורות שכבר השלימה, חשה בתפלותו של הסיפור, בהיעדר המובהק של הבז'ז', כך כינתה את הכוח המניע, המעניק עומק וגמישות לדמיונים, על שום הערתו הקולנית של גבר במרכז המסחרי, שאמר לחברו, תראה את הבז'ז'ים של זאת, נשפכים מחוץ לחולצה, וטבריה, מבלי להביט בבחורה שאליה כוונה הקריאה, ידעה שהמילה אוצרת בדיוק את עוצמת הנביעה, את הלהט שאין להעתיקו ואין לתרגמו.
בתחילת כיתה ב', כשסוזי עמדה בפתח כיתה ג' שלה, היא באה לשוחח עם אמה. אמה גרפה את השלוליות שהשאיר אחיה בסלון. הוא חזר מן הברֵכה, אף שכבר הקיץ תם לכאורה, נוטף מים כולו. הילד הזה היה צריך להיוולד כלב ים, לא בן אדם, כל החיים בברכה. מעניין מה יישבר לי קודם, הגב או המגב, אמרה אמה, וטבריה חשה את הרטינה הנעוצה בלב הטון המשועשע. לא כמו אביה, שכל מעשה משובה של בנו התפרש כסימן לעתיד לבוא, והיה מכריחו לשבת איתו, מספר לו את הסיפורים שקרא בספריו, וחוקר אותו על מסקנותיו, מה חשב שלוז הסיפור הוא, היכן נחבא, מה פשרו. טבריה האזינה בחצי אוזן לסיפורים, ולא המתינה למענה של אחיה. התשובות צצו מאליהן אצלה, מפעפעות אל מוחה, לובשות גוף ופנים, והיא הכירה את משאלותיהן הכמוסות ביותר של הדמויות שעליהן סיפר.
לאמה אמרה סוזי, בנעימת קול בוגרת, דודה מדלן, היא צריכה להבין שאני לא יכולה לדאוג לה כל הזמן. יש את המסיבות של המקובלים, שאני לא יכולה להזמין אותה, ויש את הפגישות של החברות, שאני מכריחה אותם שייתנו לה לבוא וישתפו אותה, אבל היא לא רוצה להשתתף, היא עומדת בצד ולא עושה כלום.
כן, אמרה אמה, את תעשי מה שאת יכולה.
אני רוצה שהיא תשתתף, אמרה סוזי, אני באמת רוצה.
אני יודעת, אבל טבריה… היא צריכה את הזמן שלה.
טבריה החזירה את ראשה מן הפתח שפתחה בין דלת חדרה ובין המזוזה כדי להיטיב לצותת, וכשכף ידה עוד לפתה את הידית, מתנחמת במגעה הצונן, נהדפה הדלת והיא איתה, ואחיה נכנס לחדר המשותף. מה זה, אמר, והיה זדון בעיניו הדלוקות עדיין מהבהילות שבה נכנס, נראה שאת הולכת לבכות. הוא ניגש למיטתו ופתח אותה, בבטנה שיכן את האוצרות שלו. הוא הוציא מכיסיו גולות רבות, ובחן אותן למול האור, משרקק לו. אולי תלכי לבכות בשירותים, אמר. אחר סובב אליה את פניו וצחק בהנאה.
בהתחלה ישבה בהפסקות בגפה, ופתאום היתה רקפת ג'רבי ישובה לידה על קיר הבטון הנמוך, מתמרמרת את מרמוריה, וטבריה שאלה, מה אמרת? וקמה והלכה משם. אבל רקפת לא הרפתה ממנה. היא אפילו יידתה אבן באחד הילדים שירה בצינורית מאולתרת עיסת נייר קטנה שדבקה בגב החולצה של טבריה. זה יראה לו, אמרה רקפת, את רוצה לבוא אלי לשכונה אחרי בית ספר?
אני… אני צריכה ללכת לעזור לאמא שלי עם סבתא שלי.
רקפת הרימה חתיכה של משהו מעל גבי קיר הבטון והכניסה לפיה.
היא כל היום במיטה. היא כבר לא מדברת.
רקפת לעסה, לעסה. השוקולד הזה, אמרה, מה זה קשה. הוא אפילו לא מתנמס בשמש.
מזווית העין קלטה טבריה את סוזי מבליחה, ואחד ממעריציה, נפיל במונחים של כיתה ג', לצדה, מחליפה משפטים קצרים עם הילד שאילחש את מקום פגיעת האבן בלטיפות. הוא נסוג בראש מורכן וסוזי החלה להתקרב, אבל כשראתה את רקפת לצדה, פנתה והלכה. מדי פעם היתה סוזי פורשת מעדת המעריצים ובאה לבדוק את שלומה, וטבריה היתה מחייכת אליה בנועם חזרה, באותו היסח דעת שבו נופפה לעבר גבה המתרחק.
שבוע או שבועיים המשיכה רקפת לרחף בשולי שדה הראייה. אחיה של טבריה, שאך זה נכנס ללמוד, עמד בראש עדה של ילדים מכיתתו והתגרה בה. הוא התחיל להציק. אמר לה, כינמת. אמר לה, טונשיה. אמר לה, כלב נושך. רקפת התעלמה. ביום אחר, כשחצתה את מגרש הספורט, בעט לכיוונה כדור בעוצמה. היא הסיטה את הכדור ממסלולו ברגלה באגביות, והמשיכה ללכת. בפעם השלישית בא למקום יושבן על קיר הבטון בהפסקה ופיזר מעליהן שלג של פירורי נייר. רק זה הוציא את רקפת משלוותה. היא קמה בחטף, זינקה על הקיר, תפסה אותו בצווארון החולצה ומשכה אותו מטה. בדחיפה אילצה אותו לשכב על המרצפות האפרפרות הגדולות. כבר ירד היורה והמרצפות נמשחו לחות. באוויר נמתחה צלילות, ובבהירות האור, בכוח ניקיונו, ניתן היה לראות יותר, גלים־גלים של שכונות, גרובות זו על גבי זו, גגות שטופים, מצוחצחים. אחיה נאנק כשרקפת לחצה את כתפיו לקרקעית הקשה, וסטרה לו בלעג. יש לך מזל שאני חברה של אחותך, אמרה לו, אם לא, הייתי שוברת לך את הצורה. תפתח ת'פה.
הוא הידק את שפתיו.
תפתח ת'פה, יא מְזְרוֹבּ שחור.
אחיה עמד בסירובו.
היא לחצה בידה על גרונו. טבריה עמדה מרותקת מן הצד, נפעמת. נחיריו רטטו. היא דמיינה גושי חמצן נדחקים להישאף, תקועים במעברים הצרים, נדחים מפני קרישי הנזלת. פיו הראה סימני כניעה. שפתיו רחקו זו מזו, שיניו נותרו חשוקות. ידה של רקפת נותרה הדוקה, אבל היא התרוממה מעל חזו, ואחיה שלח בה מבט קרוע, כמעט נאנח בהקלה, ואז, במפתיע, רקפת נרכנה ונשכה את חוטמו, ושיניו נכנעו, פיו נפתח לרווחה ורקפת כיחכחה וירקה לתוכו. קריאות גועל עלו מעדת הילדים שקיבץ ועמדה משותקת מן הצד. רקפת הזדקפה, ניקתה את ברכיה משכבת החול הדביקה שעל המרצפות. טבריה חייכה אליה. אחר נפנתה אל אחיה, סייעה לו לקום על רגליו. הפעמון צילצל.
ביתה של משפחת ג'רבי היה גדול. מאמה ידעה טבריה שהם נתמכי ביטוח, שאמה של רקפת מקבלת קצבת נכות. די היה בקסם שני הביטויים להסביר הכול: החצר הרחבה, המוזנחת, שהתמזגה בשטחי בית הכנסת הסמוך; הגדר, אם היתה כזו מלכתחילה, שקרסה והצעצועים הפגומים שהופקרו בה, שנדמו שמעולם לא היו חדשים, שתרומות או איסוף מגלי אשפה בוואדיות דנו את גורלם לחצר הפרועה של ג'רבי, בובות מפורקות גפיים, קלסתרן מאוכל באש, אופני פלסטיק שגלגליהם שבורים, מכוניות קטנות מקרטעות. היו לה אחים רבים לרקפת, קטנים ממנה, כמו טבריה, היתה בכורה. אביה היה שוטר, וממוצא טוניסאי, כפי שציינו תדיר בבית הספר, היא חצי טונשית, אמרו, ואמה, שזעמה למשמע סיפורו של אחיה, אמרה לו, אף פעם לא תלמד לא להתעסק עם הברברים האלה, אתה מביא עליך את הצרות. אמה של רקפת צלעה, תאונה שעברה בגיל צעיר, ונהגה לכנות את יוצאי חלציה בכינויים שהרתיעו את טבריה, ופיתו אותה אף יותר לבקש את קרבתה של רקפת, בן זונה ובת זונה, בהתאם למין הצאצא. אבל נדמה שדווקא שימוש נרחב זה במילים גסות גרם לרקפת לחפש ללא הרף גידופים מקוריים משלה, שטבריה גילגלה בפיה בדרך הביתה, איבריה עוד רפופים ממראה הילד באור, מְלוּוְטָה, ההברות נחבטו בשפתיים, ברכות, מה זה בכלל אומר?
קיצור הדרך לביתה של טבריה, שרקפת גילתה לה, דרש ממנה לצלוח קיר לבנים. לשם כך היה עליה לטפס על עץ צאלון מסועף, שבקליפת גזעו המפוצלת, ערומת הסדקים והמפרצים, קבעו ילדים אחרים מאחזים, קרשים קטנים שמוסמרו אליו בלא תוכנית או שיטה. היא הביטה סביבה לוודא ששום בן אינו צופה בה, ומתחה את חצאיתה עד ברכיה בעווית של הרגל. היא העפילה בזריזות לצמרתו ונעצרה. מימין נפרש שטח ענק, שבטבורו וילה לא גמורה. גדמי המלט שלה כירסמו באוויר, וצמחייה משולחת רסן ליחכה את יסודותיה. הערב התקרב, והצינה העדינה כבר ניכרה, צבטה ברום הצאלון, והאוויר עשיר, ממה, מרקב עמום ומהאינסוף של סוכות, שימי החופש שלו שרק התחילו, אין להם תכלה, אלא מתנודדים אל תוך עתיד שהוא כולו כזה, ספוג ריחות עתיקים, של פרי הגויאבה ושל ילדות ושל חשרת חורף, והרחוב שבו ניצב ביתה כלה פתאום בשרפת השקיעה שבוקעת מתוכו, אדים צבעוניים עולים מן האספלט ומן הרעפים ומן האניצים של סכך הסוכה, ומן העלים המוארכים, הניצים, של תמוכות הסוף של הסוכות שתפחו כשומות בצדי הבתים, ומתקשרים לקרינה הזו, נבללים לצחות הלבנה, המנהירה את רצועות הרקיעים ממעל, רצועה וגונה שלה, לזו חשמל שקוף, לזו כבר הפחם, ומקור האור בתחתיות, וטבריה בצמרת שלה, שעונה על ענף, יודעת שהיא בזמן כפי שהוא זמן, בהרף של קרותו, שנשלפה, שהוצלה מזמנם של כל היתר, הזמן המאחר, הכבד, היא שומעת את הדם מתרוצץ, היא משגיחה בעלייתו וברידתו, ואיך הוא נעשה שרף בשעה שהוא מחלחל מבעד לגווה ונשפך אל העץ, ואיך דבשיות העץ מאמירה וצומחת מן הקליפה, מתערה בה, נושאת איזה ידע סמוי של שגשוג, האצור בשורשים הנאבקים באדמה הטובה, והולכים עד יסודי הווילה החנוטה, שואפים אל התשתית ומפוררים גרגר־גרגר, משיבים את הרכיבים אל מחצבתם הארצית, וצעיפים של רוח, קרעים של רוח, אגודות של רוח, נישבים אליה, וטבריה מאושרת, טבריה נושמת לרווחה.
אחר כך נתקפה בחילה, בטנה התכווצה וקרביה נסחטו, מתערבלים. זה עתה רבה עם רקפת, רקפת הכריזה על ריב. עליה רק להודות שרקפת היא שמצאה את הילד באור. אבל התנגדות עזה, לא מוכרת, התעוררה בה. זה כבר הריב השני שלהן. גם הריב הקודם התמיה אותה. היא לקחה בהשאלה אחד מספריה של אביה, שעליו ראתה אותו שוקד עם אחיה. הם ישבו בסלון, שגופי התאורה שלו הוחלפו באותו יום, והאור החדש הוא שגרם לטבריה להיעצר כשיצאה מחדרה. לא עוד האור הצהוב, קרניים רחוצות בשתן, חמימות השתן, אלא מין מסך מרצד של לובן, שותת בזמזום נעים מזוג שפופרות הניאון הארוכות בתקרה. להט הרפאים הדהים אותה. הקירות, השולחן, הספה והכורסאות זרחו בו לתוך קיום אחר, נוכרי, וכפות ידיו פרושות לפתע, משרטטות מהלכים בחן נוזלי, כמה עדינות היו, וגם פניהם, שלו, ושל ואחיה, מלאו איזו עמקות נסתרת, שעקצה את טבריה, אף שאצל אחיה עוד איתרה את שיירי הטמטום המתריס שלו. מחשבותיה אצו, היא חשבה על טרקלינים של מלך, שאליהם תוזמן כטבחית מומחית, לאחר שהמציאה רוטב מיוחד, שבישול בתוכו מאחה את הקרעים במזונות ששוקעו בו, והם לובשים צורות עגולות להפליא, כרסות הפלפלים אינן נבקעות ושופכות את מילויָן, הקציצות ככדורי מתכת לטושים, הגזרים גליליים וחלקים, אבל בכל זאת, הגיגיה לא ניתקו עד תום מן המחזה בסלון. את הספר לקחה מן הספרייה בחדר השינה של הוריה, שלא הספיקה לספרים של אביה, שנערמו גם למרגלותיה, והספר, מעשים נאים לר' ישראל הבעש"ט, חוברת צנומה למעשה, המתין באחת מהן. היא קראה בו בשקיקה, מחפשת רמזים, אבל לא מצאה דבר. הסיפורים היו כתובים בלשון קשה, ובלא ניקוד. רק שניים משכו את שימת לבה. על בת זקונים של אופה, שהיה צדיק, ככתוב. אשתו של האופה התעקשה שיביא אותה לפני רב שיברך אותה, איזה רב גדול, כמו אלה שהיו במרוקו, שיודעים, לפי שברי דברים שאספה, את הנכתב, ואת האסור בכתב. האופה התגבר על ביישנותו, ומשהביא את התינוקת לפני הרב, נזף בו הלה שהסתיר אותה ממנו עד כה, משום שאותה תינוקת עתידה להינשא לתלמיד חכם, שיאיר חצי עולם, כך נאמר, חצי עולם. טבריה לא ידעה לאיזה חצי הכוונה. הסימן, אמר הרב, מצוי באישוניה. כל בני האדם נולדים עם אישון אחד בעיניהם, וזו נולדה ושני אישונים קבועים בכל אחת מעיניה. טבריה הלכה להסתכל בהשתקפותה בראי שבחדר המקלחת. הסיפור השני העציב אותה. על בנו של רב שבני קהילתו ביקשו שיקבל על עצמו להיות רבם לאחר שאביו מת. והוא סירב, בתואנה שהנה פעמי המשיח נשמעים ואיך יעמוד בפניו ויתהדר בתואר רבי. וכך עד יום מותו, שהגיע מוקדם, עמד בחלון והמתין. אמרו עליו שמגעגועים מת. וטבריה ניקזה את הצער ששטף אותה לתוך קומקומון חרס, ומזגה אותו להתחלה של אחד הדמיונים.
למחרת אמרה לרקפת ג'רבי שמתברר שיש לה שני אישונים ורקפת בחנה את עיניה מקרוב, וביטלה את דבריה. כן, כן, התעקשה. וזה אומר שאני אתחתן עם תלמיד חכם שיאיר חצי עולם.
רקפת אמרה שאין דבר כזה, רב שמאיר, היא מכירה את הרב בבית הכנסת שלה, ושמקסימום הוא יכול להסריח חצי עולם.
אני צריכה להתכונן, אמרה טבריה, ללמוד להתקדש.
ללמוד מה?
להתקדש, טבריה אמרה ברצינות. את רוצה לעזור לי?
איך מתקדשים?
את יכולה להיות החתן, ואני אהיה הכלה. ואחרי שאני אתקדש, את תאירי חצי עולם.
הן הלכו אל הפיקוס שלהן, אף שהגן היה זרוע פיקוסים, זה היה שלהן, עבות ונישא, ובלתי טפיס. האדמה תחתיו היתה קירחת, צלו התמידי המית כל הדשאים בחוגו. טבריה עטתה פיסת בד שהוציאה ממצבור כלי התפירה של אמה, ורקפת הידקה לשערה כיפה, ואחזה בסידור. את השניים לקחה מבית הכנסת שלה. הן עמדו זו בסמוך לזו, והחופה הירוקה, הצפופה של הפיקוס מעליהן, מחרישות כמה דקות. נו, אמרה רקפת בעצבנות, מה עכשיו. טבריה הקשיבה לדומייה בתוכה. הדמיונים כבו בזה אחר זה, עד שהס הושלך בחלל הפנימי וחושך, היא ידעה שבכל רגע יופיע שם ניצוץ, להבה זעירה שתוכל ללכוד, להעביר הלאה. יאללה, אמרה רקפת, נמאס לי לעמוד כמו איזה דְבֶּבָּה.
תפתחי את הסידור, מהר, לפני שזה נגמר.
מה.
תפתחי ותקראי.
עיניה של טבריה היו עצומות בחוזקה. היא שמעה את קריאתה המהוססת של למי־נים ו־ל־מל־ש־ש־שי־נים.
לא, לא, תעברי לברוך אתה.
טבריה חיכתה לה, מחזיקה בכוח בניצוץ, מגוננת עליו בנשיפות.
איפה זה? רגע… אה… הנה. ב־רוך א־תה… מה להגיד, אדושם או אלוקים, הרב בבית כנסת שלי אמר שאסור…
אדוני.
לא.
תגידי מהר אדוני.
את תגידי.
בסדר, תתחילי עוד פעם.
ברוך אתה…
אדוני…
שו־בר או־אוי־בים ו־מ־מכ־מכ־ניע ז־דים.
אמן.
טבריה עיפעפה. בטשטוש של ההינומה המאולתרת הצטייר לה יופייה של רקפת, מבעד ללכלוך ולפראות שלה. עכשיו מתנשקים.
רקפת לא הגיבה.
טבריה שבה אל החושך והדומייה לוודא שהניצוץ עודנו שם. נקודת הרמץ ריצדה.
עכשיו, ותראי שזה יקרה.
היא הרגישה את ההינומה מורמת, מרפרפת על פניה וצונחת, ואת שפתיה הקישחות של רקפת נחות על אלו שלה. היא כיווצה את עפעפיה, מחכה להתקדשות, שהניצוץ יתלקח בבעירה ושפתיה יזרימו אותה אל שפתי רקפת, שתזרח לפתע בחשמל בהיר. אבל הניצוץ הזדער. אני בכלל לא מתקדשת, חלפה בה המחשבה. היא תחבה את לשונה, מפלחת את צמידות שפתיה של רקפת, מתחככת בשיניה, מגררת את לשונה. ונהדפה, רקפת דחפה אותה בכתפיה. מה את עושה, איכס, ללשון שלך יש טעם של קקה. יא מגעילה אחת.
היא נחתה על עכוזה על מצע החול וגווה השתפשף בגזע. רקפת התקרבה אליה. טבריה כבר הכירה את הארשת האלימה, שבה התווים כולם מתכנסים אל המרווח של צריבת ציפורנו של המלאך, בין אפה ובין טור שיניה העליון, כי אין לה שפתיים באותם רגעים, הן נמוגות, כולה שיניים מנקשות.
אל תנשכי אותי, בבקשה אל תנשכי אותי. בבקשה.
רקפת היססה לשבריר שנייה. היא השתופפה, חפנה בידה חול. תאכלי את זה, אמרה.
טבריה שילבה את זרועותיה והנידה בראשה במיאון. פיה סכור.
רקפת גחנה קרוב. את עשית לי טעם רע. עכשיו את תטעמי מה זה.
טבריה התכווצה אל עצמה, נקפצה יותר.
פניה של רקפת ריחפו שוב במרחק נשיקה. הכיפה עדיין היתה מהודקת לשערה, רקמת הכסף שלה פרומה, משתלהבת. רקפת מיעכה את האגרוף מלא החול על שפתיה של טבריה, מורחת את החול. הגרגרים קמו והיו אבני הצור הנישאות שצמחו בעולם בטרם שחקו אותן רוחות ומים, לחצו על השפתיים, מחצו, שרטו, ופרודות צואת החתולים שנקברה בהם התעצמו תחת נחיריה.
אבל לא עבר זמן רב עד שעמדה על טעותה. היא גילגלה את הסיפור לתוך הדמיונים שלה, כן, לא היתה בו טיפת בז'ז' לרפואה. הוא היה יבש כמו עקרב. בינתיים ימים חלפו, המורים אומרים משהו, המורים מדברים, היפרדותה של רקפת משיבה את סוזי, עם דאגותיה הפעוטות לשלומה, אמה זזה ברחבי הבית, ארשותיו של אביה לא מפוענחות, כשהוא נושא את מבטו מעם הספרים, ואיזה נוגה עדין קרוץ בקשתיות, אחיה נכנס ויוצא, שפרה רביבו מתיישבת לידה, חריצות העיפרון שלה במחברת שוברת את רצף הדמיונים שלה, היא מסתכלת, שכנתה מקשקשת לבבות וחצים, גבה של רקפת זקוף לפניה, סלעי, החולצה האחידה קמוטה, הצווארון משחיר בשוליו.
באמצע שיעור הבעה רכנה טבריה לעברה, בעוד בני הכיתה שוקדים על מחברותיהם, מוצצים את ראשיהם של כלי הכתיבה, ולחשה לרקפת, סליחה, סליחה.
רקפת סבה אליה, מה אמרת?
סליחה.
סליחה על מה?
סליחה, על ה… נו, על ה…
רקפת שבה לתנוחתה, גווה האילם לעומת טבריה.
טבריה המתינה, עד שהמחשבות נגמרו, אפילו קצותיהן המאירים דעכו. היא אמרה, בקול רם משכיוונה, סליחה על הנשיקָקָה.
התנוחה הקשה של עורפה של רקפת נחרדה אך מעט, השרירים זזו קצת, הראו תנועה. כמה שניות לאחר מכן, רקפת התחילה לצחוק.
רקפת ג'רבי, נזיפתה הממיתה של המורה בצעה את חלל הכיתה.
רקפת סכרה את פיה בכף ידה, והשפילה את ראשה, גופה רעד מעוצם הצחוק. אז שגתה, ושלחה מבט לאחור, בטבריה, שאף שהיה חטוף, הכיל נימים על נימים של ניסיון, של זיכרון, שתיהן עומדות תחת הפיקוס, שפתיהן מתגפפות, מתגוששות, ומריחת החול, בהבזק הזה נגלה להן כמה נלעג, לא רק המעמד ההוא, שהיה הקרע הראשון ברקמה, הקרע שהחל את הפרימה, אלא ישיבתן בכיתה, בתוך הרחובות, וקיומן שלהן, שהיה כה ממשי, ועם זאת כה בלתי נתפס, רציני עד אימה, ומגוחך, מגוחך. את טבריה הכתה התחושה באלם, הממה, אבל ברקפת היא הציתה את נחשול הצחוק. היא סכרה את פיה בשתי ידיה, והצחוק שטף דרך אפה. חוטי נזלת ביצבצו בשטף, ונשאבו במהירות חזרה. איכס, קראה שפרה רביבו, יוצא לך חנונה, המורה, יוצא לרקפת ג'רבי חנונה. רקפת משכה את ידיה וצחקה בחופשיות, צחקה.
טבריה ירדה מן הצאלון שלה, בזהירות, מצדו השני של קיר הלבנים. כבר נפלה בירידתה כמה פעמים ונחבלה בברכיה. מילא השריטות והתלקחות העור, אבל אחיה הקניט אותה בכל פעם שזה קרה. היא עברה בדלת בחסות החושך הגובר. הניאון בסלון, שאליו כבר התרגלה, התערסל סביב לפניהם של אביה ואחיה. היא שיננה קצרות את מראה הספר שנח ביניהם, סגור אמנם, אבל קושר אותם.
היא בילתה שעות במחשבות על תחבולה, יושבת בסוכה במרפסת, עיניה משוטטות על מגזרות הנייר והשרשרות שהתקינה עם אמה מגיליונות צבעוניים, ופרחי הקרפ היפים שידי אמה עיצבו בכמה תנועות מספריים סבוכות, ואהיל הבריסטול העקום שהכינה בשיעור מלאכה, סגר על הנורה, חנק את הבוהק. תנודות רוח אקראיות העבירו אדוות בסדינים המתוחים על שלד העץ והסוף. הספר מערב אמש, ספר כבד, נח על ברכיה. היא פתחה אותו אחרי השתהות ארוכה. האותיות צפו לעומתה בלתי מוכרות. אולי אנגלית? את צורת האותיות האנגליות לא הכירה. אולי שפה אחרת. אמה אמרה לה בגאווה גלויה בפתח שנת הלימודים הראשונה שלה, כפי שאמרה לאחיה בתורו, שיקשיבו בשיעורים, אבל היא לא דואגת, אין לה מה לדאוג, שיש להם את הכישרון הזה מאביהם, שלימד את עצמו לקרוא בכמה שפות.
היא דיפדפה בספר. האותיות הבלתי מוכרות ניתכו לרביכה שחורה. לקראת סופו מצאה עמוד כפול, מקופל פנימה, שאותו פרשה. מפה. אצבעה נדדה על המסלולים העקלתוניים, על קווי המתאר של האדמה, ופה סימני הרים, בכרית האצבע חשה את דקירת הפסגות, את הגבשושיות. זה קשור איכשהו לדמיון של המלך שהזמין אותה כטבחית מומחית, מעבר להרים האלה. היא לקחה מספריים מקופסת התפירה של אמה, שאמרה אחריה, כשנכנסה לבית בחופזה, מה עקץ אותך עוד פעם.
איפה יש נר?
מה תעשי בנר?
והבקבוקים הריקים, כבר החזרת למכולת?
ריכזתי אותם באחורי הבית. אחיך הבטיח להחזיר כבר אתמול.
אני אחזיר, צעקה חזרה. השיחה התנהלה על פני מרחבי הבית. אמה היתה בחופש, והיתה עסוקה בחדר השירותים הקטן, ששימש גם כחדר כביסה.
אוי לך אם תשברי אחד מהם.
בסדר, בסדר, אמרה טבריה בקוצר רוח. אל תדאגי.
היא הפכה ארגז באחורי הבית. העשב של תחילת הסתיו, העשב המהוסס, דוק הלחות עליו, נצץ. פשושים התנפלו אל העפר, בוררים פירור ונוסקים בבהלה, החמור של השכנים נער נעירה זקנה. בלהבת הנר פייחה את שולי המפה שהסירה מן הספר של אביה, גילגלה אותה והטיפה עליה שעווה, שהפכה לחותם בלחיצת אגודלה. את הגליל הכניסה לבקבוק, שממנו הסירה כל תווית וטינפה בחול, שיפשפה כנגד שביל המלט שחצה את אחורי הבית שלהם.
היא החזירה את הספר למקומו בערמה, טורחת לוודא שהשינויים בו לא ניכרים מן החוץ, ויצאה אל שכונתה של רקפת. אמה של רקפת תלתה כביסה בחצר, תלֹה וצלוע, עד שאחד מילדיה קרא לה. תבוא הנה אתה, ענתה. הוא נתקע בשירותים, הדלת ננעלה. טבריה נשמה בהקלה. היא התגנבה דרך שטחי בית הכנסת, חפרה גומה בידה וקברה את הבקבוק למחצה, בחסות השיחים. כשאמה של רקפת הגיחה, שאלה אותה מן הרחוב אם היא בבית.
לא.
אה, אמרה טבריה בשפל רוח. על המכשלה הזאת לא חשבה כלל.
איפה היא?
מאיפה לי לדעת איפה הבת הזונה הזאת מסתובבת? היא הציתה סיגריה, שואפת בקצב מהיר, עצבני. טבריה נשארה במקומה ועקבה אחרי מעשיה. נו, מה את עומדת פה כמו איזה זין מזהב, אמרה, את יודעת יותר טוב ממני, אתם לא הולכים ביחד לכל מקום?
טבריה לא השיבה. היא הגיעה חסרת נשימה לגן. רקפת אחזה שתי מראות בידיה הפשוטות וזזה במאמץ להרחיקן עוד זו מזו, לתאם את זוויות ההחזר שלהן.
מה את עושה? שאלתה החרישית של טבריה הבהילה את רקפת. כתפיה נרעדו.
מה אכפת לך את, אה?
את מנסה לראות את הילד.
רקפת מתחה את זרועותיה עוד יותר.
אבל יש לי משהו יותר מעניין בשבילך.
אני עוד ברוגז איתך.
קיבלתי רמז, טבריה אמרה בלחש מתוח, קיבלתי רמז שבחצר של הבית שלכם…
לא מעניין, לא מעניין. החצר כבר שלי, ומה שאני ימצא שם יהיה שלי. ואת לא שותפה.
אבל הילד לא שלך.
הוא כן שלי.
ככה לא תצליחי, צריך לעמוד משני הצדדים.
אם אני ירשה לך לעזור לי, את תיתני לראות אותו הפעם?
אבל ראית אותו.
לא נכון, את הסתרת.
אבל את גם ראית, היתה לו צעקה יפה.
הן עמדו זו נוכח זו. מוכנה, שאלה טבריה. רקפת הינהנה. הן הרימו את המראות וכיוונו, אבל האור היבהב ועמם. ענן חצץ בין השמש ובינן. הן חיכו. כששב האור לזרוח, הפיקוס והן, העומדות בצלו המנוקב כתמי זוהר, השתנו, טבריה ידעה, דבר־מה ניטל מהמציאות, מהסמיכות של הצל, מהעושר של האוויר. הם נחלשו, חשבה, כמו שאירע לחלק מהדמיונים שלה, בלי התראה, הבז'ז' דלף, הם הפכו לסתם תמונות. ובכל זאת כיוונה את המראה שלה. במפגש האלומות הבהיק משהו, הבריק, תווי הילד שורטטו, הד של הד, לחישה של חיזיון.
אני רואה משהו, אמרה רקפת בלהיטות, שם, אני חושבת.
היא התקדמה לעבר הדמות. לא היה זכר לצעקה. הילד עצמו היה שארית של חלום. טבריה לא יכלה לשאת את מראה של רקפת ההולכת לקראתו, אפילו את הרישום החיוור שלו נוכחותה תזהם, היא תשמיד אותו בשיניה ובנשיכותיה, בפראות שלה, ששייכת יותר מדי לעץ הזה, ולגן הזה, ולצל הזה, ואין בה שום דבר משם, מהשם של הילד, של האור שבו הוא לכוד, של המדורה שאוכלת אותו.
היא הניחה למראה שלה לצנוח מכף ידה. רקפת, הצועדת בטוחות, לא הבחינה בשינוי, שהילד, התפוס רק במראתה, היה לרטט, להפרעה, לא יותר.
אין שם כלום, אמרה טבריה בהשתנקות. אני סתם המצאתי.
רקפת נעצרה. הזעם שנדלק בהבעתה לא חדר מבעד לקהות שמילאה את טבריה. הוא התפשט אל יתר איבריה של רקפת, הזעם. ואל מולו, הקהות, שאולי קרנה החוצה, מגופה הקפוא והלאה, ועשתה את החבטות שרקפת תיכננה להפליא בה לחסרות תועלת, או שמשהו אחר, אולי טעתה, ולא זעם הציף את רקפת, אלא עלבון, כי היא לאטה, את מְסְקוֹקָה, אפילו אמא שלי אמרה, מסקוקה לָ'חוֹר.
טבריה הינהנה בהסכמה שקטה.
את שקרנית ואת גנבה, לנעימת קולה נוסף איזה רעד של בכייה, ואני יביא את אבא שלי והוא יכניס אותך לכלא.
אבל אבא שלך בכלל לא גר אצלכם בבית, אמרה טבריה.
אז מה, המשטרה שלו, והיא חייבת לעשות מה שאני אומרת.
טבריה לא ענתה. אני רוצה לדעת למה הוא צועק, חשבה, מה כואב לו.
את… את… חרא.
…
את… את… את יודעת מה את… רקפת נאבקה, וטבריה לא נקפה אצבע. היא עמדה מנגד, חסרת פניות, מנותקת.
את בת זונה, אמרה רקפת בתום גמגום, ואף אחד לא יהיה חבר שלך אף פעם. בת זונה.
אז מה, אמרה טבריה לעצמה, מה אכפת לה. היא בכלל מסבה לשולחן הכבוד, בגזוזטרה העליונה של המלך. הוא זימן את כל הילדים של הממלכה לארוחה חגיגית שמאכליה בושלו ברוטב המיוחד שהמציאה, ובעודה צופה בקהל הילדים המצופף בחצר רחבת הידיים, עם פיתוחי האבן על הקירות, ודלתות העץ המשוקעות זהב, והמזרקות מעולפות המים, מתגלה תופעת הלוואי של הבישול. הבטנים הקטנות שלהם תופחות, והם צועקים בפחד, והבטנים תופחות עוד, והחיות שצמחו בתוכם, וניזונו על האיברים הפנימיים, ריאות, כבד, לבלב, ורידים ועורקים ונימים ונאדיות, והשתרגות שרירים, ושומנים, מגיחות לעולם, חיות חדשות, פרפרים שפנים אנושיים בכנפיהם, אריות שבשרם בדולחי, מבעדו נגלה הלב הולם, סנאים שפרוותם זרועה עיניים, וגולגולתם החשופה מקורננת, והחיות משילות מעליהן את עור הילדים, לבהלתם של המלך ופמלייתו, ונוהרות אל היערות הסובבים את הארמון.
אין עדיין תגובות