1.
נואה

סוף־סוף חגגתי שמונה־עשרה.

עוד זכרתי איך, לפני אחד־עשר חודשים, התחלתי לספור את הימים עד שאהיה בוגרת, מסוגלת לקבל החלטות בעצמי, מסוגלת לעזוב. הרבה דברים השתנו באותם אחד־עשר חודשים, כמובן. כל כך הרבה דברים עד שבקושי יכולתי להאמין. לא רק שהתרגלתי לגור פה, אפילו התקשיתי לדמיין את עצמי גרה במקום אחר. מצאתי את מקומי בבית הספר ובמשפחה אליה הצטרפתי.

כל המכשולים שהייתי צריכה לעבור — לא רק באותם חודשים, אלא מאז שנולדתי —חיזקו אותי, או לפחות כך חשבתי. הרבה דברים קרו, לא הכול היה טוב, אבל הדבר הטוב ביותר שהצלחתי להיאחז בו היה ניקולס. מי היה אי פעם מעלה על דעתו שבסוף אתאהב בו? ובכל זאת, הייתי מאוהבת בו עד כדי כך שליבי כאב. היינו צריכים להכיר זה את זה, להצליח כבני זוג, וזה לא היה פשוט; נדרשו מאיתנו מאמצים יום־יומיים. האישיות שלי התנגשה בשלו לעיתים קרובות. ניק לא היה בן אדם קל, אבל הייתי משוגעת עליו.

זו הסיבה שהייתי עצובה לפני מסיבת יום ההולדת שלי. ניק לא יהיה שם. לא ראיתי אותו כבר שבועיים. בחודשים האחרונים, הוא בילה זמן רב בסן פרנסיסקו. נשארה לו עוד שנה לסיום התואר, והוא ניצל את כל הדלתות שאבא שלו פתח בפניו. ניק שנהג להסתבך בצרות כבר היה זיכרון רחוק. הוא השתנה: התבגר, השתפר, אף שחששתי שמי שהיה פעם עלול לצוף שוב ברגע הכי פחות צפוי.

הסתכלתי על עצמי במראה. אספתי את שערי על קודקודי. הוא נראה יפה, תואם בדיוק לשמלה הלבנה שוויל ואימא שלי קנו לי כמתנת יום הולדת. אימא ממש הגזימה עם תכנון המסיבה. היא טענה שזאת ההזדמנות האחרונה שלה לשחק את תפקיד האימא כי בעוד שבוע אסיים את התיכון, וזמן קצר לאחר מכן אסע לקולג‘. הגשתי המון בקשות, ובסופו של דבר, בחרתי ללמוד באוניברסיטת לוס אנג’לס. עברתי מספיק שינויים ודירות; לא רציתי לעבור לעיר אחרת, וממש לא רציתי לעזוב את ניק. גם הוא למד שם, וגם אם בסופו של דבר יעבור לסן פרנסיסקו לעבוד במשרד עורכי הדין החדש של אביו, לא יכולתי לדאוג מזה עכשיו. יש עוד הרבה זמן עד אז, ולא רציתי להיכנס לדיכאון.

קמתי משולחן האיפור ולפני שלבשתי את השמלה, הסתכלתי על הצלקת שעל בטני. ליטפתי את הסימן, את האזור שלנצח יישאר פגום, ורעדתי. קול הירייה ששמה קץ לחייו של אבי הדהדה בראשי, והייתי צריכה לנשום עמוק כדי לא לאבד שליטה. לא סיפרתי לאיש על הסיוטים שלי או על הפחד העז שעלה בי בכל פעם שחשבתי על מה שקרה, על ליבי, שהאיץ בכל פעם ששמעתי רעשים קרובים מדי. לא רציתי להודות בעובדה שאבא שלי עורר בי שוב טראומה, או בכך שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליו מוטל לידי, מת, או על דמו שניתז על פניי. שמרתי הכול לעצמי. לא רציתי שמישהו ידע שעכשיו הייתי עוד יותר פגומה, על סף טירוף, קורבן לפחדים שהאיש ההוא עורר בי. אימא שלי, מצד שני, הייתה רגועה יותר מאי פעם, כי הפחד שהסתירה נעלם. היא הייתה מאושרת עם בעלה: היא הייתה חופשייה. אבל לי עוד הייתה דרך ארוכה.

‘את עדיין לא לבושה?’ שאל אותו קול שהצחיק אותי כמעט בכל יום.

הסתובבתי אל ג’נה בחיוך ענק. החברה הכי טובה שלי הייתה מהממת כתמיד. היא הסתפרה לא מזמן ועכשיו שערה הגיע לכתפיה. היא ניסתה לשכנע אותי להסתפר גם, אבל ידעתי שניק אוהב את השיער הארוך שלי, אז לא נגעתי בו. הוא כבר הגיע לי כמעט עד המותניים, אבל עדיין אהבתי אותו.

‘כבר אמרתי לך כמה אני אוהבת את התחת המלא חיים שלך?’ היא שאלה וסטרה לתחת שלי כדי להדגיש את דבריה.

‘את משוגעת,’ אמרתי כשלקחתי את השמלה, מעבירה אותה מעל לראשי. ג’נה ניגשה אל הכספת, ממש מתחת למדף הנעליים. לא היה לי את הקוד שלה, מעולם לא השתמשתי בה, אבל ברגע שג’נה גילתה על קיומה, היא התחילה להשתמש בה בעצמה והחביאה בה כל מיני דברים.

צחקקתי כשהיא הוציאה בקבוק שמפניה ושתי כוסות.

‘בואי נרים כוסית, לחיי הבגירה הטרייה שלנו,’ היא אמרה ממלאת את הכוסות ומושיטה לי אחת. חייכתי. אם אימא תראה אותי, היא תהרוג אותי, אבל לעזאזל. זה היה יום ההולדת שלי; מגיע לי לחגוג, נכון?

‘לחיינו,’ הוספתי.

השקנו כוסות והרמנו אותן לשפתינו. השמפניה הייתה מעולה. ואיך לא? הבקבוק הזה עלה יותר משלוש מאות דולר. אבל ג׳נה הייתה כזאת. עשתה הכול בגדול, הייתה רגילה למותרות ומעולם לא הייתה צריכה לבקש דבר.

‘השמלה מדהימה,’ היא אמרה ונעצה מבט.

חייכתי והעפתי בעצמי מבט נוסף. היא באמת הייתה יפה: לבנה, צמודה, שרוולי תחרה עדינים המגיעים עד למפרקי הידיים שלי וחושפים עור דרך פתחיהם הגיאומטריים. גם הנעליים שלי היו מרהיבות, עקבים גבוהים כל כך שהייתי גבוהה כמעט כמו ג’נה, שלבשה לכבוד האירוע שמלה בגוון בורגונדי עם חצאית שכבות.

‘יש למטה המון אנשים,’ היא אמרה, מניחה את הכוס שלה ליד שלי. אני מניחה שהיא לא מיהרה לשום מקום. אבל אני הייתי צריכה משקה, אז הרמתי שוב את הכוס שלי וגמעתי אותה בלגימה, מרגישה את הבועות מתפוצצות בגרוני.

‘מה את אומרת!’ אמרתי כדי להסוות את הלחץ שלי. לפתע, היה לי קשה לנשום. השמלה הייתה צמודה מדי; לריאות שלי לא היה מקום להתרחב.

ג’נה הסתכלה עליי בחיוך זחוח.

‘מה כל כך מצחיק?’ שאלתי בקנאה. מה לא הייתי נותנת כדי לא להיות במרכז תשומת הלב.

‘כלום, אני פשוט יודעת כמה את שונאת דברים כאלה. קחי את זה בקלות. אני פה ואדאג שנעשה את זה כמו שצריך.’

היא נישקה אותי על לחיי וחייכתי אליה, אסירת תודה. החבר שלי אומנם מפספס את יום ההולדת שלי, אבל לפחות החברה הכי טובה שלי נמצאת לצידי.

‘שנלך?’ היא שאלה, מעבירה יד על שמלתה.

‘אני מניחה שאין לנו ברירה!’

***

החצר האחורית נראתה שונה לגמרי. אימא הלכה עד הסוף, שכרה אוהל לבן מלא בשולחנות ורודים עגולים, כיסאות מיוחדים ובלונים. המלצרים לבשו ז’קטים מחויטים ועניבות פרפר. בצד הרחוק היה בר וכמה שולחנות ארוכים עליהם מגשים שנשאו כל סוג אוכל שאפשר לדמיין. הפאר הזה ממש לא התאים לי, אבל ידעתי שאימא שלי תמיד רצתה לערוך לי מסיבה כזאת. היא נהגה להתבדח על הרגע בו אהיה בת שמונה־עשרה ואלך ללמוד בקולג’, ודיברנו על המסיבה שהיינו עושות אילו היינו זוכות בלוטו… ועשינו את זה! והיא ממש הגזימה.

כשיצאתי, כולם צעקו יחד ‘יום הולדת שמח.’ אני מניחה שניסו להפתיע אותי. אימא שלי ניגשה אליי וחיבקה אותי חזק.

‘יום הולדת שמח, נואה,’ היא אמרה, וכשחיבקתי אותה אליי, הופתעתי לראות כמה אנשים נעמדו מאחוריה. לא רק שכל חבריי מבית הספר היו שם, וכל ההורים שאימא התיידדה איתם, היו שם אפילו שכנים וחברים של ויליאם. נבוכה, התחלתי לסרוק את הגן במבטי, בלי משים, מחפשת את ניקולס, האדם היחיד שעשוי היה להרגיע אותי. אבל לא היה לו כל זכר… כבר ידעתי: הוא לא יבוא, כמובן, הוא היה בעיר אחרת ואראה אותו רק בעוד שבוע, בטקס סיום הלימודים — ובכל זאת… חלק קטן ממני קיווה עדיין שאמצא אותו מפלס דרך בין כל האנשים.

כמעט שעה עברה עד שסיימתי להגיד שלום לכולם, ואחר כך ג’נה באה וגררה אותי לבר — לאזור המיוחד שנתחם בשביל כל מי שעדיין לא מלאו לו עשרים ואחת.

‘יש שם קוקטייל שהכינו במיוחד בשבילך,’ היא אמרה ופרצה בצחוק.

‘אימא שלי איבדה את הצפון,’ אמרתי כשהברמן הגיש לי את המשקה. הוא חייך. היה לי ברור שהוא בקושי מצליח לרסן את צחוקו. נהדר. הוא בטח חשב שאני העשירה הטיפוסית.

נדהמתי כשראיתי את המשקה. הוא היה בצבע ורוד עז, מוגש בכוס מרטיני ששפתה עוטרה בסוכר בצבעי הקשת ובפרוסת תות מכל צד. מסביב לרגל נקשר סרט שהמספר 18 נרקם עליו בפנינים לבנות קטנטנות.

‘חסר לו משהו,’ אמרה ג’נה ואז הוציאה בקבוק ומזגה את תוכנו לכוסות שלנו. אצטרך להיזהר אם אני לא רוצה להיות שיכורה לגמרי לפני חצות.

הדי ג׳יי היה טוב, המוזיקה הייתה מגוונת והחברים שלי רקדו כאחוזי טירוף. המסיבה הייתה הצלחה, ללא ספק.

ג’נה גררה אותי לרקוד איתה והתחלנו לקפוץ לכל עבר כמו שתי אידיוטיות. החום הרג אותי: הקיץ היה ממש מעבר לפינה, אפשר היה להרגיש את זה.

ליון עמד בקצה רחבת הריקודים וצפה בנו, נשען על עמוד והתבונן בג’נה מנענעת את התחת שלה בטירוף. אני צחקתי והשארתי אותה שם עם שאר האנשים. הייתי מותשת.

‘משועמם, ליון?’ שאלתי אותו.

הוא חייך, אבל נראה קצת מודאג ולא הסתכל עליי.

‘כן, יום הולדת שמח,’ הוא אמר, כאילו לא שמע מה אמרתי. זה היה מוזר, לראות אותו שם בלי ניק. ליון לא היה חבר של הרבה אנשים בשכבה שלי: הוא וניק היו מבוגרים מג’נה וממני בחמש שנים והבדל הגילים היה ניכר. הילדים בשכבה שלי לא היו בוגרים במיוחד, ובני הזוג שלנו מעולם לא אהבו להסתובב איתם.

‘תודה,’ אמרתי. ‘שמעת מניק?’ הרגשתי את בטני מתכווצת. הוא עדיין לא התקשר ולא שלח הודעה.

‘הוא אמר לי אתמול שהוא טובע בעבודה. במשרד בקושי נותנים לו זמן לאכול ארוחת צוהריים. אבל הוא בכל זאת מצא זמן להגיד לי להשגיח עלייך.’

‘לי נראה שאתה משגיח על מישהי אחרת,’ אמרתי כששמתי לב שהוא עוד בוהה בג’נה. היא הסתובבה וחייכה אל שנינו, נראית מאושרת באמת. היא אהבה את ליון, הייתה מאוהבת בו, לא הצליחה להפסיק לדבר עליו בלילות, כשישנה אצלי: על איזה מזל שהיה לנו שהיינו עם שני בחורים שהיו חברים טובים ביניהם. ידעתי שג’נה לא מסוגלת להתאהב באף אחד אחר, שמחתי לדעת שליון הרגיש אותו דבר כלפיה. לא נמאס לי ממנה אף פעם; היא הייתה חברת אמת ואהבתי אותה. היא תמיד הייתה שם בשבילי כשנזקקתי לה, עוזרת לי להבין מהי חברה אמיתית. היא לא הייתה קנאית, מניפולטיבית או מלאת טינה כמו שבת’ הייתה כשגרתי בקנדה, והיא לא הייתה מסוגלת לפגוע בי, לפחות לא בכוונה.

היא התקרבה אלינו ונתנה לליון נשיקה קולנית. הוא הרים אותה ואני הסבתי את מבטי בייאוש. התגעגעתי לניק; רציתי שיהיה פה, הייתי זקוקה לו. הסתכלתי שוב על הטלפון שלי. כלום. אף שיחה שלא נענתה, אף הודעה, אף אימייל. זה התחיל לעצבן אותי. הוא היה צריך רק כמה שניות כדי לכתוב, זה הכול. מה לעזאזל עובר עליו?

ניגשתי אל הבר של בני העשרים ואחת ומעלה. הקהל שם הידלדל והבחור שהגיש לי את משקה יום ההולדת שלי עבד שם עם בחורה צעירה. התיישבתי וניסיתי לחשוב על אסטרטגיה, מקווה שאצליח לפלרטט איתו ולקבל משקה אמיתי.

‘יש סיכוי שתוכל להכין לי משהו לא ורוד וקצת חזק יותר?’ שאלתי, מצפה שיגיד לי לעוף משם. אבל להפתעתי, הוא הסתכל סביב וכשראה שאיש לא מסתכל עלינו, מילא שוט בנוזל שקוף.

‘טקילה?’ שאלתי.

‘אם מישהו שואל אותך, לא קיבלת את זה ממני,’ אמר והסיט את מבטו.

צחקתי והורדתי הכול. הנוזל שרף את גרוני, אבל הוא היה טוב.

כשהסתובבתי, ראיתי את ג’נה גוררת את ליון לפינה חשוכה. זה דיכא אותי, לראות את כל החברים שלי מתחבקים ומתנשקים.

לעזאזל איתך, ניקולס לסטר, למה אני לא יכולה להוציא אותך מהראש שלי אפילו לשנייה אחת ביום?

‘עוד אחד?’ הברמן שאל. ידעתי שאני מגזימה, אבל זאת המסיבה שלי. ואשתה אם ארצה, נכון?

בדיוק כשעמדתי להוריד את הכוסית, יד הופיעה כמו משום מקום וחטפה לי אותה.

‘נראה לי ששתית מספיק.’

הקול הזה.

הרמתי את מבטי, והוא היה שם: ניק. ניק בחולצת כפתורים ומכנסיים מחויטים, קווצות משערו הכהה מתחילות לצאת ממקומן, והוא קורן מהתרגשות עצורה, מאושר.

‘או מיי גאד!’ צעקתי וידיי התרוממו אל פי. חיוך הופיע על פניו. החיוך שלי, זה ששמר רק בשבילי. זינקתי לתוך זרועותיו.

‘הגעת!’ צעקתי, מצמידה את לחיי אל לחיו, מוחצת אותו, מריחה אותו, מרגישה שלמה שוב. הוא חיבק אותי חזרה. סוף־סוף יכולתי לנשום. הוא הגיע. תודה לאל! הוא היה פה איתי.

‘התגעגעתי אלייך, נמש,’ הוא לחש באוזני ואז משך את ראשי לאחור ונישק אותי על השפתיים.

הרגשתי את קצות עצביי מתעוררים. עברו ארבעה־עשר ימים מאז הרגשתי את שפתיו על שפתיי, את ידיו על גופי.

הוא דחף אותי לאחור והעביר עליי מבט.

‘את מהממת,’ הוא אמר בקול צרוד ואז אחז במותניי ומשך אותי אליו.

‘מה אתה עושה פה?’ שאלתי, מנסה לעצור את עצמי מלנשק אותו שוב. ידעתי שאנחנו חייבים לרסן את עצמנו: היו אנשים בכל מקום, ההורים שלנו היו שם ונוכחותם הלחיצה אותי.

‘לא הייתה לי שום כוונה לפספס את יום ההולדת שלך,’ הוא אמר. יכולתי להרגיש את החשמל בינינו. מעולם לא היינו בנפרד לתקופה כל כך ארוכה, לפחות לא מאז שהתחלנו לצאת, וכבר הייתי רגילה שהוא היה כולו שלי מדי יום.

‘איך הצלחת להתחמק מהעבודה?’ שאלתי, לא רוצה לשחרר אותו.

‘אל תשאלי,’ ענה ונישק את ראשי. עצמתי את עיניי באקסטזה, מריחה את הבושם שלו.

‘מסיבה מקסימה.’ הוא צחק.

זעפתי לעברו. ‘זה לא היה הרעיון שלי.’

‘אני יודע,’ הוא הרגיע אותי.

הרגשתי את ליבי עולה על גדותיו משמחה ומהקלה. כמה התגעגעתי לחיוך שלו.

‘רוצה לנסות את הנואה ספיישל?’ שאלתי וקרצתי אל הברמן, שמייד ניגש לעבודה.

‘יש לך קוקטייל משלך, נמש?’ הוא שאל והרים גבה כשראה את הנוזל הוורוד עם קישוט התות. הבעת פניו הייתה קורעת. ‘אני מניח שאני חייב לנסות…’

המסכן שתה את הכוס כולה בלי להתלונן, אף שהיה למשקה טעם של סוכריות גומי מומסות.

חייכתי מאוזן לאוזן והוא לא היה יכול שלא לחייך גם כן. ידו נשלחה ומשכה אותי אליו והוא קירב את שפתיו אל אוזני, מלטף את העור הרגיש, די היה במגע המרפרף הזה כדי שארגיש כאילו אני עומדת למות.

‘אני צריך להיות בתוכך,’ הוא אמר.

רגליי רעדו. ‘אנחנו לא יכולים. לא פה,’ לחשתי, מנסה לרסן את עצביי.

‘את סומכת עליי?’ הוא שאל.

מה זאת השאלה המטופשת הזאת? אין אדם שאני סומכת עליו יותר.

הוא קרא את התגובה בעיניי וחייך.

‘חכי לי מאחורי ביתן הבריכה,’ אמר, נושק לשפתיי בחטף. אחזתי בזרועו כשהסתובב.

‘אתה לא בא?’ שאלתי.

‘כל הרעיון הוא שאף אחד לא יבין מה אנחנו עושים, בייב,’ הוא אמר וניגש להגיד שלום לשאר האורחים, כל כולו נוטף ביטחון עצמי. הסתכלתי עליו לכמה שניות, מרגישה את הפרפרים זזים בבטני. לא רציתי להודות שפחדתי ללכת לשם לבד, להתרחק מכל האנשים, לצעוד לתוך החשכה.

הרמתי את השוט שהיה על הבר ושתיתי אותו, מנסה להשתלט על הנשימה שלי. המשקה הצליח להרגיע אותי לכמה שניות. נשמתי נשימה עמוקה והלכתי לכיוון הבריכה, חלפתי על פני האוהל בתוכו כולם רקדו ונהנו. צעדתי על שפת המים, מנסה לא ליפול פנימה, ולבסוף הגעתי אל הביתן הקטן מאחור. מצידו השני היו עצים, ורחוק יותר מאחוריהם, אפשר היה לשמוע את הים, גליו נשברים אל הצוק. נשענתי על אחד הקירות, מנסה לשמור על קור רוחי כששמעתי את האורחים מפטפטים.

עצמתי את עיניי רק לרגע לפני ששמעתי אותו מגיע. שפתיו כיסו את שפתיי כל כך מהר, ולא הספקתי להגיד מילה. פקחתי את עיניי. הוא עמד מולי, מסתכל עליי. עיניו אמרו הכול.

‘אין לך מושג כמה התגעגעתי לזה,’ אמר כשאחז בעורפי ונישק אותי ברוך.

התמוססתי בזרועותיו.

‘כבר מתּי לגעת בך,’ הוא המשיך, מחזיק במותניי, כובש את אפו באיטיות בצווארי. כרכתי את אצבעותיי מאחורי ראשו ומשכתי אותו בחזרה אל שפתיי. התנשקנו בלהט, מחממים זה את זה כמו אש, הלשונות שלנו משתלבות וגופו נצמד לגופי. רציתי לגעת בו, רציתי להרגיש את עורו תחת אצבעותיי.

‘התגעגעת אליי, נמש?’ הוא שאל, מלטף את לחיי ומביט בי כאילו אני הייתי המתנה שלו, ולא להפך.

ניסיתי להגיד כן, אבל נשימותיי היו כה קצרות ולא הצלחתי לבטא מילה פרט לאנחה שהלכה והתגברה כשהצמיד את שפתיו לצווארי.

‘לא אעזוב אותך שוב,’ הוא אמר.

צחקתי צחוק עצוב. ‘זה לא תלוי בך.’

‘אקח אותך איתי, לא משנה לאן איאלץ ללכת…’

‘זה נשמע רומנטי,’ אמרתי ונישקתי את לסתו.

הוא אחז בפניי בין כפות ידיו. ‘אני רציני. אני מכור אלייך.’

ניסיתי לצחוק שוב אבל הוא השתיק אותי בנשיקה מלאה בתשוקה עצורה.

‘אני רוצה להוציא אותך מהשמלה הדפוקה הזאת.’ הוא נהם, מרים אותה אל מעל למותניי. כשהסתכל על עורי השזוף, ראיתי בעיניו את התשוקה שקבר עד עכשיו, זו שניזונה מהמרחק והזמן שהפרידו בינינו.

‘אני רוצה לעשות איתך אהבה כל הלילה,’ אמר, ידיו גולשות מתחת לגומי של התחתונים שלי ומעבירות בי רעד.

‘או שאת רוצה לחכות?’ שאל. ‘הייתי לוקח אותך לדירה, אבל נראה לי שאנשים ישימו לב שנעלמת.’

‘אתה לא טועה…’ אמרתי ונשכתי את שפתי. מעולם לא הייתי איתו במצב כזה, אבל גם לא רציתי לחכות. ניק דחף אותי לקיר, מצמיד בלהט את גופו לגופי.

‘נעשה את זה חפוז. אף אחד לא ישים לב,’ הוא לחש באוזני.

הנהנתי, והוא משך בתחתוניי עד שנפלו על הקרקע.

הרמתי את האצבעות אל העניבה שלו ומשכתי בה עד שהשתחררה.

‘אני רוצה לראות אותך,’ אמרתי.

הוא חייך ונשק על קצה אפי, אחז בידיי והרים אותן מעל לראשו.

עמדתי בלי לזוז, מתבוננת בו פותח את כפתורי מכנסיו. כעבור שנייה, הוא ריתק אותי אל הקיר. הבעת פניו הייתה עדינה, אישוניו היו מורחבים, שידרו לי מיליון מסרים שונים כשהוא הכין אותי להרגיש אותו בתוכי. ואז הוא חדר אליי. התחלתי לקחת גלולות לפני כמה חודשים ושמחתי שבאמת יכולתי להרגיש אותו בלי שיהיה בינינו מחסום כלשהו. גנחתי והוא כיסה את פי בכף ידו.

‘אל תרעישי,’ הוא הזהיר אותי.

הנהנתי, מתוחה כמו קפיץ. בהתחלה הוא זז לאט, ופתאום התחיל להגביר קצב. בכל תנועה שלו, העונג התעצם בתוכי, הוא הסיר את ידו מפי ונגע בי בנקודה שהכי נזקקה למגעו.

‘ניק…’

‘חכי…’ הוא אמר, אחז בירכיי והרים אותי. עצמתי את עיניי, מנסה להחזיק את עצמי. ‘בואי נגמור יחד…’ הוא לחש באוזני.

הוא נשך את שפתי התחתונה וגל האורגזמה טיפס אל השיא. לא יכולתי לרסן את עצמי יותר. גנחתי והוא כיסה את פי בפיו. הרגשתי אותו דרוך ונוהם, מלווה אותי במסעי אל עונג אין־סופי.

נשענתי לאחור, מנסה להשתלט על נשימתי. ניק עוד אחז בי.

‘אני אוהבת אותך, ניק,’ אמרתי כשמבטו פגש במבטי.

‘את ואני לא נועדנו להיות בנפרד,’ הוא ענה.