את כותבת?

'עצוב זה העולם'

הוא יושב בחדר האוכל של המחלקה השיקומית בה אושפז שנית, הפעם בשל אירוע מוחי גדול שעבר. השולחנות מכוסים במפות פלסטיק משובצות בצבע כחול־לבן. לחדר חלון גדול עם וילונות בהירים וממנו רואים גג של בניין, שביל אפרפר והרי ירושלים עומדים איתן באופק. הוא יושב על כיסא גלגלים אדום, תמיד אהב אדום. אני נזכרת בגרביים האדומות שלו וגם בפליז האדום אותו הוא כל כך אוהב וגם בסוודר האדום שקנה לי בילדותי מהחנות הגדולה 'לוי' שהייתה בבניין העמודים ברחוב יפו. איך הגיע והחבילה הארוזה בידו ועל פניו חיוך ענק, ואיך נתן לי אותה בשמחה ובהתרגשות, 'זה סוודר שהוצג בוויטרינה,' אמר. רק ראיתי את צבעו וכבר לא רציתי אותו. כילדה חשבתי שאדום משקף מזרחיות, לא רציתי להיות צבועה בשום צבע, רציתי להיראות צברית בת הארץ, מחשבה בה לא שיתפתי את הוריי וגם לא אף אחד אחר. עכשיו התקרבתי אליו, כופפתי ראשי לגובה פניו וחייכתי, תוך שאני מביטה ישר אל תוך עיניו, רציתי לשנות את מבע פניו מרציני וסגור לפתוח, זה קרה. הוא הביט בי חזרה, זיק ניצת בעיניו וחיוך התפשט על פניו. ליטפתי את גבו. המון עצב בגב שלו. אני נזכרת שאמר פעמים רבות, 'רציתי להביא מעט ילדים לעולם כדי שאוכל לגדל אותם כמו שצריך, לעודד אותם ללמוד כמה שיותר, לממן את הלימודים וגם לעזור להם לקנות דירה כשיתבגרו.' וגם אמר, 'הלוואי ויכולתי ללמוד יותר, חבל שלא היו לי המזל והאפשרויות, זה הדבר שהכי מצער אותי בחיים.' גם אמא אמרה זאת בכל הזדמנות. ידענו, לימודים הם לא זכות או בחירה אלא חובה קדושה.

הוא לבוש בפיג'מה של המוסד בצבע תכלת, גופו כפוף מעט קדימה והוא שקוע בתוך עצמו. מאוד מבולבל ושקט, שונה. שמו לו טיטולים, מקווה שזה זמני. עצוב לי לראותו כך. אני מורידה מסך על הרגשות, גם הוא הוריד מסך על רגשותיו. מתנהג כאילו לא קרה דבר. לא מתלונן, אפילו נשמע אופטימי. רוב הזמן הוא שוכב על הגב, מאזין למוזיקה ועיניו בוהות.

שני אחיי ואני מבקרים את אבא יום־יום. מחלקים את היום למשמרות, לא משאירים אותו לבד. החיים הופכים דחוסים. גופי מגיב ללחץ, אני מתעוררת מוקדם מאוד, כאילו הנפש מסדרת לעצמה כמה שעות שקט לפני הריצות והעומס.

ברקע נשמעים קולות של אנשים מסביב וכאלה הבוקעים מהטלוויזיה. לידו סביב השולחן הצדדי, זה שסמוך לחלון, יושב חולה אחר, אדם מבוגר מזוקן עם כיפה לראשו. 'אוהו,' הוא אומר, 'אז הוא כן יודע לדבר, כי קודם לפני שבאת הוא ישב עם פנים ברצפה ולא הוציא הגה מהפה.' לאחר שסיים להגיד את דברו הוא מכופף גופו לכיוון השולחן, מניח את ראשו עליו ושוקע, נפרד ונבדל מהאחרים, כמו ילד קטן הוא חושב שאם הוא אינו רואה מה שקורה סביבו גם האחרים לא רואים אותו.

אבא יושב רגוע ונינוח, הוא מספר על יומו בקיצור, על האוכל ועל הפיזיותרפיה, לא מקטר ולא מתמרמר, אפילו לא מעט. לא מדבר על המחלה, על המגבלות ועל הכאבים. האוכל הגיע. זו שעתו הטובה, הוא אוהב לאכול. הוא מתמסר כולו לאכילה, אוכל לאט, בעדינות, בריכוז וביסודיות, וכשטעים לו הוא מציע לי לטעום. הוא מסיים כל מה שנתנו לו בצלחת, כמו תמיד. גם אותנו לימד לא להשאיר אוכל בצלחת, 'תחשבו על הילדים המסכנים שמתים ברעב בבּיַאפרָה ותגידו תודה שלכם יש אוכל ותאכלו,' היה אומר. גם היום אני עדיין מתקשה להשאיר אוכל בצלחת. אני נזכרת כמה אהב את הסרט 'הסעודה הגדולה' בכיכובו של השחקן הצרפתי לואי דה־פינס, הוא ראה אותו מספר פעמים ותמיד התגלגל מצחוק. בימים אלה הוא ממעט לדבר וגם ממעט לצחוק. ריח טוב נודף ממנו, כיף שהוא נקי ומטופח. הרחצה כאן מצוינת וכוללת גם את הפנים והשיער, טובה מזו שהייתה לאחרונה בבית.

אני מתבוננת על פניו, על עיניו, על גבותיו העבות הגזורות, הוא אוהב מאוד לגזור שיער, אוזניו הקטנות צמודות לראשו, שערו חלק ולבן ויש לו הרבה שיער יחסית לגילו המבוגר. שפתיו עבות, הן לא הפכו דקות עם הזמן, אלא שעתה השפה העליונה עולה מעט על השפה התחתונה. אני יודעת, יש אור ויש חושך ועכשיו די חשוך לי. מרגישה לחוצה וקפוצה, כנראה בגלל שאני חושבת על המוות, תופעה אפופה במסתוריות שאני בונה סביבה חומות של פחד. הפרֵדה פוגשת אותנו לאט לאט אבל בטוח: אובדן הניידות, אובדן הצלילות, אובדן העצמאות, אובדן העשייה, אובדן הבריאות, צעדה איטית וממושכת שמובילה לסיום הבלתי נמנע.

אבא חי את ההווה, לא מדבר על העבר, לא מדבר על העתיד. גם הוא כמו אמא היה יתום, הוא איבד את אביו בהיותו ילד, גם הוא חווה חוויות מאתגרות בילדותו, אך השאיר אותן רחוק מאחור והתמקד בחוויות ההווה. הוא הפנים שהוא יכול לסמוך רק על עצמו ונדר שלעולם לא יחווה את חוויות הרעב שחווה בילדותו, לא הוא ולא ילדיו. עכשיו הוא בשליטה ויהיה בסדר. הפעם בית החולים 'הרצוג' נראה לי יותר ידידותי. מתרגלים לכל דבר. מתסכל, רק החל להתאושש מניתוח החלפת מפרק הברך שהיה לפני כמה חודשים, והנה רגליו שוב בוגדות בו, ולא רק הן. הוא לא מעלה את הנושא, הוא גם לא מצהיר בפה מלא שישוב ללכת ויהי מה, כמו קודם. עכשיו הוא שקט ומכונס. מעניין מה עובר לו בראש, האם הוא נכנע?

'שמת לב מה קורה עם אמא בזמן האחרון?' שאלתי.

'לא, מה קורה?'

'שיש לה בעיות בזיכרון, שהיא שוכחת.'

'אה כן, היא באמת לא זוכרת לפעמים,' הוא עונה בקול נמוך ובלקוניות כשעל פניו חיוך מאולץ.

'כשתחזור הביתה תעזור לה, בסדר? אל תגיד לה שהיא שוכחת, רק תזכיר לה דברים בעדינות, בסדר?'

'בסדר.'

'בוא נדבר איתה בשיחת וידיאו בוואטסאפ.'

'שמואל,' היא אומרת בשמחה,

'אני כל הזמן חושבת עליך, מה שלומך?

אתה לא מתגעגע? תגיד משהו!

אתה שומע אותי?

השארת אותי פה לבד, מתי תחזור?'

'בקרוב.'

'איך אתה מרגיש בראש?'

'בסדר.'

'אתה מתגעגע אליי? אני אוהבת אותך.'

'אני אוהב אותך.'

האינטימיות הזאת ביניהם מחממת את הלב. זוג יונים לעת זקנה.

סוף־סוף אחרי כמה דחיות של הרווחה ניתן לנו אישור להעסקת עובד זר. עובדת זרה הודית בשם אַנְסי התחילה לעבוד בבית הוריי, הנוכחות שלה מרגיעה את כולם ומורידה את מפלס הלחץ.

עצוב לי לראות את חוסר האונים שלו כשהוא לא מצליח לקום מהמיטה וכמעט נופל, אך מנגד מעודד לראות איך הוא לא מוותר לעצמו ומנסה שוב ושוב מבלי להתלונן, כמו ילד קטן שמנסה לצעוד את צעדיו הראשונים, נופל וקם נופל וקם. הוא לא מתווכח עם המציאות, יש לו כוח רצון אדיר. גישה זו שלו מקרינה גם עלינו. אנחנו לא לחוצים, סומכים עליו ומאמינים כמוהו שהוא ייצא מזה. את הגישה הזאת הוא למד מאמו, 'ממה', סבתי האהובה ז'ל, שהייתה אשת סודי וגם שרדנית מהמעלה הראשונה.

היום הבאתי את אמא אלינו הביתה, מחר אקח אותה איתי אליו. היא לא מרגישה חופשייה בשום מקום וגם לא בביתנו, כל הזמן חשה שהיא מפריעה. הולכת על ביצים. הבוקר עמדה ליד דלת המרפסת והתפללה. היא קראה את תפילת השחר ושיננה מנטרות שונות, בעיקר כאלה של ראיית הטוב, באדיקות ובכוונה שנראית לעין. היה לי מרגש לראותה כך, משסיימה להתפלל ירדה לקומה התחתונה של הבית.

'אמא, לאן את הולכת?' אני שואלת.

'לחדר לשים את הדברים.' היא לא זוכרת איפה ישנה ואיפה החדר. זה מצית בי נורת אזהרה, מה לעזאזל קורה איתה?

יצאנו לחצר בית החולים. רוח נעימה נושבת בחוץ, גוונים של ירוק, דשא, שיחים ועצים מקדמים את פנינו. הכנתי לכולנו שתייה חמה ואני מגישה עם עוגיות קוואקר טעימות ובריאות מהבית. חיברתי את הרמקול הקטן לטלפון הנייד ואני משמיעה מוזיקה, אמא מיד מגיבה ומתחילה לזמזם את המילים ולשיר, כעבור רגע אבא מצטרף אליה. חיוכים מתפשטים מהפָּנִים פנימה אל הגוף והנשמה וזורעים רוגע ואושר בכולנו. נזכרתי בריטואל הקבוע שהיה בביתנו בשבת בבוקר כשהיינו ילדים. אבא היה פותח בחגיגיות את הפטיפון 'פיליפס' שלנו, ושם תקליטים של שאנסוניירים צרפתים, ז'אק ברל, שארל אזנבור, אדית פיאף, אנריקו מסיאס, דלידה, ז'ורז' ברסנס, איב מונטאן ואחרים. ברגע שהתחילה המוזיקה אבא ואמא פצחו בשירה. לפעמים גם רקדו. כל הבית התמלא בזה. כל פעם שאני שומעת שירים אלו, חום ומתיקות זורמים בי.

אני מתבוננת בהם שרים ועיניי משום מה נמשכות ונתקעות באמותיו, הן זרועות בכתמי גיל ושמש ונגעי עור בכל מיני צורות וגוונים, חלקם שטוחים חלקם בולטים, למקצתם גבולות לא ברורים ואין בהם סימטריה. נראה מלחיץ. צריך לקחת אותו לרופא עור, אני מציינת בליבי. במקום ליהנות מהרגע את מחפשת לעצמך דאגות, לוחש לי קול קטן.

הוא מחייך, יש לו חיוך של שחקן קולנוע מאז התקין בפיו שתלים לבנים מבהיקים. גם אמא מחייכת חיוך רחב עם שיניה המקוריות. כשהיא מחייכת העיניים מצטמצמות והופכות לשני חריצים מעט מלוכסנים, פניה נראות צעירות יותר ואור נשפך עליהן. גם היום היא יפה. כשאנחנו נפרדים אבא אומר לנו כמה פעמים ברצף, 'תודה, תודה, תודה.'

יום שישי, אל המקום מתקבצים עוד ועוד אנשים שרוצים לעשות מצוות, איש דתי חובש מגבעת מגיע עם קופסת צדקה ללא מכסה ובתוכה מטבעות, הוא עובר מחולה לחולה מוציא מטבע ונותן לחולה להכניסו לקופסה כאילו הוא זה שתרם, החולים ברובם משתפים פעולה ושמחים 'לתרום', מה שגורם למתנדב לזרוח משמחה. מוזר. 'יותר מאשר העגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק.'

אדם שומר מצוות נוסף עם זקן לבן ארוך ופרוע, בידו האחת גיטרה ומגבר בידו השנייה, מתיישב במרכז חדר האוכל ושר שירי שבת. השירה משנה את האנרגיות במקום. משהו טוב מתפשט באוויר. בזמן שהוא שר ניגשת אליו אישה ומבקשת שישיר גם בחדרים.

אישה וגבר, זוג, חולקים עמנו את השולחן ומתפתחת איתם שיחה. הוא בן שבעים וארבע וכבר אחרי שלושה אירועי שבץ מוחי. הוא היה חשב משכורת ומאמן כדורגל שיצא לפנסיה בגיל שישים. את האירוע הראשון קיבל בגיל שבעים ואחת. אשתו שומרת מצוות והגיעה כדי להישאר איתו בשבת, שחרחורת, נמוכה וכפופה. 'כמה סובלים בזקנה, זה לא צריך להיות כך, צריך שבסוף יהיה טוב,' היא אומרת. 'צריך, צריך', כמה הרבה משתמשים במילה הזאת, מי קובע מה צריך ומה לא?

האחות מעדכנת שאבא אמור להשתחרר בעוד שבוע. איך נסתדר? הוא הרי יחזור סיעודי לגמרי. המטפלת לא תוכל לטפל גם בו, להרים אותו, לרחוץ אותו, להחליף לו, עליי להגיש טפסים לאישור עבודה של עובד זר עבורו, המון ניירת, וגם לחפש בדחיפות מטפל גבר.

הגעתי לבקר את אמא בביתה, אנסי המטפלת יצאה להתאוורר. אנחנו עומדות יחד במטבח ועסוקות בקילוף וחיתוך של ירקות, עובדות בשקט, כל אחת שקועה במחשבותיה. לפתע קול של שיעול חורק עם צליל מוזר מקפיץ אותי, אני רואה את אמא מכופפת כולה קדימה, משתעלת או יותר נכון מנסה לנשום ולא מצליחה, אחרי שנייה אני מבינה שהיא למעשה נחנקת, היא נראית מבוהלת, עיניה כמעט יוצאות מחוריהן, מהר מאוד זה הופך לקוצר נשימה מטורף, מראה זה מזכיר לי את מותו של סבא, אביה, אצלו זה לא נגמר טוב. אני נבהלת עד היסטריה, דופקת לה על הגב בחוזקה, כנראה שזה לא טוב, אני רואה את הסוף, צורחת, למזלי באותה דקה נכנסת השכנה, אני מבקשת שתזמין אמבולנס, אני לא הצלחתי לעשות זאת, הייתי צמודה אליה ולא עלה על דעתי לעזוב אותה לשנייה.

פתאום ירד שקט על המקום, היא מתאזנת וחוזרת לנשום, 'כמעט הלכתי,' היא אומרת.

אני עונה, 'מאוד נבהלתי.'

אני פוחדת שיהיה לה שוב אירוע כזה, מכינה רשימת טלפונים לחירום ותולה על המקרר. יותר מאוחר מתַרגלת עם אנסי לחצן מצוקה. אמא אומרת, 'תודה, שיחזור אלייך בבריאות ושמחה.'

הבנתי שלא הכול תלוי בי וגם שהסוף בלתי נמנע וגם שקשה לי עם הסוף. אני יוצאת משם רותחת, הלחץ כאילו מסרב להתפרק. פוגשת בדרך חברה, לא מסוגלת להוציא הגה מהפה.

שבת, הלכתי לבקרו בבית החולים, כשנישקתי את פניו חשתי שהוא מאוד חם, הרופא בדק אותו ואמר שלצערו אין ברירה ועלינו להתפנות מיד למיון. באמבולנס הוא קרא בשמה של אמו, לא חשדתי בדבר. נשימותיו היו כבדות ומדי פעם השתעל. הכתובת הייתה על הקיר, לא ראיתי. ליבי לא ניבא לי שחורות, האמנתי שיקבל אנטיביוטיקה בשל הדלקת שאובחנה ויחלים. עם אמא, כל דבר קטן כגדול מצית בתוכי כתובת מהבהבת שמתריעה על סכנה, כתובת שמכניסה אותי לחרדות.

עדיין מהדהדת בתוכי האמירה שלו אליי במיון, הוא שכב במיטה סובל מכאבים, הביט בי בעיניים רכות קצת אדומות ובחיוך המיליון דולר שלו ואמר שלוש פעמים:

Je t'adore

Je t'adore

Je t'adore

(אני מאוד אוהב אותך)

בכל פעם שאמר את המשפט הזה, קולו היה קצת יותר גבוה וגם קצת יותר רגשני, בפעם השלישית זאת הייתה כמעט צעקה. עכשיו אני מבינה שזאת הייתה הפרֵדה שלו ממני. הוא גם אמר בצרפתית עסיסית, 'בית חולים זה חרא, l'hôpital c'est de la merde,' אלו היו המילים הכמעט אחרונות ואותן אני זוכרת. הוא לא אהב תרופות ונמנע מהן ככל יכולתו וכנראה צדק, שכן נראה לי שהאנטיביוטיקה החזקה שקיבל לווריד היא זאת שהכריעה אותו.

ביום ראשון אחר הצהריים הוא נפטר. לא הייתי לידו במותו. הייתי אמורה להיות בשעה זאת במשמרת אצלו אך החלפתי. לא יודעת אם לשמוח או להצטער על כך. נדמה לי שהיקום שמר עליי. ברגע שנפח את נשמתו הייתי בשיחת טלפון עם איתן, אחי, שניסה להאכיל אותו כי לא היה לו תיאבון, מה שהיה חריג בכל קנה מידה, לפתע הוא אמר לי בבהילות, 'אני חייב לסיים!' רגע אחרי קיבלתי הודעת אס־אם־אס קצרה: 'בהחייאה.' פרצתי בבכי, דמעות חמות נשפכו ממני, זה נפל עליי כרעם ביום בהיר. הרגשתי כאילו הסלע הענק מהציור של מגריט 'טירת הפירנאים' הפסיק לרחף ובאחת נפל והתנפץ עליי.

היום הייתה ההלוויה, אני מנותקת מעצמי. מחליטה לנשום עמוק ולאט באופן יזום כדי להתחבר לעצמי מחדש ולהוריד את מפלס הלחץ. זה לא עוזר. המוות הגיע פתאום. אני יודעת, עכשיו יהיה עליי פחות עומס, אבל את הלב זה לא מרגיע, הוא מפרפר. מחשבות סותרות שוכנות יחד. יש בי קבלה בסיסית של מותו, זה טוב לו וגם יקל עלינו, אני מודה בפני עצמי, הוא ידע מתי ללכת, לא משך את זה ומנע מעצמו ומאיתנו נפילה לתהום. לא נעים לי מעצמי שיש לי מחשבות כאלה. הרגש דיבר בשפה אחרת, הלב בכה, הצער בא בגלים. משהו בי שקט ומשהו רותח, במקביל קיים גם הפחד שאמא תצטרף אליו ותיעלם גם היא בימים הקרובים, שכן מותו הוציא אותה לגמרי מאיזון והיא בסטרס מטורף ולחץ הדם שלה בשמיים. מחשבה זו הולכת משתלטת ותופסת את קדמת הבמה. גם אמא רותחת ואולי בעיקר היא, כדור ההרגעה קלונקס שקיבלה לא איזן אותה אלא הפיל אותה, גרם לצניחה אנרגטית וקוצר נשימה, זה מה שהיה חסר לנו, נבהלנו. נשארתי שם, היא ביקשה ממני להישאר לישון איתה. אני קולטת שהפחד שתמות, זה שמלווה אותי מאז שהייתי ילדה קטנה, עדיין רוטט, מפרפר וממשיך לבעוט.

היום יום הולדתי העברי, מעניין, שני אחיי, שלמה ואיתן ואני נולדנו סמוך ליום של תענית וצום, אני בערב יום כיפור, יום של חשבון נפש, סליחה וחרטה ושני אחיי בתשעה באב, יום של תענית על חורבן בית המקדש ואסונות אחרים שאירעו לעם היהודי סמוך ליום זה לאורך הדורות. יתרה מזאת, אני מגלה שאבא נפטר בתאריך העברי בו נולדתי. זה מטלטל אותי. האם זה מסר עבורי? אם כן, מהו?

היא מבולבלת ומתוסכלת. לא זוכרת שלקחנו אותה לבית החולים למחלקה לטיפול נמרץ כדי להיפרד ממנו. היא התנהגה בטבעיות לנוכח מראהו שם, היא רגילה למראות כאלה של אנשים מחוברים למכונות ומכשירים, היא עבדה שנים ארוכות בבית חולים במחלקה להתאוששות לב פתוח. כולנו יצאנו מהחדר, אפשרנו להם פרֵדה בפרטיות. היא הסתובבה סביב מיטתו תוך שהיא מדברת אליו מכל הכיוונים, לעתים עצרה, התבוננה בו ארוכות, ליטפה את ידו ואז המשיכה להסתובב אחוזת אמוק, צעדה ודיברה. לא שמעתי מה אמרה. גם אחרי שהחזיר את נשמתו לבורא ועל הצג היה הבהוב והקו על המסך הפך להיות ישר, היא המשיכה לדבר איתו. הוא מסר נשמתו לבורא שלוש דקות אחרי שנכנסה לחדר, נראה היה שחיכה לבואה טרם פרש סופית מן החיים. היא לא זוכרת דבר מכל האירוע, לא זוכרת את המונולוג שלה עם גופו שהלך והתקרר. לא זוכרת כמה לא יכלה להתנתק מהחדר. היא לא זוכרת את ההלוויה בה נראתה אבודה, עצובה ולא יודעת מימינה ומשמאלה. התבוננה סביבה בפנים נפולות, שעונה על אנסי נראתה כעומדת ליפול כל רגע.

הוא נקבר בחלקת קבר שנקנתה מראש, חלקה כפולה, שממוקמת בראש ההר, צופה לנוף הרי ירושלים ובה עצי ברוש בוגרים. המקום שלה מחכה על ידו. חלקה זו סמוכה לקבר אמו. 'כך יהיה לכם יותר קל,' אמר, 'תבקרו את כולנו יחד.' גם על זה חשב וגם לזה דאג. ההלוויה הייתה רבת־אנשים, אך שקטה ומאופקת. אסנת ונדב, ילדיי ואני נשאנו הספדים. שני אחיי שלמה ואיתן אמרו קדיש. גם כשהורידו את גופתו פנימה אל החשֵכה והאדמה התחילה לכסות אותו, עוד ועוד רגבים עד לכיסוי מלא, השתררה דממה. אמא הייתה רחוקה. התבוננתי והרהרתי, איך לא הבנתי שזה מה שהולך לקרות? הרי גופו סיפר לקראת מה הוא הולך, הוא נטש אותו לאט לאט. עיניי נמשכו לחלקה הצמודה, החלקה שמחכה לה. נזכרתי ביום בו הלכנו אבא, אמא ואני לבחור להם חלקה. זה היה יום חם, השמש קפחה על ראשנו. גם בבית הקברות היהודי העתיק בקזבלנקה הסתובבנו ביום חם ואפילו לוהט, חיפשנו כמה קברים: את הקבר של אמהּ של אמא, את קברו של אביו של אבא וגם קברים של ילדים קטנים. בגבעת שאול נותרו שלוש חלקות זוגיות בגוש אותו אבא בחר, היינו צריכים לבחור חלקה אחת. התבוננתי עליהם, על אבא ועל אמא, אנשים מבוגרים צועדים בשקט, באיטיות ובכבדות בין הקברים הצפופים במטרה לבחור את ה'בית' בו ישכנו יחד לעולמים. מעניין מה עבר להם בראש, לא דיברנו מילה.

חזרנו מבית הקברות הביתה. היא מחזיקה את ראשה בידיה, ראשה כפוף קדימה, רואים שכבד לה, תרתי משמע. היא מכונסת בתוך עצמה זמן מה ואז נפלטת מגרונה זעקה או צעקה או אנחה, משהו לא מוגדר, מה שבטוח זו נהמת לב:

'איפה שמואל?

לא מבינה, הוא היה חזק ובריא, מה קרה?

אז מה הוא הלך?

אוי אוי אוי, אז מה אני לבד???'

בימים אלה היא שקופה, לא יכולה יותר להסתיר, לזייף, לעדן או לרכך, היא חוזרת ושואלת, 'אז מה אני לבד? איפה אבא?' היא שואלת ואנחנו עונים על פי ההנחיה שקיבלנו מהפסיכוגריאטר. קשה לי להגיד 'אבא מת' בעברית שוב ושוב, עברתי לצרפתית, אבל כשאני אומרת, il est mort, אני מרגישה מרוחקת וקרה כאילו אני סכין חדה ומשוננת שחותכת בבשר הרך, דוקרת ופוצעת, עוד פעם ועוד פעם, כל פעם מחדש. אני שומעת את עצמי מדברת ברציונליות ובריחוק, זורקת מילים כואבות, מטר של אבנים על אישה פגיעה. כולנו בתהליך של עיכול ופרֵדה מאבא, אבל עליה הידיעה נופלת כל פעם טרייה ופוצעת מחדש. תופעה אכזרית במיוחד. אני מחליטה לזנוח את המילים, ועוברת לפנטומימה, היא שואלת ואני מצביעה למעלה עם האצבע המורה לכיוון השמיים, היא מבינה. 'אוי ואבוי,' בוקעות ממנה אנחות עמוקות, 'אבל הוא לא היה חולה!'… היא לא מפסיקה לשאול עליו, זו לא פחות מרעידת אדמה עבורה, האדמה נשמטה מתחת לרגליה. מבול של שאלות, ממש מטח כבד, עשרות פעמים, אולי מאות ברצף, הסופה הזאת הרטיבה אותנו ולבסוף הכריעה את סבלנותנו, הרגשנו אבודים, לא ידענו מה לעשות, זאת הייתה מתקפה חזיתית בלתי צפויה. איך אפשר לשמוע אותה שאלה פעם אחרי פעם ברצף במשך שעות ובעיקר לראות את הכאב וההיסטריה שלא מוצאים מנוח? לבסוף איתן מבקש ממנה שתחדל, בנוקשות שמפרקת אותי מבפנים. הוא מאמין שרק אם יהיה אסרטיבי וישים גבולות היא תצא מהלוּפּ. מבחינתו זה הדבר הנכון לעשות וזה לטובתה. זה לא קורה, לא קרה ולא יקרה. היא מתנשפת בכבדות ומבקשת כדור הרגעה. בכל זאת מודעת לעצמה. איזה כדור ניתן לה? הרופא אמר חצי קלונקס, כבר ראינו איך זה מפיל אותה אז בחרנו לנסות משהו טבעי, איתן מציע ולריאן. חוויית המוות נוכחת, ממש מרגישים אותה פיזית, האוויר דחוס וכבד. אלה ימים של תשובה, סליחה וחרטה, בירור וחשבון נפש. מחר יום כיפור, לפני תפילת ערבית תהיה תפילת 'כל נדרי'. דפדפתי בזיכרוני, אילו נדרים אני רוצה להתיר? וממי אני צריכה לבקש סליחה? מאבא ביקשתי עוד בחייו, מזל. אני רוצה להתיר את הנדר שנדרתי בקשר לאמא, זה שנדרתי בילדותי.

כך אמר נכדי בן החמש אחרי מותו של אבא, סבא רבא שלו:

'אם בן אדם מת ממשהו שעוקץ אותו, מאֶרֶס, אז הנשמה שלו עוזבת והוא לא יכול להרגיש דברים ולשמוע דברים, אבל אם הוא מת מ'זקנוּת' הוא יכול להרגיש דברים ולשמוע דברים, הנשמה שלו נשארת ונותנת את חוש המישוש ואת חוש השמיעה. אבל אם אתה מת מ'מיתות' אז לא.'

שקיעה מרהיבה ליוותה אותנו בדרכנו לביתה של אמא. השמיים נצבעו, רצועות רצועות אופקיות של צבע. בחלק העליון גוש עננים כהה וכבד, כמעט שחור שיושב על רצועה של שמיים נקיים מענן בצבע תכלת פסטלי, מתחתיה פס כתום זוהר שנח על ההרים, מדגיש את קו המתאר שלהם וצובע אותם ברכות.

השולחן העגול בפינת האוכל היה ערוך, מכוסה במפה לבנה רקומה, עליה אגרטל עם פרחי חמנית צהובים, חלות מכוסות במפית תחרה, צלחות מהסט החגיגי ששמור לשבתות וחגים, פס זהב חופן צבע כחול עליו פסים דקיקים של זהב, מפיות נייר פרחוניות ועל המזנון נרות שבת דולקים, כמו תמיד.

'מי חסר?'

'כל מי שאמור להיות פה נמצא, אף אחד לא חסר,' עניתי, היא מתבוננת בי במבט מלא תמיהה, לא מבינה על מה אני מדברת ולא מאמינה לאף מילה. בתחושתה מישהו חסר. 'ראיתי את שמואל למטה, הוא הלך לבית הכנסת ולא תאמינו גם אבא היה איתו, אני מודאגת למה הוא לא חזר, אולי קרה משהו בבית הכנסת, אולי הוא הלך לבית כנסת אחר? אני לא מבינה למה הוא לא בא, איפה שמואל למה הוא לא איתנו?'

'הוא נפטר אמא,' אני עונה בשקט, משתדלת להישמע רכה.

'לא! אוי ואבוי! מה קרה?

הוא היה חולה?

מה קרה לו? אוי ואבוי, אז אין לי בעל???'

פניה מתכווצות ונשימתה נעשית מהירה, מתוך גרונה בוקעת זעקה שקטה. היא מחזיקה את ראשה הכבד בידיה כמו 'האיש החושב' של הפַּסָּל הצרפתי אוגוסט רודן. איתן רואה זאת ואומר, 'למה את יושבת כך בערב שישי עם פנים כאלה ועם היד על הראש, זה לא נעים לנו,' היא מצייתת ומורידה את ידה. פניה נותרו מלאות צער, את זה לא הצליחה לשנות.

'זה לא יכול להיות, רק לפני שבוע ראיתי אותו ודיברנו והוא היה בריא, חשבתי שאולי הוא לא יכול לבוא. אני לא מאמינה! איך זה קרה? ככה בהפתעה?' המשיכה להביע את פליאתה על כך שמת וכמה זה חסר היגיון. 'לא נפרדתי ממנו,' המשיכה, 'לא הודעתם לקרובי משפחתו, גם לא ישבנו שבעה.' אני שומעת אותה ומהרהרת, אנשים קרובים ואהובים הולכים ומתים ועלינו להמשיך הלאה, ככה זה, אנחנו האנשים הבריאים זוכרים ולאט לאט מעכלים ומסתגלים למצב החדש, ומה איתה?

'זה קשה, הייתם כל כך הרבה שנים יחד… את צודקת, ישבנו רק חצי יום שבעה, זה נפל על ערב כיפור, וכן הודענו לבני משפחה ולכל מי שצריך,' אמרתי. איתן המשיך, 'זו דרכו של העולם, כשאדם הולך לעולמו יש להגיד 'אללה ירחמו' ובמיוחד שהיה בן שמונים ושמונה והיה חולה.' שום דבר לא עזר, השאלות המשיכו, משהו בתוכה הרגיש שנפל דבר וחמק ממנה שוב ושוב, התפתל בתוכה כמו נחש, חיפש וגישש תוך שהוא משאיר זכר צורב. היא חזרה ושאלה את אותה שאלה כמעט בלי הפסקה, עוד לא ניתנה התשובה וכבר השאלה נשאלה שוב. 'אמא היום יום שישי,' חזר איתן ואמר, 'אני מציע שתכבדי את השבת. בואי לא נדבר עכשיו על דברים כאלה,' המילים עלו בהתחלה במתינות וכיוון שלא הפסיקה עלה קולו, נראה היה שהגיעו לו מים עד נפש, 'מספיק!' דרש. 'מה, אסור לי לשאול?' שאלה והביטה עליי, היא נראתה כילד נזוף, התכווצתי יחד איתה. למה איתן לא קולט שזה לא באשמתה? איך הוא לא מבין שגם אם יבקש אלף פעם היא לא תזכור? הוא מנסה לשלוט בה כמו אבא בעבר, מרים קול ומדבר בפטרונות. מסכנה, רוצה וזקוקה לגברים בחייה, הם נתפסים בעיניה עמוד שדרה וישויות שמעניקות ביטחון, אך הם אלה שרוֹדים בה. איך היא לא הבינה את זה עד היום? עכשיו כבר מאוחר מדי!

ישבתי מאופקת, לא רציתי להלהיט את האש, זה לא עושה טוב לאף אחד. אוזניי המשיכו לשמוע את מילותיו שנשפכו ברצף, את הדיבור האינטנסיבי והדחוס שעייף את האוזניים ואת הלב עד כי לא יכולתי יותר, ואז משהו התפוצץ גם בי, לא יכולתי להמשיך לשמוע אותו ולשתוק. 'קצת חמלה, קצת חמלה,' אמרתי אחרי שחיפשתי בתוכי מילה שתישמע רכה ולא שיפוטית, זה כמובן לא עזר. 'אם היית פה עשרים וארבע שעות ביממה גם את היית מתפוצצת,' שלף את תשובת המחץ שלו, שתמיד נשלפת במצבים שכאלה. האיזון הדק הופר לכמה רגעים.

'תראי הנרות עוד דולקים,' אמרה, 'זה כיף שהם נשארו,

שמואל איפה הוא?

אבל מתי???'

היין נמזג בגביעים וכולנו הרמנו את גביע היין ואמרנו 'לחיים'. אמא הרימה את הגביע שלה ואמרה בקול ספק מתיילד ספק מתפנק, בשפתיים מעוגלות משוכות קדימה, 'לחיים'. אחר כך כדי להמשיך את המומנטום היא נעצה את המזלג בסלט הסלק האדום המבושל, הרימה אותו ושוב אמרה 'לחיים'. היא אוהבת לשתות, זה אחד הדברים הבודדים ממנו היא נהנית גם בימים אלה ותמיד היא רוצה יותר מכפי שאנחנו מאפשרים לה. 'אתם יודעים מי לימד אותי לשתות?' היא חוזרת ומספרת את הסיפור הידוע כשפניה מאירות וחיוך רחב וממזרי מפושט בהם, 'שמעון, שמעון דראווי,' סיפור שהפך לאחרונה חלק בלתי נפרד מהפולקלור של ערבי שישי: 'שמעון היה שכן שלנו, הוא ואשתו הזמינו אותי פעמים רבות לבוא לאכול איתם. הוא היה אומר, אני לא אתחיל לאכול עד שרבקה תבוא ותאכל. אני לא אתחיל לשתות עד שרבקה תשתה. הוא כיבד אותי, גם אני הייתי צריכה לכבד אותו.' ברגע שהיא התחילה לספר ואמרה את המשפט הראשון, כל הנוכחים סביב השולחן החלו מגחכים ומצחקקים ואחר כך הביעו את פליאתם ותסכולם על כך שדווקא הוא, הנבל, זוכה שיזכירו את שמו כל פעם בערבי שישי, הוא מכל האנשים בעולם.