1.
על ערפדים וחִברוּת

סוד גלוי בקרב חוקרים הוא שרבים ממחקרי הטבע הפראיים ביותר מתבצעים בחצר האחורית של מלון חמישה כוכבים. אחרי הכול, גם החוקרים הנועזים ביותר נהנים מגישה לחשמל ולרשת אינטרנט, ואפילו הקשוחים שבהם לא מתלוננים על מקלחת חמה בסופו של יום עבודה ארוך. אחד מאתרי המחקר ‘הפראיים’ החביבים על חוקרי העטלפים הוא לודג’ למנאי בבֶּליז, שבו מתקבצים מדי שנה כמה עשרות חוקרים. לודג’ למנאי נמצא בלב חלקת יער טרופי, לא רחוק מאתר ארכיאולוגי מרהיב ובו מקדשים גדולים של בני המאיה. הלודג’ ממוקם על גדות הנהר ה’חדש’ של בליז, כך שבסוף יום העבודה אפשר לבחור בין מקלחת חמה ובין טבילה בנהר הנעים, שאמנם יש בו תנינים, אבל מנהלי הלודג’ מבטיחים שהם קטנים ונגיסתם אינה מזיקה. האוכל בלמנאי נהדר, ואחרי ארוחת ערב של סקוּנס עשירים בחמאה, אפשר לשבת על הבר וליהנות מקוקטייל ‘הקוף השאגן’, או טוב מכך, לקחת את הקוקטייל לדק שעל הנהר ולהקליט את העטלפים הצדים מעל המים.

ב־2012 הצטרפתי לקייטנת העטלפים השנתית הזאת כדי לחקור עטלפים צמאי דם שזכו לשם ההולם ‘ערפדים’. קודם לכן מעולם לא עבדתי עם ערפדים, אבל קראתי עליהם הרבה והייתי סקרן לגלות אם נוסף על חישה, האקולוקציה ממלאת תפקיד כלשהו גם בתקשורת החברתית ביניהם. ליתר דיוק, רציתי לבחון אם היא מסייעת להם לזהות זה את זה. היערות סביב למנאי מלאים בערפדים, והובטח לי שלא תהיה בעיה ללכוד כמה. חוקר העטלפים הקנדי ברוק פנטון, שמארגן את מחנה המחקר השנתי הזה, גם הצליח להשיג עבורי צנצנת גדולה מלאה בדם פרה מבית המטבחיים הסמוך כדי שנוכל להאכיל את הערפדים שנלכוד. הוא הזהיר אותי שאשים אותה מיד במיני־בר שבבקתת הקש שבה ישנתי כדי שהדם לא ייקרש. השותף שלי לבקתה, חוקר עטלפים מניו זילנד, תהה איזה סוג ריבה מכילה הצנצנת הגדולה שהופיעה במקרר שלו.

הערפדים היו שונים מכל דבר עטלפי שאחזתי אי־פעם בידי. עטלפים בדרך כלל מגושמים כשהם נעים על ארבע ומנסים כל הזמן לפרוש כנפיים ולהתעופף, אך לא כך ערפדים. הם השתמשו בכנפיים שלהם כרגליים קדמיות והיו זריזים כמו עכברים. אם נתתי לאחד מהם לחמוק מאחיזתי אפילו לרגע, הוא טס מיד במעלה הזרוע שלי ובתוך שניות טייל על עורפי. אל תטעו, זה לא שהוא חיפש את וריד הצוואר שלי, הוא פשוט ניסה להתרחק כמה שיותר מהר מהידיים שלי.

ההאכלה של הערפדים היתה קלה מהמצופה. מילאתי כפפת לטקס בדם, ניקבתי חור קטן ותחבתי אותה לפה שלהם, והם כבר עשו את היתר. מובן שהדם בצנצנת נקרש כבר ביום השני של המחקר והפך לגוש ריבה אדום, שנאלצתי לסחוט מדי ערב כדי להפיק ממנו מעט נוזל אדמדם. גם הנשיכה של הערפדים היתה יוצאת דופן לעומת כל מה שהכרתי. לקראת הנסיעה קניתי כפפות מיוחדות, עבות מאוד אבל גם גמישות, כדי שאוכל לאחוז בהם בעדינות בלי להינשך. הכפפות עשו את העבודה, אבל כבר מהיום הראשון החלו להופיע בהן חורים — נקבים עגולים מושלמים, שנראו כאילו נעשו במכונה תעשייתית — כמו חורים של מנקב נייר. כשהחור השלישי הופיע, הבנתי שאלה נקיבות של ערפדים. החורים היו כל כך סימטריים, שלא האמנתי שחיה מסוגלת לייצר אותם. אחר כך קראתי ששיני ערפדים מותאמות במידה מעוררת הערצה למשימת השגת הדם. השיניים שלהם נטולות כיסוי אמייל, ולכן חדות כתער, פשוטו כמשמעו, והם משתמשים בהן כדי לגלח את פרוות החיה שהם חושקים בדמה.

ביליתי שעות רבות בצפייה באינטראקציות בין הערפדים שלי והקלטתי את קולות האקולוקציה שלהם כדי להבין אם הם משתמשים בהם לזיהוי אישי. כמו תמיד במחקרים ראשוניים כאלה, לא הגענו למסקנה חד־משמעית באשר לשאלת המחקר שהובילה אותי לבליז, אבל כן זכיתי לבלות את הלילות שלי בחברתה של ערפדית. באחד הערבים, אחרי הקוקטייל, האכלתי את העטלפים בבקתה שלי, כשאחת מהן חמקה מידי. היא טיפסה על כתפי, קפצה אל הקיר ונעלמה. שעות רבות חיפשתי אחריה בבקתה, ללא הועיל. לבסוף נאלצתי לפרוש למיטה בידיעה שאני עלול להתעורר בבוקר עם נקיבה עגולה מושלמת בפנים ועם טיפה פחות דם בגוף. השכן הניו־זילנדי היה מרוצה מהשותפה החדשה שלנו עוד פחות ממני. הוא כבר התרגל לתנינים בנהר, אבל ערפדית במיטה היה יותר מדי. מעולם לא מצאנו את הערפדית. יכול להיות שהיא גרה בבקתה עד היום, נהנית מדמם של חוקרי עטלפים ותיירים מזדמנים.

עטלפים הם יצורים חברתיים, אבל לחברתיות שלהם גוונים רבים. ישנם מיני עטלפים ששוכנים במושבות עצומות במערות, שבהן מיליוני עטלפים מתגודדים בצפיפות; יש מינים ששוכנים בעצים חלולים בקבוצות קטנות של פחות מ־20; ויש אפילו מינים שמתבודדים בסדקים. ישנם מיני עטלפים, שבהם הזכרים והנקבות מתקבצים במושבות נפרדות, וישנם מינים שבהם העטלפים מחליפים את מקום הלינה מדי לילה ובוחרים בכל לילה מחדש עם מי לישון.

ב־1975 פירסם חוקר הנמלים מאוניברסיטת הרווארד אי־או וילסון (E.O Wilson) את הספר ‘סוציוביולוגיה — הסינתזה החדשה’. הספר יצר תחום מדעי חדש — סוציוביולוגיה, וחולל מהפכה בעיסוק של ביולוגים בהתנהגות חברתית, נושא שהיה שמור עד אז בעיקר לסוציולוגים. וילסון ניסה להחיל כללים אבולוציוניים על התנהגויות חברתיות שהטרידו את החוקרים, כמו אלטרואיזם. הוא ניסה להסביר מדוע בעל חיים אחד יסייע לבעל חיים אחר. זה נגד את העקרונות האבולוציוניים הבסיסיים ביותר, שלפיהם מטרתה של ההתנהגות, כל התנהגות, היא להפיץ את הגנים של הפרט הנושא אותם. וילסון ניסה ליישב את הפער בין הנטייה של הגנים להפיץ את עצמם ובין התנהגויות חברתיות שונות של בעלי חיים. הוא הציע הסברים שונים לאופן שבו התנהגות אלטרואיסטית יכולה בעצם לסייע להפצת הגנים שיוצרים אותה, למשל, אם הפרט שעוזרים לו נושא אף הוא את הגן האלטרואיסטי.

קשה להפריז בהשפעה שהיתה לספר. הוא פתח דיון נוקב בין ביולוגים לסוציולוגים, בעיקר בגלל הפרק האחרון שעסק בבני אדם. הדיון היה כל כך סוער, שה’ניו יורק טיימס’ פירסם כתבת שער על הספר. אחד הביולוגים הצעירים שהושפעו מאוד מהספר היה ג’רי וילקינסון (Wilkinson). בשנה שבה יצא הספר לאור, היה וילקינסון סטודנט לתואר ראשון והתעניין מאוד בהתנהגות חברתית. הוא השתתף בסמינר על הספר של וילסון שזה עתה יצא לאור, והיה הסטודנט היחיד לתואר ראשון בחדר. ‘כל האחרים בחדר היו דוקטורנטים, אבל הרגשתי שאני מבין את הספר טוב כמוהם,’ סיפר לי והודה שלספר היתה השפעה מכרעת על המחקר שלו. נוסף על קריאת הספר, למדו וילקינסון ועמיתיו בקורס ההוא כיצד לבצע מחקר חברתי. כיצד לתצפת על קבוצה של בעלי חיים ולתעד את האינטראקציות ביניהם באופן סיסטמטי בכל עשר דקות.

לא מעט בזכות הסמינר ההוא, המשיך וילקינסון לדוקטורט ב־UCSD, שבה היו פעילים באותה תקופה ג’ק ברדבורי (Bradbury) וסנדי והרנקאמפ (Vehrencamp), זוג חוקרים שעבדו על חברתיות בחיות שונות, מתוכים ועד עטלפים. וילקינסון רצה מאוד להתקבל כסטודנט במעבדה שלהם, אבל הם היו קצת פחות נלהבים. ‘פשוט הופעתי במעבדה שלהם בתחילת השנה, והם הופתעו. הם שאלו אותי: מי אתה?’ הוא מספר. הוא היה נחוש להתקבל והיה מוכן לעשות כמעט כל דבר כדי להרשים אותם. והרנקאמפ עמדה להתחיל מחקר על קוקיות רצניות שהיו נפוצות בקמפוס, אבל היה קשה מאוד ללכוד אותן. לווילקינסון היה ניסיון רב בלכידה של עופות. הוא בנה מלכודת לקוקיות, ובתוך זמן קצר לכד אחת. כשחזר למעבדה עם קוקייה, צמד החוקרים המפורסם השתכנע שהוא עשוי להיות מועיל. אחרי תקופת ניסיון קצרה הפך וילקינסון לחוקר מן המניין במעבדה והצטרף אל הזוג ברדבורי וּוהרנקאמפ בתחנת המחקר לה־פסיפיקה בקוסטה ריקה. הספר של וילסון עדיין הידהד במוחו, והוא חיפש שאלת מחקר שתעסוק בחברתיות של בעלי חיים. לאחר כמה ניסיונות כושלים בעופות, החליט לחקור עטלפים אוכלי צוף (גלוסופגה) כדי למצוא קשר בין המבנה החברתי שלהם ובין המזון בסביבה שלהם. זה היה אחד מנושאי המחקר העיקריים בביולוגיה חברתית: כיצד משפיע היצע המזון על המבנה החברתי של המין. אחת ההשערות המרכזיות היתה שתלות במזון שקשה למצוא תוביל להתקבצות, כלומר להיווצרות של קבוצות שפועלות יחד כדי להשיג מזון. בעצם, זה אחד ההסברים המקובלים עד היום להיווצרות של קבוצות משתפות פעולה בטבע, ויש יאמרו שזה גם הבסיס להיווצרות שיתוף פעולה בין בני אדם. העטלפים אוכלי הצוף היו קטנים מכדי לעקוב אחריהם עם משדרים, אז וילקינסון החל לסמן פרטים בטבעות פלסטיק זוהרות ולמפות את מקומות הלינה שלהם, שהיו בדרך כלל בתוך עצים חלולים. בעודו שקוע בעטלפים אוכלי צוף, הגיע לתחנה בקוסטה ריקה מכתב שעמד לשנות את חייו. ברדבורי, שחזר בינתיים לארצות הברית, שמע בכנס הרצאה על עטלפים ערפדים, שבה נטען שאימהות ערפדות מפרישות מזון מעוכל עבור הגורים שלהן, ואולי אפילו עבור בוגרים אחרים. וילקינסון לא היה צריך יותר מזה כדי להחליט שזו השאלה שהוא רוצה לחקור. האכלה הדדית בין בוגרים, כלומר עזרה הדדית, היתה הנושא המרתק ביותר בספר של וילסון. זו היתה השאלה, ב־ה’א הידיעה. כל מי שהתעניין בחברתיות חלם לענות על השאלה מדוע בעל חיים אחד יעזור לבעל חיים אחר. וילקינסון הכיר היטב את הערפדים. הם היו מאוד נפוצים באזור המחקר, והוא נתקל בהם שוב ושוב בעצים החלולים שבהם חיפש עטלפים אוכלי צוף, שכן גם הערפדים נהגו לישון בעצים האלה. הוא התחיל לשים עליהם טבעות וגילה שבניגוד לעטלפים אוכלי צוף, הרבה יותר קל לעבוד איתם, כי הם בדרך כלל חזרו לחללים שבהם נלכדו. כך החל מסע של שלוש שנים, שבעצם נמשך עד היום.

ישנם שלושה מינים של עטלפים אוכלי דם במרכז אמריקה ובדרומה. כולם שייכים למשפחת הפילוסטומידה, משפחת עטלפים שקיימת רק בעולם החדש, והיא המגוונת ביותר מבין כל משפחות העטלפים ואחת המגוונות בקרב היונקים. אפשר למצוא בין חבריה מיני עטלפים אוכלי חרקים, פירות, צוף, דגים, עטלפים ציידי עטלפים, וכאמור ערפדים. הם התפתחו כולם מאב קדמון יחיד — עטלף אוכל חרקים — ובתוך כ־30 מיליון שנה, זמן קצר במונחים אבולוציוניים, התפצלו למגוון מינים שהשתלטו על ­כל נישות המזון בעולם החדש. לפי הסברה הרווחת, הערפדים התפתחו מאב קדמון שהתמחה בציד של טפילים מוצצי דם מגופם של יונקים. הדרך מפלייה של טפילים מלאי דם שנצמדים לגוף של יונק, עד לשתיית הדם של היונק עצמו, אינה ארוכה. קל לדמיין כיצד עטלף כזה, שטעם הדם כבר ערב לחִכו, מתחיל ללקק את הדם שנפלט מרגלו של איל גדול אחרי תלישה של טפיל שעד לפני רגע נאחז בבשרו.

וילקינסון החל לעבוד על Desmodus rotundus (ראו תמונה) — הנפוץ מבין שלושת מיני הערפדים, יצור שהוא כל כולו אדפטציה מדהימה לאכילת דם. לדסמודוס יש חיישנים תרמיים בצדי האף, שמסייעים לאתר כלי דם חמים תחת העור של הקורבן. יש לו ברוק חומרים מאלחשים ונוגדי קרישה מהחזקים ביותר בטבע, שמאפשרים לנקב את עור הקורבן בלי שהוא מרגיש דבר, ויש לו, כפי שגיליתי בעצמי בלודג’ בלמנאי, יכולת פלאית להתקדם על ארבע, ממש לרוץ, תוך שימוש בכנפיים כרגליים קדמיות. דסמודוס משתמש ביכולת הזאת כדי להתקדם רגלית על הקורבן המיועד בחיפוש אחר כלי דם קרוב לעור או כדי להתחמק ממכת זנב כואבת. צריך להדגיש, כמות הדם שערפד שותה מזערית ואינה מזיקה לקורבן, פחות מבדיקת דם שגרתית בקופת חולים.

מעט מאוד היה ידוע על המבנה החברתי של הערפדים, כשווילקינסון החליט לחקור את החברתיות שלהם. הוא ידע שהם חיים בקבוצות קטנות של כ־20 פרטים, רובם נקבות. הוא ידע שהנקבות שנולדות בקבוצה בדרך כלל נשארות בה, ואילו הזכרים עוזבים. הוא שם עליהם טבעות צבעוניות והחל לתצפת עליהם כדי לזהות האכלה הדדית, אבל נתקל בבעיה. היה לו מכשיר לראיית לילה, שבעזרתו היה יכול לצפות בחיות בלי להפריע להן, אבל כדי לזהות את הפרטים, הוא היה חייב לראות את הצבעים של הטבעות ולשם כך נזקק לאור. הבעיה היתה שכשהוא ניסה להאיר את העץ החלול שבו התגוררו הערפדים, הם ‘הפסיקו להתנהג’, כלומר קפאו במקומם. במהלך מדעי פשוט אך מבריק הוא החליט להשאיר פנס חלש דולק בתוך אחד החללים. הוא עשה זאת במשך כמה חודשים, והערפדים התרגלו לאור. זה עבד נהדר, והוא היה יכול לתצפת על הערפדים ולזהות את הקשרים בין הפרטים במושבה. הוא החל לתצפת באופן קבוע על כמה קבוצות ערפדים, ובכל עשר דקות רשם מה עושה כל חיה — בדיוק כפי שלמד בקורס ההוא על הספר החדש של אי־או וילסון. הוא היה מלוּוה תמיד בעוזר מחקר כדי שאחד יתצפת וידווח, והשני ירשום.

כמה מחללי העצים היו מרווחים דיים, כך שווילקינסון והעוזרים שלו יכלו לשכב על הגב עם הראש מופנה כלפי הערפדים. הם בילו כך בסך הכול כ־400 שעות, מתחת לקהילות הערפדים של קוסטה ריקה. זו לא היתה משימה פשוטה. הם עטו מסכות כדי להימנע מהיסטופלסמה — פטרייה שגדלה בגואנו (שם רומנטי לצואה של עטלפים), וששאיפת הנבגים שלה יכולה לגרום לזיהומים קשים בריאות. הם הפכו לחלק מיושבי העץ והיו חשופים לכל המתרחש בתוכו. עצים חלולים יוצרים לעתים קרובות עולם ביולוגי שלם. היו בחללים האלה לפחות חמישה מינים של עטלפים, ומדי פעם הסתנן לתוכם נחש. היו גם המון חרקים, ובעיקר קִני צרעות שמאוד התעניינו בצמד החוקרים הצעירים. ‘לא היה חם מדי, אבל תמיד מיהרתי להתקלח היטב אחרי כל תצפית כזו,’ וילקינסון נזכר, ‘אני מודה שאני לא מתגעגע לזה.’

מכיוון שאין לערפדים עונת רבייה מוגדרת, תמיד היו צעירים בקבוצה, ודי מהר הבחינו החוקרים במקרים של העברת מזון מאמא לגור. גם הפרשה של מזון לגור זר של אמא אחרת לא היתה נדירה. זה היה מעניין, אבל עזרה לגור זר כבר תועדה בספרות, והיה אפשר להסביר אותה כטעות בזיהוי של האמא. מה שהם באמת חיפשו היה מקרים של העברת מזון בין שני בוגרים, עדות לעזרה הדדית בין בוגרים, אבל הם לא הצליחו לזהות אירועים כאלה.

כדי להעריך את חשיבותם של אירועי העברת מזון בין ערפדים בוגרים, צריך להבין מעט יותר טוב את הפיזיולוגיה של הערפדים. עטלפים ערפדים יוצאים מדי לילה מהמושבה כדי למצוא קורבן. במקרה של Desmodus rotundus, במאה ה־21 הקורבן הזה יהיה בדרך כלל פרה, אבל הערפדים אינם מינניים (speciesist), וגם תייר אירופי שישן על סיפונה של ספינת תענוגות הוא הזדמנות נאה מבחינתם לארוחה דשנה. הערפד שותה מדי לילה כ־15 מיליליטר דם, כמות השקולה לכמחצית ממשקל גופו. אם זה אפשרי, כלומר אם הפרה לא התעוררה ולא הפעילה נגדו את הזנב שלה, הערפד יעשה זאת בארוחה אחת. בגלל המטבוליזם המהיר שלהם, ערפדים חייבים לאכול מדי לילה. הם מאבדים משקל בקצב אקספוננציאלי אחרי ארוחה, ולכן פרט שלא מוצא מזון במשך שלושה לילות רצופים, עלול למות ברעב. תרומת מזון של אחד, או ליתר דיוק, אחת מחברות הקבוצה, כי כזכור מדובר במושבות של נקבות, עשויה להציל פרט כזה. וילקינסון חישב שהאכלה הדדית של כמה דקות מעניקה לחיה המקבלת את המזון כ־12 שעות של חיים, כלומר מדובר בחבל הצלה, שנותן לערפדה הרעבה הזדמנות נוספת, אחרונה אולי, לצאת למצוא מזון. אי־מציאת מזון אינה מאורע נדיר. וילקינסון שקל את העטלפים שחזרו למושבה אחרי לילה של חיפושים והעריך שכ־20% מהם חוזרים הביתה עם בטן ריקה. התופעה היתה נפוצה בעיקר בקרב צעירים בני פחות משנתיים, שכנראה עדיין לא למדו למצוא קורבנות ביעילות.

בסופו של דבר, השהייה הממושכת לצד נחילי הצרעות בתוך גזעי העצים השתלמה. בסיומן של שלוש שנות תצפית תיעד וילקינסון 110 אירועים של שיתוף מזון, 33 מהם בין בוגרים. זה לא היה המון, אבל זה היה מספיק כדי לקבוע שלא מדובר בתופעה מקרית. השאלה הגדולה הבאה היתה: מי משתף מזון? מי במושבה מוכן להקריב מזון ששווה שעות חיים יקרות עבור פרט אחר? האם אלה קרובות משפחה, חברות או שמא סתם עוברות אורח אקראיות? כדי להכריע בין האפשרויות האלה, וילקינסון מדד את הקִרבה החברתית והקִרבה המשפחתית בין כל 33 הזוגות שהשתתפו באינטראקציות של העברת המזון. את הקִרבה המשפחתית הוא מדד באמצעות הכלים הגנטיים שהיו קיימים אז. את הקִרבה החברתית מדד לפי ההסתברות למצוא את שני הפרטים יחד. ערפדים נוהגים להחליף את מושבות הלינה שלהם לעתים קרובות, ולכן ישנים בכל יום בהרכב חברתי אחר. וילקינסון תיעד את ההחלפות האלה והיה יכול לומר במדויק מי ישן עם מי. במשך שלוש השנים בקוסטה ריקה התעקש ויליקינסון שאחת לשבוע הם יסרקו את כל עצים החלולים שהכירו ויבדקו מי ישן עם מי. היתה לו תחושה שזה יועיל להם, והוא צדק.

התוצאות לא היו חד־משמעיות. האנליזות הסטטיסטיות לא הצליחו להפריד בין שתי ההשערות, והמסקנה היתה שתרומת מזון מבוססת באותה מידה על קרבה משפחתית ועל קרבה חברתית. וילקינסון מצא ששתי נקבות יתרמו זו לזו מזון בין שהן קרובות משפחה ובין שהן ‘חברות’ שנוהגות לישון יחד באופן קבוע. צריך להדגיש שערפדות יכולות להיות שכנות באותה מושבה במשך שנים ועדיין לא לתרום זו לזו מזון, כלומר נדרש עוד משהו כדי להפוך שכנות לחברות, ואת המשהו הזה וילקינסון ביקש לגלות. הוא שאף לגלות כיצד נוצרים יחסי קרבה מספיקים בין שכנות כדי שהן תתחלנה לתרום מזון זו לזו, או במילים אחרות, איך נבנית חברות בין ערפדים. כדי לבחון זאת, הוא קיבץ בכלוב אחד אוכלוסיות שלכד בשתי מושבות מרוחקות, שקרוב לוודאי לא נפגשו מעולם. האתגר הראשון שעמד בפניו היה להאכיל אותן. ‘הייתי קופץ לשוחט המקומי וחוזר עם צנצנת דם,’ הוא מספר. בהתחלה היה מגיש להן צלוחיות של דם, אבל הן היו מתקוטטות ושופכות המון דם, ואז הוא גילה שהוא יכול להשתמש בבקבוקוני שתייה של עכברים. אבל החידוש הניסויי הגדול של וילקינסון לא היה בהאכלה של הערפדות, אלא דווקא בהרעבה שלהן. בכל ערב הוא הוציא ערפדה אחת מהכלוב, הרעיב אותה במשך הלילה והחזיר אותה לכלוב בבוקר כדי לראות מי תורם לה מזון. מלבד במקרה אחד בודד, העטלפים האכילו רק פרטים מהמושבה שלהם, כלומר רק פרטים מוכרים להם. יותר מזה — הניסוי הניב תוצאה מעניינת יותר, מהפכנית ממש בחקר החברתיות בטבע. ניתוח ההתנהגות לימד שערפדה תעדיף לתרום דם לערפדה שבעבר תרמה לה דם בעצמה. וילקינסון הסיק שהיכרות בלבד לא מספיקה להעברת מזון. בין החברות היתה צריכה לשרור אחוות דמים. כלומר, זה לא היה אלטרואיזם מקרי, אלא אלטרואיזם הדדי. תוצאות המחקר פורסמו ב־1984 בכתב העת היוקרתי Nature, וזכו לפרסום מדעי וציבורי רב. הדדיות, כלומר הסיכוי לקבל בעתיד עזרה בתמורה לעזרה שניתנת עכשיו, נחשבת עד היום לאחד ההסברים המרכזיים לאלטרואיזם בטבע, וערפדים עודם נחשבים לדוגמה המוכרת ביותר לאלטרואיזם הדדי.

עם זאת, וילקינסון לא הצליח לענות על השאלה מה דרוש כדי ליצור יחסי אמון וכמה זמן לוקח להם להיווצר. הוא קיבל משרה באוניברסיטת מרילנד ונטש את הערפדים. הוא המשיך לחקור חברתיות בטבע, אבל התמקד במחקר של זבובים מוזרים מאוד למראה.

זבובי עיני גבעול הם זבובים קטנים, שאורך גופם פחות מסנטימטר, אך עיניהם נמצאות בקצה של תוספתן דמוי גבעול שאורכו כאורך גופם (ראו תמונה). הגבעולים של הזכרים ארוכים בהרבה משל הנקבות, והם מתחרים ביניהם למי יש עיניים ארוכות יותר. בעונת הרבייה הזכרים מתלהקים ומשווים ביניהם את המרחק בין העיניים. בעלי המרחק הרב יותר זוכים להזדווג עם יותר נקבות. מדובר באחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר בטבע לברירה זוויגית — של התפתחות איברים חריגים, יש יאמרו מיותרים, כחלק מהמאבק של הזכרים על הנקבות (‘ברירה זוויגית’ היא העיקרון שלפיו הפרטים המותאמים ביותר לרבייה יפיצו את הגנים שלהם באוכלוסייה). וילקינסון העדיף את הזבובים על הערפדים בגלל קצב הרבייה המהיר שלהם (זמן דור הוא כמה שבועות), שאיפשר לו לבחון כיצד הבחירה של הנקבה משפיעה על הדורות הבאים. אחת השאלות החמות באותה תקופה היתה אם ההעדפה למראה קיצוני עוברת אף היא בתורשה, אם בנות של אבות בעלי סממנים קיצוניים במיוחד, זבובים ארוכי עיניים למשל, מעדיפות זכרים דומים. השאלה הזאת עדיין מעסיקה את החוקרים כיום. קצב הרבייה המהיר היה יתרון ברור של הזבובים על פני הערפדים. כדי לחקור שאלות כאלה בערפדים, שמתרבים אחת לשנה, היה וילקינסון נזקק לשנים רבות.

נדרשו עוד כ־25 שנים כדי לפתור את חידת האלטרואיזם ההדדי ולהשלים את התמונה שווילקינסון התחיל לצייר. החוקר ג’רי קרטר (Carter) עוד לא נולד כשווילקינסון התפרקד מתחת למושבות של ערפדים. מאז שהוא זוכר את עצמו, קרטר תמיד התעניין בעטלפים. היה לו חיבור כמעט מיסטי אליהם. בגיל שנתיים הוא נסע לבקר את בני שבט הקלינגה, שבט מוצאה של אמו בפיליפינים. הוריו הכירו כשאביו היה מוצב בפיליפינים במסגרת כוח השלום האמריקאי. קרטר לא זוכר הרבה מהביקור ההוא, אבל בגיל חמש או שש, כשריפרף בעיתון המקומי של הכפר הקטן שבו גר בצפון מדינת ניו יורק, הוא נתקל בתמונה של עטלף. את הרגע הזה הוא זוכר היטב. ‘נתקלתי בתמונה ההיא, ופתאום עלה בי זיכרון ילדות של עטלף פירות ענקי, שפיו חתום בגומייה, שהונח מולי,’ סיפר לי. ‘אני מניח שאכלתי את העטלף ההוא,’ חייך.

הזיכרון הקדום ההוא ליווה את קרטר כל חייו, וכשהוא נתקל במהלך התואר הראשון במחקרו של וילקינסון על שיתוף מזון בערפדים, הבין שזה מה שמעניין אותו. הוא קרא על כך בגרסה השנייה של הספר ‘הגֶן האנוכיי’ שיצאה לאור באותם ימים, והיה אחד הספרים המשפיעים ביותר במאה ה־20. המסר של המחבר ריצ’רד דוקינס היה חד וברור — אין בטבע חברות ואין אינדיווידואלים, יש רק גנים. דוקינס דן בספר ארוכות ובאופן ביקורתי בשאלת האלטרואיזם בטבע והקדיש מקום נרחב למחקר החשוב של וילקינסון על הערפדים האלטרואיסטים. בשלב הזה התמיכה המדעית בתיאוריית האלטרואיזם ההדדי דווקא היתה בשפל. רבים הטילו ספק בסיפור של וילקינסון והציעו הסברים חלופיים לממצאים שלו. ב־2009 פורסם ב־Nature מאמר, שטען נחרצות שאין אף עדות טובה להדדיות בטבע. המאמר טען שהאכלות הדדיות בין ערפדות, שאינן קרובות משפחה, נובעת קרוב לוודאי מטעויות בזיהוי של הפרטים או מהטרדה של הפרט התורם בידי הפרט הרעב. כלומר, לא מדובר בתרומה אלא בכניעה להטרדה, ובקיצור, אלטרואיזם בטבע הוא תוצאה של טעות או של אלימות. ביקורת נוספת נגד התיאוריה היתה שהיא לא יכולה להתמודד עם רמאויות: אם כמה מהפרטים בקבוצה בוחרים ‘לשחק מלוכלך’, הם תמיד יקבלו מזון (במקרה של הערפדים), אבל אף פעם לא יחזירו תרומה. פרטים כאלה ינצלו את הפרטים האלטרואיסטים, ולכן, משיקולים אבולוציוניים, הם יהפכו נפוצים יותר, עד שלבסוף כל חברי המושבה יהפכו לרמאים פרזיטים, והאלטרואיזם ייעלם. בעיית הרמאים היא אחד האתגרים הגדולים לתיאוריות של עזרה הדדית בטבע.

קרטר התלהב מסיפור ההדדיות הערפדית והחליט שזה מה שהוא רוצה לחקור. הוא חלם להוכיח את האלטרואיזם ההדדי באופן משכנע ולענות על השאלה שנותרה פתוחה — כיצד נוצרים יחסי אמון בין ערפדות. הוא יצר קשר עם וילקינסון וביקש להתקבל לדוקטורט במעבדה שלו, אבל וילקינסון נאלץ לדחות אותו, כי בשלב הזה לא היה לו מימון למחקר עטלפים. המעבדה שלו כבר עסקה בלעדית בזבובי עיני גבעול, והוא לא עבד על ערפדים יותר מ־20 שנה. אבל קרטר היה כל כך להוט, שהוא הסכים לעבוד במעבדה בלי מלגה, על חשבונו האישי. הוא נסע לטרינידד עם כספים שגייס בעצמו, ולכד קבוצה אקראית של ערפדים כדי לחזור על ניסוי ההרעבה. בכל יום הוא היה מוציא ערפדה אחת, מרעיב אותה במהלך הלילה ומחזיר אותה למושבה בבוקר. העטלפים המורעבים התחננו למזון. הם התקרבו לפרטים אחרים והשמיעו קולות תחינה, אבל אף אחד לא תרם להם מזון. במשך חודשיים של ניסוי העטלפים ירדו במשקל, אבל לא שיתפו מזון זה עם זה אפילו פעם אחת. קרטר חזר הביתה מאוכזב, ללא תצפיות של עזרה הדדית, והפך להיות ספקן מאוד לגבי עצם קיום האלטרואיזם.

היתה לו בכל זאת תקווה אחת קטנה. בניסוי שלו הוא לכד את הערפדים באופן אקראי באמצעות רשת ערפל שפרש ביער, כך שהיה סיכוי טוב שהם לא הכירו זה את זה כלל. לעומת זאת, הערפדים בניסויים של וילקינסון היו תמיד מאותה מושבה וככל הנראה הכירו זה את זה שנים רבות. קרטר תהה אם יכול להיות שזו הסיבה לממצאים שלו, אם ייתכן שערפדים זרים כלל לא עוזרים זה לזה. הוא החליט לחזור על הניסוי במושבת הערפדים של גן החיות לעטלפים במישיגן, מוסד שקיבץ עטלפים עזובים מגני חיות אחרים. הערפדים במושבה ההיא חיו יחד שנים והכירו זה את זה היטב. ‘פתאום זה היה קל,’ סיפר. ‘כולם האכילו את כולם.’ במשך שנתיים הוא עקב אחרי 950 אירועים של שיתוף מזון בין חברי המושבה. בעזרת התצפיות הרבות הוא היה יכול להראות באופן משכנע שהאלטרואיזם במושבה באמת הדדי, שפרטים באמת תורמים יותר מזון לפרטים שתרמו להם בעבר. המספרים היו מדהימים. 64% משיתופי המזון במושבה היו בין פרטים שאינם קרובי משפחה, כלומר הרעוּת ההדדית היתה חשובה יותר מקרבה משפחתית.

קרטר גם הציע פתרון לחידת הרמאים. מכיוון שההדדיות נשמרת לאורך זמן רב, לעתים שנים, הוא שיער שהסיכוי של פרט רמאי לרמות את כולם כל הזמן, נמוך מאוד. השותפים יחשפו אותו בהדרגה, ולבסוף הוא יפסיק לקבל מזון. הוא הצליח לשלול גם את ההיפותזה שתרומת מזון נובעת מכניעה לאלימות של הפרט המורעב. להפתעת כולם, הוא מצא שמי שיוזם את תרומת הדם הוא דווקא התורם שניגש מיוזמתו לפרט המורעב. למה שעטלף ייזום תרומה של מזון? קרטר שיער שהגדלת הרשת החברתית על ידי תרומות מזון מהווה רשת ביטחון עבור העטלף. מכיוון שערפדים נוהגים להחליף מושבות, ומכיוון שמרבית הפרטים במושבה אינם קרובי משפחה, טוב לה, לערפדה, ליצור קשר עם פרטים רבים שעשויים לעזור לה בשעת רעב, כדי לא להיות תלויה במעט חברים שעלולים להיעלם יום אחד.

קרטר סיים את עבודת הדוקטורט שלו בזכות המושבה ההיא, אבל הוא לא היה מרוצה. כל התובנות שלו הושגו בזכות תצפית על העטלפים שחיו שנים ארוכות בכלובים, והוא ידע שבעלי חיים בשבי מציגים כל מיני התנהגויות מוזרות. הוא רצה לראות את ההתנהגות בעטלפי בר שחיים בטבע. מדענים כמעט אף פעם לא חוזרים על ניסוי שהצליח, אבל קרטר פשוט לא היה משוכנע. הוא חזר לפנמה, ושוב לכד ערפדי בר שאינם מכירים זה את זה, אבל הפעם היתה לו סבלנות לחכות עד שהם ייצרו חברויות. למעשה, זו היתה השאלה המרכזית שעניינה אותו — כמה זמן נדרש ליצירת קשרי דם בערפדים. בהתאם לכך, הוא שינה מעט את הניסוי. במקום להרעיב פרטים שמכירים זה את זה, הוא הכניס ערפדה חדשה ולא מוכרת למושבה קיימת ועקב אחרי ההשתלבות שלה במושבה. הוא הרעיב אותה ובחן מתי היא תזכה לתרומות מזון.

קרטר הגיע למסקנה שבדומה לבני אדם, תהליך בניית האמון בערפדים הוא הדרגתי. בימים הראשונים הערפדות במושבה ישקיעו מעט מאוד במכרה החדשה. הן יאפשרו לה להצטופף עמן בעת שינה, דבר שיסייע לה לשמור על חום גופה, אבל ידרוש רק השקעה מועטת מצדן. בשלב הבא הן יציעו לה גרומינג (טיפוח), שכולל בעיקר ליקוק של הפרווה, ויבחנו את תגובתה. טיפוח הדדי חשוב לשמירה על היגיינה. הוא מאפשר, למשל, להוריד טפילים ממקומות בגוף שהלשון קצרה מלהגיע אליהם. קרטר גילה שרק אם תיווצר הדדיות בקשרי הטיפוח, כמה מהערפדות עשויות לעבור לרמת הקִרבה הגבוהה ביותר, שכוללת שיתוף מזון. הוא הראה שהתהליך לוקח זמן. ששיתוף מזון ראשון עשוי להתרחש אחרי ימים או אחרי חודשים רבים. הזמן שיעבור עד לשיתוף המזון הראשון אינו תלוי במשך הזמן שעבר מאז הגעתה של הערפדה החדשה, אלא בטיב הקשרים שהיא יוצרת. משך הזמן הזה תלוי גם במספר הפרטים במושבה וביחסים הקודמים ביניהם. כאשר יש במושבה רק שני פרטים שאינם מכירים זה את זה, הם בדרך כלל יתחילו לשתף מזון במהירות, אבל כאשר יש יותר פרטים וחלקם מכירים זה את זה, יכולים לעבור חודשים רבים עד שנקבה חדשה תזכה לשיתוף. בעצם, המערכת החברתית של הערפדים מזכירה כיתת בית ספר שילדה חדשה מצטרפת אליה. מהירות ההשתלבות שלה תלויה בקשרים שהיא יוצרת עם בני הכיתה, אבל גם במבנה החברתי של הכיתה. גם לבני אדם וגם לערפדים לא קל לייצר שותפויות אמת. יש גם צמדים שכנראה לעולם לא יהפכו לשותפות דם. במושבה שקרטר הקים רק 15% מכלל הזוגות שיתפו מזון, אבל לכל ערפדה היתה לפחות פרטנרית אחת לשיתוף מזון. בדיוק כמו בכיתת בית ספר, הופעה של ערפדה חדשה היא גם הזדמנות עבור ערפדות, שהרשת החברתית שלהן חלשה, ליצור קשרים חדשים ולשפר את המעמד החברתי שלהן.

המחקר חשף מערכת חברתית מורכבת שמסתמכת על הדדיות, אבל מביאה בחשבון מרכיבים נוספים שונים, כולל מאפיינים התנהגותיים אינדיווידואליים של כל פרט. חברת הערפדים שקרטר תיאר היתה הרבה יותר מסובכת מהמודלים המתמטיים הפשוטים שהוצעו עד אז כדי להסביר אלטרואיזם בטבע. אחד המודלים המוכרים ביותר נקרא tit for tat ומתבסס על מידה כנגד מידה. על פי המודל, פרט א’ ישתף פעולה עם פרט ב’, אבל יפסיק לעשות זאת אחרי חוויה שלילית, שבה פרט ב’ אינו משתף פעולה. קרטר גילה שהערפדות נדיבות יותר מכל אלגוריתם מוכר. הוא צפה במקרים שבהם נקבה אחת תורמת שוב ושוב לנקבה אחרת בהתבסס על היכרות מוקדמת ביניהן גם ללא תמורה מיידית. כלומר, חברת הערפדות לא תמיד סימטרית. בכל רגע נתון ישנן נקבות שתורמות יותר או מקבלות יותר, אבל בסך הכול, לאורך שנים, ההדדיות נשמרת.

קרטר הפך למומחה המוביל בעולם בהתנהגות של ערפדים. הוא הקים מעבדת ערפדים משלו באוניברסיטת אוהיו, והוא ממשיך במאמציו לפענח את המערכת החברתית המורכבת של הערפדים. החלום הגדול שלו הוא לייצר ערפדה רמאית, לא הדדית, שאף פעם לא מחזירה טובה, גם לא לחברות ששיתפו עמה מזון. הוא מצפה שנקבה כזו תאבד בהדרגה את קשריה ותהפוך דחויה במושבה. רק תצפית כזו תשלים את הפאזל ותשכנע את אחרוני הספקנים לגבי האלטרואיזם ההדדי בערפדים. איך עושים את זה? הדרך הכי פשוטה לייצר ערפדה רמאית היא להרעיב אותה לפני מפגשים, כך שפשוט לא יהיה לה מזון להציע, אבל קרטר לא בטוח שזו דרך טובה. החושים החברתיים של הערפדים חדים, והוא חושש שהשותפות יזהו מיד שאותה הערפדה רעבה בעצמה ויסלחו לה. הוא עדיין מתלבט מהי הדרך הנכונה ביותר לבצע ניסוי כזה. התלבטות כזו יכולה להימשך שנים, עד שברגע אחד, לפעמים דווקא כשאתה שוכב על הגב בתוך גזע חלול ומשפחת ערפדים משחקת לפניך, מגיע הרעיון. לי אין ספק שהוא יצליח. ההיכרות של קרטר עם הערפדים אינטימית ממש. כבר יותר מעשור שהוא מבלה מדי יום שעות ארוכות בתצפיות עליהם. הוא עוד ישלים את הפאזל.