אוופבופ-אלובופ אלופבאם-בום

הסיפורים המרתקים והתיאורים המושחזים עוסקים במוסיקה ובמי שעשו אותה תוך הפגנת יכולת מופלאה לברור את המהות המתריסה, הנותנת בראש, מתוך העשן היחצני. בתוך כך, ניק כהן מוליד בספר הזה, במבלי דעת, צורת ביטוי חדשה – ביקורת הרוק. זהו ספר היסטוריה שזכה למקום של כבוד בהיכל התהילה של הרוקנרול וקריאת חובה לכל חובב רוק. ניק כהן, שכתב את הספר בשנת 1968 בהיותו בן 22, נחשב למבקר הרוק הראשון והוא הוגה דעות וסופר פורה שפרסם עד היום ספרים רבים, רובם על עולם הרוק. הוא היה זה שהעניק לפיט טאוסנד את דמות אשף משחקי המזל באופרת הרוק TOMI והסרט SATURDAY NIGHT FEVER הוא פיתוח של סיפור קצר מפרי עטו.

מקט: 8-001-3

סקירה על הספר בבלוגיה

הסיפורים המרתקים והתיאורים המושחזים עוסקים במוסיקה ובמי שעשו אותה תוך הפגנת יכולת מופלאה לברור את המהות המתריסה, הנותנת בראש, מתוך […]

---

אלביס פרסלי: עכשיו הרוק היה זקוק לגיבור אוניברסלי כדי להתרומם, היה צמא לסימבול, נקודת מפגש בין הפכים; מישהו צעיר מאוד, פרטי, שאינו מתחלק – רכוש בלעדי של הנוער. מישהו שיכול לזכך את כל התנועה, לתת לה גודל וכיוון. היה ברור שביל היילי לא עומד בתנאים האלה, ומהר הובהר שאלביס פרסלי הוא האיש.

אלביס הוא איפה שהפופ מתחיל ונגמר. הוא האותנטיות בהתגלמותה, ואפילו עכשיו הוא הדימוי שגורם לאחרים להיראות מרופטים, הוא הבוס. זו הפעם היחידה שבה מועדון המעריצים צודק: אלביס הוא המלך.

התרומה הגדולה שלו הייתה ביצירת התובנה, עד כמה חזק מבחינה כלכלית הנוער יכול להיות. לפני אלביס הרוק היה רק מחווה מעורפלת של מרד. ברגע שהוא פרץ, הרוק תפס מיד ממשות וגשמיות, הכיל את עצמו, ואז הוא התווה את הסגנון שלו בביגוד ובשפה ובסקס, עצמאות מוחלטת כמעט בכל – בכל הדברים שכעת נראים מובנים מאליהם.

זו הייתה הפריצה הגדולה של הנוער, ואלביס הוא שגרם לה. וכך, מבלי לנסות אפילו, הוא הפך לאחד האנשים שהשפיעו באופן העמוק והשורשי ביותר על הדרך שבה אנשים חיים וחושבים.

בראשית הוא היה נער שנולד ב-8 בינואר 1935 בכפר טופלו (Tupelo) במיסיסיפי. אחיו התאום ג'סי מת בלידה. אביו היה חקלאי כושל, וכאשר אלביס היה בן 14, המשפחה עברה לממפיס. לא הייתה עבודה בנמצא. הפרסלים גרו בחדר אחד ושרדו. כאשר היה בן 16 אלביס היה מכסח דשא מקצועי. בגיל 19 התקדם והיה לנהג משאית שהביא הביתה 35 דולר בכל שבוע.

לא היה בו שום דבר מיוחד. הוא היה בחור אטום, חסר אמביציה, שמיעט להביע רגשות וכיבד את זולתו. הוא אהב משאיות ("הייתי רואה את הנהגים בחזה חשוף, בלי חולצה, מטפחות על הצוואר, כובע קטן על הראש. הם נראו לי נועזים. תמיד חלמתי להיות נהג משאית פרוע"). הוא היה כפרי, נאיווי, דתי מאוד. מעבר לזה הוא ניגן קצת גיטרה וגם שר.

הוא היה בבירור צעיר מכפי גילו וילדותי – הוא אסף דובונים, אכל באופן פולחני סנדוויצ'ים של חמאת בוטנים עם בננה מרוסקת בכל ערב, לפני שהלך לישון, ואהב את אמא שלו עד גועל. למעשה, כאשר התגלה לראשונה, הוא בדיוק הקליט לה תקליט חובבים עם השיר מיי הפינס (האושר שלי) כמתנת יום הולדת.

אחר כך הוא הוחתם לסאן רקורדס, לייבל מקומי, ויצא לסיבוב דרומי קטן, לנגן במסיבות בית ספר, בירידים כפריים וכך הלאה.

התקליט הראשון שלו, דט'ס אול רייט היה נפלא. אלביס נחשף בנעוריו לכל מיני סוגי מוסיקה – רית‘ם אנד בלוז של שחורים, מטיפים פונדמנטליסטים, בלדות קאונטרי – והשירה שלו הייתה תערובת של כולם- נזיד כל כך לא סביר שהוא הוסיף לו עוד סקס. הקול שלו נשמע עצבני, על הקצה, והוא חתך כמו חרב, הוא התפוצץ בכל מקום. הוא היה סובל, לא בוגר, גולמי. אבל מעבר לכל הדברים האלה, הוא היה הדבר הסקסי ביותר שמישהו שמע אי-פעם.

במאי 1955 כבר היה לו מנהל, קולונל תום פארקר (הדרגה הייתה לשם-כבוד). פארקר היה לפחות איש עם ניסיון. בגיל 49 הוא כבר היה בוגר חדרי הצצה בעירום, קרנבלים נודדים, תרופות אליל, קרקס סוסי הפוני הגדול של פארקר – כמעט כל דבר שאפשר הוא עשה עוד לפני שהגיע אלביס. הוא היה ערמומי אבל לא מתוחכם, וכבר זכה להצלחות קטנות עם כוכבים מקומיים מצליחים. אבל מצד שני הוא עוד לא עשה את המכה שלו. מכל בחינה אפשרית הוא לא קורץ מהחומר שעושה מהפיכות.

תחת פארקר, אלביס התחיל לטפס. התקליטים שלו נמכרו בשקט אבל בכל ממפיס, והבנות כבר התחילו לצרוח לו. השירה שלו הייתה טובה כבר אז, והיא לא תשתפר יותר. הוא התחיל להניע את המותניים, ולנענע ובכל פעם שהוא עשה את זה הייתה מהומה.

בתחילת 1956 אלביס הוחתם ב-Victor-R.C.A והקליט תקליטון בשם הארט ברייק הוטל (מלון הלבבות השבורים). הוא מכר 1.5 מיליון עותקים מיד. כעבור שישה חודשים הוא מכר 8 מיליון תקליטונים, הגיע לעשרת אלפים מכתבי מעריצות בשבוע ועורר את היסטריית הנוער הארוכה והצווחנית ביותר אי-פעם. זו באמת הייתה הצלחה סוחפת ומושלמת, שבחלוף שנה גדלה לכדי תעשייה של 20 מיליון דולר בשנה. הוא היה מגיע לבמה כשהוא עומד בתוך קדילאק מוזהבת. הוא לבש חליפה מוזהבת ונעל נעליים מוזהבות. פיאות הלחיים שלו הגיעו לתנוכי אוזניו ושיערו נמשח במנות נדיבות של גריז, והתרומם בצורת זנב-ברווז מהמצח. היה לו חיוך שנטה הצידה והוא השתמש בו כל הזמן.

כאשר המוסיקה הייתה מתחילה הוא היה מתחיל לנענע והוא ניענע כל כך חזק שהיו ערים שנידו אותו בתואנה שהוא תועבה. "אלביס פרסלי אינו שפוי מבחינה מוסרית", זעק כומר בפטיסטי בדה-מוין, וזה די סיכם אותו. הוא היה נוצץ – היו לו ארבע מכוניות קדילאק, מסרשמיט תלת-גלגלי, שני קופים והרבה תכשיטים. הוא בנה לעצמו בית ב-100 אלף דולר והוא זהר בנגוהות כחולים מוזהבים בחושך.

על הבמה הוא שר הימנונים בין הלהיטים שלו. עם זרים הוא היה תמיד מקסים, נערי, מאוד אדיב. הוא היה מחייך בביישנות וממלמל. הוא היה קורא לגברים "אדוני" ולנשים "גבירתי", משפיל את עיניו, ומחפש הסכמה בעיניי המקיפים אותו. וכמובן, זה היה מחמיא מאוד. היה לו כישרון אמיתי לטפל באנשים, ולגרום לאנשים לאהוב אותו.

במרכז העניינים עמדה אמא שלו. אבל ביישן ופשרן ככל שיהיה, אם מישהו היה מספיק מופרע להתחיל אתו מכות, הוא היה מפרק לו את הצורה. אין ספק, הוא היה בחור דרומי טיפוסי.

וזה תמיד חזר לסקס. לפניו היו זמרים שהיה להם סקס אפיל גדול אבל הם היו צריכים להסתיר אותו מתחת למעטה של רומנטיות, הם אף פעם לא היו מבטאים אותו בגלוי. בניגוד להם, אלביס היה בוטה. כאשר מותני הציר האלה התחילו לנענע, אי אפשר היה יותר להסתתר מאחורי לילות ירח ולהחזיק ידיים. אי אפשר היה להתכחש לעובדות.

עם זמרים רומנטיים כדוגמת סינטרה ואדי פישר, הנערות התאהבו, נאנחו, התייפחו ובכו בשקט לתוך המטפחות שלהן. ותמיד הם היו רומנטיים ודי תמימים.

אבל בפופ זו הייתה פנטזיה מינית בעיצומה. בהופעות התיכוניסטיות צרחו, עשו מהומות, בכו והתעלפו. הן היו מרטיבות עצמן ומאוננות. לדברי פי.ג'י. פרובי, הן אפילו תלשו את רגלי הכיסאות והשתמשו בהם לסיפוק עצמי. הן עשו כל מני דברים קיצוניים שמעולם לא עשו באף מקום אחר והן היו כל כך חסרות עכבות כיוון שתמיד הייתה חגורת בטיחות, כי זמר הפופ היה בלתי-מושג, לא אמיתי ודבר לא יכול לקרות להן.

כך שהכל היה סקס בתוך ואקום – הבנות השתוללו, התרוקנו, וחזרו הביתה עם החברים שלהן לשחק אותה שוב בתולות. בתור טקס זה לא היה נורא יפה אבל זה היה מאוד בריא, זה תיפקד כשסתום ביטחון. לצרוח אל אלביס או הביטלס או הרולינג סטונס היה לא פחות טוב מאשר ללכת לווידוי או לפסיכולוג.

באותו הזמן, אלביס, כאשר לא היה על הבמה, היה קורא תנ"ך, ואוהב את אמא שלו. "הוא כמו ספרות זולה", הסבירה אחת המעריצות שלו. "תמונות סקסיות על העטיפה. אבל כשנכנסים פנימה זה רק סיפור טוב". הוא נראה מסוכן אבל בסופו של דבר היה בטוח ונקי. זה מה שנערות צעירות רצו תמיד מהאלילים שלהן – אשליה של סכנה, ואלביס הביא תחושה חדשה של כמעט-מציאות למשחק הזה. עם כל הטווסיות שלו, הנרקיסיזם המרומז, הוא היה גם פוזאי ענק עבור הבנים. לרוב הוא שר טקסטים רומנטיים רגילים אבל כמה מהלהיטים הגדולים שלו היו פורצי דרך – האכזריות והבוז לנשים ב-האונד דוג (כלב ציד) היא דוגמה אופיינית.

בלו סוויד שוז (נעלי זאמש כחולות) עוד יותר בכיוון הזה. זה היה להיט של קארל פרקינס ב- 1956 אבל אלביס לקח אותו כעבור שנה והעניק לו ממדים חדשים לגמרי. זה עניין חשוב – הרעיון שבגדים יכולים לשלוט בחייך. בנות ומכוניות וכסף לא חשובים. מה שחשוב זה נעליים כחולות וחדשות ומזאמש. זה היה הרמז הראשון לאובססיה לחפצים – אופנועים, בגדים וכו' – שעומדת להפוך למסר המרכזי.

בשנת 1958 אלביס שלט כבר מזה שנתיים וההיסטריה לא הראתה שום סימני דעיכה. הוא נכנס לתחום הסרטים – לאב מי טנדר (אהבי אותי ברכות), לאבינג יו (לאהוב אותך), ג'ייל האוס רוק (רוק בית הסוהר). עד אז העמיד כבר 20 להיטים עולמיים, גורפי מיליונים. ועדיין היו לו כמה בעיות לטווח ארוך. הוא כבר היה בן עשרים ושלוש, הוא לא היה יכול להמשיך להיות אליל נוער לנצח. הבעיה הייתה כיצד לעשות לו הסבה מדמות המורד המתבגר לאישיות ממסדית מכובדת בלי שהמעריצים שלו ירגישו מרומים.

בשלב הזה התערבה יד הגורל: אלביס גויס לצבא ונכנס למקרר לשנתיים. פירוש הדבר היה להפסיד הרבה כסף אבל אלביס לקח את זה באופן פילוסופי. באשר לקולונל פארקר הוא היה מאושר. מכאן ואילך אלביס הלך והפך לקדוש. בזמן קורסי ההכשרה הצבאית הוא היה מופת להתמדה ושקדנות, שמחת חיים וצניעות. קציניו היללו אותו בחום, העיתונות עמדה דום מאחוריו. אמריקה הבוגרת נרגעה – המפלצת הראתה שהכול היה בצחוק.

באוגוסט 1958 אמו חלתה, עברה התקף-לב ונפטרה. בהלוויה אלביס היה מכותר בעיתונאים שרשמו באדיקות כל מלה שיצאה מפיו, כולל כל התייפחות ושיהוק. "היא הייתה קרן השמש של הבית שלנו", קונן אלביס. "שלום יקירה. אהבנו אותך. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך כל כך. חייתי את כל חיי רק בשבילך". בבוקר למחרת נפרסו להגיו מילה במילה בכל העיתונים. זה היה חולני, אבל זה ביצר את הדימוי החדש של פרסלי. הבחור בסדר.

האירוע אפילו הונצח בתקליט ניו אנג'ל טונייט (מלאך חדש הלילה) מאת תמלילן בשם דייב מקנרי. הבית הראשון הלך ככה:

"יש מלאך חדש הלילה בשמיים זוהר כל כך אמו של מלך הרוקנרול שלנו ואני יודע שהיא מביטה מטה על בנה הלבוש בחום הצבאי זוכרת בלב האם המלאכי שלה."

בשלב בקריירה שבו נשלח לגרמניה, אלביס היה כל מה שבחור כל-אמריקני צריך להיות: עובד ומנגן חזק, יוצא עם בנות אבל לא יותר מדי, מבקר חולים, סוחט מחמאות מחבריו החיילים הקשוחים. הוא קיבל דירוג מומחה סוג ארבע, דרגה השווה לרב"ט בשכר של 122 דולר בחודש. כל המבצע הוכתר בהצלחה. כאשר בתום השירות אלביס שב לחיים האזרחיים הוא היה כמעט מכובד כמו אנדי וויליאמס או פרי קומו. כצפוי, התקליטון הראשון שהוציא היה בלדה, איט'ס נאו אור נוור (זה עכשיו או לעולם לא)– עדכון נפוח לשיר האיטלקי O Sole Mio. שלא במפתיע זה היה רב-המכר הגדול ביותר שלו, עם יותר מ-9 מיליון עותקים בכל העולם.

יותר הוא לא שב להופיע בדרכים. במקום זה הוא התחבא באחוזותיו בהוליווד או בממפיס ושם הוא נשאר מאז. הוא לא יצא לסיור הופעות במשך שנים. הוא חי חיים כמעט סודיים לגמרי, בחברת אשתו, בתו הקטנה ו-12 חיילים לשעבר שמשעשעים אותו, מביאים לו משקאות ומשחקים אתו פוטובול. מה שהוא לא עושה, מה שמדליק אותו, הוא מאוד דיסקרטי – אף אחד לא יודע לבטח מה הוא חושב או רוצה לעשות. מספרים שהוא חש מעט בדידות לפעמים. זה הכול.

הוא הוציא את רוב זמנו על שורה אין-סופית של סרטים מוסיקליים בטוחים ומשעממים – בני דודים מתנשקים, קלמבייק, פרנקי וג'וני, הארם סקארום, נערה מאושרת – וכל אחד מהם גרוע מזה שלפניו. אלביס עצמו הוא בן 34, מכריס, איטי והקול שלו איבד את ייחודו. כעת הוא נשמע קצת כמו דין מרטין. השירים שלו סתמיים, התסריטים שלו עשויים על פי נוסחה, והתפאורות שלו נראות כאילו בנו אותן בפטיש ושני מסמרים. הוא עדיין מרוויח הרבה כסף אבל הסינגלים שלו בקושי נמכרים, והסרטים לא שברו קופות.

למען ההגינות, באחרונה הוא מראה סימנים של חזרה לעניינים. הוא הוציא שלושה להיטים חזקים – ביג בוס מן, גיטרה, גבר אמריקני – ונתן הופעת טלוויזיה שקיבלה תהודה גדולה, ובה הוא נשמע קשוח יותר, יותר רוקר משנשמע זה שנים. נותר לראות אם זה יצמח לכדי קאמבק גדול.

עד כמה שזה נוגע למעריצים שלו, הוא היה יכול להיות על כוכב אחר. מפעם לפעם הקדילאקים המוזהבים שלו נשלחים לתור את אמריקה והמעריצים באים להתבונן מקרוב ולגעת. הרווחים השנתיים שלו מגיעים לסביבות 10 מיליון דולר. הוא מכר כמעט 150 מיליון תקליטים. ואיכשהו, המעריצים שלו השלימו עם ההיעדרות שלו ולמדו כמעט לאהוב אותה.

הוא עבר למעמד של מי שנמצא מחוץ לביקורת, הוא נמצא במקום נשגב, במישור בלתי מושג של עסקי השעשועים. המקביל התואם שלו הוא פרנק סינטרה – שניהם השתנו כל כך, הרוויחו סכומים כל כך אסטרונומיים, חלשו כל כך על עולמות הבידור של זמנם, שמה שהם לא יעשו בשארית ימיהם לא ממש משנה. נגמרו להם האתגרים.

כל שנותר כעת זה הדימוי שלו, איך שהוא נראה בגיל 21, או 22, מגמגם ומפלרטט ורוטט ומתנענע, עם החיוך התלוי על הצד, לובש את פני היגון שלו, רוכב על הקדילאק, זהב על זהב, עובר בכיף בכל מקום. הוא היה מרהיב אז באמת. ובסופו של דבר הוא שיכלל את הרומנטיקה ההוליוודית עד לכדי שלמות, אגדה של כל הזמנים על מה שקורה לנערים סקסיים כאשר מזינים בהם את מכונת הנקניקיות.

אלביס הוא כעת אל – בלתי נראה, שאי אפשר לגעת בו, על-אנושי. המאהב השטני הפך לאב, דמות כל-יכולה שיכולה לשלוט בחיי מעריציו מבלי להיות נוכח. הריחוק שלו הוא יתרון, הרוע הנוכחי שלו אינו רלוונטי ואין סיבה שזה יסתיים. הערצת אלילים היא הרגל שקשה מאוד להשתחרר ממנו.הסיפורים המרתקים והתיאורים המושחזים עוסקים במוסיקה ובמי שעשו אותה תוך הפגנת יכולת מופלאה לברור את המהות המתריסה, הנותנת בראש, מתוך העשן היחצני. בתוך כך, ניק כהן מוליד בספר הזה, במבלי דעת, צורת ביטוי חדשה – ביקורת הרוק. זהו ספר היסטוריה שזכה למקום של כבוד בהיכל התהילה של הרוקנרול וקריאת חובה לכל חובב רוק. ניק כהן, שכתב את הספר בשנת 1968 בהיותו בן 22, נחשב למבקר הרוק הראשון והוא הוגה דעות וסופר פורה שפרסם עד היום ספרים רבים, רובם על עולם הרוק. הוא היה זה שהעניק לפיט טאוסנד את דמות אשף משחקי המזל באופרת הרוק TOMI והסרט SATURDAY NIGHT FEVER הוא פיתוח של סיפור קצר מפרי עטו.הסיפורים המרתקים והתיאורים המושחזים עוסקים במוסיקה ובמי שעשו אותה תוך הפגנת יכולת מופלאה לברור את המהות המתריסה, הנותנת בראש, מתוך העשן היחצני. בתוך כך, ניק כהן מוליד בספר הזה, במבלי דעת, צורת ביטוי חדשה – ביקורת הרוק. זהו ספר היסטוריה שזכה למקום של כבוד בהיכל התהילה של הרוקנרול וקריאת חובה לכל חובב רוק. ניק כהן, שכתב את הספר בשנת 1968 בהיותו בן 22, נחשב למבקר הרוק הראשון והוא הוגה דעות וסופר פורה שפרסם עד היום ספרים רבים, רובם על עולם הרוק. הוא היה זה שהעניק לפיט טאוסנד את דמות אשף משחקי המזל באופרת הרוק TOMI והסרט SATURDAY NIGHT FEVER הוא פיתוח של סיפור קצר מפרי עטו.