האיש בעל השמות

פרק 4 – ליהודים אין נשמה

בתחילת שנות ה-20, לאחר המלחמה הגדולה בתקופת קיומה של רפובליקת וימר, שררה אינפלציה נוראה בגרמניה, ומחירי מוצרים עלו בעשרות אחוזים. למשל, כיכר לחם עלתה טריליון מרק. אבא העדיף לא למכור סחורה באותה תקופה, כי הרכוש לא איבד מערכו כמו הכסף. יום אחד כשאבא חזר מסידורים מחוץ לחנות, הוא הופתע לגלות שלאמא היה יום מוצלח במיוחד בחנות והיא מכרה את כל הסחורה, אבל לא הבינה מה היא עשתה. כל הכסף שהיא קיבלה היה חסר ערך, ואבא היה צריך לבנות את העסק מחדש. המקרה של ההורים שלי היה רק דוגמה למצב הכלכלי הרעוע, שהיה קרקע פורייה למה שעתיד לבוא, והסנונית הראשונה הגיעה בצורת ניסיון הפוטש בבית הבירה של היטלר במינכן ב-1923, אם כי אף אחד לא ייחס לזה יותר מדי חשיבות. כעבור זמן פלשו הצרפתים והבלגים לחבל הרהור, מכיוון שגרמניה לא עמדה בתשלומי הפיצויים כפי שנחתם בהסכם ורסאי1, והם החליטו לקחת את הכסף בעצמם. גרמניה סבלה מאבטלה קשה, כל מכרות הפחם בַּחבל נסגרו והגרמנים נשלחו הביתה. תוהו ובוהו שרר בכל האזור. למזלו של אבא, הסַפָּק שלו היה מדרום גרמניה, כך שהוא סבל פחות מהמצב הכלכלי, ואבא הצליח לקיים את העסק.

בספטמבר 1930 נערכו בגרמניה בחירות לנשיאות ולרייכסטאג, הנשיא הינדנבורג נבחר לכהונה נוספת, והמפלגה הנאצית הפכה למפלגה השנייה בגודלה ברייכסטאג עם 19% מהקולות. הייתי אז בן קצת פחות משש. חבורה של יהודים ישבו אצלנו בבית עם אבא ודיברו על האסון הקרב, על כך שהנאצים עומדים לעלות לשלטון, ושזו העת לפעול או לברוח, אך לצערי זה הסתכם בדיבורים בלבד. עלו כמה רעיונות על הגירה לארצות הברית או למדינה אחרת באירופה, אבל רעיונות אלה נפסלו מהר מאוד. ארצות הברית הייתה במשבר כלכלי וסגרה את שעריה בפני מהגרים, ובשאר אירופה, כמו בגרמניה, היו מיתון כלכלי ועלייה של הפשיזם, כך שבעצם לא היה ליהודים לאן ללכת. תחילה הייתה תוכנית שהמשפחה שלנו עם כמה קרובי משפחה, כמו משפחת כהן מקאסטר (Kaster) שליד אֶסֶן (Essen), יחברו לאח של אבא, הדוד פליקס, שגר בהפינגטון שבדרום אפריקה, ישקיעו איתו כסף ויהפכו לשותפים עסקיים. הדוד פליקס ואשתו הרטה היו בעלים של כולבו גדול מצליח מאוד, עד כדי כך שדוד פליקס הגיע לבקר אותנו פעם בשנתיים, נסיעה שהייתה יקרה מאוד. פעם אחת כששאלתי את הדודה הרטה כמה אנשים גרים בעיירה שלהם, היא ענתה לי 300. אבא היה מופתע ושאל איך הם מצליחים כל כך עם קהל לקוחות כה קטן. דודה הרטה ענתה לו בנונשלנטיות שיש שם גם 100 אלף כושים, רק שהם לא ראו בכושים אנשים, אף שהיוו את עיקר קהל הלקוחות שלהם. באופן כללי, הדוד פליקס והדודה הרטה היו גזענים, היה להם בבית פועל בשם BOY, ובכל ביקור הייתה דודה הרטה מספרת על BOY שהוא שומר על הבית ועושה כך וכך, ואמא הייתה שואלת אותה, ‘כל כך הרבה שנים BOY כבר עובד אצלכם?’ ‘לא, BOY זה פועל!’ ענתה דודה הרטה. ‘אז מה השם שלו?’ ‘I never heard it and frankly I never thought about it!’ באותו הזמן, בתור ילד, לא הבנתי את משמעות דבריה של דודה הרטה, לא הבנתי שנחשפתי לגזענות כי לא ידעתי גזענות מהי, ורק שנים לאחר מכן, כשנחשפתי לגזענות כלפַּי, הבנתי מה היה שם.

הוחלט לשלוח את פאלטר, הבן של משפחת כהן, לדרום אפריקה כדי לבדוק את הכדאיות הכלכלית של מעבר לשם. הוא היה סטודנט מוצלח למשפטים בבון, ובדיוק היה צריך לברוח מגרמניה בגלל שנרדף בהיותו חבר במפלגה הקומוניסטית, אז יצא טוב שברח לדרום אפריקה. פאלטר הגיע לדרום אפריקה ב-1933 וכתב במכתביו שהדברים מסתדרים יפה מאוד ויש מקום להתחיל עסקים. אחרי חצי שנה הוא חלה בדלקת בתוספתן, ומשום שהיה מרוחק מכל בית חולים מתקדם, לא עבר ניתוח ומת. כשאמי שמעה זאת היא נבהלה מאוד ואמרה, ‘למה שאני אסע לדרום אפריקה? כולנו נמות שם, זאת ארץ בשביל קופים, לא בשביל בני אדם.’ גם אבי התקרר, אך לא ויתר לגמרי. לאט לאט הנושא ירד מהפרק, גם מפני שאשתו של דוד פליקס נפטרה ממחלה שלא טופלה כראוי.

האנטישמיות מצד הנוצרים הקתולים הרימה את ראשה עוד לפני שהיטלר עלה לשלטון. בשישה בדצמבר 1930 סבתא לא הרגישה כל כך טוב, והיה ברור לכולם שבקרוב היא תעלה לשמים. אמא ואבא דאגו שלא אהיה בבית, ושלחו אותי לורנר שגר ממול. תחילה חשבתי בתמימותי שסבתא רק חולה מאוד והלכתי לוורנר מרוצה כי תמיד כיף אצלו. העוזרת של ורנר סיפרה לנו שכאשר מישהו נפטר, אפשר לראות את הנשמה שלו יוצאת דרך הארובה של הבית, איפה שיוצא העשן, אז ורנר ואני עלינו על גג הבית שלו, שהיה גבוה יותר מהבית שלנו, והסתכלנו על הארובה, מחכים לנשמה. הסתכלנו והסתכלנו ויצא רק עשן, בלי נשמה. אחרי כמה זמן העוזרת קראה לנו למטה ואמרה לי ללכת הביתה כי אמא שלי רוצה לדבר איתי. הלכתי עם העוזרת שלנו הביתה וראיתי את אמא עומדת בכניסה ובוכה. היא הרימה אותי, ונישקה אותי ואמרה, ‘Oma ist nicht unter den Lebenden, oma ist tot’ (סבתא כבר לא בין החיים, סבתא מתה), ואני שאלתי את אמא, ‘Was ist tot?’ (מה זה מת?). אמא ענתה שהיא תסביר לי בפעם אחרת, אבל שאני לא אראה עוד את סבתא. התחלתי לבכות, הייתי קשור מאוד לסבתא. בכל יום הייתי אצלה והיינו מדברים, אכלתי שמה, שתיתי שמה, ופתאום לא ראיתי אותה עוד.

שאלתי את אמא איפה הנשמה של סבתא, והיא התחילה להסביר לי שהנשמה של סבתא עלתה למעלה באש, אבל אני התעקשתי שלא ראיתי, ולא הבנתי איפה היא. אמא הייתה טרודה בדברים אחרים ועזבה אותי בלי הסבר. למחרת בבוקר בדרך לבית הספר פגשתי את ורנר, והוא מיד אמר לי שיש לו משהו חשוב להסביר לי. הוא סיפר לי שהוא יודע למה לא ראינו את הנשמה של סבתא שלי עולה אתמול לשמים. הנושא מאוד העסיק אותי, ומיד שאלתי אותו למה. הוא ענה לי ב ‘כי ליהודים אין נשמה.’ אני לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, מה זה אין נשמה? זה כמו שאין עיניים או רגל או ראש? הבנתי שמשהו חסר. מיד שאלתי את ורנר, ‘מאין אתה יודע את זה?’ ‘הנזירה אמרה לי,’ הוא ענה. באותו הרגע כעסתי עליו מאוד, דחפתי אותו הצדה וחזרתי הביתה. מיד כשנכנסתי הביתה, שאלתי את אמא אם מה שוורנר אמר זה נכון, והיא ענתה לי, ‘אתה לא צריך להאמין לכל דבר שהגויים המלוכלכים אומרים.’ ניצוץ ראשון למאבק.

באותה התקופה ביקרתי הרבה, בעיקר בחגים, אצל סבא מאיר פלס, שגר בעיירה בשם ליר שבסקסוניה התחתונה, בגרמניה. לסבא היו אדמות בחוף הים הצפוני, איפה שהוא היה מגדל פרות וכבשים, ובכל יום הוא רכב עם הסוס והעגלה שלו לספור אותם. באחד הביקורים שלי אצלו, כשהייתי בן שבע או שמונה, סבא ואני רכבנו לקראת ערב חזרה מהספירה על הסוס והעגלה. לסוס קראו חָמֶר, וסבא היה צועק לו, ”chamer geht zu! (חָמֶר, תתקדם!). אותו ערב היה קר מאוד ורוח חזקה נשבה. מכיוון שסבלתי מדלקות אוזניים חוזרות, סבא דאג לי, השכיב אותי על הברכיים שלו וכיסה אותי בשמיכה שמבפנים היא צמר נעים של גמלים ומבחוץ עור. העגלה לא נסעה בזהירות או באטיות כל כך ופתאום שמעתי את סבא צועק, מקלל ויורק על האדמה. הוא ממש השתגע, כנראה היה לו מצב רוח. הוצאתי את הראש החוצה ושאלתי, ‘סבא, מה קרה?’ הוא דחף לי את הראש חזרה פנימה, אבל לא ויתרתי. שוב הוצאתי את הראש החוצה ושאלתי, ‘סבא, מדוע אתה מקלל?’ סבא הצביע לעבר הגבעה מולנו ואמר, ‘אם כבר התעוררת, אתה רואה שם את זה? את הצלב? זה ישו.’ הסתכלתי וראיתי שהוא מצביע לעבר צלב ועליו דמות שלה קרא סבא ישו. שאלתי, ‘מי זה ישו?’ סבא ענה, ‘הו, את זה עוד תדע, הוא עשה לנו הרבה צרות ויעשה לנו עוד יותר צרות.’

שילבתי יחד את הדברים שהנזירה אמרה על כך שלסבתא אין נשמה כי היא יהודייה, ואת מה שאמא אמרה, שלא צריך להאמין לכל מה שהגויים המלוכלכים אומרים, ואת מה שסבא, שהייתה לו השפעה רבה עלי, אמר ושמתי את הנוצרים על הכוונת שלי. כך התחילה המלחמה של הורסט נגד הנצרות, לא נגד הנאצים, אלא הילד הורסט נגד הנוצרים המסוכנים.