אני מרימה את המגשים למקום ואז אני רואה אותה. אני מנסה לא להסתכל עליה, אבל לא מצליחה. אותה נערה מחצר […]
יום שישי היום. לירון מתקשר אלי ומספר שהם נשארים בבית ושהם לא מרגישים לא כל כך טוב.
אני מבינה אותם, ואומרת לו שזה בסדר. הוספתי כמה שאני אוהבת אותם ומאחלת להם שירגישו טוב.
אני דואגת להגיד בכל זמן והזדמנות, שאני אוהבת אותם, כדי לא לפספס חס וחלילה.
לעומת זאת רון השובב, לא מוכן להירגע. זה בסדר גמור כי הוא בדיוק הפוך מלירון. הוא פחות מדבר והוא אהוב באותו מידה.
‘נועה, תוכלי להגיע בבקשה?’
אמא קוראת לי מהסלון.
אני נכנסת לסלון ורואה את אבא, יושב בכורסא הקבועה שלו, עם כוס קפה ועיתון.
אני שואלת את אמא, ‘קפה או תה?’
היא עונה לי בתשובה קבועה שלה:
‘תה זה לחולים ואני לא חולה. קפה. תוכלי להכין לי?’
‘כן, אמא. את יודעת שאסתי אוהבת תה והיא לא חולה.’
‘אסתי אוהבת תה כמו אוויר לנשימה. אני לא אסתי.’
‘אמא, הצחקת אותי מאוד.’
‘אני שמחה בשבילך שאת צוחקת עלי.’
אני לא יכולה להתאפק ומתפקעת מצחוק. אמא מסתכלת עלי, וגם היא לא יכולה לעצור את עצמה, וצוחקת אתי ביחד.
‘מה רצית לשאול אותי, אמא?’
‘מה אנחנו עושות היום?’
‘מטיילות.’
החלטתי היום לקחת את אמא לטייל ולקניות בקניון.
כשאנחנו הולכות בקניון, אנחנו מדברות על לירון ורון.
כמה שהם מקסימים ומצליחים בלימודים שלהם.
ילדים כל כך טובים.
הטלפון מצלצל. אסתי מודיעה לי שהיא לא תגיע לקניון, אבל תשמח לראות אותי אם אהיה באזור העבודה שלה.
אני לא מפספסת את המסר, ואמרתי לה שאשתדל לקפוץ לביקור.
‘נועה.’
‘כן אמא, מה קרה?’
‘נועה, אני חייבת לשבת. התעייפתי וכואבות לי הרגליים.’
‘טוב אמא. בואי נכנס לאחד מבתי הקפה שבקניון.’
אני בוחרת את השולחן הפינתי. אני אוהבת להשקיף על כולם. כשהמלצרית באה, אמא ישר אומרת לה:
‘לא צריך תפריט. הפוך חזק ועוגת שוקולד, עם כדור גלידה בבקשה.’
אני מחייכת לאמא ולחוסר הסבלנות שלה.
אני מבקשת מהמלצרית קפה בלי עוגה, ופונה לאמא:
‘את יודעת שאסור לנו מתוק כל כך?’
‘לא משנה. אני צריכה קלוריות.’
אני מחייכת אליה, והיא קורצת לי בשובבות.
בזמן שאמא הלכה לנוחיות, המלצרית מגיעה עם פתק ונותנת לי אותו. ‘מה זה?’ אני שואלת אותה.
המלצרית מסמנת לי עם היד, ואומרת:
‘הבחורה שיושבת בקצה השני של הרחבה, שלחה לך את הפתק הזה וביקשה תשובה למה שכתוב שם.’
אני מסתכלת לעבר השולחן שבקצה ואני רואה בחורה עם שיער ארוך חלק, ומשקפיים גדולים. מרימה כלפי את כוס הקפה שלה, כמו לחיים, ושותה. אני בודקת וזה מה שכתוב בפתק:
‘אני פנויה, אם תרצי אני אתן לך את עצמי. תתקשרי אלי ואני אהיה זמינה לך.’ מספר טלפון ושם.
אני לא נשארת חייבת וכותבת לה בחזרה:
‘אם הייתי רוצה, הייתי לוקחת אותך אתי עכשו. מראה לך את התקרה ואולי יותר מזה, אבל מספר הטלפון שלי שייך לאחרת. לצערך אני לא יכולה להיות שלך.’
החזרתי למלצרית את הפתק, וביקשתי ממנה שתתן לה. הוספתי שאני אשלם את החשבון שלה.
בדיוק אמא חזרה והתישבה לידי, הסתכלה ישר על המתרחש ואמרה:
‘עוד אחת? מה יש לבנות שככה הן נדבקות אליך כמו זבובים? לא יכולות להניח לך בשקט?’
‘למה שיניחו לי, אמא? הכל בסדר. אני שמחה שאני עדיין מבוקשת.’
‘נועה תירגעי ילדה שלי. מבוקשת את לא, ממגנטת את כן.’
‘אמא, את כמעט צודקת.’
מאז שיצאתי עם הספרים שלי, והריאיון שהיה לי לא מזמן בטלויזיה, נדמה שכל לסבית שניה נדבקת אלי ורוצה אותי אצלה במיטה. טוב, לא כולן. אמא אומרת לי:
‘אולי תכתבי על אהבה, סקס וכל מה שיש בין הרגליים. אז גם גברים ירדפו אחריך.’
‘מצחיק מאוד אמא. את מצדך, שאתחתן עם כל גבר, העיקר שהוא יהיה סטרייט. למרות שאת יודעת שאני אוהבת נשים. הגברים בחיי תמיד יהיו חברים טובים שלי.’
‘נכון. בכל זאת ניסיתי.’
‘את לא מתייאשת. בואי נחזור. יש לי פגישה עם אסתי עוד מעט.’
ופתאום אמא הסתכלה בעיניים הגדולות שלה, ואמרה לי:
‘למה אתן לא מתקדמות בקשר?’
‘אמא, את באמת שואלת אותי את זה? לא מתאים.’
‘נועה ילדה אהובה שלי, אני אוהבת אותך, אני מקווה שאת יודעת את זה. הכוונות שלי לא רעות, אבל תתמסדי, בבקשה ממך. תעשי מהלך, בשביל עצמך. זה יעשה לך טוב אהובה שלי. לאיזה סימן את מחכה? אולי תתחתני ותביאי לי כמה קטנים, שנזכה לראות ולשחק איתם. מה את אומרת, נועל’ה שלי?’
‘אמא, דיברנו על זה. טוב לי ככה אני לא רוצה מחויבות עם אף אחת. אני חייבת להזדרז. בואי, כבר מאוחר לי.’
‘את יודעת נועה, את תמיד איתנו בתוך הלב.’
‘אני יודעת אמא. בואי, אני לא יכולה להתעכב.’
אין עדיין תגובות