בית עץ געגוע

"אבל למה אימא לא באה לבקר אותי? אמרו שהיא לא מרגישה כל־כך טוב, אבל זו לא מחלה, אז מה זה? 'כשתגדלי תביני,' ככה אמרו לי.

ואם היא לא תבוא אף פעם? אולי היא כבר לא רוצה אותי?…ואולי היא עוד כועסת עליי שהוצאתי את הצימוקים מהעוגה שהכינה בשבת לאורחים?"

בשקט ובסערה, ברוך ובעוצמה, בקול ייחודי, מעודן ועשיר, מגולל הרומן בית, עץ, געגוע את סיפור חייה של חדווה, משנות החמישים של המאה שעברה, עד ימינו.

החל מילדותה במושבה כבת לאב שאיבד את הוריו בשואה, דרך המעבר בתחנות החיים: נישואין, הורות, שבר בזוגיות, וכלה בהתמודדות עם הגירת ילדיה הבוגרים לארצות אחרות.

במסעה הנפשי והגיאוגרפי מיטלטלת הגיבורה בין זיכרונות, אהבות, עימותים ונטישות, וחווה פגישות מפתיעות ברחבי הארץ והעולם, וכל זאת תוך התמודדות עם ה'קלקולים' בחייה.

בית, עץ, געגוע היא יצירה חשובה ובשלה, המפליאה למזג בתוכה צחוק ועצב, מציאות ודמיון, אכזריות וחמלה. זהו סיפור פרטי, אך מתוכו מפעפע וגולש סיפורו של דור וסיפורה של הישראליות כולה.

 

בית, עץ, געגוע הוא רומן הביכורים של דפנה חיימוביץ', ילידת רחובות.  קדמו לו חמישה ספרי ילדים בשירה ובפרוזה. הראשון, ״לבדי ולא לבדי״, יצא לאור בהוצאת דביר ב־1984, והופץ בגני הילדים ובבתי הספר בהמלצת משרד החינוך. דפנה עסקה בהדרכת מורים ובהנחלת השפה העברית לעולים. בעלת תואר ראשון בתיאטרון מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני בספרות, מגמת כתיבה, מאוניברסיטת בן־גוריון.

לאורך השנים פירסמה סיפורים קצרים בכתבי עת ספרותיים.

מקט: 15101329

"אבל למה אימא לא באה לבקר אותי? אמרו שהיא לא מרגישה כל־כך טוב, אבל זו לא מחלה, אז מה זה? […]

---

קרעי זיכרון (כמו ממואר)

ילדות

1 | פסיעות קטנות

בוקר. אבא נושא אותי על הידיים. אנחנו נכנסים פנימה דרך דלת זכוכית גדולה. בבת אחת הוא מוריד אותי לרצפה, צועד על ידי בכבדות, שקוע בתוך עצמו. ואני, ילדה טובה, אוחזת ביד שלו, פוסעת פסיעות קטנות, מגמגמות, במסדרון ארוך וצר שלא רואים את הסוף שלו.

'אבא, כואב לי,' אני עוצרת אחרי כמה צעדים.

'תתאמצי, עוד קצת,' הוא אומר לי.

'אבל נורא כואב.'

הוא מושיט יד קדימה, 'את רואה, תכף מגיעים.'

'אני לא יכולה, הרגליים.' אני שומעת אותו נאנח.

'נו טוב, אקח אותך על הידיים, אבל רק קצת, תזכרי.' הנשיפות שלו כבדות.

'מספיק, אין לי יותר כוח לסחוב אותך,' הוא שוב מוריד אותי לארץ, 'את ילדה גדולה, בת תשע.'

'אבל קשה לי ללכת,' אני עומדת ולא ממשיכה.

'נספור עד שלושים, את שומעת?' אני סופרת בלב, 'אחת, שתיים, שלוש, ארבע… שלושים.'

'זהו!' הוא מנגב את הזיעה מהמצח.

אני מתיישבת על רצפה קרה, נשענת על קיר לבן. חלוקים לבנים מתנופפים מול הפנים כמו כביסה על חבל ביום של גשם ורוח.

לא יכולה לקום ולדרוך על הרגל. הכאב מתפשט מכף רגל עד ברך, ושם הוא נכלא ומכה בכל הכוח. פטישים דופקים, עוד מעט הרגל תתפוצץ לי, אבל אני לא בוכה. אני לא תינוקת, אני בכיתה ד' וצריכה להתגבר. אנשים עוברים ושבים, מה הם יחשבו עליי?

ואני, מספיק בושות עשיתי להורים שלי כשכל הילדים בכיתה א' ידעו לקרוא, ורק אני לא.

בערב, כשהתלמיד האחרון יצא החוצה עם ההורים שלו, ועל הפנים שלו היתה מרוחה הריבה האדומה של הסופגנייה, וגם אנחנו כבר יצאנו, ואימא אמרה, "איזו מסיבה נחמדה,' נשמעה קריאה מפתח הדלת, 'ההורים של חדווה, חכו. אל תלכו!' לא הבנו. 'אני רוצה להראות לכם משהו!' חזרנו מופתעים. 'אתם חייבים לראות איך הבת שלכם קוראת. סופסוף היא תפסה את הקריאה.'

הלב התחיל לפעום כמו כדורים קטנים של ברד על זגוגית החלון, היה נדמה לי שכולם שומעים. ריח השעווה השרופה נכנס לתוך הנחיריים, התערבב בריח השמן השרוף של הסופגניות.

אימא ואני התיישבנו על הכיסאות הקטנים של התלמידים. המורה דבורה ישבה מעבר לשולחן הגדול על הכיסא שלה, הגבוה. היא הניחה על השולחן ערמת כרטיסים מבריסטול לבן, על כל כרטיס היתה כתובה מילה ענקית בצבע שחור, כמו הלוח בגב של המורה.

אחזתי חזק בכף היד של אימא, כתר הנייר עם הנר הכתום על הראש כמו תורן של אונייה.

המורה דבורה שלפה את הכרטיס הראשון, קירבה ישר לתוך העיניים שלי.

'ועכשיו, חדווה,' אמרה בקול חגיגי, 'תקראי לנו בבקשה מה כתוב פה.' שתיקה.

'תגידי, אל תתביישי,' שקט. דממה. 'תסתכלי טוב, את יודעת. אני בטוחה שאת יודעת.'

'אני… שכחתי.'

'תנסי נו, מה זה?' ניסיתי לאסוף את האותיות, התאמצתי בכל הכוח. אני חייבת להצליח.

'זה… סביבון,' אמרתי בקול שקט.

'לא! זה לא סביבון! פה כתוב חנוכייה!' הצביעה המורה על המילה עם הציפורן שלה, 'את לא רואה? ח־נו־כי־יה!'

הבושה עטפה אותי כמו שמיכת צמר דוקרנית. הסתכלתי על הבלטות, שמתי לב לחריצים האפורים, כמו ציפורניים שהצטבר מתחת להן לכלוך. אילו רק יכולתי לברוח עכשיו.

אבא נשען על אדן החלון, המבט שלו נצמד לנקודה רחוקה מעבר לאופק, כאילו חיפש משהו שאבד. הנר הכתום התחיל לבעור על הראש, עוד מעט ישרוף לי את כל התלתלים.

'ננסה עוד פעם אחת!' קבעה המורה בקול של עיפרון מחודד. האצבעות העבות שלה הרימו את הכרטיס, והקמטים שעל המצח שלה נהיו יותר עמוקים.

האותיות קיפצו לי מול העיניים כמו שדונים זריזים. אילו רק יכלו ללחוש לי את התשובה.

'מה זה? תקראי.'

'אה…'

'נו, תגידי.'

'כד?'

'זה לא כד! מה פתאום כד?!' המילים של המורה חרקו באוויר כמו מסור שמנסר גזע עץ, 'זה נר, את שומעת?' העיניים שלה היו כועסות, 'נר! נר!'

אימא שתקה, זזה מצד לצד, ימינה ושמאלה, בטח לא היה לה נוח לשבת בכיסא של ילדים. אבא הסתכל אלינו מרחוק, הפנים שלו היו רציניות.

הדמעות נאספו לי בעיניים, עוד רגע יתחילו לטפטף כמו חלב של נר ואחר כך יזרמו על הלחיים וירטיבו את כל הפנים. אבל אני אתאפק, בכל הכוח שלי אתאפק. מה אני, תינוקת? מחר המורה תגיד לכל התלמידים שאני גם לא יודעת לקרוא וגם בכיינית.

'אני לא מבינה! הייתי בטוחה שהיא כבר תפסה את הקריאה,' אמרה המורה בעצבנות, 'כל התלמידים חייבים לתפוס את הקריאה עד חנוכה!'

כופפתי את הראש, רציתי לטמון אותו עמוק בתוך מערה סודית ולהיעלם, שאף אחד לא יגלה אותי שוב. 'היום הראיתי לה את המילה 'חנוכה' ואת המילה 'לביבה' והיא הצליחה לקרוא,' המילים של המורה התנפצו לי בתוך האוזניים כמו מכות של פטישים, 'עכשיו אני מבינה, זה היה ניחוש. הבת שלכם… היא פשוט הוליכה אותי שולל.'

אותיות שחורות חגו מעל הראש שלי והיו נחשים עם זנבות מתפתלים.

רק שלא ישאירו אותי כיתה, התפללתי בלב. זאת הבושה הכי גדולה. שלא יקרה לי מה שקרה לחמדה שהמורה איימה עליה, 'אם לא תדעי לקרוא עד סוף השנה, תצטרכי ללמוד שוב בכיתה א'!' במשך כל ההפסקה חמדה עמדה בצד ולא הפסיקה לבכות. התלמידים צחקו עליה, ואפילו המציאו עליה שיר: 'חמדה הטיפשה תישאר כיתה. איזו בושה! שה־שה־שה.'

'אולי ניקח תלמידה מכיתה גבוהה שתעזור לך?' הציעה אימא בקול רם יותר מהרגיל, 'אולי את הג'ינג'ית הזאת מכיתה ח' שגרה בקומה מעלינו, שירה. שמעתי שהיא תלמידה מצוינת.'

לאט־לאט התפזרו האותיות השחורות ונדדו למקום אחר כמו ציפורים בסתיו, עד שבסוף נעלמו.

'אל תדאגי, חדווה,' אמרה לי אימא כשיצאנו לחושך, 'את בסוף תדעי לקרוא יפה, כמו שאת יודעת לצייר יפה, אני בטוחה.'

'אימא, מה זה להוליך שולל?'

'זה… כמו לשקר.'

'אבל לא שיקרתי למורה.'

'אני יודעת שלא, אני יודעת, חדווה. היא ככה… חשבה בטעות.'

הקול של אימא היה רך ושקט. אבא צעד קדימה, הוא היה רחוק־רחוק משם.