לורה והמשפחה שלה יוצאים למסע אל ארץ רחוקה. הם לא לוקחים איתם כלום, רק את הבגדים שעליהם ועגלה רתומה לשתי […]
פרק ראשון:
נוסעים אל המערב
לפני שנים רבות מאוד, כשכל הסבים והסבתות של היום עדיין היו ילדים קטנים וילדות קטנות, או תינוקות פעוטים מאוד, ואולי אפילו עדיין לא נולדו, עזבו אבא ואמא ומרי ולורה וקארי התינוקת את ביתם הקטן ביערות הגדולים של ויסקונסין. הם עזבו בית ריק בין העצים הגדולים ולא שבו אליו עוד. הם נסעו לארץ האינדיאנים.
אבא אמר שיותר מדי אנשים גרים עכשיו ביערות הגדולים. לורה שמעה לעתים חבטה מהדהדת של גרזן שלא היה גרזינו של אבא, או הד ירייה שלא נורתה מהרובה שלו. השביל שעבר ליד הבית הקטן הפך לכביש. כמעט בכל יום הפסיקו מרי ולורה משחק באמצע והביטו בתימהון בעגלה שעברה בחריקה בכביש החדש.
חיות בר לא נשארות בארץ שיש בה אנשים רבים כל כך, וגם אבא לא רצה להישאר בה. אבא רצה לחיות בארץ שחיות הבר משוטטות בה ללא פחד. הוא אהב לראות איך העופרים הקטנים ואִמותיהם מביטים בו מבין העצים האפלים, ואת הדובים השמנים והעצלים אוכלים גרגירי יער בחלקות הפרא.
בערבי החורף הארוכים הוא דיבר עם אמא על המערב. במערב היתה האדמה מישורית וללא עצים, העשב צמח שם צפוף וגבוה, וחיות הבר שוטטו ורעו להן באחו הרחק מאוד מעיני בני האדם. ולא היו שם מתיישבים. רק האינדיאנים חיו שם.
יום אחד, בסוף החורף, אמר אבא לאמא, ״אני רואה שאת לא מתנגדת, אז החלטתי לנסוע לראות את המערב. קיבלתי הצעה מאדם שרוצה לקנות את הבית שלנו. נוכל למכור אותו עכשיו במחיר הכי גבוה שיציעו לנו אי־פעם. זה יספיק לנו בתור התחלה בארץ החדשה.״
״אוי, צ׳רלס, מוכרחים לנסוע דווקא עכשיו?״ שאלה אמא. מזג האוויר היה קר מאוד, והבית החמים היה נוח כל כך.
״אם אנחנו רוצים לנסוע השנה, עדיף עכשיו,״ אמר אבא. ״לא נוכל לחצות את המיסיסיפי אחרי שהקרח יתחיל להפשיר.״
ואבא מכר את הבית הקטן, את הפרה ואת העגל. הוא הכין קשתות מעץ אגוז והצמיד אותן בניצב לשני צדי העגלה. אמא עזרה לו למתוח עליהן יריעות ברזנט לבנות.
בבוקר אפלולי העירה אמא את מרי ולורה בתנועת יד רכה. לאור מדורה ונרות היא רחצה וסירקה אותן, אחר כך הלבישה אותן בבגדים חמים — תחתוני פלנל ארוכים אדומים, תחתוניות צמר מעליהם, שמלות צמר, גרבי צמר ארוכים, מעילים וכפפות בד אדומות — ולבסוף חבשה להן כובעי פרווה.
הם העבירו מהבית הקטן אל העגלה את כל החפצים מלבד המיטות, השולחנות והכיסאות. אותם לא היה צורך לקחת. אבא יוכל תמיד לבנות חדשים כמותם.
שלג דק נח על האדמה. האוויר הצונן היה חשוך ושקט. העצים העירומים עמדו זקופים מול הכוכבים הקפואים. אבל במזרח היו פני השמים חיוורים, ומתוך היער הגיחו פנסים ואחריהם סוסות ועגלות שהביאו איתן את סבא וסבתא, הדודים והדודות ובני הדודים.
מרי ולורה חיבקו חזק חזק את בובות הבד שלהן ולא אמרו אף מילה. בני הדודים עמדו מסביב והביטו בהן. סבתא וכל הדודות חיבקו ונישקו אותן, וחיבקו ונישקו אותן שוב ואמרו שלום.
אבא תלה את הרובה שלו על קשת העץ מהצד הפנימי של כיסוי הברזנט — כך יוכל להגיע אליו במהירות מהמושב. את נרתיק הכדורים ואת קופסת אבק השרֵפה הוא תלה מתחת לרובה, ואת הכינור הארוז בתיבה הניח בזהירות בין שתי כריות כדי לשמור על כלי הנגינה מטלטולי הדרך.
הדודים עזרו לאבא לרתום את הסוסות לעגלה. הם אמרו לדודנים לנשק את מרי ולורה, והם נישקו אותן. אבא הרים את מרי, אחר כך את לורה, והושיב אותן על המצעים בתוך העגלה. הוא עזר לאמא לעלות על המושב מלפנים, וסבתא הושיטה לה את קארי התינוקת. אבא קפץ והתיישב ליד אמא. ג׳ק, כלב הבולדוג המנומר, נכנס מתחת ליצול.
ואז הם עזבו את צריף העץ הקטן. התריסים היו מוגפים, והצריף הקטן לא היה יכול לראות איך הם מתרחקים. הוא נשאר לבדו עם גדר העץ שהקיפה אותו ועם שני עצי האלון הגדולים, שסוככו כמו גגות ירוקים על מרי ולורה בקיץ כשהן שיחקו בצִלם. זה היה המראה האחרון של הבית הקטן.
אבא הבטיח שכשיגיעו למערב, הוא יראה ללורה פָּאפּוּז.
״מה זה פָּאפּוּז?״ שאלה לורה, ואבא אמר, ״פאפוז הוא תינוק אינדיאני קטן.״
הם עברו כברת דרך ארוכה ביערות המושלגים ועצרו בעיר בשם פֶּפִּין. מרי ולורה כבר ראו אותה פעם, אבל עכשיו היא נראתה להן שונה. דלת החנות ודלתות הבתים היו סגורות. הגזעים הכרותים היו מכוסים שלג, וברחוב לא שיחק אף ילד. ערמות עצים גדולות היו מוטלות בין הגזעים הכרותים. רק שניים-שלושה אנשים, במגפיים ובכובעי פרווה ובמעילים בהירים, נראו בחוץ.
אמא, לורה ומרי אכלו לחם ודִבשה בתוך העגלה, והסוסות אכלו גרעיני תירס מתוך שקים. אבא נכנס בינתיים לחנות והחליף את הפרוות שלו באוכל למסע. הם לא יכלו להישאר בעיר זמן רב כי היו צריכים להספיק לחצות עוד את האגם לפני רדת הערב.
רחב ידיים, שטוח, חלק ולבן, השתרע האגם הקפוא עד לקצה השמים האפורים. חריצים שהותירו אחריהם אופני עגלות נמתחו לרוחבו והגיעו רחוק כל כך, עד שלא היה אפשר לראות לאן הם מגיעים. הם נגמרו בשום מקום.
אבא נהג את העגלה אל הקרח בעקבות החריצים. פרסות הסוסות נקשו בקול עמום, ואופני העגלה מעכו את הקרח בדרכם. מרחוק נראתה העיר קטנה יותר ויותר, עד שאפילו החנות הגבוהה הפכה לנקודה. מסביב לעגלה לא היה דבר מלבד מרחב ריק ושקט. השֶקט הזה לא מצא חן בעיני לורה, אבל אבא ישב על כיסא הרַכּב וג׳ק רץ בין אופני העגלה, והיא ידעה ששום דבר בעולם לא יפגע בה כל עוד אבא וג׳ק לידה.
לבסוף הגיעה העגלה למדרון עפר, ושוב נראו עצים מסביב. בין העצים עמד גם צריף קטן. לורה הרגישה הרבה יותר בטוחה.
איש לא גר בצריף הקטן. הוא נועד לעוברי אורח שרצו לנוח בדרך, והיה מבנה זעיר ומוזר עם אח גדולה ודרגשים מחוספסים צמודים לקירות. אבא הדליק אש באח, ולפתע היה הצריף בית חמים ונעים. מרי, לורה וקארי התינוקת שכבו לישון ליד אמא על מצעים שנפרשו על הרצפה מול האח. אבא ישן בעגלה. הוא שמר עליה ועל הסוסות.
באמצע הלילה הֵעיר את לורה רעש מוזר. הוא נשמע כמו ירייה, אבל היה חד וארוך יותר מירייה. שוב ושוב שמעה את הרעש. מרי וקארי ישנו, אבל לורה לא הצליחה לחזור להירדם. ואז שמעה את קולה החרישי של אמא מתוך החשכה.
״תישני, לורה,״ אמרה אמא, ״זה רק הקרח שנסדק.״
למחרת בבוקר אמר אבא, ״מזל שחצינו את האגם אתמול, קרוליין. לא אתפלא אם הקרח נבקע היום. יצאנו לדרך מאוחר. איזה מזל היה לנו שהקרח לא התחיל להיסדק כשהיינו באמצע האגם.״
״חשבתי על זה אתמול, צ’רלס,״ אמא אמרה ברוך. לורה לא חשבה על כך קודם. עכשיו הבינה מה היה קורה אילו נסדק הקרח מתחת לאופני העגלה והם היו שוקעים לתוך המים הקרים באמצע האגם!
״אתה מפחיד מישהו, צ׳רלס,״ אמרה אמא, ואבא הרים את לורה ועטף אותה בחיבוק גדול.
״אבל כבר חצינו את המיסיסיפי!״ אמר וחיבק אותה בשמחה. ״מה את אומרת על זה, ממתק שלי? את רוצה לנסוע למערב, לארץ האינדיאנים?״
לורה אמרה שהיא רוצה לנסוע לשם, ושאלה אם המקום הזה שהם נמצאים בו עכשיו הוא כבר ארץ האינדיאנים. אבל לא. הם עדיין היו במינסוטה.
הדרך לארץ האינדיאנים היתה ארוכה מאוד. כמעט מדי יום עברו הסוסות מרחק גדול ככל שיכלו. כמעט מדי לילה הקימו אבא ואמא מחנה במקום חדש. לפעמים נאלצו להישאר באותו מחנה כמה ימים כי אחד הנחלים עלה על גדותיו, והם לא יכלו לחצות אותו וחיכו שפני המים ירדו. הם חצו בדרכם נחלים אין־ספור. הם ראו יערות והרים מוזרים, וארץ ללא עצים מוזרה עוד יותר. הם חצו נהרות מעל לגשרי עץ ארוכים והגיעו לנהר אחד שהיה צהוב ורחב ושום גשר לא עבר מעליו.
זה היה נהר המיזורי. אבא העלה את העגלה על רפסודה, וכולם ישבו בשקט בתוך העגלה בשעה שהרפסודה התנודדה והתרחקה מחוף המבטחים וחצתה את מי הנהר הגועשים, הצהובים מרוב בוץ.
וכעבור עוד כמה ימים שוב הגיעו להרים. העגלה נתקעה בעמק בתוך בוץ שחור ועמוק. גשם ניתך ארצה. הרעם הרעים והברק הבריק. אבא ואמא לא מצאו מקום להקים בו מחנה ולהדליק מדורה. בתוך העגלה היה קר ולח ועצוב, אבל לא היתה להם ברירה. הם ישבו בפנים והסתפקו באוכל קר.
למחרת מצא אבא מקום טוב לחניה על צלע הר. הגשם פסק, אבל הם נאלצו לחכות שבוע ימים עד שפני המים בנחל יֵרדו והבוץ יתייבש ואבא יוכל לחלץ את העגלה ולהמשיך בנסיעה.
יום אחד, כשישבו וחיכו, יצא מהיער איש גבוה ורזה רכוב על סוסה שחורה קטנה. אבא דיבר איתו קצת, ואחר כך שניהם נכנסו יחד ליער. כשחזרו, רכבו שניהם על סוסות שחורות. אבא החליף את הסוסות החומות והעייפות בשתי סוסות פוני נמוכות.
הן היו קטנות ויפהפיות, אבל אבא אמר שהן לא סוסות פוני אמיתיות אלא סוסות ערבה מגזע מוסטנג. ״חזקות כמו פרדות ורכות כמו חתלתולות,״ הוא אמר. היו להן עיניים גדולות ורכות, רעמה ארוכה וזנב ארוך, רגליים דקות וקרסוליים קטנים ומהירים מקרסולי הסוסים ביערות הגדולים.
לורה שאלה את אבא איך קוראים לסוסות החדשות, והוא אמר שהיא ומרי יכולות לתת להן שמות. מרי קראה לאחת ״פט״, ולורה קראה לשנייה ״פטי״. אחר כך שָקטה שאגת הנחל והדרך התייבשה מעט. אבא חילץ את העגלה מהבוץ, רתם את פט ופטי לעגלה, וכולם יחד יצאו לדרך.
הם עברו כל הדרך מהיערות הגדולים של ויסקונסין דרך מינסוטה, איווה ומיזורי, וכל אותו הזמן ג׳ק רץ בין האופנִים מתחת לעגלה. כעת היו בדרכם לחצות את קנזס.
קנזס היתה ארץ מישורית ורחבה עד אין קץ, וכולה מכוסה עשב גבוה שהתנועע ברוח. יום אחר יום הם נסעו לאורכה, ולא ראו בה דבר מלבד העשב המרשרש וכיפת השמים העצומה. השמים רכנו אל האדמה במעגל מושלם, ובמרכז המעגל נסעה העגלה.
פט ופטי שעטו קדימה, דהרו ופסעו ושוב דהרו, וכל הזמן הזה לא הצליחו לצאת ממרכז המעגל. כשהשמש שקעה עדיין היה המעגל סביבן, ושולי השמים נצבעו ורוד. אחר כך השחירה האדמה לאיטה. הרוח השמיעה קול בודד בעשב, ובתוך המרחבים הגדולים נראתה המדורה קטנה ואבודה. אבל בשמים נדלקו כוכבים גדולים, ואורם זרח קרוב כל כך, עד שנדמה ללורה שעוד מעט תוכל לגעת בהם אם רק תושיט אליהם יד.
וביום המחרת שוב היו אלה אותה ארץ ואותם שמים, וגם המעגל נשאר כמו שהיה. לורה ומרי התעייפו מכל אלה. לא היה להן שום דבר חדש לעשות, ושום דבר חדש להסתכל עליו. בירכתי העגלה פרשה אמא את המצעים וכיסתה אותם יפה־יפה בשמיכה אפורה, ולורה ומרי התיישבו עליה. את שולי הברזנט הן הפשילו וקשרו משני הצדדים, ורוח הערבה חדרה פנימה. היא נשבה בשערה החום והחלק של לורה ובתלתלי הזהב של מרי, ובידרה אותם לכל עבר. האור העז סינוור אותן ואילץ אותן לצמצם את העפעפיים.
מדי פעם עבר ארנב גדול בדילוגים רחבים מעל לעשב המתנועע. ג׳ק לא שם לב לארנבים. גם ג׳ק המסכן התעייף. כפותיו כאבו מהמסע המייגע. העגלה היטלטלה הלאה וכיסוי הברזנט נחבט ברוח. שני קווים דהויים נמתחו מאחורי האופנִים. שתי עקבות חד־גוניות שהלכו והתרחקו לאט.
גבו של אבא נכפף. המושכות נשמטו מידיו, והרוח פרעה את זקנו הארוך והחום. אמא ישבה זקופה ושקטה, ידיה שלובות בחיקה. קארי התינוקת ישנה לה בין הצרורות הרכים בפינה חמימה.
״אה־אוה!״ פיהקה מרי, ולורה אמרה, ״אמא, אנחנו לא יכולות לצאת ולרוץ קצת ליד העגלה? נרדמו לי הרגליים.״
״לא, לורה,״ אמא אמרה.
״אולי נעצור עוד מעט ללילה?״ שאלה לורה. נראָה לה שעבר המון זמן מאז שהתיישבו לאכול צהריים על העשב הנקי בצל העגלה.
״עדיין לא,״ אבא ענה. ״מוקדם מדי לחניית לילה.״
״אני רוצה שנעצור עכשיו! אני כל כך עייפה!״ אמרה לורה.
ואז אמרה אמא, ״לורה!״ וזה הכול. ופירוש הדבר היה שאסור ללורה להתלונן. ולכן היא לא התלוננה בקול רם, אבל בתוך תוכה היא התמרדה. היא ישבה והתלוננה בלב. כאבו לה הרגליים. הרוח לא חדלה לפרוע לה את השיער. העשב התנועע. העגלה היטלטלה. וחוץ מכל זה לא קרה שום דבר.
״אנחנו מתקרבים לנחל או לנהר,״ אמר אבא. ״בנות, אתן רואות את העצים ממול?״
לורה קמה ונאחזה באחת מקשתות העגלה. הרחק ממול היא ראתה כתם נמוך וכהה.
״אלה הם עצים,״ אמר אבא. ״רואים לפי צורת הצל שלהם. בארץ הזאת עצים הם סימן למים. הנה, שם נחנה הלילה.״
אין עדיין תגובות