בלוטת האושר

סיבים שנפרמו

נוהגת בכביש המתפתל, העולה אל המלתעות הפקוחות של העיר. ככל שאחזור ואצא ממנה, אף פעם לא אצליח לצאת. יש סוג של עש הניזון מדמעות, ויש הניזון מספרים. שנים של איסוף ספרים ואז נפטרתי מהם, מכולם, כמו העיר הסוגרת על מבקריה או התרוקנות פתאומית. אנחנו ניסע מפה, זוג מבוגרים לקראת סוף חייהם. כל אחד מאיתנו יחזיק מזוודה, עם בגדים ועם כל החיים שכבר חשבנו שידענו לחיות. את שפת אימי אני אחזיק קרוב בתוך העור. שפת האם של אימי אינה שפת אימי, שפת האם שלי לא תהיה שפת האם של בתי שתיוולד. כך נדאג לטפח זרויות בתוך העץ המשפחתי.

ניסע בזמן בו איזו עונה תתחיל להיפרם, כתחביר כושל או כמו סתיו. הבית שנעזוב אף פעם לא הצליח להיות מולדת. משהו בו היה קלוקל, כמו קיבה מתפתלת. אנחנו לא נאמר זאת כך, כמו המשפט הכתוב, אנחנו נרגיש את הקלקול דרך החפצים שנפגוש והמבטים. בעיר החדשה עם שפה שלא נבין מיד, ירד גשם. לפעמים הגשם ירד כאבנים, לפעמים כצמר. נסתתר כשמשהו יישבר. אנחנו נזהה את הצייד מיד. לצייד יש מבטים כמו הכביש המתעקל בעיר שבה נולדתְ. את אף פעם לא הצלחת לצאת משם. אנחנו נקשיב לסיפורים של אנשים אחרים, בלי שתהיה לנו שפה. לא נספר את הסיפור שלנו. נקשיב לאחרים שיספרו על הדברים הפשוטים מהחיים שלהם, על מה שקרה ועל מה שהם רוצים שיקרה. נקשיב לשירי־עם של האנשים החדשים. אנחנו נקשיב והסיפורים שלנו ייפרמו כמו סיבים. נצמיד את אוזנינו לעיצורים ולחישוקי הפה. נתרכז מאוד בדברים שלא נאמרים. נתפעל משמיים חדשים. במולדת הישנה לא היה זמן להביט בשמיים, משהו היה קלוקל. לא היה נהוג להסב את המבט אל עניינים שמעבר. לא היו עונות ובקושי ירד גשם.

האחרים לא ישאלו אותנו לסיפור שלנו. את לא תספרי את הסיפור שלך, לא תהיה לך התחלה לאחוז בה והמילים החדשות תהיינה כמו צמר מפורר במלתעות הדיבור.

את תגידי, ‘בכביש בעיר החדשה שאליה הגענו נוסע איש על אופניו, לפניו נוסעת הילדה שלו. היא מביטה לעברי. הם מעץ משפחתי חזק.’

האב אומר לה, ‘סעי ישר, אל תביטי אל הצדדים.’

הילדה לומדת לרכוב על אופניים. זוג האופניים הראשון שלה, חדש, עם חוקי הפעלה ברורים. אני לוחשת לה בשפת אימי, ‘הביטי לצדדים ילדה, בעולם יש יופי, במקביל לדרך הישרה, דווקא בצדי הדרך. בזרדים, בעשבים שוטים, באבנים הקטנות’ — בתוכי מתפתח תחביר שלם של שפת אימי, משהו הזהה באופיו להשראה או התלקחות פתאומית. הילדה והאב חולפים על פניי. האב נסע זקוף וישר ולא הביט לצדדים.

אנחנו סוטים מהדרך, השפה החדשה סוטה מאיתנו.

אף אחד לא שמע את מה שלחשתי לילדה.

אני חושבת על העש הניזון מדמעות ושוב שוכחת אותו, כמו ששכחתי את העיר ממנה לא הצלחתי לצאת, כמו שפת האם של אימי שנתקעה בגרונה בעיצורים הדומים לגושי קרח.

‘אנחנו מרשתים את העולם שמסביבנו כך שידבר עם עצמו ואיתנו, למרות שהוא כבר עושה זאת’ — אתה אומר לי ומוסיף, ‘העולם הפיזי, הדומם כביכול, אינו דומם כלל.’ כל השתיקות פה רועשות. רועשות כמו קיבה מתפתלת. אנחנו נביט אחד אל השנייה, כמו יהלום קשה תזרחנה עינינו. הספרים שנאספו בתוך העיר. הסיפורים של האנשים ייפרשו לפנינו. הסיפורים יתפתחו ויקבלו צורה נוספת, מקבילה. לסיפור שלנו לא יהיה קתרזיס, רק יופי מבוזבז שאינו שייך לאיש.