בחירותיה של נטלי

פרולוג — נטלי

דצמבר 1991 – ליסטביאנקה – סיביר

החורף הקשה בעיירה שבחבל סיביר היה רקע מושלם למהפכה שפוררה את המעצמה הסובייטית.

לצד הרי השלג המתגבהים והולכים רצו אנה ואנה אנשי העיירה, עטופים היטב במעילי הפרווה שלהם, אוחזים בעיתונים ומנסים לקלוט כל בדל אינפורמציה על המתרחש אי שם, בין חומות הקרמלין.

נטלי בת השמונה-עשרה חשה שהיא חיה בתוך חלום. לא מכבר הגיעה למסקנה כי האפשרות היחידה הניצבת בפניה, עד לאותם ימים גורליים, היא ללמוד באוניברסיטה הנדסת חשמל, בדיוק כמו שהמליצה המורה בתיכון ובדיוק הדבר ששנאה יותר מכול.

אבל עכשיו, עכשיו, היא מתחילה לנשום חירות. חירות קפואה, עמומה, אך אין ספק שרוחות המהפכה, הנושבות מהעיתונים ומהטרנזיסטור הישן, מביאות עמן אין-ספור אפשרויות מלהיבות ומרתקות, הרבה יותר מארבע שנים של שינון נוסחאות.

אביה של נטלי חזר מהרחוב הקפוא. עיניו נתקלו בעיני אִמה ופני שניהם נפלו.

‘לא הצלחתי,’ מלמל האב, ‘עד שהגיע התור שלי – נגמר הלחם.’

‘לא נורא,’ אמרה האם בחמיצות, ‘גם היום נאכל מרק בורשט. קדימה, כולם לשולחן!’

נטלי ואחיה מארק יצאו סוף-סוף מחדרם ורצו בהתלהבות לשולחן.

‘אתם לא מאמינים מי הגיע היום,’ קרא מארק בהתלהבות לעבר ההורים העצובים, ‘החבר’ה מישראל. הם הגיעו היום למועדון. איזה אנשים…’

העצב שהיה נסוך על פני האם התחלף בבת אחת לחיוך גדול.

‘איזה יופי! כל כך חיכיתי שהם יבואו כבר,’ קראה בשמחה, ‘בטח הם נראים כמו אבי זכרונו לברכה, עם זקן ארוך וירמולקה, נכון?’

‘לא… לא ממש…’ ענה מארק, ‘הם נראים ממש כמונו ומדברים רוסית שוטפת. הם הציעו לכל מי שרוצה לעלות לישראל, לקיבוץ.’

‘אני עולה לישראל!’ התפרצה נטלי ועיניה ברקו. בצהריים היא ניהלה שיחה ארוכה עם שלמה, אחד משליחי הסוכנות. לא רק על העלייה לארץ, על הכול – על החיים, על פוליטיקה ואפילו על שוקולד. אם כל האנשים בקיבוץ מעניינים כל כך, וכן, נראים טוב כל כך, אין ספק שמקומה שם.

‘מה אתה אומר, בוריס?’ פנתה האם בחיוך לאב, ששמר על ארשת פנים קפואה, ‘עולים לישראל?’

‘תעבירי לי בבקשה את המרק,’ ענה האב, וכולם הבינו שההתלהבות הייתה מוקדמת מדי.

הם לגמו מהמרק הדליל בשתיקה וחיכו למוצא פיו של ראש המשפחה.

לאחר שסיים לאכול וניגב היטב את פיו, פנה האב בקול רך ליושבים, ‘אני מבין את ההתלהבות הגדולה. המצב שלנו לא קל בכלל. אני מבין שכולנו רוצים חיים טובים יותר, אבל אנחנו חייבים לפעול בחכמה. אין כל היגיון לעזוב את הבית שלנו, את מקומות העבודה שלנו, את הארץ שלנו – לטובת הרפתקאה עלומה. מי יכול להבטיח לנו שיהיה טוב בישראל? אימא ואני כבר לא צעירים. ייקח לנו הרבה זמן ללמוד את השפה, ומה לגבי עבודה?’

‘שלמה אמר שידאגו לכולם,’ התפרצה נטלי, ‘קוראים לזה ‘סל קליטה’. יתנו לנו דירה ואולפן ומענק כספי. איך אתה בכלל יכול לא לקפוץ על ההצעה הזו?!’

‘נטלי, את בחורה צעירה וחסרת דאגות,’ חייך האב. ‘אבל לי יש מחויבות אליכם ואל אימא. זה יהיה חוסר אחריות מצדי לעשות מעשה כזה.’

פניה של נטלי התעוותו כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי. אביה הניח יד על ראשה וחיוכו התרחב.

‘אבל את, נטלי, את יכולה לעשות את זה.’

‘אני?!’ זינקה נטלי ממקומה בהפתעה. ‘אני?!’

‘כן, את נערה גדולה ובוגרת. את יכולה לעלות לישראל, לספר לנו מה המצב שם, ואנחנו נגיע אחרייך. מה את אומרת?’

‘אני… אני…’ המילים לא הצליחו לצאת מפיה של נטלי. היא נפלה לזרועות אביה והמטירה עליו חיבוקים ונשיקות.

‘ומה אתי?’ סינן מארק בשקט.

‘אתה תסיים את הלימודים בתיכון. זה חשוב מאוד,’ פסק האב בקול חד.

נטלי הנרגשת רצה לחדר ועד מהרה עלו ממנו צלילים. כך נהגה להביע את שמחתה, להפעיל מוזיקה ולרקוד. היא הייתה מאושרת ומרוצה. החיים בעיירה הקטנה לא עניינו אותה. בנות גילה היו עסוקות בתכנון עתידן – ללמוד מקצוע מפרנס ולהתחתן בהקדם האפשרי – שאיפות שמעולם לא היו לה. נטלי הייתה שונה. כילדה נהגה לשחק עם הבנים ולא עם הבנות. כשגדלה, התרועעה בעיקר עם שכנהּ מקס, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים. הם האזינו יחד למוזיקה, הלכו לספרייה לשאול ספרי הרפתקאות, שוחחו על עניינים ברומו של עולם, טיילו בשדות, ליקטו פטריות וחלמו על היום שבו יגדלו ויעזבו את העיירה לטובת חיים מרגשים באמת.

אביו של מקס היה מנהל תחנת הרכבת בעיירה, אדם תקיף ונוח לכעוס. יום אחד, בעת סיור שגרתי באזור תחנת הרכבת, נתקל האב במקס ובנטלי שוכבים בדשא, עירומים, מתגפפים ומתנשקים בלהט. את צעקתו של מנהל התחנה שמעו בכל האזור. שני הצעירים מיהרו להתלבש ונסו איש-איש לביתו. כעבור יומיים נשלח מקס לפנימייה צבאית ונטלי נותרה ללא חברים כלל. לעתים נגררה עם אחיה מארק למסיבות תה בבתיהם של חבריו, אך השיחות שם שעממו אותה במקרה הטוב, ועצבנו אותה במקרה התדיר.

השבועות הבאים חלפו במהירות. נטלי פגשה את שלמה כמעט כל יום, והוא לא חסך בתיאוריו את החיים המאושרים הצפויים לה בקיבוץ. כרי הדשא הענקיים, השמש הטובה, חדר האוכל שלא חסר בו דבר, האנשים האכפתיים, השדות והאווירה הצעירה והמשוחררת.

את ההמתנה בתורות המשתרכים עבור דרכון ואישורי נסיעה השאירה נטלי לאמה, היא לא רצתה להתעסק בנושאים האפורים האלה. היא חלמה על החיים הטובים בישראל, וההימצאות הכפויה בעיירה הייתה לה לרועץ.

כעבור שישה שבועות מיום נפילת ההחלטה על עלייתה של נטלי לישראל, הגיעו סוף-סוף הדרכון המיוחל וכרטיסי הנסיעה.

נטלי ישבה ליד השולחן בעיניים בורקות ובחנה את הכרטיסים. מעולם לא יצאה מגבולות העיירה, מעולם לא עלתה על רכבת, ודאי שלא על מטוס.

‘זה כרטיס הנסיעה לתחנת הרכבת,’ הסביר אביה. ‘את תגיעי לשם באוטובוס עם דוד יאקוב. הרכבת תיקח אותך עד מוסקבה ומשם תמשיכי בטיסה לישראל.’

‘נשמע ממש פשוט,’ אמרה נטלי בשמחה.

‘מאוד פשוט,’ גיחך מארק, שעדיין לא השלים עם העובדה שנטלי נוסעת והוא לא. ‘הנסיעה באוטובוס תיקח שתים-עשרה שעות, והרכבת למוסקבה – רק שבוע.’

‘שבוע?!’ השתנקה נטלי. ‘שבוע ברכבת? מה אני אעשה שבוע?’

‘תלמדי עברית,’ הציע מארק בחיוך ממזרי. ‘יהיה לך המון זמן.’