טלי ניצבת על עומדה בפינת הכלוב, מביטה מבלי לראות. אל תדאג, היא חושבת. אימא כבר תגלה כשנחזור. בטח שלא נחכה […]
רננה
מהחלון הגדול אפשר לראות את השביל היורד במעלה ההר עד הפיצול.
מלפנים נמצאת המכבסה, ואחריה – חדר האוכל של החברים. אבל עיניה של רננה צופות אל העיקול שמאלה, אל קצה המדרגות המוליכות לאזור שיכון החברים. משם תופיע אימא בצעדים זריזים, שקיק הסריגה מוטל על כתפה האחת ובידה הספר שביקשה אתמול.
היום, אני לא הולכת ל’חדר’, היא חושבת. היום, כמו אתמול ושלשום והיום שלפניו, אימא תבוא אליי ותהיה רק איתי, כי אני חולה ואסור לי לצאת. כל הילדים כבר הלכו, ושקט בגן. הצעצועים מסודרים בפינות אולם המשחקים, הכיסאות סדורים סביב השולחן הגדול, המיטות מוצעות. ושקט. שקט גדול מהצד הזה של הדלת.
“אימא שלך בטח תכף תבוא. את כבר גדולה, תחכי לה.”
רחל לא מחכה לתשובה שלה, והיא סוגרת את הדלת. מבטה של רננה עוקב אחר תנועותיה ועינה צדה עכביש בפינת המשקוף.
אם אני לא ארעיש, הוא לא ישים לב אליי, היא מחליטה ומתקדמת לאט לעבר החלון הגדול. הגן שלנו, חולפת מחשבה בראשה, הוא השני הכי גדול בין הבתים במעלה אורנים. בדמיונה היא רואה את שורות הבתים הבנויים לרוחב המדרון הצפוני החשוף, צופה אל הכרם, ואת קוביות הבתים הפזורים על צלע המדרון הדרומי, נסתרים בתוך חורשת האורנים. היא מרגישה איך ליבה מתרחב בציפייה דרוכה. היא נמתחת על קצות אצבעותיה ומסתכלת למטה. בקומה הראשונה גרים ילדי הפעוטונים. קטע החצר הנשקף אליה שומם מילדים ומצעצועים. הכול נאסף, התרוקן.
מתוך השקט עולים קולות רחוקים. בכל ערב שומעים את הטרקטור עולה ברעש אל רחבת המטבח, רתום לעגלה עמוסה בירקות מגן הירק ובעונה המתאימה גם פירות מהמטע ומהכרם. שׁוֹשׁ כבר מחכה לגידי עם המפתח בידה ועוזרת לו לפרוק את הארגזים. אסור שיושארו בחוץ, אחרת מישהו יבוא וייקח מהפרודוקטים של כולם. אבא הסביר לי פעם שיש חברים שלא מתחשבים, ומי שלוקח מהארגזים שעומדים בחוץ הוא כמו גנב, לוקח לעצמו בלי רשות את מה ששייך לכולם. קולו של אבא נשמע שונה, ונדמה שהוא בכלל שכח שאני איתו, כאילו מדבר לעצמו וחושב על משהו אחר. אני זוכרת שלחצתי את ידו בחוזקה, שירגיש אותי ושלא יהיה עצוב.
עכשיו אפשר לשמוע את הרוח, שמנסה לחדור בכוח דרך החלון הסגור, מסתובבת וחודרת דרך החלון הצדדי, משחקת עם הווילונות ומרשרשת בטבעות הקרניז. צמרות האורנים שבחוץ מתנועעות בריקוד מוזר של ידיים שלוחות אל על ורגליים מסומרות לאדמה, במקצב קופצני ולא קבוע.
השביל ריק. צבעו משתנה לאפור העולה מצללי העצים, וכבר רואים את השמש נוגעת באופק, שולחת קרניים ארוכות אל העננים, כאילו מבקשת להיאחז בהם, לא מוותרת, כנמשכת למטה בעל כורחה.
אימא עוד לא באה.
אין עדיין תגובות