1.
בעיוורון גברי טיפוסי

‘הגיע הזמן,’ היא נושפת באטיות מתגרה את המילים לתוך אוזנו.

‘הגיע הזמן למה?’ הוא שואל.

אמלי מתעלמת מן השאלה ומרחיקה את כף ידו המיוזעת משיפולי בטנה. היא מרגישה עד כמה הוא נואש להמשיך בשלו, מודע לכך שבעוד רגע השופטת שמשקיפה מהצד על זירת המתאבקים תכה בגונג וכל מתאבק יחזור לפינה שלו.

עד לפני כחצי שעה ישבה אמלי לבדה. המרפקים שלה היו מונחים על דלפק העץ המחורץ של הבר, אבל גופה נותר זקוף כמו גוף של סלבריטאית שיודעת שצלמי הפפראצי אורבים כדי לתפוס אותה בפוזה לא מחמיאה. כיסאות הבר מימינה ומשמאלה נותרו מיותמים. הפאב היה מלא עד אפס מקום, אך אף גבר לא העז להתקרב. כולם ראו את מחיצת הזכוכית המשוריינת שהרימה סביבה.

אמלי ידעה שאף שלא ראה אפילו תו אחד מתווי פניה, ריר כבר מילא את פיו. היא שאפה בנחת מהסיגריה וקיטלגה אותו בלקסיקון הציידים — הוא נמנה עם הזן הנחות ביותר, משהו בין צבועים לתנים שהעדיפו לצוד רווקות תל אביביות מעל גיל שלושים ושמונה, רווקות שרצות כאחוזות אמוק במבוך הדייטים הסבוך כדי להשיג את הפרס בדמות אולם חתונות מנקר עיניים. אמלי הביטה בבוז על שתי הרווקות הקבועות של הפאב, אלה שרודפות באדיקות אחר הנסיך, כל נסיך, שיכרוך את גורלו בגורל המשכנתה שלהן. הן צריכות לרדת במשקל, הן צריכות לטפח את עצמן, הן צריכות להיות אמיצות בהתמודדות עם הבדידות, הן צריכות לעשות מדיטציה, הן צריכות לצאת לריצה, הן צריכות לדעת לבשל, להיות חזקות ושנונות. ובחדר החשוב ביותר בבית — כנועות וצייתניות.

ככל שהאשליה של אותן רווקות גדולה — כך הצייד ייהנה מהטרף שלו.

מבטו של הצייד נדד במרחב במשך כמה רגעים כדי לבחון אופציות אחרות, ואז שב אליה. העובדה שהמשיך להתלבט אם לגשת אליה והבעת הייאוש שעלתה על פניו גרמו לאמלי לחייך אליו.

הוא זקף את כתפיו וצעד לעברה בהליכה שחצנית. לאחר כמה דקות של שיחה ריקה מתוכן אמלי כבר נצמדה אליו — לא בגלל הקסם האישי שלו או השרירים שטיפח באדיקות במכון הכושר — שניהם ידעו זאת.

עכשיו גופה צמוד אל קיר הפאב המשובץ בריבועי קרמיקה בצבע עכבר. נשימותיה אדישות כשהוא חופן את ישבנה בהתלהבות, אך הוא מעדיף להתעלם.

‘הגיע הזמן שאעזוב את תל אביב,’ אמלי מחליטה להשיב לשאלתו, ובהבזק תנועה הופך גופה לפסל גרניט.

אמלי מרימה את ידה, לרגע נראה כאילו היא שוקלת ללחוץ את ידו. היא יודעת שהוא לא ינסה לשנות את דעתה. היא מביטה מהורהרת לתוך עיניו, מיישרת את גופיית הקטיפה השחורה ושולפת סיגריה ארוכה מתוך קופסת כסף מרוקעת בעיטור של שני נחשים כרוכים זה בזה. נדמה לה שהוא הבחין בתמונה דהויה של גבר מודבקת לפנים הקופסה והיא סוגרת אותה במהירות. היא מחייכת אליו חצי חיוך ומחכה.

ביד רועדת הוא שולף מצית מכיס מכנסיו.

‘ילד טוב,’ היא אומרת, עיניה הירוקות־חתוליות בוחנות בשובבות את פניו. ‘נסה להשיג לעצמך עוד קצת ביטחון עצמי והכול יהיה בסדר, הן ייפלו לרגליך כמו זבובות שנמשכות לחרא.’

אמלי מפנה את גבה אליו ומתחילה לצעוד חזרה לבר, כל צעד שלה מחושב, אך גם נטול מאמץ, כאילו צעדה במשך שנים ארוכות על מסלולי תצוגות האופנה.

‘מה קורה?’ רמי הברמן מחייך לעברה כשהיא מתיישבת ליד הבר.

‘השעמום הרגיל,’ אמלי עונה, קולה צרוד מעט מסיגריות, שפתיה עדיין אדומות מהפעילות האחרונה.

‘זה לא היה זה?’

‘זה אף פעם לא זה, אף אחד מכם הוא לא זה, כולכם תרמית אחת גדולה,’ אמלי צוחקת.

‘מה איתי? לא ניסית אותי.’ הוא מתאמץ לדבר בקלילות, ניסיון אומלל להראות שמדובר בבדיחה בין חברים, אך היא יודעת את האמת.

‘עזוב, רמי.’ אמלי מושיטה את ידה ומלטפת בציפורניים אדומות שריר מקועקע שפורץ מגופייה לבנה צמודה. ‘טוב לנו ככה, אנחנו חברים, אנחנו מדברים.’

‘אז אולי עוד סמירנוף?’

‘סיבוב אחרון… אני רוצה לסגור את החשבון.’

‘לסגור חשבון?’ רמי מפסיק להבריק כוס יין דקת רגל ומתבונן בה מופתע.

‘אני חייבת לעזוב את תל אביב לכמה חודשים, יש לי הבטחה לקיים. הבטחה מסריחה יותר מהשירותים שלך, האימא של ההבטחות הדפוקות, אבל הגיע הזמן לקיים אותה. נפתח לי חלון הזדמנויות ואני חייבת לנצל אותו.’

רמי שותק, פניו מודאגות.

לאמלי ברור שהוא לא דואג לשלומה. רמי יודע שהיא חתולת רחוב בעלת הרבה יותר מתשע נשמות. גם כשהיא נועלת נעליים שעקביהן דקים כמו סיכה — היא נוחתת בבטחה על רגליה. רמי דואג לרווחיות העסק שלו. בשנים האחרונות אמלי היתה חלק בלתי נפרד מההצלחה שלו. אמלי יודעת שאילו היא רק היתה מבקשת, רמי היה מסכים לתת לה עמלה קטנה. המוניטין שלה צעד בגאווה לפניה, וגברים מכל המינים והסוגים הגיעו לפאב כדי לנסות את מזלם.

גם אם כמה בעלי סגולה הצליחו לזכות בה לכמה לילות, אף אחד לא החזיק מעמד יותר משבוע. אמלי ריסקה את האגו שלהם כאילו היה ציפוי קרמל שברירי על קרם ברולה. היא שמרה על החופש שלה כמו על יהלום נדיר שהתגלה בבטן האדמה. בדיוק מהסיבה הזאת גברים רדפו אחריה כאילו היתה חד־קרן נדיר שהם חייבים לצוד ולתלות מעל האח שבסלון ביתם. הגברים לא יכלו לסרב לאתגר, גם אם סופו היה כרוך בשיברון לב שנמשך מעל והרבה מעבר לזמן המועט שהם בילו בחברתה.

הנשים העריצו אותה ושנאו אותה. לא היו לה חברות ולא היו לה גם יותר מדי חברים.

בדיוק כך אהבה אמלי את חיי החברה שלה.