1

זה היה מחזה קצת מוזר: תחנת משטרה בעיר שדה מנומנמת. קומה שנייה. המשרד של דגנית שעשוע, סגנית מפקד חקירות פשעים ואחראית על כל מקרי המוות שטופלו בתחנה. בחדר הקטן הצטופפו ארבעה שוטרים, שתי נשים ושני גברים, ועיני כולם נעוצות בחשודה שלהם, אישה מבוגרת מאוד, בת יותר משמונים, קטנת מידות, אשר ישבה בכיסא נמוך סמוך לקיר, ולא אמרה דבר.

היה יום חם. מזגן קטן עשה הרבה רעש, אבל לא הוציא כמעט אוויר. ארבעת השוטרים נעו במקומם בחוסר נוחות. הנחקרת, רחל הופמן, ישבה דוממת, לבושה חולצת כפתורים שחורה, ועל כתפיה צעיף משי עדין בצבע אדום־בורדו. היא הניחה אגרוף על לחייהּ ומיקדה את מבטה בנקודה דמיונית על הקיר.

‘את יודעת שאפשר לעצור אותך על דבר כזה,’ אמר אחד השוטרים, גבר גבוה ורזה. ‘במיוחד כשאת לא אומרת ממי קיבלת את הבקבוק.’ הדובר היה דורון קליין, ראש משרד חקירות בתחנה, אשר עמד ליד הקיר הנגדי. הוא נכנס לחדר דקה או שתיים לפני כן, אחרי שהסגנית סיימה לגבות את עדותה של רחל ורצתה שגם קליין יתרשם ממנה בעצמו. בכל זאת, לא בכל יום מגיעה לתחנה אישה בת שמונים ושלוש, חשודה בעבירה של הריגה. אולי אפילו חמור מזה.

רחל שתקה והמשיכה לנעוץ מבט קודר באותה נקודה בקיר, עיניה כחול עז. השיער שלה, שהגיע עד לכתפיים, היה אפור ברובו, לא צבוע, אבל נותרו בו כמה פסים חומים־צהבהבים. רעד חלף בין החריצים במצחה. החדר הקטן הדחוס וארבעת לובשי המדים היורים לעברה שאלות והאשמות, הכבידו על נשימתה, אבל היא לא הראתה דבר ולא אמרה דבר. קליין ניגש אל מאחורי הכיסא של הסגנית, רכן לכיוון המחשב וקרא את העדות שנרשמה מפי הנחקרת.

לא כל הזמן היתה שקטה. ‘עכשיו תביאו לפה שופט!’ צעקה ברגע שנכנסה לתחנה. ‘ואם אתם לא מביאים שופט, אתם יכולים לעצור אותי כמה שתרצו. במילא לא אכפת לי אם אני יושבת בחדר מסריח עם סורגים אצלכם או בגבעה הזאתי שגם שמה יש סורגים בכל מקום. עכשיו תחליטו. אין לי את כל היום!’ תוך כדי שצעקה רחל הדפה את היומנאי שניסה להרגיע אותה, ובלי כוונה הפילה את מכשיר הטלפון המשטרתי שהיה מונח על הדלפק, וזה נחבט ברצפה בקול רעש גדול, והפילה גם את הצעיף והתיק שלה שנפתח ותכולתו התפזרה. כל גופה נרעד והזדעזע, עד ששני כפתורים בחולצתה נפרמו וחשפו גופיית תחרה מהוהה וקפלי עור מדולדלים. רק אישה אחת, שהגיעה להגיש תלונה על פריצה לביתה, הצליחה להרגיע אותה, הציעה לה כוס מים ועזרה לה לאסוף את מה שנפל, לסגור את שני הכפתורים ולעטות בחזרה את הצעיף.

‘אולי את רוצה להתייעץ עם עורך דין?’ רב־פקד קליין אמר אחרי שסיים לקרוא.

‘מה יש לי לדבר עם עורך דין?’ רחל ענתה בכעס. ‘למי היה זמן לדבר בכלל? מכל הימים דווקא היום הזמנתם אותי? אמרתי לשוטרת, חברה שלך שיושבת פה, שיש דבר אס־או־אס שקרה לאחותי, אישה בת שמונים ושש. אבל היא לא הקשיבה בכלל למה שהזברתי.’

הקצין השתהה, הניח לרגע עיניים שקטות על פניה של רחל והימהם משהו. הביט עוד כמה שניות במחשב ואמר, ‘כתוב פה שאת מקבלת רנטה, כלומר שאת ניצולת שואה?’

שני עורקים ברקתה של רחל פעמו במהירות. ‘מה השואה קשורה פה? זה עניין של מישהו אם אני מקבלת רנטה? זה בכלל רנטה של בעלי, וזה שמישהו חושב שאני קרימינלית או שעשיתי משהו לא בסדר, והגיע עד לפה כדי לספר סיפורים, זה אני לא אחראית ולא מבינה בשביל מה כל הישיבה הזאתי וכל הדיבורים האלה.’

קצין החקירות הזדקף ונשען על ארונית מתכת הצמודה לקיר. ‘את יודעת,’ אמר, ‘זה לא מצחיק הסיפור הזה, מישהו מת פה.’

‘ולי לא אכפת שמישהו מת? אני עוד יותר מצטערת על זה ממך.’ כבר היתה עייפה. ‘כל יום מישהו מת אצלנו. עוד מעט גם אני אמות, אני כבר רגל אחת לא פה. אפילו העציץ הזה, המוזנח, שבטח אתם לא משקים אותו בכלל, הוא יחיה יותר זמן ממני.’ היא הציצה לעברו של קליין. למרות דיבורו התקיף היה משהו שלֵו בקול שלו, מעט מרגיע, אולי אפילו אבהי. רחל חשבה על נטאשה ועיניה האדימו. מבעד לים הקמטים הצטיירו תווי פניה, יפים ונחושי מבע. הצעיף האדום־בורדו שעטף את כתפיה שיווה לה מראה אצילי.

‘אתה מוכן לתת לי דף? סתם נייר שיש לך, וגם עיפרון. אני רוצה לכתוב משהו. אולי זה יעניין אתכם.’

דורון קליין כיווץ את מצחו והתבונן בה. אחר כך רכן אל שידת מגירות מתחת לשולחן של דגנית והוציא דפדפת ריקה של מזכרים משטרתיים. הוא הושיט דף אחד לעבר רחל והוציא מכיסו עט כדורי פשוט. היא אספה אליה את הדף ואת העט בתנועה מהירה, חתולית, כאילו גנבה אותם בלי רשות, ובאותה תנועה חשאית החלה לכתוב. בכתב קטן מאוד כתבה, בשורות צפופות בלי רווחים ובלי שוליים, כמו שהיא כותבת לפעמים בלילה במחברת הירוקה שלה. מדי פעם הרכינה את הראש אל הדף סנטימטרים אחדים מן הכתוב. עד מהרה התמלא צדו האחד של המזכר, וכל אותו הזמן נעצו ארבעת השוטרים את מבטם ברחל, וליתר דיוק לא בה, אלא בנייר ההולך ומתכהה ומתמלא בדברים שאולי ימצאו בהם עניין.

המשיכה בכתיבה. הפעולה הזאת היטיבה איתה ופוגגה מעט את הענן שכיסה קודם את עיניה. למרות המלאכה הנמרצת רפו לחייה ונדמה שהיו חלקות יותר. כבר עברה אל הצד השני של המזכר, ולא עצרה כדי לחשוב על מה שכתבה או כדי לבחון את תגובתם של השוטרים. רק פעם אחת, לקראת סוף העמוד השני, הרימה את ראשה והביטה לעברו של קליין, מהורהרת.

הכול התחיל ארבעה חודשים קודם לכן, כשקרה המקרה של נטאשה. זה היה בבוקר, בתשע ועשר דקות. רחל זוכרת בדיוק את השעה, וגם את זה שדיברו ברדיו על זיהום אוויר בחיפה. נמאס לה לשמוע את כל המומחים, אז היא כיבתה את הרדיו וחייגה את המספר של נטאשה.

היא זוכרת את צליל החיוג המונוטוני שעורר בה מיד את הפחד. אבל באותו רגע אמרה לעצמה שנטאשה בטח מתקלחת או שחזרה לישון והוציאה את החוט של הטלפון. דווקא אז לא היתה ערנית. עזבה את הטלפון וניגשה לנקות את המדפים בחדר השינה.

בעשר התקשרה שוב, ושוב לא היתה תשובה. ועוד פעם הפרפור החמוץ בתוך הבטן שלה. הסירה במהירות את החלוק, לבשה את השמלה שתלויה על הקולב, ובלי לסדר את השיער ירדה למטה כדי לשאול את שייקה.

אבל שייקה, שישב עם עיתון מאחורי דלפק בכניסה לבניין, אמר שלא יצאו כמעט אנשים הבוקר. רק גברת פינקלשטיין עם הכלב ועדינה שנוסעת בימי חמישי לבקר את הבן שלה, ומוזר שרחל שואלת על נטאשה, כי נטאשה כמעט אף פעם לא יוצאת וגם לא יורדת, ובגלל זה, האמת שלא נעים לו להגיד, הוא בקושי זוכר איך היא נראית.

‘אז אתה בטוח שלא ראית אותה הבוקר?’ גופה הקטן, הגוצי, של רחל, היה מכווץ מולו ככדור.

שייקה אמר שהוא בטוח, והיא פנתה ממנו ואמרה בלבה שזה, שייקה או איך שלא קוראים לו, יושב כל היום כמו גולם ולא עושה שום דבר, בשביל מה משלמים לו משכורת? בינתיים עברה שם דיירת רזה שריסיה ועפעפיה צבועים בצבע כחול. רחל שאלה אותה אם ראתה את נטאשה ריכטר, והדיירת נתנה בה מבט ממושך, כאילו ניסתה להיזכר, וענתה לאט מאוד שהיא לא בטוחה אם היא יודעת מי זאת נטאשה ריכטר. דייר אחר שבא מבחוץ הביט בשערה הפרוע של רחל. הוא דווקא הכיר את נטאשה כי התגורר שתי דירות לידה, אבל הבוקר לא ראה אותה.

רחל עקפה את הדלפק של שייקה ונכנסה אל המסדרון שמוביל אל חדרי ההנהלה והמזכירות. ‘אני צריכה לדבר עם רפי,’ ירתה לעבר סיגלית המזכירה. ‘זה דחוף.’

‘הוא לא נמצא. מה קרה?’

‘אני לא מוצאת את נטאשה,’ התנשמה בכבדות. ‘היא לא עונה כל הבוקר בטלפון.’

‘יכול להיות שהיא ישנה. זה רק עשר ורבע.’

‘מה פתאום ישנה!’ רחל צעקה עליה. ‘מי ישן בשעה כזאת?’

יצאה מאזור המזכירות. בכל זאת כדאי שתעלה אליה. מיהרה לעבר המעלית. בגלל רגליה הקצרות, אפילו כשהיא ממהרת זה לוקח יותר מדי זמן. עוד דקה חלפה עד שהמעלית הגיעה ועלתה לקומה הרביעית. אלא שמהדירה של נטאשה לא היה מענה גם אחרי שרחל דפקה שלוש פעמים על הדלת וקראה בשם שלה.

הראש שלה הסתחרר. אולי בגלל הריצות ובגלל שלא אכלה כלום משש וחצי בבוקר. ליד המעלית בקומה הרביעית היה ספסל קטן. היא התיישבה. כבר לא נראה לה כל הסיפור הזה. זה לא מתאים לנטאשה להיעלם. אולי מישהו בא לבקר אותה והיא ירדה לשבת איתו באיזו פינה. מי זה יכול להיות? הם אף פעם לא באים, המשפחה שלה, וגם לא היה כל כך מי שיבוא. עם הווטרינר ההוא מהרצליה, אפרים, היא כמעט לא נפגשת, וחוץ ממנו נטאשה לא הזכירה אף אחד. היא לא אהבה לדבר על בני המשפחה שלה. כלומר, על בני המשפחה החיים, כי על המתים דיברה לא מעט, בעיקר על אלו שמתו שם. ורוב בני המשפחה שלה מתו שם, ההורים שלה ושני אחים ועוד דודים ובני דודים, שלא כמו במשפחה של רחל, שאצלה כמעט כולם חזרו.

הן גדלו באותה עיירה, על הגבול בין אוקראינה לפולין, עיירה קטנה ונידחת ששמה נשמט מכל ספרי הגיאוגרפיה וההיסטוריה. אבל שם דווקא לא היה ביניהן הרבה קשר. נטאשה מבוגרת מרחל בשנה וכמעט אף פעם הן לא שיחקו או בילו יחד. רחל נוהגת לומר שנטאשה היתה הילדה הכי יפה והכי אהובה בין כל הבנות בעיירה, ואילו נטאשה אומרת שמה פתאום, לא היו לה חברות כמעט ובנים לא עניינו אותה בכלל. אם כבר, היתה זאת רחל שהתרוצצה והשתוללה והלהיבה את כולם. בשנת ארבעים ואחת, כשהיו בנות ארבע־עשרה ושלוש־עשרה, הגיעה המלחמה גם אל העיירה שלהן, וכל אחת מהן התגלגלה למקום אחר. רק בארץ נפגשו שוב, אחרי שנים, אצל תופרת אחת בתל אביב. ופתאום, מאותו היום, כמו מגנט הושם ביניהן. בלי השתהות ובלי גישושים הפכו לחברות קרובות, ולא היה יום כמעט שלא דיברו, ולא היה שבוע שלא נפגשו, גם אחרי שרחל התחתנה ונולדו הילדים, ונטאשה התחתנה ואחר כך התגרשה, וכשקרה אצלה האסון של דניאל בשישים ושבע, דווקא כשכולם חגגו ושמחו, ורחל אמרה לה אז, חודשיים אחרי המלחמה, שהיא צריכה בכל זאת למצוא מישהו ולעשות עוד ילד, אפילו בגיל ארבעים ואחת או שתיים, היום זה אפשרי. ונטאשה היתה מחזירה לה אז את החיוך הקטן שלה, חיוך שקט ועדין וחכם אבל ריק מכל תקווה.

מה הסיכוי שנטאשה תרד להיפגש עם מישהו בלי לספר לה? אתמול בערב, כשישבה אצלה, לא אמרה כלום על ביקור. הכול היה כרגיל. רחל דחפה את עצמה עם הידיים וקמה בתנופה מן הספסל. ירדה אל הקפיטריה של דוד, אבל כפי ששיערה לא היה שם אף אחד. יצאה אל המרפסת, ישבו שם שלושה או ארבעה דיירים, איש לא ראה אותה. חזרה אל השולחן של שייקה, אולי בינתיים שמע משהו. אבל שייקה לא היה במקום. פניה היו סמוקות ולחות ועיניה התרוצצו אנה ואנה ביאוש. שלושה צעדים מן הפינה של שייקה, בכניסה למזכירות, היה שולחן עם מיקרופון של כריזה שמחובר לרמקולים הממוקמים בכל רחבי הגבעה. היא ראתה פעם איך משתמשים במיקרופון הזה כשהודיעו על תרגיל פינוי למקלט. בלי להסס ניגשה אל השולחן, גיששה על פני הלוח הבולט מן הקיר, מצאה את המתג האדום והסיטה אותו כלפי מעלה. מיד נשמעו מן המכשיר ומן הרמקול שמעל הדלפק של שייקה צרימות וחריקות. היא דיברה אל המיקרופון ואמרה ‘הלו’ ‘הלו’, ושתי המילים הידהדו מיד בעוצמה רבה בכל ארבע קומות המגורים של הגבעה, כמו גם בחדר האוכל ובקפיטריה, וכמובן בכניסה ובאזור המזכירות שבו היא עמדה. אלא שאז זינקה לעברה סיגלית, המזכירה, כנשוכת נחש וקראה: ‘אסור! רחל. אסור לגעת בזה. זה לא בשביל דברים… אנשים יכולים להיבהל.’

רחל הביטה בה, מבוהלת בעצמה.

‘לא מצאת עדיין את נטאשה?’ כל העובדים שהיו אותו בוקר במשרד יצאו למסדרון. רחל הנידה בראשה, וסיגלית אמרה שבטח יש לזה סיבה טובה. יש הרבה מקומות שהיא יכולה להיות בהם. אולי במרפאה, בדיוק דוקטור גרוס נכנס קודם, יכול להיות שנטאשה קבעה אצלו תור.

פני רחל התכרכמו. מכשפה זאתי. בגלל שכל היום היא אוכלת את העוגות בקפיטריה של דוד היא נראית ככה. לא יכול להיות שנטאשה תלך לבד לרופא, היא תמיד מסרבת ללכת לרופאים וצריך לדבר על לבה שבוע שלם עד שתתרצה. הסבה את פניה מסיגלית ביבושת, פנתה משם ועלתה חצי קומה אל המרפאה.

גם שם היה שָקט אותו בוקר, רק דיירת אחת ישבה בחדר של האחות. רחל ניגשה ישר לחדר של הרופא, דוקטור יונתן גרוס. ‘סליחה, דוקטור, אני לא מוצאת את נטאשה. אני דואגת שאולי קרה לה משהו.’

‘איזו נטאשה? ריכטר?’

‘אין פה שום נטאשה אחרת.’ מעט הסבלנות והנימוס שאספה בכניסה לחדרו פקעו, וידה הימנית הונפה בתנועה לא רצונית.

‘בואי שבי רגע,’ דוקטור גרוס אמר. ‘בדקת אצלה בדירה?’

‘בטח שדפקתי אצלה! גם בכל מקום אחר הייתי. היא לא נמצאת בשום מקום, לא בחוגים ולא בחדר אוכל, ובטלפון היא לא עונה מתשע בבוקר. היא לא במצב… היא לא כל כך בריאה. צריך להיכנס לשם עם מפתח.’ כבר נרעד קולה. ‘בטח יש לכם מפתחות של כל הדיירים.’

‘אולי היא יצאה לבקר מישהו או נסעה לעיר?’

‘היא לא יוצאת סתם, נטאשה. אתה לא זוכר שהייתי איתה פה לפני חודש?’ רחל נשענה קדימה ונצמדה לשולחן. ‘גם שאלתי את שייקה.’

‘אני זוכר שהייתן.’ הוא הסתכל על המחשב והקליד משהו. ‘אני רואה שנתתי לה סרוקסט פעם ביום.’

‘מה יעזור המחשב עכשיו? אני לא יודעת אם היא לוקחת בכלל את מה שנתת. צריך להיכנס לשם!’ רחל צעקה. ‘לא מהיום אני מכירה אותה.’

דוקטור גרוס השתהה רגע ואז אמר, ‘בסדר, אבל אני חייב להתקשר קודם לרפי, יש גם עניין של פרטיות, תני לי שתי דקות. אם לא אכפת לך, תחכי בחוץ.’ רחל שיפשפה את המצח ויצאה באי־רצון. מחוץ לחדר היו שני כיסאות, אבל היא לא התיישבה למרות שכל איבריה כאבו ותשו, ונדמה שכל משקל שנותיה — אשר התעלמה מהן בדרך כלל — כָּבַד עליה. היא חששה שדוקטור גרוס יעכב את הבירור, אבל כעבור רגעים אחדים כבר היה בחוץ, מחזיק מזוודת רופאים שחורה. ‘בואי, נעלה אליה, אבל אני רוצה שעוד מישהו יבוא.’

הוא קרא לאינה, האחות, וירד חצי קומה אל שייקה שהביא את המפתח, וארבעתם נכנסו אל המעלית. שתיקה מעיקה עמדה ביניהם. בקומה השנייה המעלית נעצרה. מישהו כנראה הזמין אותה, ושייקה ודוקטור גרוס ואינה קראו כמעט בקול אחד, ‘אנחנו עולים.’ רק רחל נותרה בשתיקתה, ואחר כך הלכה אחריהם במסדרון לכיוון הדירה של נטאשה.

ובתוך הדירה — הכול התרחש מהר מאוד, והכול הסתחרר סביב ראשה של רחל כמערבולת מהבילה. נטאשה שכבה במיטה, פניה הרזות היו שלוות אבל ריקות מהבעה. מעין לַבנוּת חדשה נגעה בהן, ובעבוע זעיר של רוק, כמעט לא נראה, ביצבץ מהקצה השמאלי של פיה. על השידה ליד המיטה היה בקבוקון פתוח של כדורים, ולצדו מחברת אחת וספר, ‘אני חייבת לספר’ מאת מאשה רולניק. היא זוכרת שניגשה אל המיטה וניסתה לרכון אליה, אבל מישהו לקח אותה הצידה. כל יתר הדברים שקרו מאותו רגע הסתחררו והתערבבו בתוכה: ההוראות של דוקטור גרוס והשאלות של שייקה והצלצולים של הטלפונים הסלולריים והרעש של המזגן שעבד משום־מה בעוצמה מרבית, מקפיאה, והאנשים הזרים שנכנסו אחר כך עם האלונקה. בין לבין יכול להיות שהיא צעקה על דוקטור גרוס ועל שייקה בקול ניחר שהגיע הזמן שיֵדעו שהיא לא אומרת סתם דברים, והגיע הזמן, בגיל שמונים ושלוש, שאנשים יתחילו להקשיב לה.

היא לא זוכרת אם הם ענו לה ומה אמרו. ממילא אחרי דקה או שתיים השתתקה, התיישבה בכיסא בסמוך לפינת האוכל, אותו כיסא שנטאשה יושבת בו תמיד, ובגרונה צרבת חריפה שטעמה נותר עכור בה זמן רב.

כבר בערב התברר שהצליחו להציל אותה. שטפו לה את הקיבה וניקו אותה מכל הכדורים. אחר כך החזיקו אותה בַּבית חולים עוד שלושה ימים, וביום ראשון שלחו אותה חזרה אל הגבעה.

רחל נסעה איתה במונית שדוקטור גרוס הזמין. אחר כך חלפו שתיהן במסדרון כמו שתי צלליות קטנות, לא השתהו ליד הקפיטריה של דוד שהיתה עמוסה בדיירים, ועלו ישר אל הדירה של נטאשה. בדירה מוגפת התריסים עמד אוויר כבד של חדרים לא מאווררים, והידהד זכרו של ההמון הזר אשר פלש לשם בצהרי יום חמישי. רחל התייסרה על כך שלא הספיקה להיכנס לשם כי שהתה רוב הזמן ליד מיטתה של נטאשה.

הן לא הרבו במילים. מה כבר היה לומר? היו גם הרבה דברים לעשות: לאוורר ולסדר את הדירה, לזרוק ניירות ומטליות ועוד שאריות שהותירו הרופא והאחות ושאר הנכנסים, לזרוק גביעי קוטג’ וקרטון חלב שזמנם חלף, ולקנות חדשים ולמיין מסמכים שהגיעו עם נטאשה מבית החולים.

נטאשה התיישבה בכיסא הקבוע שלה, בין דלת חדר השינה לפינת האוכל. רוב הזמן פנו עיניה אל קצהו המרוחק של השטיח. מדי פעם הרימה את הראש וניסתה לעקוב אחר תנועותיה העמלניות של רחל, ושפתיה התעגלו בחיוך דק ונבוך, חיוך שרחל היטיבה כל כך להכיר, רפה ומובס ובה־בעת חד ונוקב במחאתו, כאומרת: לשם מה הצלת אותי?

אבל רחל לא מוותרת. היא לא מאמינה בנסים, אלא שלפעמים בכל זאת קורים דברים שאף אחד לא היה מאמין שיקרו. אחרת איך אפשר להסביר את מה שקרה רק יומיים אחר כך, כשמתן בא אליה לביקור? שלוש שנים היא לא רואה אותו, ופתאום הוא מגיע יומיים אחרי שחזרה עם נטאשה מהבית חולים. ולא די בכך שהוא בא פתאום לבקר, אלא שאז הוא מספר לה, לגמרי במקרה הוא מספר לה, את הסיפור על התרופה.