בעולם החצויים

1. הצדעה לדגל

בעיניים דומעות ובקול רם ונרגש שר אוריאל את ההמנון האמריקאי עם הקהל הרב שהגיע לטקס סיום קורס קצינים בבסיס חיל הים 'אושיאנה' שבווירג'יניה.

דניאל ולילך עמדו שם בשמש החמה, עם כל ההורים האחרים, נרגשים, שמחים ומחייכים. הם הביטו בהערצה בבנם הבכור, הקצין הטרי, כשהוא מצדיע לדגל הכוכבים והפסים הענק שהתנופף מולם בצבעי כחול, לבן ואדום.

למרות המעמד והמיקום, מחשבותיו של דניאל נסחפו הרחק משם, אל טקס סיום קורס הקצינים שלו בבה'ד 1 בישראל, שנים רבות קודם לכן. גם הוא, כמו אוריאל, עמד אז נרעד ונרגש בהמתינו לקבל את דרגות הקצונה שלו, והדמעות חנקו את גרונו. הוא נזכר שניסה להתאפק ולא הצליח. השמחה וההתרגשות גברו על מאמציו, והוא הניח לדמעות לגלוש. הן זלגו ושטפו את פניו, הרטיבו והכתימו את צווארון חולצת החאקי המגוהץ שלבש. הוא הפנה מבט אל שאר החיילים שעמדו בשורה שלו, מציץ לראות אם גם אצלם העיניים דומעות, אבל מייד הפנה את פניו בחזרה, כדי להיראות טוב ויציב, והחזיק מעמד כשניצב שם, גבוה ואיתן, מביט ישר לפנים, עד תום הטקס.

כמו אוריאל בנו, כבר בילדותו ידע דניאל שהוא רוצה להיות קצין בצבא ההגנה לישראל, וכל תוכנית שהייתה לו בשנים שלפני הגיוס כללה את המשפט: 'כשאהיה קצין בצה'ל'.

כשהגיע הרגע המיוחל של עיטור הכתפיים בדרגות הנכספות לא היה מאושר ממנו. הוא הרגיש כאילו כבש את העולם כולו. משב של רוח חדשה זרם באוויר ופעם בו, והוא התמלא בתחושה שהגיע סוף־סוף להישג שהילד שבו חלם להגשים, למטרה שהעמיד לעצמו. החלום שהיה חלק בלתי נפרד מכל החלומות האחרים שלו במשך עשרים וארבע השנים הראשונות של חייו, התגשם. הוריו הגיעו לשמוח איתו בגאווה, בשמחה ובסיפוק והקניטו אותו בצחוק על הבעת פניו, כמו של ילד קטן, שאמרה: 'עשיתי זאת, כמו שהבטחתי לעצמי, לכם ולכל העולם.'

'דניאל,' אמר לו אז אביו בתום הטקס, בקול רועד ונרגש, 'יצרת תקדים במשפחה שלנו. כמה אנחנו גאים בך, הקצין הראשון למשפחת לוגסי. יישר כוח, עלה והצלח, בני,' וכל הדרך חזרה הביתה הם שרו במקהלה קולנית באוטו את השיר 'לא תנצחו אותי' של יהורם גאון.

'הנה הגיע הקצין לוגסי,' קיפצה וצרחה בקולה הדק אחותו הצעירה לבנה, כשנכנסו הביתה. 'יאללה, תתחיל לפקד על העוגיות שהכנתי לך. תנו לו כבוד, לקצין לוגסי!' צחקקה והצדיעה לו בעמידת דום, 'ולפני שתחזור לבסיס תזכור שאתה עדיין שופך את הזבל בכל יום, וכשאתה מגיע לסוף שבוע תרים את הבלגן שלך מהרצפה כדי שתהיה לי רצפה לשטוף. שלא תחשוב שמעכשיו אתה מחוסן מהעקיצות שלי, שמעת? מתה עליך, אחי,' היא צחקה וחיבקה אותו חזק.

קבלת הפנים שעליה פיקדה אחותו הקטנה שבה וצפה בראשו של דניאל: דגל ישראל כחול־לבן עמד בכניסה לחצר הבית והתנופף ברוח, דלת הכניסה הראשית הייתה מקושטת בבלונים בכחול־לבן, וסרטים מבריקים בכחול־ולבן קישטו את קירות הסלון. הכיבוד היה מדהים, שם לבנה כבר עלתה לליגה אחרת. היא העמידה קערת עוגיות בכחול־לבן שקרצו לו מייד כשנכנס, ועוגת 'היער השחור' שהכי אהב עמדה במרכז השולחן ופיתתה אותו לטבול אצבע ולגנוב טיפת ציפוי קרמי, בכחול ולבן כמובן.

הטקס המרשים הסתיים, ואוריאל ליווה את הוריו למכונית. הוא חיבק את אימו בחום ואמר, 'טוב, אבא ואימא׳לה, המון תודה שבאתם. כמובן נחגוג בכיף כשאגיע לקולורדו בסוף השבוע הבא.'

הוא חיבק שוב את שניהם, ואז עמד שם בגאווה רצינית עם כובע הקצין החדש והצדיע להם בחיוך בזמן שדניאל הניע את האוטו השכור. הם נופפו לו לשלום, ולילך שלחה עוד נשיקות דרך החלון כשהתחילו את הנסיעה לנמל התעופה בנורפולק וירג'יניה, משם יטוסו חזרה הביתה, לדנוור קולורדו. אבל להבדיל מנסיעות אחרות, זו הייתה נסיעה שייחלו לה, לנסוע בשמחה אחרי ארבע שנות לימודים מאתגרות ואימונים מפרכים שאוריאל עבר באקדמיית 'ווסט פוינט'.

דניאל הציץ לרגע בלילך וראה שהיא מנגבת דמעה שזלגה בזווית העין. היא שלפה מתיקה ממחטת נייר וקינחה את אפה בשקט כשהיא מטה את ראשה.

'עדיין מתרגשת, לילך?' הוא חייך כשהגניב אליה מבט, 'זה בסדר, אלו דמעות שמחה. תשמחי. תמיד ידענו שהילד יגיע רחוק והנה, הרגע הגיע. מאז שהוא היה ילד קטן הוא דיבר בלי סוף על הרצון שלו להיות קצין. את זוכרת כמה הוא אהב ללבוש את מדי הקצונה שלי שהבאנו איתנו מהארץ? ואת ההצגות שהיה מציג אחרי ארוחת שישי עם חברים שהזמנו לקבלת שבת? שירה הייתה רק בת חמש וכבר שיתפה פעולה בדמות הנסיכה במצוקה, מחכה לקצין אוריאל בכבודו ובעצמו שיושיע אותה בזמן שהוא 'מפקד' על ה'חיילים' שלו. זכינו לראות הצגה והתקפלנו מרוב צחוק — הקצין האמיץ אוריאל כובש את הטירה ומשחרר את הנסיכה השבויה. וכולנו מחאנו כפיים ושרקנו שריקות עידוד.'

'אוי, אילו זיכרונות אתה מעלה בי,' חייכה לילך מבעד לדמעות. 'זוכר את הפרס שנתנו להם על ההצגה? עוגת האפרסקים והדובדבנים שהכנתי לקינוח ארוחת השבת. איך אוכל לשכוח? ואיך צחקנו בכל פעם מחדש כשראינו איך כובע הקצין הגדול שלך נופל לו לצד אחד ומכסה לו חצי מהפנים והוא מנסה בכל פעם מחדש לחבוש אותו כמו שצריך, וברצינות תהומית. יש אפילו תמונה שצילמתי, איזה מתוקי הוא היה.

'ואז זה סוף־סוף קרה באמת,' המשיכה לילך להיסחף בזיכרונותיה. 'אני זוכרת איך נבהלתי מהצעקה שלו כשהוא פתח את מכתב הקבלה שהגיע מ׳ווסט פוינט׳. אתה היית בעבודה והוא ניסה לחייג אליך. שלוש פעמים הוא ניסה לחייג ולא הצליח, כי הידיים שלו רעדו מרוב התרגשות. ובסוף אני לקחתי את הטלפון וחייגתי אליך, והוא חטף לי את הטלפון מהיד כי הוא רצה
להודיע לך בעצמו את החדשות המרעישות. אבל אתה חשבת שמשהו קרה, כי דרך הטלפון שמעת את סופת הגשם והרעמים שהשתוללו בחוץ.'

'רגע, כן,' צחק דניאל, 'נכון. זה קרה ביום שהייתה סופת טורנדו בעיר ליימון, מזרחית לדנוור. איך אפשר לשכוח? ברגע הראשון שהוא דיבר אליי נבהלתי, כי לא הצלחתי להבין כלום ממה שהוא אמר ושאלתי אותו, מה קרה? מה הגיע? מכתב מ׳ווסט פוינט׳? וכשהגעתי הביתה המכתב המיוחל כבר היה מקומט מרוב ידיים שליטפו ונישקו אותו. את זוכרת שהוא שם את המכתב במסגרת של תמונה?'

'איך לא? זה לא היה מובן מאליו, להתקבל,' אמרה לילך. 'כמה דאגנו כשהודיעו לנו שמתוך חמשת אלפים בקשות שמגיעות ל׳ווסט פוינט׳ בכל שנה מקבלים רק ארבע מאות סטודנטים חדשים, ולזה תוסיף את חוק השוויון וחוק האינטגרציה, שעל פיהם גם אם אתה מתאים מבחינת כל הקריטריונים, עדיין לא בטוח שתתקבל, משום שהם חייבים לקבל אחוז מסוים של סטודנטים השייכים למיעוט וסטודנטים מהגירה, וכמובן אחוז מסוים של נשים, בשם המאמץ לשוויון בין שני המינים.'

'ודאי שאני זוכר,' דניאל הסיר את משקפי השמש מעיניו. השמיים החלו להתכסות עננים והשמש כבר לא סנוורה אותו כמו קודם. 'האמת, מזה הכי דאגתי. הניפוי הרציני ש׳ווסט פוינט׳ עושה מונע מהרבה תלמידים טובים להתקבל, שלא לדבר על זה שהם דרשו שהוא יציג מכתב המלצה מסנטור, שיצהיר שהוא מאמין שאוריאל יתרום לקצונה וליוקרה של האקדמיה.'

'מזל שדן מילר מהפדרציה היהודית מכיר את סנטור קופרמן באופן אישי וקישר בינינו', אמרה לילך, 'אבל כאמור, ׳ווסט פוינט׳ זו לא סתם אוניברסיטה. זו גם אקדמיה לקצונה, ועוד בדרג הכי גבוה שיש באמריקה.'

על הכביש התנועה הייתה דלילה, מה שאפשר להם להתקדם במהירות. לילך הוציאה שקית אוכל מתיקה, שלפה מתוכה חטיף בריאות עשוי שיבולת שועל וצימוקים וטבול בדבש והסירה ממנו את העטיפה.

'רוצה חטיף אנרגיה?' הציעה בפה מלא.

'לא, לא בא לי,' השיב דניאל. 'חכי עד שנגיע לשדה התעופה, ניכנס שם לאחת המסעדות ונאכל כמו שצריך. החטיפים האלה מלאים בסוכר, את יודעת שאני מנסה לשמור.'

הם נסעו שותקים עוד דקות אחדות, שקועים כל אחד במחשבותיו, רק קול כרסום החטיף נשמע מדי פעם.

'תקשיבי לילך,' פתח דניאל שוב, 'כשזה מגיע ל׳ווסט פוינט׳, אני מוריד את הכובע. אפשר להשוות את הרמה שלהם לארץ, כמו הטובים לטיס, המוצלחים לשייטת, הנועזים ליחידות העילית של צה'ל… לא פחות מזה. וכמו שאנחנו מכירים את אוריאל שלנו, גם הוא מציב לעצמו סטנדרטים גבוהים ויעשה הכול כדי לעמוד בהם.'

לילך הנהנה בפיזור נפש ולא אמרה דבר.

מחשבותיו של דניאל נדדו שוב אל מגרש המסדרים ב״ווסט פוינט״. בגאווה אינסופית נזכר בתמונה של אוריאל עומד שם, קצין טרי במדים היפים. גם הוא פעם הרגיש שכבש את העולם, על אף כל הקשיים וכל המכשולים שעמדו בדרכו.

לילך, כמו קוראת את מחשבותיו, אמרה פתאום, 'אבל אתה זוכר כמה פעמים הוא כמעט נשבר? ואיך נשבר גם לנו את הלב לראות אותו עייף ומותש בכל פעם שהגיע לביקור בבית? אני זוכרת שהיית בא הביתה מהעבודה בערב ומסתכל עליו ישן על הספה. העייפות השתלטה עליו והוא לא יכול היה לחכות לך שתגיע בלי לחטוף עוד קצת שינה. אני התאפקתי שלא להעיר אותו, כי ידעתי אילו אימונים קשים הוא עובר וכמה שהוא זקוק לשינה הזו, אבל גם לא יכולתי כבר לחכות שהוא יקום, רק כדי להגיד לו שהכנתי את עוגת 'היער השחור' שהוא ירש ממך את האהבה אליה.'

'אני מרגיש קצת לא בסדר שלא יכולנו להישאר לקבלת הפנים עם כל ההורים של הקצינים האחרים,' אמר דניאל, 'אחרי כל ההשקעה הזו שלו. נו טוב, לפחות הגענו לטקס עצמו.'

'זה לא שהייתה לנו ברירה, דני,' הרגיעה לילך בעדינות. 'אנחנו צריכים להיות בבית מחר. לכל אחד יש דברים שהוא לא יכול לדחות וכך גם ל׳ווסט פוינט׳. הכול בסדר. בטקס העיקרי היינו וזה מה שחשוב.'

דניאל חזר להתרכז בנהיגה. הם נסעו על הכביש המהיר הישר כסרגל, והוא יכול היה לשוב ולהפליג בזיכרונות מטקס קבלת דרגות הקצונה שלו. העמידה ליד הקצין הטרי צ'יקו, שהיה אדום והזיע המון, ואיך פלדמן וקסלסי הביטו זה בזה כי חששו שהוא עומד להתעלף לידם, ושנים אחר כך שמעו על התעוזה ועל אומץ הלב שהוא הפגין במבצע מסוכן בלבנון שהוא פיקד עליו ושתודה לאל עבר בהצלחה.

ואיך אפשר לשכוח את הרגע שבו כל הצוערים העיפו את הכובעים לאוויר, ובעצם דניאל דאג שלא יצליח למצוא את כובעו, שהיה במידה גדולה במיוחד והוכן בהזמנה מיוחדת עבורו?

חיוך עלה על פניו של דניאל כשנזכר שאחרי הטקס הצוערים היו ערים כל הלילה ושרו שירים לתוך הבוקר בקול הכי צרוד והכי מצחיק שאפשר, והמפקדים לא הפריעו להם כי הבינו כמה קשה להם להשתלט על ההתרגשות ועל הרגשות, ומי היה מאמין שעוד יהיה להם כוח… אחרי לילה שלם ללא שינה הם טפטפו טיפות לתוך העיניים, הלכו למטבח של הבסיס בחמש בבוקר והכינו פנקייקים וסלט פירות לכל הצוות שטרטר אותם שנה וחצי. וואו, כמה שהם היו מופתעים.

דניאל חייך לעצמו בגעגועים. אלה היו זיכרונות שאהב, אלה היו חוויות שחלק עם אנשים שהאמינו כמוהו שהם צריכים להילחם על הארץ שלנו, שזו מלחמה צודקת ושהמאמץ הלאומי שכולם משקיעים בהגנה על הארץ המובטחת הוא חלק מהמאמץ להמשיך לחיות בארץ ישראל.

ואז זה הכה בו. איפה הוא בכל זה?

הוא פה, באמריקה, במרחק 7,300 מייל מאותו מגרש מסדרים שבו עמד ונשבע אמונים למדינתו. איפה הוא ואיפה המשהו המצפוני שנולד וגדל איתו בארץ הולדתו, המשהו המיוחד שמקשר בין כל הישראלים והיהודים, הריגוש שחש כל יהודי באשר הוא כשהוא מגיע לכותל המערבי ונוגע באבנים הענקיות שמספרות את ההיסטוריה של אבותיו, תוחב פתק בקשה בין הסדקים ולוחש תפילה שתיענה בקשתו.

דניאל חש רחוק מזה מרחק שמיים וארץ, בארץ הרחוקה שאליה עבר לפני רבע מאה. כאן, מעבר לאוקיינוס, חש שהוא חווה הרבה רגעים שבהם ייתכן שהמחיר ששילם על עזיבתו יקר מדי.

הכביש התחיל להיות עמוס במכוניות ככל שהתקרבו לנמל התעופה, ודניאל האט את הנסיעה כדי לאפשר למכוניות שהגיעו מצד ימין להיכנס למסלול שלו. לילך כבר אכלה את חטיף הגרנולה השני, והלעיסות שלה השמיעו פצפוצים מרגיזים. היה לה קשה להתאפק ולא ללעוס משהו, בעיקר כשהייתה חסרת מעשה או לחוצה, ודניאל התאפק ולא אמר דבר.

המחשבות על הארץ שעזב עדיין שטפו אותו. הוא הרגיש שטקס הסיום של אוריאל סימל עבורו הרבה יותר מסיום קורס קצונה ומהתואר האקדמי שאוריאל השלים ב״ווסט פוינט״. מצד אחד הוא כל כך התגאה בבנו, ומצד שני משהו בו לא היה שלם. תחילה היסס אם לומר משהו, ואז החליט לשתף את לילך. אולי יהיה נכון יותר להגיד ולפרוק מאשר לשמור בבטן.

'תראי, לילך,' הוא פתח, 'אנחנו לא יכולים להתעלם מהעובדה שאוריאל ושירה לא מרגישים שייכות לארץ ישראל כמוני וכמוך, נכון?'

'נכון,' השיבה לילך תוך כדי לעיסה, 'אבל איך אפשר לדרוש מהם להרגיש קשר חזק לישראל כמונו, כשכל הזיכרונות שיש להם משם הם רק מביקורים בחופשות אצל סבתא וסבא?'

'כן, ברור… אני יודע,' השיב דניאל, 'אבל תביני, לא קל לי למחוק ככה סתם בקלי־קלות עשר שנות שירות בצבא קבע, בעיקר לאור האחריות הגדולה שהייתה לי. אל תשכחי שניסיון והידע שלי ממה שעשיתי ותרמתי לצה'ל משמשים אותי היום בעסק שלנו. אני רק חושב שהנה, כמו כלום עברו עשרים וחמש שנה, הבן שלנו גם מתגייס וגם הופך להיות קצין, אבל לא בצבא ההגנה לישראל! הוא קצין בצבא האמריקאי! ואני צריך לקבל את זה משום שהוא נולד פה וגדל פה והלך לתיכון פה וחוויות הילדות שלו הן טיולים בהרי הרוקי, לא טיולי גדנ'ע כמו שעשינו את ואני בארץ.'

'נכון דניאל, אבל נתנו להם ילדות טובה בסך הכול…' החלה לילך להגיד.

'כן, תודה לאל, נתנו להם מה שכל ילד צריך,' דניאל נפנף בידו, 'אבל אולי היינו צריכים לדחוף את אוריאל שיתגייס בישראל, לצה'ל? את לא חושבת?'

'מה איתך, דני?' לילך נבהלה והרימה את קולה. 'אתה מוכן שהוא יעזוב אותנו? אם הוא היה מתגייס בישראל, רוב הסיכויים שהוא היה נשאר בישראל אחרי הצבא ואז היית רואה אותו אולי פעם בשנה, במקרה הטוב. סביר להניח שהוא היה מכיר איזו חיילת בצבא, והם היו מחליטים להתחתן והיא לא הייתה מוכנה לעזוב את הארץ. מה היית עושה אז? רואה את הנכדים פעם בשלוש שנים או במקרה הטוב רק פעם בשנה ומסתפק בזה?'

דניאל שתק.

'ואל תשכח גם את כל העניין של להיות 'חייל בודד',' המשיכה לילך בהתרגשות. 'אתה יודע מה זה לעבור את כל האימונים והקשיים והאתגרים לבד, בלי הורים ואחים וחברי ילדות? עם קשיי השפה והבדלי המנטליות, וחבר'ה שאולי יסתכלו עליו כמו על עוף מוזר ויתחילו להתבדח על המבטא שלו ועל השגיאות שהוא עושה בעברית? הרי אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא מדבר אנגלית־אמריקאית ושאוצר המילים שלו בעברית מוגבל מאוד, ויש עוד הרבה סיבות.

״אז לא, תודה. אני מעדיפה שהוא יהיה בוגר ׳ווסט פוינט׳, ואז יהיה פה לידינו ונראה אותו, ובעתיד את הנכדים, כל הזמן.'

לילך הייתה נסערת. המחשבה שאוריאל יהיה רחוק ממנה כל כך, בצד השני של העולם, הכעיסה אותה, הלחיצה אותה וגם הפחידה אותה, ודניאל חש את התסכול ואת החרדה שהדהדו בקולה ובהבעת הפנים שלה. היא יישרה את מסנן השמש שהיה תלוי מעליה בצידו הימני של הרכב והרכיבה את משקפי השמש שלה.

השתיקה שעמדה כעת ביניהם הייתה מטרידה ולא נעימה. דניאל בבירור לא הסכים איתה.

'לילך, אני מבין מה את אומרת,' הוא פתח שוב, 'אבל אלו שני דברים נפרדים. אני מתכוון לזה שאוריאל רצה לתרום מהיכולות שלו כקצין, ואם הוא היה מתגייס בישראל, היא הייתה זוכה בכל מה שהוא יכול לתת. את לא חושבת שאנחנו קצת אנוכיים בעניין הזה?

'תראי,' הוא ניסה להרגיע אותה, אבל גם רצה להדגיש את הנקודה שלו. 'זה לא פשוט לי. אני קצין בצה'ל ואני לא יכול להתעלם מהעובדה שהטקס היפה שראינו היום לא היה טקס לקבלת קצונה בישראל. אוריאל לא התגייס לצה'ל, לא הלך לשרת כקצין בצה'ל כמוני ולא יתרום מהיכולות שלו לצה'ל ולמדינה שלנו כמוני. המדים שלו הם לא המדים שלי, ובשורה התחתונה, לילך, אוריאל התגייס לחיל הים האמריקאי ולא לחיל הים הישראלי. עם יד על הלב, לי כן מפריע שהוא לא הצדיע היום לדגל שאני הצדעתי לו ושאני עדיין מצדיע לו, אלא לדגל של מדינה זרה. נכון, היא טובה לנו ואנחנו משגשגים כאן, אבל היא לא נוגעת לנו בלב כמו ישראל. תביני, לילך,' הוא ביקש להדגיש את הנקודה עוד יותר, 'אנחנו גרים כאן, החיים שלנו כאן, אבל זה שהקמנו משפחה ועסק מוצלח באמריקה, עדיין לא אומר שמכרתי את הלב שלי לאמריקה. אני לא יודע לגבייך, אבל אצלי תמיד תהיה רגל אחת פה ורגל אחת בארץ שלנו. ואני יודע מה את עומדת להגיד לי,' המשיך, 'אלה דברים שהיינו צריכים לחשוב עליהם לפני שהחלטנו לעזוב את ישראל, נכון?'

צלצול הטלפון של לילך קטע את דבריו. מעבר לקו הייתה נציגה של חברת ביטוח כלשהי, ולילך, בטון חסר סבלנות שגבל בחוסר נימוס, ביקשה ממנה להסיר אותה מייד מרשימת הטלפונים של החברה.

לילך המשיכה לדפדף במצלמת הטלפון והראתה לדניאל תמונה יפה של אוריאל שצילמה בטקס הסיום. היה ברור שהיא רוצה להחליף את נושא השיחה.

'וואו, דני, תראה את התמונה הזו, תמונה ברורה וחדה. אני חושבת שזו התמונה הכי מוצלחת של אוריאל מהטקס, נכון? אמרו לי שאפשר לבקש מהעיתון של הקהילה היהודית שלנו, 'רוקי מאונטיין ג'ואיש ניוז', לפרסם שאוריאל סיים בהצלחה את האקדמיה של
׳ווסט פוינט׳ ושעכשיו משמש קצין בחיל הים האמריקאי, והם יפרסמו כתבה קצרה ותמונה שלו מהטקס. הם תמיד שמחים להודיע על אנשים מהקהילה שלנו שקיבלו תארים מיוחדים מאקדמיות טובות.'

'כן, התמונה יפה,' ענה, ומייד הסב את ראשו הצידה. הוא חווה רגשות מעורבים. מצד אחד רצה להביט בתמונה, ומצד אחר גם קצת רצה להתכחש למה שעיניו רואות ואמר לעצמו שהלוואי שהתמונה הייתה קצת אחרת, למשל שאוריאל היה נראה בה כשהוא מצדיע לדגל הכחול־לבן.