24 במאי 2017

זהו, הגיע הזמן לעשות את זה. עכשיו, ביום הזה, בשעה הזאת.

משהו הבשיל — אפשר לקרוא לזה החלטה, אפשר לקרוא לזה ויתור: מעשית, החלטה לכתוב כאן כל יום במשך שנה, לא כולל שבתות וחגים, החלטה דומה להרבה החלטות שעקבותיהן זרועות במחברות שרוב דפיהן ריקים, מקושקשים או תלושים — במילים אחרות, החלטה שמעולם לא עמדתי בה אפילו לרגע.

אבל כעת, יומיים לפני יום ההולדת החמישים וחמישה שלי, הבשילה בי היכולת להאמין שאני מסוגלת לעמוד בהחלטה כזאת.

וכן, הבשיל גם ויתור, ואת זה קצת קשה יותר להסביר. ויתור על הבנת מעמדה של הכתיבה הזאת, נטישה חד־צדדית של ההתרטטות המשתקת בין כתיבה פרטית לכתיבה פומבית, ויתור על ההתחבטות המסרסת בין כתיבה מתוכננת לאקראית.

הנה אני כאן עכשיו. הנה אני, כאן, עכשיו.

ומה שהיה נכון תמיד נכון עדיין: זאת הדרך הכי אינטימית שלי להיות עם עצמי; והדרך הזאת מולידה יחד איתה דחף מארגן, שמחובר בתורו ליצר החשיפה וגם לתחושה — בואו נודה על כך — שיש, או יכול להיות, ערך לדברים האלה. אבל על מה שקרה לי על־פני השנים עם שפה ושפות, עם כתיבה וקריאה ותרגום, בוודאי עוד אכתוב לא מעט בהמשך; כל־כך הרבה זמן לפנַי, אפשר בינתיים להניח לזה ברוגע.

אחזור לרגע הנוכחי: ומתוך הבשלות שמבינה שכל שיחה שלי עם עצמי מתנהלת תמיד תחת עיני הפקוחה, ולאוזני הדרוכה, אתן לעצמי את החופש להסביר לעצמי דברים בד בבד עם ההסבר לָאחר, שהפך אצלי עם הזמן לקהל קבוע ואולי היה שם תמיד — האחר שמציץ דרך קבע מעבר לכתף שלי בזמן הכתיבה, מאלץ אותה להסתובב לרגעים לעברו ולבדוק: מה המצב, אתה עוד בעניין? את מבינה? אתם, אנשים של ממש, את אחותי, אתה שהכרת אותי בנעורי, וגם אתם שקיימים רק כהפשטה של אחרוּת ותמיד ריחפתם סביבי, לטוב ולרע — מה תחשבו על כל זה?

*

לפי החישוב המרושל שלי, אכתוב כאן 305 פעמים. בחרתי להתחיל בתאריך שרירותי, היום שבו נשר הפרי ועט ומחברת כבר חיכו לי ליד המיטה ולא היתה שום סיבה שבעולם לדחות.

מסקרן לדעת איזה דברים יצטברו כאן — על החיים ועל המקום הנורא הזה, ועל אנשים, בזהירות; על שפה ושפות, ואולי על אמא שלי, שכבר יותר משנה אני מספידה אותה והיא עדיין ספונה בזקנתה, אחרי ששכחה כבר הכל. אבל נדמה לי כעת, שבמובן עמוק כלשהו זו תהיה שיחה עם עצמי על יופי.

והמשפט הזה, כאן, עכשיו, הוא משפט חדש שנולד במחשבה רק כעת, כאן ועכשיו, הוא ההוכחה שזאת עדיין הדרך הבדוקה ביותר שלי אל עצמי, כי המחשבה שמאחורי המשפט לא עלתה בדעתי עד הרגע הזה ממש, כשכתבתי אותו.

בחיי, זה עבד!

קבעתי פגישה עם עצמי והופעתי.

להתראות מחר.

25 במאי. אמא שלי שוכבת במיטה סיעודית על מזרון למניעת פצעי לחץ, שניהם באדיבות יד שרה. כשאבא שלי גסס לפני יותר משלושים שנה לא היה בשבילו מזרון כזה, פצעי לחץ היו גם היו. אבל אבא שלי מת כבר מזמן, ואין דחיפות לכתוב עליו כעת.

אמא שלי לעומת זאת חיה, שוכבת במיטה שלה, בחדר שלה, מטופחת כמו פרח נוהגת לומר אחותי הבכורה, מטופלת סביב השעון בידי עובדת אוקראינית באדיבות הביטוח הלאומי וגִמלה של משרד החוץ, ובעיקר בזכות היטלר והרֶנטה הגרמנית שמופקדת מדי חודש.

אמא שלי, שוכבת במיטה שלה, נראית קצת כמו תינוקת, מוקפת סורגים. למעשה אין כבר צורך בסורגים האלה, אמא כבר לא יכולה להזיז את הרגליים ואין סיכוי שתנסה לקום או תצליח אפילו להתגלגל הצידה. ולכן חשוב כל־כך המזרון, המצאה מופלאה, כוורת משושים שמנופחים במנוע החשמלי המזמזם לו חרש, תלוי מהסורג. מדי זמן קצוב מתחלפים המשושים שמנופחים, משושה אחד כן, אחר לא, כן לא כן לא, הלחצים מתחלפים וכך נמנעים הפצעים. אני שואלת את עצמי אם יש כאן מטפורה מדהימה אבל נדמה לי שלא, רק הכן־לא־כן־לא הזה מהדהד לי דברים רבים כל־כך — היסוסים שלי, מתרטטים הלוך ושוב, איסורים שלה, מתוחמים בבהירות, כן לא כן לא ובכל זאת הכל תמיד בגוון אחד של אפור.

אמא שלי שוכבת במיטה שלה, יום אחרי יום, אפופה בשתיקה הולכת וגוברת, אם בכלל אפשר לומר כך על שתיקה. אדייק — שתיקה הולכת ומתמוססת, הולכת וכובשת, שתיקה בולעת. בביקור אצלה היום כבר אין ברכת שלום, אין כמעט זיק בעיניים, הן בוהות בג'וליה רוברטס שאוכלת ומתפללת ואוהבת, אנחנו מסכימות שהיא יפה.

לאמא שלי קריטריונים ברורים מאוד ליופי: גם היום שיער פרוע או לבוש בצבע קודר מהסוג החביב עלי יכולים עדיין לחלץ ממנה תגובה, גם אם זו רק תנועה של היד שמוחה ברפיון. שחור לא, לבן כן, סגול לא אדום כן, זית לא תכלת כן, אני משתדלת לרַצות. כבר כמה שנים קלה לי הבחירה לרצות אותה, עד כדי כך שאני תוהה לפעמים למה היה קשה כל־כך בעבר. ולא שלא עבדתי על זה, לא שלא עבדתי בזה, שנים עבדתי. אבל כמו כל עובדת כפייה, עבדתי בטינה.

ובזעם.

ובבוז.

אוי איזו צלילה מהירה!

כשישבתי אצלה היום חשבתי שאכתוב על השתיקה, כי היא לא אמרה מילה, ורק בסוף, כששאלתי אם היא רוצה לישון, כי נראתה כל־כך כל־כך עייפה, ענתה לי בהתרסה ילדותית, "אני לא רוצה לישון."

וחזרה על המשפט, וחזרה עליו שוב, אבל בפעם השלישית הוא כבר התפורר לה, ואחרי כמה ניסיונות ויתרה ונבלעה שוב בשתיקתה. אל מול השתיקה שלה אני מדברת כמעט בצעקה, כי בעיית השמיעה ותיקה, גם היא באדיבות היטלר; אני מדברת כמעט בצעקה, אבל גם אותי השתיקה בולעת בהדרגה, ואנחנו צופות יחד במסעותיה של ג'וליה, שבסוף לומדת להתמסר לאהבה ומוצאת אותה אצל חאווייר ברדם. "חמוד," אני אומרת לאמא שלי, שתמיד אהבה גברים גבריים, אבל הפעם היא מסמנת "לא" נחרץ. אני יודעת למה: הוא לא ממש מגולח, והשיער שלו פרוע, וכמובן חסרה בפנים שלו הסימטריה שהיא קריטריון־על אצלה, ולמען האמת גם אצלי, וברמה מילימטרית.

על אמא שלי אני יכולה לכתוב כאן שנים, שנים גם עשיתי את זה בדרכים עקלקלות יותר ופחות; שנים גם האמנתי שלא באמת אוכל לכתוב עד שתמות.

עד שאמא שלי תמות.

שאמא שלי תמות.

איך שהמשאלה הזאת היתלה בי, משתברת באלפי מראות של פנטזיה. שהיא תמות, שאני אמות, שהיא תהרוג אותי, שאני אהרוג אותה.

כשקנתה לראשונה סט סכינים משובחות עם פס מגנטי שהוצמד אל הקיר הייתי בטוחה שהיא מתכוונת לרצוח אותי. הייתי בת חמש־עשרה, לא רציתי למנוע את הרצח, באותן שנים ממילא רציתי למות. לא המוות הדאיג אותי אלא הצדק; הנקמה. שעות העברתי במחשבות כיצד להשאיר איזו עדות, איזה פתק שיימצא לאחר המעשה. והאתגר — כמו תמיד ברגעי סערה רגשית אצלי — היה למצוא את הניסוח הנכון. לנסח כך שאם במקרה יימצא הפתק לפני כן אי אפשר יהיה להבין לְמה הכוונה. שהיא לא תדע שאני יודעת: זה היה העיקר.

גם זה סוג של שתיקה, שתיקה על שתיקה על שתיקה.

הפיתרון היה בסופו של דבר פשוט, ולוגי כיאה לי: לכתוב "אמא עשתה את זה", מילים שייטענו במשמעות רק לאחר המעשה הנורא. ואולי זה מה שרציתי להגיד, ולא ידעתי לומר מהו המעשה.

אבל למרות שחשבתי על זה שוב ושוב, ותמיד הגעתי לאותו ניסוח בשפות השונות שבהן חייתי, למרות זאת מעולם לא כתבתי את הפתק. לפני עשר שנים הייתי אומרת שכנראה פחדתי יותר מדי. עכשיו אני מעיזה לשאול את עצמי, האם ידעתי בתוכי שהכל קשקוש.

אמא שלי, מצידה, לא סלחה לי מעולם. מתישהו, באחד הניסיונות לייצר איתה תקשורת כנה, סיפרתי לה כמה פחדתי מהסכינים שלה. ומזה הסיקה מייד, בהיקש פרוידיאני היאה לשורשיה הווינאיים, שכמובן אני רציתי לרצוח אותה; מדי פעם היתה מזכירה לי את זה, חפה כהרגלה מכל תהייה או מבוכה.

משונה איך הדברים חוזרים ועולים כאן, עכשיו; כי השנים שעברו עלי ועליה, שחיזקו אותי ורופפו אותה, הביאו אותנו לעמק השווה (מעמק הבכא לעמק השווה!), מקום שיש בו פיוס שכלל לא ניתן היה להעלות על הדעת;

ויש בו רוך שהגיח מפלבל אחרי עשרות שנים במחבוא טחוב;

ויש בו אפילו אהבה,

וכבר לא צריך לשאול עליה מה זאת.