רומן מרגש ומותח העוקב אחר מסעו של בחור צעיר במים הקפואים, המנהרות החשוכות ולשכות הריגול המפחידות ביותר בעולם, צפון קוריאה: […]
אמא של ג'וּן דוֹ היתה זמרת. זה כל מה שאבא של ג'וּן דוֹ, אדון היתומים, היה מוכן לספר עליה. לאדון היתומים היתה תמונה של אישה בחדרו הקטן ב"מָחָרים ארוכים". היא היתה יפה מאוד — עיניים גדולות ומסתכלות אלכסונית, שפתיים מכווצות לכדי מילה שלא נאמרה. מאחר שנשים יפות מהפרובינציה נשלחות לפיונגיאנג, זה בלי ספק מה שקרה לאמו. ההוכחה האמיתית לכך היתה אדון היתומים עצמו. בלילה הוא היה שותה, ומבניין המגורים היו היתומים שומעים אותו בוכה ומקונן, סוגר עסקות שנשמעו־רק־למחצה עם האישה שבתמונה. רק ג'ון דו הורשה להרגיע אותו, ליטול לבסוף את הבקבוק מבין ידיו.
בתור הילד הכי גדול ב"מחרים ארוכים", היו לג'וּן דוֹ תחומי אחריות — הקצבת האוכל, הקצאת דרגשי שינה, מתן שם חדש לילדים שהגיעו מתוך רשימת 114 הקדושים הגדולים של המהפכה. אפילו כך, אדון היתומים הקפיד לא להפגין שום העדפה כלפי בנו, הילד היחיד ב"מחרים ארוכים" שלא היה יתום. כשהארנבייה היתה מלוכלכת, ג'ון דו היה זה שהעביר את הלילה נעול בתוכה. כשילדים הרטיבו בדרגשיהם בלילה, ג'ון דו היה זה שקילף את השתן הקפוא מהרצפה. ג'ון דו לא התרברב בפני שאר הילדים שהוא בנו של אדון היתומים ולא סתם ילד שהורים השאירו בדרכם לאיזה מחנה 9־27. אם מישהו ביקש להבין את זה, זה היה די ברור — ג'ון דו היה שם לפני כולם, והסיבה שאף פעם לא אימצו אותו היא שאבא שלו לעולם לא היה מניח למישהו לקחת את בנו היחיד. והיה בזה היגיון, שאחרי שגנבו את אמא שלו לפיונגיאנג, אבא שלו הגיש מועמדות למשרה היחידה שתאפשר לו להתפרנס ולהשגיח על בנו בה בעת.
ההוכחה הברורה ביותר לכך שהאישה בתמונה היתה אמא של ג'וּן דוֹ היא מידת הקשיחות שבה אדון היתומים הִפלה אותו לרעה בעונשים. ההסבר היחיד לכך הוא שאדון היתומים ראה בפניו של ג'ון דו את האישה מהתמונה, תזכורת יומיומית לכאב הנצחי שהרגיש עקב כך שאיבד אותה. רק אבא שנתון בכאב כזה יכול לקחת מילד את נעליו בחורף. רק אבא אמיתי, בשר ודם, יכול לִכווֹת בן בקצה המעשן של מחתת גחלים.
מדי פעם היה איזה מפעל מאמץ קבוצה של ילדים, ובאביב היו גברים בעלי מבטא סיני באים לבחור להם כרצונם. בשאר הזמן כל מי שהיה מסוגל להאכיל את הילדים ולספק בקבוק לאדון היתומים היה יכול לקחת אותם למשך היום. בקיץ הם מילאו שקי חול ובחורף השתמשו במוטות ברזל לשבור שכבות של קרח מהרציפים. על רצפות הייצור, תמורת קערות של צ'אפּ צ'אי קר, היו גורפים את סלילי המתכת השמנונית שניתזו מהמחרטות התעשייתיות. אבל בחצר הרכבות הם אכלו הכי טוב, יוּקג'אנג מתובל. פעם אחת, כשגרפו קרונות מטען, הם העלו אבקה שנראתה כמו מלח. רק כשהתחילו להזיע האדימו, בידיים ובפנים, בשיניים. הרכבת היתה מלאה כימיקלים לבית החרושת לצבע. שבועות ארוכים הם היו אדומים.
ואז, בשנת ג'וצ'ה 85 באו השיטפונות. שלושה שבועות של גשם, אבל הרמקולים לא אמרו דבר על קריסת סוללות, על פריצת סכרי עפר, על כפרים שגלשו אחד לתוך השני. הצבא היה עסוק בניסיון להציל את מפעל "סוּנגלי 58" מהמים הגואים, אז הילדים ב"מחרים ארוכים" קיבלו חבלים וצִלצלים ארוכי־ידית כדי לנסות לצוד אנשים מנהר צ'וֹנגְגִ'ין לפני שיישטפו אל הנמל. המים היו מערבולת של בולי עץ, מכלי נפט וחביות של שפכי מחראות. צמיג של טרקטור התהפך במים, מקרר סובייטי. הם שמעו את החבטות העמוקות של קרונות מטען מתגלגלים על קרקעית הנהר. גג הברזנט של משאית חיילים עבר על פניהם, משפחה זועקת נאחזת בו. אחר כך עלתה אישה צעירה מהמים בפה פעור אך שותק, והיתום ששמו בּוֹ סוֹנג תפס בזרועה בצִלצל — בן רגע הוא נזרק אל תוך הזרם. בּוֹ סוֹנג הגיע לבית היתומים כנער רפה, וכשנודע להם שהוא אינו שומע, ג'ון דו נתן לו את השם אוּן בּוֹ סוֹנג, על שמו של קדוש המהפכה מס' 37, שכידוע לכול תחב בוץ באוזניו כדי לא לשמוע את הקליעים בעודו מסתער על היפנים.
אף על פי כן הילדים צעקו "בּוֹ סוֹנג, בּוֹ סוֹנג" בזמן שרצו על הגדות לאורך רצועת הנהר שבּו סונג היה אמור להימצא. הם עברו בריצה את מוצאי הצינורות של מפעלי "האיחוד" לפלדה ועל פני ברכות הסינון הבוציות של "ריוֹנסוֹנג", אבל איש לא ראה את בּו סונג שוב. הילדים נעצרו בנמל שמימיו הכהים היו צמיגיים מרוב גופות, אלפי גופות בין הגלים המתנחשלים, שנראו כמו קרישי דוֹחן דביק שמתחיל להתערבל ולבעבע כשהסיר מתחמם.
הם עדיין לא ידעו זאת, אבל זאת היתה תחילתו של הרעב — החשמל נפסק ראשון, ואחריו שירות הרכבות. כשצופרי העבודה־המוגברת חדלו לצפור, ג'ון דו ידע שזה רע. יום אחד יצא צי הדיג לים ולא חזר. החורף הביא איתו אצבע־שחורה והזקנים הלכו לישון. אלה היו רק החודשים הראשונים, הרבה לפני אוכלי קליפות־העץ. הרמקולים כינו את הרעב "מצעד מפרך", אבל הקול הזה שודר מפיונגיאנג. ג'ון דו לא שמע אף אחד בצ'וֹנגג'ין מכנה אותו כך. מה שפקד אותם לא היה זקוק לשם — הוא היה הכול, כל ציפורן שלעסת ובלעת, כל פקיחת עפעף, כל ביקור במחראה בניסיון לחרבן כדורוני נסורת. כשאפסה כל תקווה, אדון היתומים שרף את דרגשי השינה, הילדים ישנו סביב תנור שהזדהר בלילם האחרון. בבוקר הוא עצר טְסִיר סובייטי, המשאית הצבאית שמכונה "עוֹרֵב" בגלל חופת הקנווס השחורה מאחור. נותרו רק תריסר ילדים, שהתאימו בדיוק לארגז העורב. כל היתומים מיועדים לצבא בסופו של דבר. אבל ככה נעשה ג'וּן דוֹ, בהיותו בן ארבע־עשרה, לחייל מנהרות, והוכשר באמנות הלחימה באפס אוֹר.
ושם מצא אותו הקצין סוֹ, כעבור שמונה שנים. הזקֵן ממש ירד מתחת לאדמה כדי להעיף מבט בג'ון דו, שבילה את הלילה עם הצוות שלו בתוך מנהרה שנמתחה לאורך עשרה קילומטר מתחת לשטח המפורז, כמעט עד פרברי סיאול. כשיצאו ממנהרה, הם תמיד הלכו אחורה, להניח לעיניים להסתגל, והוא כמעט נתקל בקצין סוֹ, שכתפיו ובית החזה הגדול שלו העידו על אדם שהגיע לבגרות בימים הטובים, לפני תעמולת הצ'וֹלימה.
"אתה פּאק ג'וּן דוֹ?" הוא שאל.
כשג'ון דו הסתובב, מעגל של אור הזדהר מאחורי שׂער השיבה הקצוץ של האיש. עור פניו היה כהה מקרקפתו ומן הלסת שלו, ושיווה לו מראה כאילו זה עתה גילח זקן ושיער עבות ופראי. "זה אני," אמר ג'ון דו.
"זה שם של קדוש," אמר הקצין סוֹ. "זאת יחידה של יתומים?"
ג'ון דו הינהן. "כן," הוא אמר. "אבל אני לא יתום."
מבטו של הקצין סוֹ נפל על תג הטאקוונדו על חזהו של ג'ון דו.
"ברור," אמר הקצין סוֹ וזרק אליו תרמיל.
בתוך התרמיל היו מכנסי ג'ינס כחולים, חולצה צהובה עם סוס פולו ונעליים שקוראים להן 'נַייק' שג'ון דו זיהה מלפני זמן רב, כשבית היתומים נהג לקדם את פניהן של מעבורות שלמות של קוריאנים שפוּתו לחזור מיפן תוך הבטחת משרות במפלגה ודירות בפיונגיאנג. היתומים היו מנופפים בשלטי ברכה ושרים שירי מפלגה כדי שהקוריאנים היפנים ירדו בכבש האונייה למרות המצב הנורא של צ'ונגג'ין והעורבים שהמתינו להעביר את כולם למחנות העבודה קְוואן לי סוֹ. הוא הרגיש כאילו זה היה אך אתמול, שהביט בילדים המושלמים ההם עם נעלי ההתעמלות החדשות שלהם, חוזרים סוף סוף הביתה.
ג'ון דו הגביה את החולצה הצהובה. "מה אני אמור לעשות עם זה?" הוא שאל.
"אלה המדים החדשים שלך," אמר הקצין סוֹ. "אתה לא סובל ממחלת ים, נכון?"
הוא לא סבל. הם נסעו ברכבת לנמל המזרחי צ'וֹלוָואנג, ושם הפקיע הקצין סוֹ סירת דיג, שאנשי צוותה פחדו מאורחיהם הצבאיים עד כדי כך, שענדו את סיכות קים איל סוּנג שלהם כל משך חציית הים עד חופי יפן. על המים ג'וּן דוֹ ראה דגים קטנים עם כנפיים וערפל של שעת בוקר מאוחרת שהיה סמיך כל כך עד שנטל את המילים מפיו. לא היו כאן רמקולים שהרעימו כל היום, ולכל הדייגים היו קעקועים של נשותיהם על החזה. הים היה ספונטני בצורה שלא ראה מימיו — גופך לא ידע לאן יהיה עליו לנטות ברגע הבא, ואף על פי כן יכולת לחוש בנוח עם זה. הרוח שנשבה במערך המעטֶה כמו תיקשרה עם הגלים שנשאו את גוף האונייה על כתפיהם, ובשוכבו על גג בית ההגה מתחת לכוכבים בלילה, הרגיש ג'ון דו שזהו מקום שאדם יכול לעצום בו את עיניו ולנשוף אוויר.
הקצין סוֹ הביא איתו גם אדם ששמו גִיל שישמש מתרגם. גיל קרא רומנים יפניים על הסיפון והקשיב לאוזניות מחוברות לנגן קלטות קטן. רק פעם אחת ניסה ג'ון דו לדבר אל גיל, כשניגש אליו לשאול לְמה הוא מקשיב. אבל לפני שג'ון דו הספיק לפתוח את הפה, גיל עצר את הקלטת ואמר את המילה "אוֹפֶּרה".
הם הולכים לתפוס מישהו — מישהו על חוף — ולקחת את המישהו הזה איתם הביתה. זה כל מה שהסכים הקצין סוֹ לומר בנוגע להפלגה.
ביום השני, עם רדת החושך, היה ביכולתם לראות את אורותיה הרחוקים של עיירה, אבל הקברניט לא הסכים לקרב עוד את האונייה.
"זאת יפן," הוא אמר. "אין לי מפות של המים האלה."
"אני אגיד לך עד איפה מתקרבים," אמר הקצין סוֹ לקברניט, וכשאחד הדייגים מודד את עומק הקרקעית, הם הפליגו אל החוף.
ג'ון דו התלבש, מהדק את החגורה כדי שהג'ינס הנוקשים לא ייפלו.
"אלה הבגדים של הבחור האחרון שחטפתם?" שאל ג'ון דו.
הקצין סוֹ אמר, "לא חטפנו אף אחד כבר שנים."
ג'ון דו הרגיש את שרירי פניו נמתחים, תחושת בהלה חלפה בו.
"תירגע," אמר הקצין סוֹ. "עשיתי את זה מאה פעם."
"ברצינות?"
"טוב, עשרים ושבע פעמים."
הקצין סוֹ הביא איתו סירה קלה, וכשהיו קרובים לחוף, הנחה את הדייגים להוריד אותה. ממערב, השמש שקעה מעל צפון קוריאה, ומזג האוויר התקרר, הרוח שינתה כיוון. הסירה נראתה לג'ון דו זעירה, מספיקה בקושי לאדם אחד, לא כל שכן שלושה וקורבן חטיפה משתולל. עם משקפת ותרמוס, הקצין סוֹ ירד אל הסירה. גיל ירד בעקבותיו. כשג'ון דו תפס את מקומו ליד גיל, מים שחורים ליחכו את הדפנות ונעליו נרטבו לגמרי בן רגע. הוא תהה אם לגלות שאינו יודע לשחות.
גיל ניסה שוב ושוב לשכנע את ג'ון דו לחזור על משפטים ביפנית. ערב טוב — קוֹנבּאן וָה. סליחה, הלכתי לאיבוד — צ'וֹטוֹ סוּמימאסֶן, מיצ'י ני מאיוֹאימאשיטָה. אתה יכול לעזור לי למצוא את החתול שלי? — ואטאשי נוֹ נֶקוֹ גָה מאיגוֹ ני נארימאשיטָה?
הקצין סוֹ כיוון את החרטום לעבר החוף, מאיץ את המנוע בירכתיים, ויפְּרֶסנה סובייטי עייף, הרבה יותר מדי. הם פנו צפונה והפליגו לאורך החוף, והסירה נטתה על צדה לעבר החוף כשהתרומם גל והתנודדה חזרה לעבר המים הפתוחים כשהגל החזיר אותה למטה.
גיל לקח את המשקפת, אבל במקום לכוון אותה אל חוף הים, הוא בחן את הבניינים הגבוהים, את אורות הניאון שניעורו לחיים במרכז העיירה.
"תאמין לי," אומר גיל. "לא היה שום 'מצעד מפרך' במקום הזה."
ג'ון דו והקצין סוֹ החליפו מבט.
הקצין סוֹ אמר לגיל, "תגיד לו שוב איך אומרים 'מה שלומך'."
"אוֹגֶנקי דֶסוּ קָה," אמר גיל.
"אוֹגֶנקי דֶסוּ קָה," חזר ג'ון דו. "אוֹגֶנקי דֶסוּ קָה."
"תגיד את זה כמו 'מה שלומך, ידידי האזרח?' אוֹגֶנקי דֶסוּ קָה," אמר הקצין סוֹ. "לא כמו מה שלומך, אני עומד לקטוף אותך מהחוף."
ג'ון דו שאל, "ככה אתם קוראים לזה, לקטוף?"
"פעם קראנו לזה ככה." הוא עטה חיוך מזויף. "פשוט תגיד את זה נחמד."
ג'ון דו אמר, "למה לא תשלח את גיל? הוא זה שמדבר יפנית."
הקצין סוֹ חזר להסתכל במים. "אתה יודע למה אתה כאן."
גיל שאל, "למה הוא כאן?"
הקצין סוֹ אמר, "כי הוא נלחם בחושך."
גיל פנה לג'ון דו. "אתה מתכוון שזה מה שאתה עושה, זאת הקריירה שלך?" הוא שאל.
"אני מוביל צוות פשיטה," אמר ג'ון דו. "אנחנו בעיקר רצים בחושך, אבל כן, יש גם לחימה."
גיל אמר, "ואני חשבתי שלי היתה עבודה דפוקה."
"מה היתה העבודה שלך?" שאל ג'ון דו.
"לפני שהלכתי לבית ספר לשפות?" שאל גיל. "מוקשים."
"מה, לנטרל אותם?"
"הלוואי," אמר גיל.
הם סגרו עד בסביבות מאתיים מטר מהחוף, ואחר כך שִייטו לאורך החופים של מחוז קאגושימה. ככל שדעך האור, כך היה ג'ון דו יכול לראותו משתקף ביתר מורכבות באדריכלות של כל גל שנידנד אותם.
גיל הרים את ידו. "הנה," הוא אמר. "הנה מישהו על החוף. אישה."
הקצין סוֹ הרפה מעט מהמצערת ולקח את המשקפת. הוא החזיק אותה ביציבות וכיוונן אותה, וגבותיו הלבנות העבותות התרוממו וצנחו בשעה שהתמקד. "לא," הוא אמר, והחזיר את המשקפת לגיל. "תסתכל שוב, אלה שתי נשים. הן הולכות יחד."
ג'ון דו אמר, "חשבתי שאתם מחפשים גבר?"
"זה לא חשוב," אמר הזקן. "כל עוד הבן אדם לבד."
"מה, אנחנו אמורים לתפוס סתם כל אחד?"
הקצין סוֹ לא ענה. במשך זמן מה לא נשמע דבר מלבד קול הוויפּרֶסנה. ואז אמר הקצין סוֹ, "בזמני היתה לנו יחידה שלמה, תקציב. אני מדבר על סירת מנוע, רובה הרדמה. היינו מבצעים מעקב, מסתננים, בוחרים בפינצטה. לא קטפנו אנשי משפחה, ואף פעם לא לקחנו ילדים. פרשתי עם רקורד מושלם. עכשיו תראה אותי. אני בטח היחיד שנשאר. אני מתערב שאני היחיד שהצליחו למצוא שזוכר את העסק הזה."
גיל התמקד במשהו על החוף. הוא ניגב את עדשות המשקפת, אבל האמת היא שהיה חשוך מכדי לראות משהו. הוא נתן אותה לג'ון דו. "מה אתה רואה?" הוא שאל.
כשג'ון דו הרים את המשקפת, הוא הצליח להבחין בקושי בדמות גברית מתנועעת לאורך החוף, סמוך למים — למעשה הוא היה רק כתם בהיר יותר על רקע כתם כהה יותר. אחר כך צדה תנועה את עינו של ג'ון דו. חיה רצה על החוף לעבר האיש — כלב מן הסתם, אבל גדול, בגודל של זאב. האיש עשה משהו והכלב התרחק ממנו.
ג'ון דו פנה לקצין סוֹ. "יש שם איש. ויש איתו כלב."
הקצין סו התיישב ושם יד על המנוע בירכתיים. "הוא לבד?"
ג'ון דו הינהן.
"זה כלב אקיטה?"
ג'ון דו לא התמצא בגזעים. פעם בשבוע ניקו היתומים חוות כלבים מקומית. כלבים היו חיות מלוכלכות שמתנפלות עליך בכל הזדמנות — אפשר היה לראות היכן הסתערו על עמודי המכלאות שלהם, כירסמו את העץ בניביהם. זה כל מה שהיה נחוץ לג'ון דו לדעת על כלבים.
הקצין סו אמר, "כל עוד הוא מכשכש בזנב. זה הדבר היחיד שצריך להטריד אותך."
גיל אמר, "היפנים מאמנים את הכלבים שלהם לעשות טריקים קטנים. תגיד לכלב, שב, כלב טוב. יוֹשי יוֹשי. אוֹסוּוארי קאוואי דֶסוּ נֶה."
ג'ון דו אמר, "אולי תסתום כבר עם היפנית?"
ג'ון דו רצה לשאול אם יש תוכנית, אבל הקצין סו פשוט הפנה אותם לעבר החוף. בפּאנמוּנג'וֹם, ג'ון דו היה ראש חוליית המנהרות שלו, לכן היתה לו הקצבה של אלכוהול וזכות שבועית לאחת הנשים. בעוד שלושה ימים הוא משתתף ברבע הגמר של טורניר הטאקוונדו הצבאי.
החוליה של ג'ון דו סרקה כל מנהרה מתחת לשטח המפורז פעם בחודש, והם עבדו בלי אורות, כלומר רצו קילומטרים בחושך מוחלט, והשתמשו בפנסים האדומים שלהם רק כשהגיעו לקצה מנהרה והיו צריכים לבדוק את האיטום והתֵילִים הממעידים. הם עבדו כאילו הם עלולים להיתקל בדרום קוריאנים כל רגע, ופרט לעונה הגשומה, כשהמנהרות היו בוציות מכדי להשתמש בהן, התאמנו מדי יום בקרב פנים אל פנים באפס אור. אמרו שלחיילי דרום קוריאה יש אינפרה־אדום וציוד אמריקאי לראיית לילה. הנשק היחיד שהיה לחברֶה של ג'ון דו הוא החושך.
כשהגלים החריפו וג'ון דו נתקף בהלה, הוא פנה לגיל. "אז איזו עבודה זאת שגרועה יותר מלנטרל מוקשים?"
"למפות אותם," אמר גיל.
"מה, עם גלאי?"
"גלאי מתכות לא עובדים," אמר גיל. "האמריקאים משתמשים במוקשים מפלסטיק עכשיו. הכנו מפות של המקומות שבהם יש סבירות שהם נמצאים, תוך שימוש בפסיכולוגיה ובתוואי. בְּמקום שהשביל כופה עליך לדרוך או שורשי עצים מנחים את כפות הרגליים, שם אנחנו מניחים שיש מוקש ומסמנים אותו. היינו מעבירים את כל הלילה בשדה מוקשים, מסכנים את חיינו בכל צעד, ובשביל מה? בבוקר המוקשים עדיין היו שם, האויב עדיין היה שם."
ג'ון דו ידע מי מקבל את העבודות הכי גרועות — סריקת מנהרות, שנים־עשר איש בצוללת, מוקשים, אב"כ — ופתאום ראה את גיל בעיניים שונות. "אז אתה יתום," הוא אמר.
גיל נראה מזועזע. "מה פתאום. אתה?"
"לא," אמר ג'ון דו. "לא אני."
היחידה של ג'ון דו היתה מורכבת מיתומים, אבל במקרה של ג'ון דו זאת היתה טעות. הכתובת שהופיעה בתעודה הצבאית שלו היתה "מחרים ארוכים", וזה מה שגזר את דינו. זאת היתה תקלה שאף אחד בצפון קוריאה לא היה מסוגל לתקן כנראה, ועכשיו זה היה גורלו. הוא בילה את חייו עם יתומים, הוא הבין את מצוקתם המיוחדת, לכן לא שנא אותם כמו רוב האנשים. הוא פשוט לא היה אחד מהם.
"ואתה מתרגם עכשיו?" שאל אותו ג'ון דו.
"אחרי שאתה עובד בשדות המוקשים מספיק זמן," אמר גיל, "מתגמלים אותך. שולחים אותך לאנשהו נעים כמו בית ספר לשפות."
הקצין סו צחק צחוק מר קצר.
הקצף הלבן של הגלים הנשברים נשטף אל תוך הסירה עכשיו.
"מה שדפוק," אמר גיל, "זה שכשאני הולך ברחוב, אני חושב לעצמי, פה הייתי שם מוקש. או שאני מוצא את עצמי לא דורך במקומות מסוימים, כמו סף דלת או מול מִשתָנה. אני אפילו לא יכול ללכת לפארק יותר."
"פארק?" שאל ג'ון דו. הוא בחיים לא ראה פארק.
"מספיק," אמר הקצין סו. "הגיע הזמן להשיג לבית הספר לשפות מורה חדש ליפנית." הוא משך את המצערת לאחור והשבירה נהייתה רועשת יותר, הסירה פנתה הצידה בגלים.
הם ראו את קו המתאר של האיש על החוף עומד ומביט בהם, אבל היו חסרי אונים עכשיו, עשרים מטרים בלבד מהחוף. כשג'ון דו הרגיש שהסירה מתחילה להתהפך, הוא זינק החוצה לייצב אותה, ולמרות שהמים הגיעו רק עד מותניו, הוא שקע עמוק בין הגלים. הזרם גילגל אותו על הקרקעית החולית עד שהגיח בסוף משתעל.
האיש על החוף לא אמר שום דבר. היה כמעט חושך כשג'ון דו צעד במים אל החוף.
ג'ון דו נשם נשימה עמוקה וגרף את המים משערו.
"קוֹנבּאן וָה," הוא אמר לאיש הזר. "אוֹדֶנסקי קֶסוּ דָה."
"אוֹגֶנסקי דֶסוּ קָה," קרא גיל מהסירה.
"דֶסוּ קָה," חזר ג'ון דו.
הכלב הגיע בריצה עם כדור צהוב.
לרגע אחד האיש לא זז. אחר כך הוא צעד צעד אחד לאחור.
"תפוס אותו," צעק הקצין סו.
האיש פרץ בריצה, וג'ון דו רדף אחריו בג'ינס רטובים, החול נדבק ומכביד על נעליו. הכלב היה גדול ולבן, וקיפץ בהתרגשות. היפני רץ ישר לאורך החוף, כמעט בלתי נראה מלבד הכלב שהתרוצץ מצד אחד שלו אל הצד השני. ג'ון דו רץ בכל כוחו. הוא התמקד רק בחבטות העמומות־כדפיקות־לב של כפות רגליים הולמות לפניו על החול. ואז הוא עצם את עיניו. במנהרות ג'ון דו פיתח תחושה לאנשים שלא היה מסוגל לראות. אם הם היו שם, היה ביכולתו להרגיש את זה, ואם הצליח להגיע לטווח, היה ביכולתו להתביית עליהם. אבא שלו, אדון היתומים, תמיד נתן לו להבין שאמא שלו מתה, אבל זה לא היה נכון, היא היתה בריאה ושלמה, רק מחוץ לטווח. ולמרות שאף פעם לא שמע מה קרה לאדון היתומים, היה ביכולתו של ג'ון דו להרגיש שאבא שלו כבר אינו בעולם הזה. המפתח ללחימה בחושך זהה: אתה צריך לקלוט את היריב שלך, לחוש אותו, ולא להשתמש בדמיון. החושך בתוך הראש שלך הוא משהו שהדמיון ממלא בסיפורים שאין להם שום קשר עם החושך האמיתי סביבך.
מלפנים נשמעה חבטה של מישהו נופל בחושך, צליל שג'ון דו שמע אלף פעם. ג'ון דו נעצר היכן שהאיש ניסה לקום. היו לו פני רפאים בזוקים בחול. הם התנשמו והתנשפו, נשימתם המשותפת לבנה בחושך.
האמת היא שג'ון דו אף פעם לא הצליח במיוחד בטורנירים. כשאתה נלחם בחושך, מכה רק מספרת ליריב שלך היכן אתה נמצא. בחושך, אתה צריך להכות כאילו אתה מכה דרך אנשים. טווח מקסימלי, זה מה שחשוב — מכות מעגליות ובעיטות בסיבוב ענקי מהצד שחוצות מרחבים עצומים ונועדו לחתוך אנשים לשניים. בטורניר, יריבים יכולים לראות מהלכים כאלה מקילומטר. הם פשוט זזים הצידה. אבל אדם בחוף בלילה, שעומד על כריות כף הרגל? ג'ון דו ביצע בעיטה אחורית מסובבת לראש, והזר נפל ארצה.
הכלב היה מלא מרץ — אולי מרוב התרגשות, או תסכול. הוא חפר בחול ליד האיש מחוסר ההכרה, ואחר כך שמט את הכדור. ג'ון דו רצה לזרוק את הכדור, אבל הוא לא העז להתקרב אל השיניים האלה. הוא קלט פתאום שהזנב שלו לא מכשכש. ג'ון דו ראה נצנוץ בחושך, התברר שאלה משקפיו של האיש. הוא הרכיב אותם, והזוהר המטושטש מעל הדיונות הפך לנקודות צלולות של אור בחלונות של אנשים. היפנים לא גרו בבתי שיכון ענקיים, אלא בבתי מגורים פרטיים קטנים יותר.
ג'ון דו הכניס את המשקפיים לכיס, תפס בקרסוליו של האיש והתחיל לגרור אותו מאחוריו. הכלב נהם ונבח נביחות תוקפניות קצרות. ג'ון דו הציץ מעבר לכתפו וראה את הכלב נוהם אל תוך פניו של האיש ושורט את לחייו ומצחו בכפותיו. ג'ון דו השפיל את ראשו ומשך. היום הראשון בְּמנהרה הוא לא בעיה, אבל ביום השני, כשאתה מתעורר מחושך של חלום אל חושך אמיתי, העיניים שלך חייבות להיפקח. אם תישאר בעיניים עצומות, המוח שלך יראה לך כל מיני סרטים מטורפים, כמו כלבים שמתנפלים עליך מאחור. אבל בעיניים פקוחות אתה צריך להתייצב רק מול האפסיות של מה שאתה באמת עושה.
כשג'ון דו מצא לבסוף את הסירה בחושך, הוא שמט את המשקל המת על קורות הרוחב העשויות אלומיניום. האיש פקח את עיניו פעם אחת ופילבל בהן, אבל לא היתה בהן הבנה.
"מה עשית לפנים שלו?" שאל גיל.
"איפה היית?" שאל ג'ון דו. "הבחור הזה כבד."
"אני רק המתרגם," אמר גיל.
הקצין סו טפח לג'ון דו על הגב. "לא רע בשביל יתום," הוא אמר.
ג'ון דו התנפל עליו. "אני לא יתום מזורגג," הוא אמר. "ומי אתה בכלל, אומר שעשית את זה מאה פעם. אנחנו באים לפה בלי תוכנית, רק אני שרודף ותופס מישהו? אפילו לא יצאת מהסירה."
"הייתי צריך לראות מאיזה חומר קורצת," אמר הקצין סו. "בפעם הבאה נפעיל את המוח."
"לא תהיה פעם הבאה," אמר ג'ון דו.
גיל וג'ון דו סובבו את הסירה עם הפנים לגלים. הם נחבלו כשהקצין הפעיל את המנוע במשיכה. כשארבעתם היו בפנים והפליגו לעבר הים הפתוח, הקצין סו אמר, "תשמע, זה נהיה קל עם הזמן. פשוט אל תחשוב על זה. סתם זיינתי את המוח כשאמרתי שחטפתי עשרים ושבעה אנשים. אף פעם לא ספרתי. כמו שהם באים ככה תשכח מהם, אחד אחרי השני. תתפוס מישהו בידיים ותרפה ממנו במוח. תעשה את ההפך מלספוֹר."
למרות הרעש מהמנוע בירכתיים הם שמעו את הכלב על החוף. כל כמה שהתרחקו, הנביחות שלו נישאו על פני המים, וג'ון דו ידע שישמע את הכלב הזה לנצח.
אין עדיין תגובות