"'ברגע שידעו את האמת לגבייך, הם לא ירצו להישאר לצידך'… נשמע קול מוכר שהעביר בי צמרמורת עכשיו אני זוכרת הכול." […]
גלאי העשן הופעלו.
“כולם לשבת,” הורתה לנו ניקול, המדריכה בחוג הדרמה. התיישבנו כולנו על הרצפה הקרירה וצמרמורת חלפה בגבי. תחושה מוזרה אפפה את החדר.
ניקול התיישבה לידי. יכולתי לשמוע את הנשימות שלה בתוך השקט שהשתרר בחדר. היא התחילה לדבר, אבל המילים שלה נשמעו מעורפלות, חולפות מעליי.
הוא עמד ליד הדלת.
ניסיתי להיזכר מאיפה הוא מוכר לי. למרות המסכה השחורה שעל פניו, יכולתי בוודאות לומר שראיתי אותו בעבר. עיניו הירוקות בהקו לנגד אור המנורה הצהוב שבחדר. אף אחד חוץ ממני לא שם לב אליו, ואני לא הצלחתי להתיק ממנו את מבטי. אלו היו עיניים ממגנטות שכבר פגשתי בעבר, אבל מתי ואיפה?
הוא הושיט את ידו קדימה, לקראתנו. נשימתי נעתקה – האקדח שבו אחז היה מכוון כעת לכיווני. הסתחררתי. הכרחתי את עצמי לנשום נשימות עמוקות.
אגלי זיעה הצטברו על מצחו. לשבריר שנייה יכולתי לזהות היסוס קל בעיניו, אך הוא חלף מיד ואת מקומו תפס מבט קפוא והחלטי.
מבטינו הצטלבו. בהיתי בו, מהופנטת.
קנה האקדח שינה את כיוונו וכעת כוון לעבר ניקול. יכולתי להרגיש את הדם קופא בעורקיי. רציתי לצרוח, להזהיר אותה. ניסיתי לזוז, אך ללא הועיל. לא יכולתי לעשות דבר. ליבי פעם בחוזקה. צרחתי בכל כוחי רגע לפני שהוא ירה בניקול. עיני כולם הופנו אליי, ולא אשכח את המבט המפוחד של ניקול.
צליל הירייה פילח את הדממה. כאב חד פעם ברגלי הימנית וצעקה נפלטה מפי.
מצמצתי כדי למקד את ראייתי. אני בסדר. תחושת הקלה הציפה אותי.
“זה היה בסך הכול סיוט,” מלמלתי לעצמי, אף שעדיין לא הייתי בטוחה בכך. רעדתי, הרגשתי שאפי רטוב והרמתי את כף ידי כדי לנגב אותו. נבהלתי – אצבעותיי היו מלוכלכות בדם.
דם אדום וסמיך טפטף מאפי אל השמיכה והכתים אותה. סחרחורת תקפה אותי. הנחתי אצבעות על גשר אפי ולחצתי בחוזקה, כפי שאימא לימדה אותי לעשות. הטיתי את ראשי לאחור והמשכתי לאחוז באפי.
הבטתי מבעד לחלון. בחוץ שרר עדיין חושך מוחלט. קמתי ממיטתי מהר מדי, וסחרחורת תקפה אותי. שוב. נאחזתי בכיסא שעמד סמוך למיטה. ידיי רעדו ללא שליטה, וזה הלחיץ אותי אף יותר.
באותו לילה לבשתי את הפיג’מה הפרוותית שלי. בדרך כלל היא מחממת אותי ונעימה, אבל עכשיו רציתי רק לפשוט אותה מעליי. גופי להט. ניגבתי בכפות ידיי את אגלי הזיעה שעל בטני לאחר שפשטתי את הפיג’מה, ולבשתי גופייה דקיקה במקומה.
“אימא,” ניסיתי לצעוק, אך רק חריקת קול כמעט בלתי נשמעת נפלטה מפי. הפחד השתלט עליי ומחשבה מטרידה התעוררה במוחי: אולי מה שקרה בחוג הדרמה היה אמיתי? בחנתי את הרגל שלי, שהייתה שלמה ובריאה, וביטלתי מיד את הרעיון הזה.
“אימא!” ניסיתי שוב. הפעם הצלחתי לבטא את המילה, אך קולי עדיין בגד בי.
“אימא!” צעקתי. כאב חד פילח את ראשי וכתמים שחורים הופיעו לנגד עיניי. התמוטטתי על הרצפה. שריריי הרפו מאחיזתם. הפסקתי להילחם. הדבר האחרון שאני זוכרת רגע לפני החושך הוא צל שחור שהתקרב אליי.
נשמתי עמוקות ופקחתי את עיניי באיטיות. העייפות שהרגשתי התפוגגה במהירות כשהבנתי שאני נמצאת בחדר זר לי. קירותיו היו לבנים, עירומים. מיטה אחת צמודה אל קיר, ועליה אני, וּוילון כחול מימיני. וילון, הדבר היחיד שרמז על כך שאינני לבד. חייב להיות קיר נוסף בצידו האחר של החדר, רחוק ממני.
כאב הראש חזר והכביד על ראייתי. מראה הווילון היטשטש לנגד עיניי. איך הגעתי לכאן? תהיתי.
המקום הזה עורר בי בחילה. היה קשה לנשום בו. האוויר החנוק שבחדר עטף אותי.
כעת הבחנתי שאני לובשת פיג’מה של בית חולים. נבהלתי. “למה אני פה?” מלמלתי בערפול.
שאלות רבות עלו במוחי, אך התמקדתי באחת מסוימת, זו שהציקה לי ביותר – מדוע הנער רצה לירות בניקול? אף על פי שכל כך רציתי לשכוח את החלום הזה, הוא לא הרפה ממני. אם זה באמת חלום, מדוע אני נמצאת עכשיו בבית חולים?
דלת החדר נפתחה והווילון הוסט במהירות.
“אימא,” קראתי בקול רפה, עדיין עייפה מחוויות הלילה. נרגעתי כשראיתי אותה, היא תוכל להסביר לי מה קרה.
אבא נכנס מיד אחריה. “ליסה, היא חיוורת מאוד,” אמר לה. “מה שלומך?” שאל אותי בדאגה.
מבט קצר באימא הספיק לי כדי שאבין שהגעתי לכאן בטעות. נאנחתי, רציתי לצאת מכאן כמה שיותר מהר.
“אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו, אפשר ללכת הביתה,” השבתי מיד, לפני שיאמרו מילה נוספת. חייכתי אליהם בתקווה שאצליח לשכנע אותם. אבא בחן אותי.
“איימי… מותק,” אמרה אימא וחיבקה אותי עד שכמעט לא יכולתי לנשום. נחלצתי מבין זרועותיה והיא המשיכה לדבר בקול חנוק מדאגה.
“את לא מבינה כמה אבא ואני דאגנו לך,” משכה באפה, אך במבטה זיהיתי ניצוץ של כעס. לא אמרתי דבר וחיכיתי שתמשיך. שתיקה השתררה בחדר עד שהיא בחרה לדבר, “את באמת חיוורת, אבל אני רואה שהתעוררת מוקדם יותר ממה שהרופאים שיערו שיקרה,” אמרה וחיבקה אותי שוב.
גלגלתי את עיניי בשעמום.
כרגיל, אימא דאגנית. עיניה היו נפוחות ואדומות, ובלטו מאוד על רקע פניה החיוורות.
“את בסדר?” היא המשיכה לשאול.
“כן, כן. אני בסדר,” הייתי חסרת סבלנות. “בסך הכול נזל לי דם מהאף והתעלפתי. בגלל זה לקחו אותי לבית חולים?” התרעמתי.
אימא ביטלה את דבריי, “את בטח לא זוכרת… התעלפת וירד לך הרבה דם, על כל המיטה! כל כך נבהלתי, את לא מבינה כמה!” מיהרה לספר. “את יכולה להסביר לי מה קרה לך?” החלה לחקור, “ומה עשית ערה באמצע הלילה?”
“די אימא!” נאנחתי.
“את מדברת ממש מהר…” הוספתי, מאלצת את עצמי לצחוק כדי לנסות להרגיע אותה. לצערי, היא לא צחקה. עיניה החומות הגדולות הצטמצמו וחרטה מילאה אותן. שערה היה פרוע ולא מסודר כתמיד. היא הזכירה לי את עצמי. פרט לקמטי הצחוק וההבעה, אנחנו די דומות.
“את… פצעת את עצמך?” היא שאלה בקול רועד.
מחשבותיי נקטעו וחזרתי במהירות לתפקיד הנחקרת.
“הרגשת כל כך רע? בטח זה קשור ללימודים, מותק… היה לך מבחן לא טוב? חברים… רבת עם ספיר?” היא נכנסה לתפקיד “האימא הפרנואידית”, וזה ממש לא מצא חן בעיניי.
“לא” אמרתי בניסיון להרגיע אותה, “למה היא חושבת שאפצע את עצמי?”
“אוי, לא!” היא צעקה לפתע ונתנה מבט באבא שלי, “אנחנו אלה שלא היו בסדר… אדוארד,” נימה של חרטה נשמעה בקולה.
“אימא, די! היה לי בסך הכול סיוט. ירד לי דם מהאף, כנראה בגלל החום… וכשהתעוררתי קמתי מהר מדי מהמיטה והתעלפתי,” כעסתי עליה.
היא הסתכלה עליי בתדהמה. עכשיו הבינה שלא היה צורך שאגיע לכאן, אם זה כל מה שקרה.
“עכשיו את זאת שמדברת מהר,” חייך אליי אבא.
הדלת נפתחה וגבר בעל שיער שחור סתור, הלבוש במדים לבנים, נכנס אל החדר. הוא הביט בי בעיניים ירוקות גדולות, בחן אותי בעיון וניסה ללכוד את מבטי. באופן מוזר, הוא נראה לי מוכר.
“ליסה ואדוארד ווילגסון,” הוא פנה להוריי, “אני מבין שעל פי תוצאות בדיקת הדם של ילדתכם…” הוא הביט במהירות בגיליון הפרטים שהחזיק, “איימי… יש סיכוי להימצאות חיידק נדיר בדמה, שנוטה להופיע מסיבות תורשתיות. עדיין איננו מבינים מה גורם לו להתפרץ כך,” הסביר בקול סדוק ולקוני. אימא הביטה באבא ובי, “אמרתי לכם,” קולה רעד.
“ליתר ביטחון, עדיף שתקבל זריקה השוללת את תופעות החיידק,” המליץ.
איך זה יכול להיות? פתאום זה הכה בי. ראיתי את האדם הזה בעבר. נזכרתי בחלום שחלמתי לפני זמן-מה – חלמתי שהגעתי אל בית החולים, ואחד הרופאים בישר לי תוצאות של בדיקה מסוימת שביצעו בי, וכפי שקבע הרופא הזה, עליי לקבל זריקת מנע בגלל חיידק שנמצא בדמי. בחלום נבהלתי מאוד, אבל הוריי התעלמו מבקשותיי החוזרות ונשנות להימנע מהזריקה ויצאו מחדר הטיפולים.
נשארנו לבד, רק הרופא ואני. פחדתי לראות את המחט ולהרגיש כאב. הרופא הרים את עיניו מזרועי והביט בעיניי. הוא איים עליי שהזריקה תהרוג אותי. זכרתי שעיניו נצצו בהתרגשות כשאמר זאת. הנימה הקרה שבה דיבר עוררה בי צמרמורת.
התעוררתי מהחלום מתנשפת ומזיעה, וזיכרון המחט צמרר את גופי.
זה לא מקרי, חלמתי על אותו רופא.
התחלתי להשתעל ולהשתנק, “אימא, אני לא יכולה לקבל את הזריקה!” מיהרתי לומר. תחושת הבטן שלי סימנה לי שכדאי להתייחס ברצינות לחלום ולהימנע מהזריקה הזו. הם ידעו שאני מפחדת ממחטים, ולכן הבינו את הפחד שלי, אבל היה לי ברור שצריך לספק להם סיבה ממשית יותר מסתם פחד.
כל העיניים הופנו לכיווני. “אני…” הרגשתי כיצד פניי מאדימות, “אתמול בלילה שתיתי כמה צ’ייסרים של וודקה, ואני יודעת שמומלץ לא ליטול תרופות מכל סוג כאשר שותים אלכוהול, לפחות במשך יממה אחת,” המילים נפלטו מפי בלי שהקדשתי להן מחשבה. שיקרתי.
זאת הייתה הפעם הראשונה ששיקרתי להורים שלי. הרגשתי רע, אבל ידעתי שאין לי ברירה. אם אני צודקת והחלום אכן מנבא את העתיד, השקר הכרחי. יש משהו מוזר ברופא הזה, ידעתי את זה בתוך תוכי, גם אם לא היה בכך שום היגיון.
הוא הביט בי בזווית עינו הירוקה ולפתע הפנה מבטו לכיווני ועיניו ננעצו בעיניי, פולשות אל תוכי, כאילו ידע שאני משקרת. “אני לא מכיר שום אלכוהול שאוסר על נטילת תרופות, או במקרה זה על ביצוע הזרקה של חומר שמיטיב עם הגוף,” העיר כבדרך אגב.
אימא הביטה בי כלא מאמינה.
“מה?” נתתי בה מבט מזויף מלא אשמה, בדיוק כמו שלמדתי בחוג דרמה. “אני לא אשמה ששתיתי אלכוהול… רק רציתי לטעום קצת. כל החברות שלי שתו, ורציתי גם לנסות,” הסברתי בתמימות. אני מכירה את אימא שלי, ידעתי שזה ישכנע אותה שבאמת כך נהגתי. בסתר ליבי קיוויתי שלא יכעסו. בכל זאת, לא רציתי שישנו את דעתם עליי.
“טוב,” ניסה הרופא להשתיק אותי, “נדחה את הזריקה לשעה חמש אחר הצהריים.” מיד זיהיתי את ניסיונו להסוות את חוסר שביעות רצונו מהמצב.
“איימי תוכל להגיע לבד?”
הרמתי גבה והסתכלתי באימא, מופתעת מהרעיון. היא מיהרה להסביר, “לשנינו יש פגישה שלא נוכל לדחות…”
“כן, כמובן,” השיב הרופא, ואני יכולה להישבע שהוא זמם משהו. הלוואי שיכולתי לדעת מה. הוא יצא מהחדר בצעד מהיר.
“אז איימי, איך היה האלכוהול?” התבדח אבא. חייכתי במבוכה והרגשתי כיצד פניי מתחילות להאדים.
“אדוארד! מספיק כבר עם השטויות,” גערה בו אימא. היה קשה לפספס זאת; היא כעסה.
“מה? את לא שתית בגילה אלכוהול?” התגרה בה. היא השתתקה מיד ושלחה לכיוונו מבט כועס.
שמחתי שהוא לא התרגש מדי מהעובדה ששתיתי. הוא בטח הבין אותי, אולי אפילו ידע ששיקרתי. הרי הוא יודע שאני מפחדת ממחטים, כך שבוודאי רק הסיק שאני מנסה לדחות את הזריקה.
בדרך, בנסיעה הביתה העייפות שלי גברה, אבל לא העזתי להירדם.
“את לא ישנה?” שאל אבא בדאגה וקטע את החיפושים הקדחתניים שלי אחר רעיון מוצלח שיאפשר לי להימנע מהזריקה.
“לא, אני לא עייפה. עוד כמה זמן נגיע?”
“עוד שעה וקצת,” ענתה אימא במהירות. נאנחתי. הרגשתי שעיניי הולכות ונעצמות מרוב עייפות. הקשבתי למוזיקה. התמקדתי במילים. ניסיתי לשנן אותן כדי להישאר ערה, ולא הרפיתי. מבטי היה נתון בנוף המשתנה לנגד עיניי, אבל בכל זאת נרדמתי.
הגעתי לבית החולים. הכול יהיה בסדר, ניסיתי להרגיע את עצמי.
חיפשתי בעיניי אחר מספר החדר שאליו הורו לי לגשת בקבלה. החדר היה ריק. נשמתי עמוק והתחלתי לספור: עשרה צעדים קדימה, שישה ימינה ועוד שניים קדימה. סרקתי את החדר. בקצה השולחן עמד בקבוק סבון קטן. שפכתי מעט סבון על אותה משבצת שסימנתי לפני כן. החזרתי במהירות את הדברים למקום והתיישבתי על הכיסא.
“איימי ווילגסון,” הרופא נכנס אל החדר. הוא עמד בגבו אל הכיסא, מול השולחן הארוך, והכין משהו, ככל הנראה את הזריקה. הוא כלל לא טרח להסתכל עליי. "בעוד כעשרים וארבע שעות את כבר לא תהיי פה כדי להפריע לנו! אני והשאר נוכל להתחיל בתוכנית," אמר בדיוק את מה שציפיתי שיאמר. הוא התקרב אליי, רגלו נחה על המשבצת המכוסה בסבון ששפכתי, הרופא החליק והתמוטט על הרצפה. לקחתי מידיו את המזרק ושפכתי את הנוזל בכיור. אף אחד לא יחשוד בדבר.
