בריחת רבין משדה הקרב

בסוף הרבע הראשון של מלחמת העצמאות, 31 במארס 1948, הייתה ידם של ערביי ארץ־ישראל על העליונה. הם השיגו את מטרתם האסטרטגית: להניע את ארצות־הברית לחזור בה מתמיכתה בהקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. רוב הקרבות התחוללו בתקופה זו בדרכים, ובהם הוכיחו הערבים את עליונותם על ארגון ה"הגנה" ועל חטיבת הפלמ”ח.
מלחמה זו לא זכתה לטיפול מעמיק של חוקרים ושל היסטוריונים, אף שסיכנה, יותר מכול אירוע אחר במלחמה, את הקמת מדינת ישראל. הטעם היה הצורך של דוד בן־גוריון ושל מפקדי צה"ל להסתיר את כישלונותיהם, שכמעט גרמו לכך שישראל לא תקום. התקרנפות החוקרים וההיסטוריונים, שלא העמיקו חקור בנושא, היא כשל תרבותי, שעלה במחיר כבד מאוד.
ד"ר אורי מילשטיין נטל על עצמו את המשימה לחקור תבוסה זו לתארה ולנתחה.
לאחר מחקר של עשרות שנים, קריאת עשרות אלפי מסמכים, ראיון מאות פוליטיקאים, מפקדים ולוחמים וקריאת עשרות מחקרים וספרי זיכרונות, עוסק הכרך הזה בתבוסות הגדולות של ארגון ה"הגנה" – ובעיקר, של לוחמי הפלמ"ח – בשיירת יחיעם, בשיירת נבי־דניאל ובשיירת חולדה; ובתגובות ובדיונים על התבוסה היהודית בצד היהודי, הערבי, הבריטי והאמריקאי שני חוקרים מצוינים מהפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולהפקת לקחים, חברו לד"ר אורי מילשטיין בהתמודדות ההיסטורית והאינטלקטואלית עם מלחמה בלתי־נחקרת זו: עורך־לשעבר של כתב־העת, "מערכות", בצה"ל, אביתר בן־צדף, שניתח את התבוסה העברית במלחמת הדרכים, והפיק את לקחיה; והפסיכולוג ד"ר גיא דרורי, שניתח את אישיותם של שני מפקדים בולטים, שפיקדו על שני קרבות מרכזיים באותה המלחמה: בן־עמי פכטר, מג"ד 21 בחטיבת "כרמלי", שפיקד בראש אנשיו ונפל בקרב שיירת יחיעם; ואריה עמית־טפר, בכיר המפקדים הקרביים במלחמות ישראל, שפיקד על קרב שיירת נבי־דניאל, כמפקד־מחלקה שעה שהמג"ד, צבי זמיר, ומפקדי־הפלוגות ברחו, או לא תפקדו.
זו תרומת ד"ר מילשטיין לשינוי תרבות הביטחון של ישראל מתרבות מיתולוגית לתרבות ביקורתית.

מקט: 001-3550-010