כשנסגרת דלת אחת – נפתחת אחרת, אבל לעיתים קרובות אנו ממשיכים להביט בצער רב כל כך בדלת הסגורה, עד שאיננו […]
פרולוג
סמנתה
שש עשרה שנים קודם…
משהו מוזר מאוד קורה פה לאחרונה. אז מה אם אני בת שבע? אני מרגישה הכול. אימא’לה ואבא’לה כבר לא מתנהגים כמו תמיד. הם כבר לא נוגעים האחד בשנייה ומתחבקים. איכס, זה מגעיל. בנים זה מגעיל. כבר תקופה שהם לא עושים את זה. אבא תמיד בחדר העבודה, ואימא במטבח. זה לא כיף. אני ניגשת אל אימא’לה.
“אימא, איפה דיוויס?” היא מביטה בי ומחייכת.
“דייוויס הלך לפארק מאחורי הבית עם דני. למה שלא תלכי לשם ותצטרפי אליהם, פשפשית?”
“דיוויס לא אוהב שאני משחקת אתם. הוא מגרש אותי כל הזמן ואומר שאני ילדה קטנה! אבל אני רוצה לשחק”.
“את כבר ילדה גדולה”. יש משהו עצוב בעיניים של אימא.
“זה מה שאני תמיד אומרת לו, אבל הוא לא מקשיב”. אני מסתכלת על פניה.
“אימא’לה, את עצובה?”
“למה שאהיה עצובה, פשפשית? לכי לשחק עם דיוויס ודני. תגידי לדיוויס שאני אמרתי”, היא אומרת לי ומחייכת. אני אוהבת את החיוכים שלה.
“בסדר, ביי”. אני הולכת סביב הבית אל החצר. יש לנו חצר גדולה, גם מקדימה וגם מאחור. יש בה גם דשא. בקיץ אבא מרכיב לנו בריכה, שנוכל לקפוץ ולשחק. אבקש ממנו שימלא לנו אותה מחר. אנחנו בחופשת קיץ, וזה הכי כיף! החצר שלנו מגודרת גדר לבנה ובמרכזה שער לבן. אני יוצאת מהשער ופונה מחוץ לבית. יש שם פארק גדול, אנחנו תמיד משחקים שם. אני רואה את דיוויס עם חבר שלו דני, הם משחקים על הסולמות. אני מתקרבת, והם מבחינים בי. דיוויס קופץ מהסולם ומתקרב לכיווני, ודני אחריו.
“מה את עושה פה?”
“באתי לשחק. אימא אמרה שמותר לי”. אני מסתכלת עליהם, ודיוויס מגלגל את עיניו.
“אנחנו לא רוצים לשחק עם בנות. חוץ מזה, את ילדה קטנה”. דני צוחק.
“בנות מוזרות”, הוא פוסק.
“בנות לא מוזרות, אתה מוזר. אני רוצה לשחק, אני כבר ילדה גדולה. אימא אמרה שתשחקו אתי. חוץ מזה, אני כמעט בגילכם”.
“אני בן עשר ואת בת שבע, זה לא כמעט בגילנו. כשתהיי בת עשר, אני אהיה בן שלוש עשרה. את תמיד תהיי קטנה ממני”.
“אימא אמרה שתשחקו אתי!”
“אוף, עכשיו אחותך הקטנה תהיה אתנו?” אני שומעת את דני חזק וברור.
“לא, היא לא. סאמי, לכי הביתה! ”
“לא, אני לא רוצה. אני רוצה לשחק!”
“סאמי, תיכף חושך. את יודעת מה קורה לילדות קטנות בחושך, נכון?” העיניים שלי יוצאות מהחורים. אני שונאת את החושך, הוא תמיד מפחיד אותי. אני לא רוצה להיות בחוץ בחושך.
“את מפחדת?” דני צוחק עליי. האמת, אני מפחדת. אני שותקת ומסתכלת על דיוויס, הוא שוב מגלגל את עיניו ומושיט לי את ידו.
“בואי, אקח אותך הביתה”. אני אוחזת בידו ואנחנו פונים לעבר הבית. אנחנו מגיעים לחצר האחורית וממשיכים קדימה לכיוון דלת הכניסה. בשביל הגישה אנו רואים אופנוע גדול ונוצץ, ועליו הדפס של להבות בצבע אדום וצהוב. אני נצמדת אל אחי הגדול.
“קול!” אני שומעת את דייוויס מתפעל מהאופנוע. הוא נוטש את ידי ורץ לכיוונו. הוא מסתובב סביבו ומלטף אותו באצבעו. דלת הכניסה נפתחת. אימא יוצאת מהבית ומחזיקה בידו של זר. אסור לדבר עם זרים! אני רצה אליה.
“אימא! אימא!” אני מחבקת את רגלה, והיא מתכופפת אליי.
“היי, פשפשית, אימא צריכה ללכת. תהיי ילדה טובה בשביל אבא, בסדר?”
“לאן את הולכת, אימא?” היא מסתכלת על דיוויס שמתקרב אלינו.
“אתה צריך לשמור על אחותך הקטנה”.
“איפה אבא?” דיוויס שואל. אני מעבירה את מבטי מאימא אל דיוויס ושוב אליה, כשהיא מתרוממת לעמידה.
“תשמור על אחותך, דיוויס”.
“בייב, זזנו”. הבחור שאחז בידה של אימא עלה על האופנוע והתניע אותו. הרעש היה נוראי. היא עלתה מאחוריו, הסתכלה עליי ואמרה לדיוויס שוב.
“שמור על אחותך!” הם החלו לנסוע, ואני רצה אחריהם. אני רוצה את אימא שלי!
“אימאאאאאאא! אימאאאאאאא!”
לא רציתי לבכות, אבל הדמעות זלגו מעצמן. נעצרתי וחשתי שידו של אחי הגדול אוחזת בידי.
“סאמי, בואי נמצא את אבא”. נכנסנו הביתה. מאותו רגע החיים שהכרתי מעולם לא חזרו להיות כפי שהיו.
אין עדיין תגובות