"לכודים ברשת", שנכתב על ידי סיגל בן-ארצי, הוא רומן מתח, החושף בפני הקורא עד כמה הוא לכוד בציפורני הרשת – […]
חלק ראשון: עד כמה? עד מתי?
1
פאלו אלטו קליפורניה, 14 ביולי
ג’יני הניחה את הכוס על השולחן בחבטה. בתיבת הדואר הנכנס הופיעה הודעה קצרה, שהכילה שתי שאלות: ״עד כמה״? ״עד מתי״?
כתובת השולח הצביעה על מישהו מארץ רחוקה. הוא מאוד התאמץ להסתיר את זהותו, חשבה.
היא הקלידה את כתובת השולח במאגרי החברה.
תא ריק, הגיחה התשובה מאי שם.
רק מישהו מבפנים יכול היה לשלוח אליה את ההודעה בדואר החברה.
רק מישהו מבפנים הבין עד כמה השאלות האלו יקפיצו אותה.
באותו ערב נכנסה כהרגלה לבר שבפאתי הקמפוס. ״המפלט שלי״, היה כינוי החיבה שהעניקה לו. בשנייה שהייתה חוצה את הסף, מצב רוחה היה משתנה. מוזיקת הרקע החרישית שחררה את המתח מהכתפיים. התאורה העמומה היטיבה עם העיניים העייפות, לאחר שעות רבות מול המסך. השתייה תמיד שיפרה את מצב הרוח.
היא אהבה את הרגעים האלה לאחר סיום העבודה, נהנית מכמה דקות של שקט, לפני הזחילה הבלתי נסבלת בפקקים הבייתה. במהלך הנסיעה נהגה לחזור על האירועים הבולטים באותו יום, מתכננת צעדיה להבא. כשהיום היה עמוס, אפילו דחוס, בחרה באירועים החשובים ביותר.
והיום האחרון היה דחוס במיוחד.
היא התיישבה על אחד הכיסאות האדומים לצד הדלפק, מסמנת לריק בתנועת ראש קלה, שהגיעה העת למשקה החביב עליה. ריק חייך, קרץ כהרגלו, ופנה למלא את מבוקשה. תוך דקה הייתה כוס הבירה שתאפשר לה לנהוג בבטחה, מונחת לפניה. היא העדיפה בירה על כל משקה אחר. בדרך כלל הייתה גומעת אותה בלגימות קטנות, מענגות. הבירה הצוננת הייתה גולשת בגרונה עם כל תלאות היום.
אלא שהיום האחרון היה קשה במיוחד.
עד אתמול הכל איכשהו עוד היה נסבל. אתמול חל המפנה והיא ידעה שיגיע.
הבוס דרש ממנה עוד ראשים.
היא לגמה את הנוזל הבהיר בגמיעות גדולות, מחליטה לשבור הבייתה. היא העבירה את תג העובד על המסך הקטן, הוסיפה תשר ראוי לריק, שחייך בתודה, והחלה לקום ממושבה.
באותו רגע הוא נכנס לבר והמשיך לכיוונה.
2
בשנים האחרונות הבנתי את כללי המשחק החדש. אולי הייתי הפרסומאי הראשון שהבין אותם, כי כשניסיתי לדבר עם חבריי למקצוע, נתקלתי בעיני עגל. הם באמת לא הבינו. אולי כי הייתי הטכנולוג הראשון בקרב חבורת בעלי אגו, שחשבו שהם מוליכים את העולם. אולי כי הגעתי למקצוע לאחר לימודי מחשבים. אולי כי הייתי יותר פילוסוף מאיש היי־טק, ובגלל זה עברתי לפרסום.
הבנתי את מה שכולם עדיין לא הבינו.
לא שיכולתי לעשות משהו בעניין. יכולתי לעקוב. לפעמים לשתף. אפילו שלחתי מייל עם שאלות נוקבות לבלוגר מוכר לענייני הרשת. שום דבר לא הניב יותר ממייל קצר בתשובה, שיחת טלפון הזויה או פוסט ברשת.
וזה לא הספיק.
הייתי צריך לזעזע את התעשייה.
הייתי צריך להזהיר את הציבור.
חיפשתי את הכתובת.
הבוס סיפק לי אותה.
היא הייתה שם על הקיר.
אין עדיין תגובות