שכבת הקולות הדורסניים שאליה התרגל התעבתה עשרות מונים, שפות שונות חדרו ולעסו את אונות מוחו. צחי הבין שהפעם, בלי להתכוון, […]
1
שרשרת האופניים חרקה את מזמור הניצחון של החלודה. הארגז המחובר מאחור היטלטל והברגים רשרשו. אחד מהם איבד את ייעודו כבר מזמן, כשנפל לו אום, אבל לרשרש – את זה הוא ימשיך לעשות עד שיוציאו אותו ויזרקו לזבל. צירית הדוושות יצאה לפני כמה חודשים מאיזון ונקשה בעקביות. בשעה מוקדמת זו, לפנות בוקר, כל צליל קטן כובש רחוב שלם. אבל מעל לכל אלה, בלט קולו החרישי של צחי קורנפיין. הוא דיווש ושר, טועה ברוב המילים, מזייף חלק מהצלילים, אבל פוגע בול בכוונה. מה חשובות המילים כשיש חיוך ענק על הפרצוף ופרפרים בבטן?
בארגז האופניים רבצה ערמת העיתונים. כמו בכל יום רגיל: כותרת ראשית, מוסף כלכלי מתסכל, מוסף מגזיני מקהה חושים, מוסף ספורט רווי אמוציות וכמה אינסרטים מסחריים, שכל השאר למעשה היוו עבורם אריזה. אבל מעל העיתונים, עטוף בדפים שתלש מלוח נדל”ן, שכב העתיד. צחי שלח יד לאחור, לוודא שהוא עדיין שם ולא נפל בדרך. הוא הרגיש את החומר הקשיח ונרגע. קערת הקרמיקה שלמה ובטוחה.
שבוע שלם עבד על היצירה הזאת, מגייס את כל כישרונו, כישוריו וניסיון העבר, מרגיע את תסכול ההווה ומורח עליו קצת מתקוות העתיד, במקום יוד. ככל שגוש החמר הלך וקיבל צורה, צחי הלך וזקף קומה, עד שבסוף, כשהוציא אותו מהתנור וטבל מכחול בגלזורה, הצליח לומר בקול רם: “אני קדר.” כשסיים את העבודה, החזיק בידיו קערת הגשה עם נגיעות יפניות. מעוטרת בדקדקנות, בעלת פרופורציות מושלמות, מביאה מורשת אסיאתית מפוארת להווה ישראלי מיוזע. לקוחות ימותו על זה, ידע צחי, רק צריך להגיע אליהם, והפעם הוא מצא את הדרך. הוא הניח בזהירות את הקערה על מדף רחב, וחזר ואמר בקול: “אני קדר.” לאחר מכן עלה על האופניים ודיווש לסיבוב חלוקת העיתונים. הוא הגיע שנייה לפני שגמרו לפרוק את המשאית.
במשך שבוע שלם, יום-יום, הקפיד לנגב אבק מהקערה. אחרי שבוע חשב שעדיף לכסות אותה בשקית וככה למנוע מהאבק להצטבר. יום אחר כך עברה לו מחשבה שיש סיכוי שהברגים של המדף יישלפו מהקיר, והיצירה תתרסק על הרצפה. הוא העביר אותה למדף נמוך בארון. הדלתות היוו גם מחסום נוסף בפני אבק, והקערה נשארה חדשה ומבריקה.
“מתי תיתן אותה כבר למנוי ההוא?” שאלה אותו דיאנה ערב אחד, כשהוציאה צלחות לארוחת ערב והן שוב פגעו בחפץ היקר וכמעט הפילו אותו.
צחי אמר שהוא צריך לוודא שהגלזורה מחזיקה, שהצבעים לא דוהים, שאין פיגמנטציה, ועוד כל מיני הסברים מקצועיים והגיוניים. אבל הם לא שכנעו את דיאנה. היא ניגשה אליו, חיבקה אותו, והישירה מבט.
“הוא צריך להיות עיוור או דביל בשביל לא לאהוב את זה. זאת הצלחת הסינית הכי יפה שראיתי בחיים.”
“קערת הגשה יפנית. וזה לא משנה אם הוא יאהב או לא, השיקולים שלו הם מסחריים.”
“זאת קערת ההגשה היפנית הכי מסחרית שראיתי בחיים.”
גם צחי חשב ככה, אבל ידע שהדעה שלו אינה חשובה. רק דעה אחת חשובה, זו של המנוי מבורוכוב 46. זה שרק לפני חודש הוא גילה שהוא, חוץ מנודניק שמתלונן עליו כמעט בכל יום, גם מנכ”ל איקאה. קערת ההגשה שיצר יכולה להפוך למוצר מדף בייצור סדרתי, האמין צחי, להביא את אומנותו לכל בית בישראל, לפתוח טרנד, לכבוש את העולם – אבל קודם כול, המנוי מבורוכוב 46, מנכ”ל איקאה, צריך לאהוב אותה. בעצם, קודם כול צריך להציג אותה בפניו. צחי חיכה לרגע המתאים, בלי להודות שהרגע המתאים הוא הרגע שבו יהיה לו אומץ.
פעם החלומות כיסו על הכול. השבחים שקיבל מהסביבה הקרובה והתשוקה ליצירה דחפו אותו קדימה. הוא צעד בביטחון במסדרון אל העתיד, אבל כשעבר את הסף והגיע לעולם האמיתי, הקירות נעלמו והרצפה נשמטה והוא צנח למים הקרים. החלומות אומנם צבעו את השמיים, אבל הוא היה עסוק בלפרפר ולא יכול היה לשלוח יד ולנסות לתפוס. חברים ללימודים, מכרים מפה ומשם וגם כל מיני אחרים, כולם שחו בים הגדול. הוא הרגיש את זה, הרגיש את הגלים הקטנים שהם עשו בדרכם להצלחה. ולא רק הם. הוא קלט חיוכים ברחוב, צחוקים בבתי קפה, סטטוסים ברשתות חברתיות, שברי שיחות מפה ומשם. כולם התחברו, הסתדרו, כולם השתכשכו במים העמוקים וחגגו על החוף. אבל לא הוא. הוא נשאר מנותק.
דיאנה תמיד אמרה שעם היכולות שלו – דלתות ייפתחו מעצמן. שהוא לא צריך קשרים, תעודות מפוארות או שבילים שנסללו מראש לאחרים, הוא פשוט צריך לזוז קדימה. היא נשענה על השיש כשפתח את הארון וניגב בעדינות אבק לא קיים מקערת ההגשה היפנית שהכין.
“יש לך כישרון,” אמרה, “תקלוט את זה כבר. פשוט תפתח אנטנה ותקשיב לסביבה, כולם מתים למצוא אנשים עם ראש ודמיון כמו שלך.”
אבל מה עושים עם ראש ודמיון?
“נותנים רעיונות לאנשים שאין להם ראש ודמיון אלא רק כריזמה, כושר ניהול, יכולת ארגון, כסף, בולדוזריות, סבלנות, ראייה פיננסית, יוזמה, נחישות, עקשנות, קור רוח,” היא שלחה יד אל הארון, “התמדה, כושר שכנוע, יחסי אנוש, קשרים, חזון, מוח אנליטי, פרפקציוניזם, השכלה, ניסיון,” היא תפסה כוס זכוכית, “בקיצור, אנשים יבשים. אני צמאה,” היא הוציאה את הכוס, שפגעה בקערה היקרה וכמעט הפילה אותה.
בסוף אותו שבוע דיאנה העבירה את הקערה לארון אחר, שם היא פחות הפריעה.
הגלזורה כבר הוכיחה את עצמה, הצבעים נותרו מלאי חיים, והקערה יכלה לשכון שם עוד שבועות ארוכים אלמלא עטלף אחד, שנתלה על עץ בכניסה לבניין ברחוב הגלבוע 2. כשצחי נכנס כדי להניח עיתון למנוי, קומה רביעית-דלת ימנית-מתחת לשטיח, צנחה על כתפו מזכרת קטנה מהעטלף הסורר.
“חיות פרא,” סינן צחי. הוא רצה לתלוש דף מאחד העיתונים ולנקות את הקקי, אבל לעיניו קפצה אופציה טובה יותר, שלא תגרור תלונה על עיתון קרוע. על שביל הכניסה לבניין היו זרוקים מספר דפים שנתלשו ככל הנראה מאיזו חוברת. צחי הרים אחד מהם והחל לנקות את החולצה. כשניגש לזרוק את הנייר המטונף לפח, עצר. אותיות שחורות, מילים שהסתדרו אקראית בשדה הראייה שלו, משכו את תשומת ליבו. הוא יישר את הדף. בראשו התנוססה כותרת, “99 עצות להצלחה בחיים!”, ובמרכזו – שני משפטים שנתנו לו את הדחיפה הקטנה שאותה היה צריך:
#27 כדי להצליח, יש לדפוק על דלתות. אם הדלת אינה נפתחת, דפוק שוב ושוב ושוב ושוב, עד שתיפתח – אפילו אם זה כדי לצעוק עליך לעוף משם (במקרה כזה, ראה ’99 עצות להצלחה בחיים! – חלק ב’).
למוחרת בבוקר, יחד עם בקבוק מים, צרור מפתחות לעשרות בניינים ומגבת לספיגת הזיעה של חודש אוגוסט, לקח איתו גם את קערת ההגשה, כרטיס ביקור ומספר מילים אישיות למנוי בבורוכוב 46 – מנכ”ל איקאה. כדי להצליח, צריך לדפוק על דלתות. אין לו מה להפסיד. הזמן שלו מתחיל עכשיו.
הדרך לבורוכוב 46 מעולם לא הייתה קצרה יותר. צחי דיווש במרץ, משא העיתונים שמאחוריו קליל כמו ערמת נוצות, העלייה שטוחה כמו מסלול המראה, השרירים רעננים כשל סייח צעיר. כשהגיע לבניין ניתר מהאופניים, שלף עיתון ושקית, ונטל ביראת כבוד את יצירת הקרמיקה שלו. הוא הביט בעיתון שהגן עליה וחשב שאולי עדיף לעטוף אותה בקרטון. לפני שייתן להיסוס להשתלט עליו, פתח את הדלת ונכנס לבניין.
למנוי מבורוכוב 46 היו דרישות מוזרות. צחי לא הבין ולא תמיד זכר אותן, מה שעלה לו בהמון תלונות, אבל היום הוא קיבל אותן באהבה. הוא קיפל במיומנות את העיתון והשחיל לשקית. “עיתון בתוך שקית,” אמר ולחץ על כפתור המעלית. הדלת נפתחה מייד. “במעלית,” הכניס רגל אחת למעלית והניח את העיתון, “עומד, בצד ימין.” הוא חסם את הדלת והניח את החבילה שהביא לצד העיתון. מכאן זה בידי הכישרון שלי, השכל הישר של המנוי היקר – מנכ”ל איקאה – והגורל. הוא התכוון ללכת, אבל נתקע. רעד קל עבר בגבו. לך תדע לצד מי הגורל עכשיו, לצד הקערה היפנית היפהפייה או לצד העיתון הצמוד אליה. עתיד אחד, שתי אפשרויות. את האפשרות שבשקית כבר מיציתי, חשב, ולראשונה, המחשבה הזאת העלתה חיוך על פניו.
הוא יצא אל הרחוב עם שיר חדש בלב. האוויר הדחוס של הקיץ קיבל אותו בברכה, אור ראשון החל לבצבץ מעבר לגגות. צחי עצם עיניים ושאף אוויר מלוא חזה. לחות כבדה, ניחוח גזם, ריחות פחי זבל מלאים. הוא פקח עיניים ולקח צעד לכיוון האופניים. מאחוריו שמע את ה’קליק’ של הדלת הנסגרת, ועוד צליל לא ברור. הוא נבהל מהמחשבה שנגרם נזק כלשהו לדלת ושוועד הבית ימהר להאשים אותו, זה קרה בעבר. אבל הדלת הייתה שלמה. הוא התרחק צעד נוסף, והצליל חזר על עצמו. צחי התעלם. אם קרה נזק – הוא יאשים בו מחלק של עיתון אחר. גם זה קרה בעבר. הוא יצא אל הרחוב והצליל הפך לחריקה חלושה אך מטרידה. כמה פירורי סיד וטיח קטנטנים נפלו לידו. הוא הרים עיניים למעלה, והספיק לראות את המתנה שבורוכוב 46 נתן לו בתמורה: גוף עגול, גדול ולבן, שצנח מלמעלה בדממה, פורם את אור הבוקר הצעיר.
דוד השמש החטיא את כתפו של צחי בעשרים סנטימטר.
הוא נחת לו ישר על הראש.
* * *
טרטור כבד בטש את הכביש. שני גברים חסונים ונוטפי זיעה התרחקו בדממה, כל אחד לצד אחר. בחסות החשכה ותחת כובדה של השינה, דיירי בורוכוב לא הרגישו בצוות המיומן שפשט על הרחוב. הדממה נשברה רק כשאחד מהם, הגבוה והרחב מבין השניים, הרים קרטון גדול ומצא תחתיו כורסה.
“נו, עוד אחת?! בלאט, אני פה להרים פחים, לא כורסה!” הוא השליך את הקרטון לאוטו-זבל, והביט בכורסה בתיעוב. “נשבר הגב, נשבר.”
מהקבינה הציץ פרצוף שמנמן ומחייך. “פאשה, אתה עוד תמות מעצבים.” ההבעה השתנתה כשהבחין בכורסה. “היא במצב טוב.”
בצלאל, נהג האוטו-זבל, קפץ מהרכב. הכורסה באמת נראתה לא רע, למעט קילוף קטן בפוליטורה. הוא תפס בכוח במשענות היד, השעין את כל משקלו על הרהיט והתחיל לטלטל.
“מחוזק, לא נשבר. אחלה כורסה,” בצלאל תפס צד אחד, “פאשה, תפוס, תעזור לי להעמיס.”
פאשה תפס את הכורסה בזרועות עבות, ועוד לפני שבצלאל הספיק להבין מה קורה, הניף אותה באוויר והשליך לארגז הזבל.
“לא!” בצלאל תפס את הראש. “להעמיס על האוטו, לא בזבל!”
פאשה משך כתפיים והשפיל מבט.
“מה יהיה איתך, פאשה?” חייך בצלאל. “אם אתה רוצה להתקדם בתחום, ואפילו להגיע מתישהו לקבינה, אתה חייב לשמור על עיניים פתוחות. להבדיל בין זבל לטובין. הכורסה הזאת, אתה יכול לקחת אותה לאלטע-זאכן, לשוק הפשפשים, לעשות מזה השלמת הכנסה.”
“אני לא צריך השלמת הכנסה,” השיב פאשה, וקירב פח ירוק אל מאחורי האוטו. “אני הולך להצליח בחיים.” הוא שלח יד אל מאחורי הגב ושלף מהמכנסיים חוברת מפורקת וקרועה. על שאריות הכריכה התנוססה בגאווה כותרת והבטחה: “99 עצות להצלחה בחיים!” הוא מצא אותה בפח אשפה, אתמול בתחילת הסיבוב, ומאז לא הפסיק להגות בה.
בצלאל חשב שהצליח בחיים לא רע גם בלי לקבל כל מיני עצות מחוברת. הוא הביט בכורסה ששכבה עכשיו בתוך האוטו, על ערמת ירקות רקובים. “אם אתה לא צריך השלמת הכנסה, אפשר לתרום. צדקה. לקחת את הכורסה ולתת אותה לעולים מסכנים. מה רע?” הוא לחץ על כפתור וזרוע מכנית עלתה, ירדה, מחצה את הכורסה ודחסה אותה יחד עם שאר האשפה.
פאשה הלך להביא את הפחים מבורוכוב 12, בצלאל חזר לקבינה. כשפתח את הדלת, התנפלה עליו מפלצת.
“ווואאההה!”
בצלאל חייך. מאחורי המפלצת, והדף שעליו צוירה, הציצו עיניים בוהקות שהשנים, מן הסתם, עוד יקהו. בנו בן השמונה.
“אני קורא לה זבל-טרון,” אמר הילד. “זאת מפלצת שנוצרה מכל הזבל למחזור שאנשים זרקו לפחים רגילים. היא תהיה הרעה של הקומיקס הבא שלי. היא תנסה לאכול את הזבל-מוביל. אוי,” הוא הניח את הדף על ברכיו ולקח טוש ירוק, “שכחתי לצייר לה קרניים מהתחת.”
“דור!”
“מהטוסיק.”
בצלאל לא היה ההורה היחיד שלקח איתו את הילד לעבודה בשלהי החופש, אבל דור היה הילד היחיד שקם בשתיים לפנות בוקר כדי לבוא עם אבא שלו לעבודה. אחרי הסיבוב, הם היו חוזרים יחד הביתה ומתיישבים לאכול ארוחת בוקר דשנה. “הארוחה הכי חשובה ביום,” בצלאל נהג לדקלם משפט ששמע ממומחה להתפתחות הילד, ומניח על השולחן כיכר לחם שחור, מפרום שבישלה סבתא ואורז שהכין בעצמו. אחר כך היו נרדמים יחד מול הטלוויזיה. כשהיו מתעוררים, בשעת צוהריים מאוחרת, דור היה מנסה לשכנע את אבא שייתן לו לעשות את חוברות העבודה לחופש, ובצלאל היה מנסה לשכנע את בנו שיבוא לים. אחרי שנת צוהריים קלה, בין אחת-עשרה בלילה לשתיים לפנות בוקר, היה בצלאל מתעורר עם תורכי קטן, ומקווה שהפעם יצליח לחמוק בלי “הזנב” שלו. אבל דור אף פעם לא נכנע לעייפות, וכמו חייל ממושמע היה מכוון לעצמו שעון ומתייצב בסלון, שותה שוקו בין פיהוק לפיהוק. כמו כל הורה, בצלאל היה גאה בבן שלו. שלא כמו כל הורה, הוא לא רצה שבנו ילך בדרכו.
בינתיים, בשעות הארוכות שלהם יחד, היה מביט בילד בורא עולמות קומיקס צבעוניים, הורג רשעים ומקים גיבורים, עובר ריבוע אחרי ריבוע בחיים שאף פעם לא יתקיימו במציאות. הוא לא הבין את הסיפורים האלה, הם לא היו הגיוניים. הוא גם לא הבין את הבן שלו, שרק לפני שבועיים הודיעו שהוא שוב קופץ כיתה. הוא רק ידע שהרגעים האלה יחד יקרים לו יותר מכל כורסה שאפשר למכור לשוק הפשפשים.
בצלאל הביט במראה הימנית. גרגורי, איש-הזבל המבוגר בצוות, החזיר שני פחים ריקים לבורוכוב 12 ודפק על צידו של האוטו-זבל. בצלאל שילב הילוך והאוטו-זבל רטן וזחל קדימה. דור, שסיים להוסיף למפלצת קרניים בישבן, זמזם שיר נושא מאיזה סרט ובצלאל הצטרף בתיפוף על ההגה. כשעברו שני בניינים, ראו את פאשה עומד, אדום מעצבים, ליד דוד שמש.
“לעזאזל אנשים, בלאט,” קרא אליהם, מצביע על הגליל הדומם. “אנשים לא מבינים שאנחנו אוטו-זבל, לא פסולת בניין. נשבר הגב כבר!” הוא שיגר בעיטה חזקה אל הדוד.
קול עמום הדהד ברחוב השקט. הדוד התגלגל עם כיוון הבעיטה, ואז חזר והתגלגל לכיוונו של פאשה. הבעת הזעם על פניו התחלפה במבוכה.
“סליחה, לא התכוונתי להפריע,” אמר להומלס ששכב ליד הדוד. “אבל זה גם לא מקום טוב לישון, זה מפריע על המדרכה. כדאי לישון ברוטשילד. הינה, זה קרטון עבה, כמו מזרן,” פאשה שלף ארגז טלוויזיה מערמת הזבל, “אבל תלך לרוטשילד.”
ההומלס לא ענה. פאשה שיער שהוא ישן חזק, עטוף בשמיכת וודקה זולה.
“אתה חייב לחתוך מהזבל הזה,” נאנח פאשה, “זה מה שעושה אותך מסריח. ואין יותר סירחון מזה. אפשר לעזוב את זה, תאמין לי. צריך דיסציפלינה ואפשר לצאת, חבר.” פאשה התכופף אל ההומלס וניער אותו בכתפו.
ההומלס לא הגיב. הוא גם לא היה הומלס. הוא גם לא ישן, אלא שכב בתוך שלולית דם קטנה. פאשה החוויר והתחיל לצעוק ולאותת במרץ לבצלאל וגרגורי.
תוך מספר שניות עמדו שלושה גברים וילד סביב גופו הדומם של צחי קורנפיין.
“גרגורי, טפל בו,” בצלאל לא איבד את העשתונות, “אתה דוקטור.”
“אני דוקטור חוקר גנום,” הדגיש גרגורי. “לא רופא. אבל אי אפשר להשאיר אותו זרוק כאן,” הוא הרים עיניו אל בצלאל, “צריך לקחת אותו לבית חולים, דחוף.”
“מה, באוטו-זבל?”
“עד שיגיע אמבולנס נאבד זמן יקר.”
בצלאל הנהן, “פאשה, תעזור לי להעמיס אותו.”
פאשה סגר סביב צחי את זרועותיו העבות, ועוד לפני שבצלאל הספיק להבין מה קורה, הניף אותו בכוח והשליך את מחלק העיתונים חסר הישע באוויר.
“לא!” בצלאל תפס את הראש – אבל הגוף הדומם כבר נחת בארגז הזבל, סמוך לכורסה.
פאשה הנבוך משך כתפיים, “מצטער. אני רגיל.”
האוטו-זבל חתך את רחובות העיר מהר ככל האפשר.
אין עדיין תגובות