חי!

מבוא:
ארץ הספָר

בסתיו 1904 היתה מעבדת קֶוֶונדיש בקיימברידג’ מלאה ניסויים משונים. ענני כספית רעדו והפיצו הבזקים של אור כחול. גלילי עופרת ריקדו על גבי דיסקיות נחושת. הבניין מכוסה הקיסוס בסמטת פְרי סְקוּל, נחבא בלב קיימברידג’, היה המקום המסעיר ביותר שפיזיקאים, לא רק באנגליה אלא בעולם כולו, השתוקקו להיות בו; מקום שבו יכלו לשחק בפיסות הבסיסיות ביותר של היקום. בלב היער הזה, של מגנטים ושל שפופרות ריק וסוללות, קל היה להתעלם מניסוי קטן שכמו נזנח בצד. הוא כלל בסך הכול מבחנת זכוכית פקוקה בפיסת בד כותנה וממולאת עד מחציתה בכמה כפות של מָרָק חוּם.

אבל משהו התהווה באותה מבחנה. בתוך חודשים מעטים היה העולם כולו עתיד לבהות בה בפה פעור. עיתונים היו עתידים להלל את הניסוי שנעשה במעבדת קוונדיש כאחד ההישגים המרשימים בתולדות המדע. כתב אחד היה עתיד לתאר את מה שנחבא במבחנה כ’צורת החיים הפרימיטיבית ביותר — ‘החוליה החסרה’ בין העולם האי־אורגני לעולם האורגני’.

אותם חיים פרימיטיביים ביותר היו יציר כפיו של פיזיקאי בן שלושים ואחת בשם ג’ון בטלר בֶּרק. בצילומים שנעשו בערך באותה העת פניו הנעריים של ברק עוטים דוק קל של מלנכוליה. הוא נולד במנילה לאם פיליפינית ואב אירי. בנעוריו נסע לדבלין כדי ללמוד שם והגיע לטריניטי קולג’, שם למד על קרני־X, על דינמו ועל ניצוצות מסתוריים שמשתחררים מסוכר. טריניטי קולג’ העניק לברק מדליית זהב בפיזיקה ובכימיה. אחד הפרופסורים תיאר אותו כ’אדם שניחן בכישרון לעורר באחרים אותן התרגשות והתלהבות שהוא עצמו משקיע במחקרים שלו’. לאחר שסיים את לימודיו עבר ברק מדבלין לאנגליה, שם לימד בכמה אוניברסיטאות. אביו מת כעבור זמן קצר ואמו — ‘גברת זקנה בעלת אמצעים בשפע’, כפי שהוא תיאר אותה כעבור זמן — תמכה בו בקצבה נדיבה. בשנת 1898 הצטרף ברק למעבדת קוונדיש.

בכל העולם כולו לא היה מקום שפיזיקאים למדו בו הרבה כל כך בזמן קצר כל כך, על אודות חומר ואנרגיה, כפי שלמדו בקוונדיש. הניצחון האחרון שלהם, בחסדי ראש המעבדה ג’וזף ג’ון תומסון, היה גילוי האלקטרון. בשנים הראשונות לעבודתו בקוונדיש הלך בֶּרק בעקבות מחקרו של תומסון, ביצע ניסויים משלו על החלקיקים המסתוריים הטעונים בחשמל ובדק את יכולתם של האלקטרונים להאיר ענני גז, אבל כעבור זמן חידה מסתורית חדשה משכה אותו לכיוון אחר. כמו פיזיקאים צעירים רבים בקוונדיש, גם ברק החל לעשות ניסויים ביסוד זוהר חדש שנקרא רדיום.

שנים מעטות לפני כן, ב־1896, גילה פיזיקאי צרפתי בשם אנרי בֶּקֶרֶל את הראיה הראשונה לכך שחומר רגיל יכול לשחרר צורה מוזרה של אנרגיה. כאשר עטף מלחי אורניום בבד שחור, הם יצרו תמונה מטושטשת על לוח צילום שהיה מונח בקרבת מקום. עד מהרה התברר שהאורניום משחרר בהתמדה חלקיק כלשהו נושא אנרגיה. שנתיים אחר כך, בהמשך לעבודתו של בקרל, הצליחו מרי ופייר קירי לבודד אורניום מעפרת פּיצ’בּלֶנדֶה (כיום ‘אּוּרַניניט’). במהלך מחקרם גילו השניים כי חלק ניכר מהאנרגיה לא הגיע מהאורניום, והסיקו שהעפרה הכילה יסוד נוסף שמשחרר אנרגיה בעוצמה גדולה בהרבה מזו שמשתחררת מהאורניום. הם העניקו ליסוד הזה את השם רדיום, ולצורת האנרגיה שהוא פולט קראו ‘רדיואקטיביות’.

הרדיום משחרר אנרגיה רבה כל כך, שהוא חם למגע מעצמו. אם החוקרים הניחו חתיכה זעירה של רדיום על בלוק קרח, היא המיסה את הקרח למים במשקל שווה למשקלה. וכאשר בני הזוג קירי ערבבו רדיום עם זרחן, החלקיקים שהרדיום פלט גרמו לזרחן לזהור בחושך. כאשר הידיעה על החומר הנדיר והאקזוטי הזה נודעה לציבור, הוא הפך לסנסציה. בניו יורק רקדנים עטו על עצמם תלבושות מצופות ברדיום כשהופיעו במועדונים אפלוליים. אנשים תהו אם הרדיום יהפוך לעמוד התווך של הציוויליזציה. ‘האם אנו עומדים להגשים את החלום הדמיוני של האלכימאים — מנורות שמאירות ללא הפסקה בלי לצרוך נפט?’ תהה כימאי אחד. אנשים ייחסו לרדיום כוח מְחַיֶה. גננים ריססו אותו על פרחים מתוך שכנוע שהוא יגרום להם לגדול מעבר לגודלם הרגיל. היו אנשים ששתו ‘אור שמש נוזלי’ כדי לרפא כל מיני תחלואים, לרבות סרטן.

הסרטן הוא שגבה את חייה של מרי קירי בשנת 1934, ככל הנראה בהשפעת הרדיום ויסודות רדיואקטיביים אחרים שהיא עבדה איתם. כיום, כשאנחנו מכירים את סכנת המוות הכרוכה ברדיואקטיביות, קשה לדמיין איך מישהו היה יכול לייחס לה כוחות מחיים. אבל בשנים המוקדמות של המאה ה־20, המדענים ידעו מעט מאוד על טבעם של החיים. לכל היותר הם יכלו לומר כי למיטב ידיעתם תמצית החיים נחבאת בחומר דמוי ג’לי שנמצא בתוך התאים, חומר שהם קראו לו פרוטופלזמה. החומר הזה ארגן איכשהו את התאים לכלל יצורים חיים ועבר מדור לדור. מעבר לזה שום דבר לא היה ידוע בוודאות וכל מיני רעיונות נחשבו מתקבלים על הדעת.

בעיניו של בֶּרק היה דמיון עמוק בין החיים לרדיואקטיביות. כשם שזחל הופך לעש, כך אטום של רדיום יכול לעבור תמורה שנראית כנובעת מתוכו. ‘הוא משנה את חומריותו — במובן מוגבל הוא חי — ובכל זאת הוא נותר אותו דבר’, קבע ברק במאמר במגזין בשנת 1903. ‘ההבחנה המוצקה שהביולוג גורס כי היא חוצצת בין החי לחומר הדומם־לכאורה, חייבת אפוא להיעלם, באשר היא הבחנה שקרית […] כל חומר חי — זוהי התזה שלי’.

בֶּרק אמר את כל הדברים האלה כמדען. לא כמיסטיקן. ‘עלינו לנהוג זהירות’, הוא הזהיר, ‘שמא נינשא על כנפי הדמיון שלנו, שיוביל אותנו למחוזות של פנטסיה טהורה, לגבהים שמעבר ליכולת תמיכתן של עובדות המתגלות בניסויים’. כדי להוכיח את התזה שלו, ברק תכנן ניסוי: הוא ישתמש ברדיום כדי ליצור חיים מחומר דומם.

כדי להוציא אל הפועל את מעשה הבריאה שלו, בישל ברק נתחי בשר בקר במים, וזרה עליהם מלח וג’לטין. לאחר שהמרכיבים הפכו למרק, הוא מזג כמות ממנו למבחנה והעמיד אותה מעל להבה. החום השמיד את כל תאי הרקמה של הפרה ואת כל המיקרואורגניזם שהיו עשויים להימצא בנוזל. מה שנותר היה מרק סטרילי, שהיה מורכב ממולקולות נפרדות, חסרות חיים.

בשלב הבא שם ברק קורט של מלח רדיום במבחנה זעירה אטומה שנתלתה מעל המרק. חוט פלטינה דק נכרך סביב המבחנה. כדי להוציא את הניסוי לדרכו משך ברק את הקצה החופשי של חוט הפלטינה עד שהמבחנה נסדקה והרדיום צנח אל המרק שמתחתיה.

לאחר שהניח למרק הרדיואקטיבי להתבשל במהלך הלילה, ראה ברק שהנוזל השתנה: שכבה עכורה הצטברה על פניו. כדי לבדוק אם יש בה חיידקים שזיהמו את המרק, שאב ברק כמות קטנה ממנה ופיזר את החומר על צלחת פטרי עמוסה במזון למיקרואורגניזמים. אילו הכילה השכבה העכורה חיידקים כלשהם, הם היו זוללים ומתרבים למושבות נראות לעין.

אבל שום מושבות לא נוצרו. ברק הסיק מכך שהשכבה העכורה נוצרה על ידי משהו אחר. הוא הוציא ממנה דגימה נוספת, מרח אותה על זכוכית נושאת והניח אותה תחת עדשת מיקרוסקופ. עכשיו הוא ראה נקודות קטנות מפוזרות בטיפה, קטנות בהרבה מחיידקים. כאשר חזר ובדק את הדגימה כעבור כמה שעות, הנקודות נעלמו. אבל הן שבו והופיעו למחרת היום, וברק החל לצייר אותן ולתעד את שינויי הצורה שעברו. במהלך הימים הבאים הן היו לכדורים, שלכל אחד מהם מעין ליבה פנימית וקליפה דקה שהקיפה אותו. בהמשך הם נמתחו, תפחו ואז נצבטו כך שנראו כמו פרחים זעירים. הם התחלקו. ואז, כעבור שבועיים, הם התפרקו. יש מי שיאמרו שהם מתו.

בעת שברק צייר את הצורות המתחלפות האלה, הוא ראה בבירור שהן אינן חיידקים. ולא רק משום שהיו קטנות מדי. כאשר הוא שם כמה מהן במים, הן התמוססו כליל — משהו שלא קורה לחיידקים. ועם זאת, ברק היה משוכנע שהגושישים ספוגי הרדיום האלה אינם גבישים וגם לא צורה מוכרת כלשהי של חומר חסר חיים. ‘הם זכאים שנסווג אותם כיצורים חיים’, הסיק ברק. הוא יצר ‘חיים מלאכותיים’, כפי שכינה אותם — יצורים שהתקיימו על קצה גבול תחומם של החיים. והוא העניק לדברים האלה שם שהנציח את זכרו של היסוד שהוליד אותם: רַדיוֹבּים (radiobes).

ברק היה יכול רק לנחש איך יצר את הרדיובים שלו. כאשר הפיל את הרדיום אל תוך המרק, היסוד מן הסתם העניק למולקולות כוחות לגדילה, להתארגנות ולרבייה. ‘המרכיבים של הפרוטופלזמה נמצאים במרק’, כתב כעבור זמן, ‘אבל שטף החַיוּת מצוי ברדיום’.

בחודש דצמבר של אותה שנה ציינו המדענים במעבדת קוונדיש את התגלית של ברק בארוחת החג השנתית שלהם, שנערכה בחדר אחורי של מסעדה בקיימברידג’. לבושים בחליפות ערב הם הקריאו שירים היתוליים שחיבר פיזיקאי בשם פרנק הורטון, ושרו בקולי קולות את ‘אטום הרדיום’ לצלילי שיר מועדונים ישן:

הו, אטום של רדיום אני

בפיצ’בלנדה היה ערש לידתי

אך להליום אהפוך במהרה:

אני מפסיד אנרגיה כל שנייה.

הפיזיקאים שרו על קרני גמא וקרני בטא שהרדיום הפיץ, ומשם פנו אל הניסוי של ברק:

החיים נבראו באמצעותי, כך אומרים

ומחומר חיוֹת נוצרו,

עם מרק הזדווגתי, הם מספרים

וכך החיים בימינו התחילו.

חמישה חודשים לאחר מכן, ב־25 במאי 1905, פרסם ברק בכתב העת ‘נֵייצֶ’ר’ את הדו‘ח הראשון שלו על רדיובים. הוא עיטר את תיאור הניסוי שלו בשלושה רישומים מטושטשים של ‘גופים מאורגנים היטב‘, וסיים את הדו‘ח בהודעה על שמם של הגופים, ובהסבר שהשם רדיובים ‘מצביע על הדמיון שלהם למיקרואורגניזמים וכן על טבעם המיוחד ועל מוצאם‘.

כאשר הכתבים הופיעו, ברק נרתע בתחילה ולא מיהר לייחס משקל רב מדי לתגלית שלו. אבל הם כרסמו בעמידתו ההחלטית כמו טרמיטים שמכרסמים עץ ישן. בהצביעו על התפוצה המפתיעה של מינרלים רדיואקטיביים בעולם, ברק העלה את הסברה שרדיובים קיימים בכל העולם. ‘ייתכן שכך התחילו החיים בעולם כולו’, השמיע את הספקולציה שלו באוזניו של אחד הכתבים.

הציבור בלע את הדברים בשקיקה. ‘האם הרדיום חשף את סוד החיים?’ שאל ה’ניו יורק טיימס’. הרדיובים של ברק, כתב העיתון בהתפעלות, נראים כאילו ‘הם רוטטים בין האינרציה של הקיום הדומם לבין הפעימה המוזרה של החיים בראשיתם’.

החדשות הפכו את ברק למפורסם לא פחות מהרדיובים שלו. ‘ג’ון בטלר ברק הפך לפתע לאיש המדע המדובר ביותר בממלכה המאוחדת’, דיווח ה’ניו יורק טריביון’. ה’טיימס’ הלונדוני הילל אותו בתור ‘אחד הפיזיקאים הצעירים המבריקים ביותר שלנו’, וכמי שביצע ‘את אחד ההישגים הגדולים להפליא של כל הזמנים’. כותב בריטי אחר קבע כי ‘מר ברק זכה לפתע בפרסום אשר שמור בדרך כלל בארץ זו לאתלטים מצטיינים’. מכתבים מלאים שאלות על הרדיובים הגיעו ‘מהפינות הנידחות ביותר בעולם’, נזכר ברק כעבור זמן.

ברק נהנה מהתהילה שזכה לה. במקום להמשיך להריץ ניסויים בקוונדיש הוא נסע מאולם הרצאות אחד למשנהו והציג באמצעות פנס קסם את הזכוכיות הנושאות שלו. מגזינים שילמו לו סכומים נאים על הכתבות שלו, והמגזין 1The World’s Work הרחיק לכת והשווה אותו לדרווין. נראה, הכריז המגזין, שהרדיובים ‘עוררו ויכוחים רבים יותר מכל מאורע אחר בהיסטוריה של המדע מאז צאתו לאור של ‘על מוצא המינים”. בשנת 1859 הציג צ’רלס דרווין תיאוריה שהסבירה איך החיים התפתחו. עכשיו, כמעט מחצית המאה לאחר מכן, ברק נאבק עם מסתורין גדול יותר: החיים עצמם. ‘צ’פמן והוֹל’, אחד מבתי ההוצאה לאור הגדולים ביותר בלונדון, החתים את ברק על חוזה לכתיבת ספר על התיאוריה שלו. ‘ראשית החיים: הבסיס הפיזיקלי שלהם והגדרתם’ יצא לאור ב־1906.

כל הזהירות שאולי היתה לברק בעבר נגוזה כליל. בספרו הוא כתב באריכות ובהרחבה על התכונות של חומר חי שנמצא ‘בארץ הספָר שבין ממלכת הדומם לממלכת הצומח’, על אנזימים וגרעיני תא, על תיאוריה שלו שאותה כינה ‘התיאוריה החשמלית של החומר’ ועל משהו שכינה ‘חומר־הנפש’ (mind–stuff). בתיאורו את חומר־הנפש, שלא הבהיר דבר, כתב עליו ברק שהוא ‘תפיסה של הנפש האוניברסלית שהיא ‘אוקיינוס המחשבה הגדול’ שבתוכו אנו חיים ומתנועעים ובו מצוי קיומנו’.

ובמילים האלה הגיע ברק לשיא שממנו החלה נפילת איקרוס שלו. בתוך זמן קצר שטף גל של סקירות אכזריות את ‘ראשית החיים’, ושם ללעג את ההיבריס של ברק. היה כאן פיזיקאי המכביר מילים על טבעם של החיים, כשאין הוא יודע אפילו מה ההבדל בין כלורופיל לכרומטין. ‘ביולוגיה היא לא הצד החזק שלו’, סנט אחד המבקרים.

זמן קצר לאחר מכן נגזר דין הרסני יותר בידי מדען מאותה מעבדה. וו’א דַגלַס רוּדג’, שעבד גם הוא בקוונדיש במשך כמה שנים, החליט לבחון בעצמו את הניסויים של ברק. הוא חשב על דרכים להגדיל את מידת האמינות והדיוק של הניסויים. למשל, להעמיד מערכות ניסוי נפרדות עם מי ברז ועם מים מזוקקים. במקום ‘סתם איורים’ של ברק, כפי שרודג’ כינה אותם, הוא תיעד את התוצאות שלו בצילומים. רודג’ גילה כי כאשר בישל את המרק שלו במים מזוקקים, הרדיום לא עשה כלום. במי ברז, רודג’ מצא כמה גופיפים בעלי צורות משונות, אבל הוא לא ראה שום סימן לרדיובים חיים למראה, כמו אלה שברק תיאר באיוריו.

ברק ניסה להשמיץ את רודג’ ולהציגו כחובבן, אבל מדענים אחרים התייחסו לדו’ח שהגיש לחברה המלכותית כאל המילה האחרונה בסוגיית הרדיובים. ‘מר רודג’ ביצע את הניסויים שמר ברק צריך היה לבצע לפני זמן רב’, קבע נורמן רוברט קמפבל, פיזיקאי בקוונדיש. ‘מר רודג’ סיפק ראיות משכנעות לכך ש’התאים’, או הרדיובים, אינם אלא בועות מים קטנות שנוצרו בג’לטין כתוצאה מפעולת המלח עליו’.

בספטמבר 1906 פרסם קמפבל התקפה מרושעת על ברק. הטקסט היה כביכול סקירה על ‘ראשית החיים’, אבל דמה יותר לרצח אופי. ‘מר ברק לא התחנך בקיימברידג’; הוא למד בשתי אוניברסיטאות לפני שבא לכאן כסטודנט מתקדם’, נזף קמפבל. ‘זו הטעיה לומר, בהקשר לפרסומים האחרונים שלו, שהוא ‘ממעבדת קוונדיש’. הוא עשה שם קצת מחקר בפיזיקה לפני כמה שנים: במהלך חקירותיו, שבהן בדק את התכונות הביולוגיות של הרדיובים שלו, הוא בסך הכול אחסן בחדר שבו עשה את עבודתו הקודמת כמה מהמבחנות שלו שהגופיפים האלה ‘הודגרו’ בתוכן’.

הדברים התפרסמו בערך בזמן שברק הפסיק לעבוד בקוונדיש. איש אינו יודע אם התפטר או שגישתו למעבדה נחסמה. בדצמבר 1906 שבו אנשי המעבדה והתאספו לארוחת החג השנתית שלהם. היתה להם סיבה לחגוג: ג’וזף ג’ון תומסון זכה זה עתה בפרס נובל. אבל השיר לשנת 1906 לא היה אודה לכבוד האלקטרון. במקום זאת, המתמטיקאי אלפרד ארתור רוֹבּ כתב שיר לפי המנגינה של ‘דג הזהב המאוהב’ מהמחזמר ‘הגיישה’ משנת 1896.

הכותרת שלו היתה ‘הרדיוב’.

רדיוב שחה בקערת מרק

כדרכם של רדיובים קטנים חמודים.

ובטלר ברק הנלהב צעק

כאשר במיקרוסקופ צפה במרק

וראה אותו צף בנוזלים.

הוא אמר: ‘הרדיוב הזה מראה לעולם

איך הופיעו צורות החיים כולן;

והוא גם מוכיח לכל המעוניין

כי ג’ון בטלר ברק הוא הגדול מכולם.

נפילתו של ברק בשנים הבאות היתה קשה וארוכה — והיא הסתיימה רק עם מותו כעבור ארבעים שנה ב־1946. לאחר שעזב את קוונדיש, איש לא הציע לו משרת פרופסור נחשקת. המגזינים הפסיקו להתעניין ברעיונותיו. הוא כתב שני כתבי יד ארוכים ונפתלים וטרח שנים רבות בחיפוש אחר מו’ל. הכנסותיו מהרצאות ומכתיבה אזלו בדיוק בעת שאמו קיצצה את ההקצבה שלו. במלחמת העולם הראשונה הוא הצליח להתפרנס מעבודה בבדיקת מטוסים, אבל כעבור חודשים מעטים נאלץ להתפטר בשל בריאותו הלקויה. בשנת 1916 הוא ביקש הלוואה מהקרן המלכותית לספרות כדי להינצל ‘מהאפשרות המאיימת של פשיטת רגל’. בקשתו נדחתה.

כאדם צעיר ברק נראה כמי שעומד להגדיר את החיים, לשרטט את גבולם, אבל החיים היו מעבר להשגתו. בשנת 1931, רבע מאה לאחר תהילתו הקצרה, הוא פרסם את עבודת חייו. הספר המפוקפק, שנקרא ‘הופעתם של החיים’, היה יצירה מבולבלת ללא תקנה. ‘ברק נפרד משפיותו באופן סופי’, כתב ההיסטוריון לואיס קַמפּוֹס על הספר כעבור זמן־מה. ברק עסק בספרו בריחוף ובתופעות על־טבעיות אחרות. הוא המשיך לדבוק בקנאות ברדיובים שלו, שהעולם שכח זמן רב לפני כן, וטען שהחיים מגיחים מתוך ‘גלי זמן’ הזורמים בין יחידות נפש שהיקום עשוי מהן.

ככל שברק חשב יותר על אודות החיים, כך הוא הבין אותם פחות ופחות. בנקודה אחת בספר ‘הופעתם של החיים’ הוא הציע הגדרה שלהם, אבל זו נשמעה יותר כמו קריאה לעזרה: החיים הם מה שהם‘ (בלשונו: ״Life is what it IS‘).

***

מעולם לא למדתי על ברק. גם לא בצעירותי. לימדו אותי להכיר את הפנתיאון הסטנדרטי של הביולוגים, שרובו המכריע כולל מדענים שהרעיונות שלהם התבררו כנכונים: צ’רלס דרווין ועץ החיים שלו, גרגור מנדל והאפונים התורשתיים שלו, לואי פסטר והחיידקים גורמי המחלות שלו… כך זה קל יותר. לדלג מגיבור נבחר אחד לזה שאחריו, ולהתעלם ממקסמי השווא שנותרו לצידי הדרך, הכישלונות, התהילה שהחמיצה.

גם כאשר התחלתי לכתוב על ביולוגיה, עדיין לא למדתי על ברק. התמזל מזלי ולמדתי להכיר צורות חיים רבות, ורבים מהמדענים החוקרים אותן. משכתי והעליתי בחכתי מיקְסינָה (hagfish), בעל חיים שיש לו ראש אך הוא חסר עמוד שדרה, מצפון האוקיינוס האטלנטי; צעדתי ביערות האורן של צפון קרולינה כדי למצוא מלכודת ונוס (דיונאה) — צמח הלוכד חרקים וטורף אותם; וצפיתי באורנג־אוטנים מתערסלים על ענפים בגבהי חופת היער בג’ונגלים של סומטרה. מדענים חלקו איתי את הידע שלהם על הריר המופלא שמייצרת המיקסינה, על האנזימים מפרקי החרקים המצויים בצמחים טורפים ועל הכלים שמייצרים האורנג־אוטנים ממקלות.

קרני האור הבוקעות מהפנסים המדעיים שלהם בהירות, אבל רק משום שהן צרות. מי שמבלה את חייו במעקב אחר אורנג־אוטן, אין לו זמן להפוך למומחה בחקר מלכודת ונוס. מלכודות ונוס ואורנג־אוטנים חולקים משהו משותף שחשיבותו עצומה — הם חיים — ובכל זאת, אם שואלים ביולוגים איזו משמעות יש לכך שמשהו חי, מתברר שהנושא מעורר בהם מבוכה. הם ינסו לעקוף את השאלה, יגמגמו, או ישמיעו רעיון רעוע שיתפרק מיד עם הניסיון הקל ביותר לבחון אותו. זה פשוט לא משהו שרוב הביולוגים מקדישים לו מחשבה עמוקה בעבודתם היומיומית.

חוסר הרצון הזה להעמיק בשאלה הזאת התמיה אותי זמן רב, מפני שהשאלה ‘מהי המשמעות של היות חי’ מלווה ארבע מאות שנות היסטוריה מדעית כמו נהר תת־קרקעי. כאשר חוקרי הטבע, שנקראו פילוסופים של הטבע, החלו להגות בעולם העשוי מחומר בתנועה, הם שאלו מה מבדיל את החיים מכל שאר היקום. השאלה הובילה את המדענים לתגליות רבות, אבל גם לטעויות קשות. ג’ון בטלר בֶּרק בהחלט לא היה לבדו. למשל, במשך פרק זמן קצר, בשנות השבעים של המאה ה־19, מדענים רבים היו מוכנים להאמין שקרקעית האוקיינוסים כולם מכוסה בשכבה של פרוטופלזמה פועמת. יותר מ־150 שנים לאחר מכן, ולמרות כל מה שהביולוגים למדו מאז על אודות יצורים חיים, הם עדיין אינם מסוגלים להסכים על הגדרת החיים.

זוהי התהייה שלי ולכן יצאתי למסע. התחלתי את דרכי בלב הטריטוריה של החיים: בביטחון שיש לכולנו שאנו חיים, שיש לנו חיים שנתחמים על ידי הלידה מצד אחד והמוות מהצד האחר. ועם זאת, אנו חשים את היותנו חיים יותר מכפי שאנו מבינים אותם. אנחנו יודעים שדברים אחרים, כמו נחשים ועצים, חיים גם הם, גם אם איננו יכולים לשאול אותם. במקום זאת, אנחנו מסתמכים על סימני ההיכר המשותפים של היצורים החיים. יצאתי לסייר בין סימני ההיכר האלה, ולמדתי להכיר יצורים שמפגינים אותם בצורותיהם המרשימות ביותר, הקיצוניות ביותר. בסופו של דבר, לקח אותי מסעי אל גבול החיים, אל ארץ הספָר עטוית הערפל השוכנת בין החיים לבין הלא־חיים, שם פגשתי דברים מיוחדים במינם הנושאים כמה מסימני ההיכר של החיים, אך לא את כולם. במקום הזה פגשתי לראשונה את ג’ון בטלר ברק, והגעתי להבנה שהוא ראוי למקום משלו בזיכרוננו. כאן פגשתי גם את צאצאיו המדעיים, אשר עדיין מגששים את דרכם על גבול החיים, מנסים לפענח את החידה, איך החיים החלו, ועד כמה הם יכולים להיעשות משונים בעולמות אחרים.

אולי יבוא יום שבו האנושות תשרטט מפה שהודות לה יהיה המסע הזה קל יותר. ייתכן כי בעוד כמה מאות שנים אנשים יסתכלו לאחור על הבנתנו את החיים ויתפלאו איך יכולנו להיות סומים כל כך. החיים היום הם כמו שמי הלילה לפני ארבע מאות שנים. אנשים נשאו את מבטם מעלה והתבוננו באורות מסתוריים ששוטטו ברקיע, רשמו פסי זוהר או התלקחו לפתע על רקע החשכה. כמה מהאסטרונומים של אותם ימים קלטו רמזים ראשונים להסבר הנתיבים המסוימים של האורות האלה, אבל רבים מההסברים של אותם זמנים נמצאו שגויים. בני הדורות הבאים מביטים מעלה ובמקום כל אלה הם רואים פלנטות, כוכבים, שביטים וענקים אדומים, וכולם נשלטים על ידי אותם חוקי פיזיקה; כולם ביטויים של אותה תיאוריה המונחת ביסוד החוקים. איננו יודעים מתי תגיע תיאוריה של החיים, אבל אנחנו יכולים לקוות, לכל הפחות, שהחיים שלנו יימשכו די הצורך כדי שנזכה לראות אותה.