22.00 ₪
במאי 1948 עלו לארץ שתי משפחות מרומניה ואוכלסו בשכונת ואדי סאליבּ שבחיפה.
ילדי סמטאות הוואדי מתאר את קורותיהן ומתמקד בחייהן ובאירועים שקרו בשכונה עד פרוץ המהומות בוואדי.
הספר הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של חיפה בכלל ושל שכונת ואדי סאליבּ בפרט מאז שנות ה-50.
רוי דוידזון נולד בינואר 1949. במשך רוב שנותיו בחיפה התגורר ברחובות סטנטון וסמטת עמים, צמוד למתחם אל-פאשה.
המעבר למושב בן שמן
באוגוסט 1954, בהיותי בן חמש, הגיעה לביתנו משאית מטעם הסוכנות שהעמיסה את תכולת הדירה בשעות בין הערביים. הפרידה ממשפחת וקסלר ומהאחים של אימי הייתה מרגשת מאוד. דמעות רבות זלגו בין האחים, נשיקות וחיבוקים כאילו עמדנו לרדת מהארץ. ארבעת בני דודיי חיבקו אותי ובקול חנוק נפרדו מאיתנו. לאחר הפרידה המרגשת יצאנו לדרכנו אל מושב בן שמן. הוריי ישבו ליד הנהג. אחי יצחק, שהיה מבוגר ממני בשנתיים, ואני התמקמנו בארגז המשאית מאחור. החושך החל לרדת. בדרך עצרנו ליד תחנת דלק, שם ירדנו להתרענן בבית הקפה הצמוד לתחנה. את התה שתיתי בשקיקה והתענגתי על כל רגע, מאחר שבאותו ערב היה קר והתה חימם אותנו. לאחר כעשרים דקות המשכנו בדרכנו לעבר המושב. הגענו לבית שהיה ממוקם בסוף שביל הכורכר. הבית היה חשוך לחלוטין כי הדירה לא הייתה מחוברת לרשת החשמל. הסבלים החלו לפרוק את הציוד הביתי, ולאור עששיות נפט החלו לסדר את הריהוט על פי הנחייתה של אימי. לאחר שסיימו עזבה המשאית את המקום ואנחנו נותרנו בגפנו, די מבולבלים. אבי הציע שנתארגן לשינה ושמחר בבוקר נארגן את הדירה ויהיה לנו זמן לבדוק את מצבנו. למחרת לאחר ארוחת הבוקר, ערכנו סיור במקום. מצאנו שיש לנו שטח די גדול, כגון מטעי הפלחה שבהם גדלו תירס, מלונים, ואבטיחים. כמדומני, היה מדובר במשק של עשרות דונמים. במרחק של כעשרים מטר מהבית היה ממוקם לול תרנגולות ובו כמאה עופות מטילות. לא הרחק מהלול היה מבנה קטן ששימש בית שימוש שדה. מזכירות המושב רצו לאפשר להוריי להתארגן במהלך היום, ולכן עדיין לא פנו אלינו בקשר לעבודתו של אבי כמכונאי. באותו היום היו הוריי טרודים בסידור הדירה ובסקירת המשק. נוסף על כך היה לנו סוס מזדקן שנראה כמו מסומם, שהיה עסוק בסילוק הזבובים בזנבו. טוני, אחותה של אימי, נתנה לנו את הכלבה ריטה, כדי שתשמש כלבת שמירה. לא הייתה לה סבלנות לגדל אותה, וזו הייתה הזדמנות עבורה להיפטר ממנה. ואכן ריטה הייתה תוקפנית מאוד ואיימה גם עלינו. אבי קשר אותה סמוך ללול כדי שתשמור על התרנגולת. הוא קשר אותה בחבל שאורכו שלושה מטרים, כדי שלא תטרוף את התרנגולות.
כעבור יומיים יצא אבי לעבודה במוסך, ואת אימי באו להדריך בקשר לטיפול במשק ובלול. אהבתי מאוד לעזור לאימי באיסוף ביצים. לעיתים הייתי מחורר חור בביצה טרייה ושותה את תכולתה. מדי פעם בפעם יצאתי לקטוף תירס. אימי חיממה אותו בסיר גדול וכולנו זללנו את התירס בתאווה. גם על האבטיחים ועל המלונים לא פסחנו.
שבוע לאחר בואנו נשלחתי לגן ילדים מקומי. ברוב הפעמים ברחתי מהגן והייתי הולך למוסך שבו עבד אבי בשעות שבהם לא נכח במקום. הייתי מטפס על הטרקטור ומשחק בהגה כאילו אני נוהג בו. הם לא ידעו על הבריחות שלי מהגן. את אחי יצחק שלחו לבית הספר "בן שמן".
בזמן שברחתי מהגן, סיירתי באזור ונוכחתי שרק שביל כורכר אחד קיים במרכז הכפר ושרוב הבתים ניצבים בצידו הימני. משמאל לשביל עמד מבנה חד-קומתי בצורת האות "ר", שעד היום אינני יודע לְמה שימש.
כשביקרתי במקום בשנת 2004 גיליתי שהמבנה בצורת "ר" פורק ושבמקומו הוקמה חוות סוסים. במרוצת השנים גם חוות הסוסים הועתקה ממקומה. המכולת הייתה ממוקמת ליד גן הילדים. בשעה שילדי הגן יצאו לביתם, גם אני חזרתי לביתי כאילו הרגע חזרתי מהגן. אהבתי מאוד לצפות בשדה החמניות של השכן שגר מולנו. לעיתים התגנבתי לשדה החמניות וקטפתי ראשי חמניות אחדים שהכילו גרעינים. למזלי מעולם לא נתפסתי.
זה היה ביום קיצי אחד, כשאחי יצחק חזר מבית הספר. בעודו מהלך בשביל המוביל לבית, הגיח מאחוריו סוס עם עגלה. יצחק לא שמע את העגלון שצעק אליו לרדת מהשביל. כנראה הסוס נבהל והעגלון לא היה יכול להשתלט עליו. משהו הניע את אחי להפנות את מבטו לאחור. הוא לא הספיק לסגת לשולי הדרך, ובעודו מסתובב נגח הסוס בפניו. אחי הוטח ארצה והתגלגל לשולי השביל. העגלון הזעיק את חברו אנצו, בעל משאית, ואנצו ואימי הבהילו את אחי לבית החולים "סרפנד", הידוע כיום כצריפין. בבדיקה שגרתית התברר שהסוס חתך חלק מאפו של אחי. לאחר אבחון החליטו הרופאים שיש לתפור את אפו. בעקבות אירוע זה התיידדה אימי עם אנצו, ובזמן ההמתנה לסיום הטיפול באחי, סיפר אנצו לאימי על חייו במושב, על עיסוקו וגם על עצם היותו רווק. אנצו נשא חן בעיני אימי. היא הציעה לו לבקר אצלנו במשק ולהכיר את אבי. זו הייתה הזדמנות לייצר קשרי חברות במושב, שבו הוריי טרם הכירו איש. אימי הייתה בטוחה שלאנצו יש חברים במושב בני גילו, וכך יוכלו להרחיב את המעגל החברתי. אכן, אנצו וחבריו ביקרו אצל הוריי בסופי השבוע, אימי פתחה שולחן בחצר הבית, שעליו הועמסו קלחי תירס, מלונים ואבטיחים, וכולם ישבו סביב השולחן ושוחחו, משמיעים קולות צחוק מתמשך. לא התענייתי בנושאי שיחתם, מה גם שלרוב הם דיברו ברומנית, אבל היה נעים מאוד לראות את הוריי מחייכים וצוחקים בפעם הראשונה מאז שהגענו למושב.
פעמיים בשבוע היה אבי נוסע עם הטרקטור לשוק של לוד כדי לרכוש מצרכים בסיסיים שלא היו לנו. הייתי מצטרף אליו לכל נסיעה, והיה לי כיף ומרגש לנסוע בטרקטור ללוד. לעיתים היה המושב שלנו נתון למתקפת גניבות מרובות על ידי ערבים תושבי לוד שנהגו מפעם לפעם להגיע בלילה למושב ולגנוב תוצרת חקלאית ותרנגולות. בעקבות זאת הוחלט שהגברים במושב יעשו תורנות שמירה בלילות. זה היה הקש ששבר את אבי, ולאחר כשנה החליט לעזוב את בן שמן ולחזור לחיפה. בינואר 1955 עזבנו את המושב. אנצו בא לבקר אותנו כשבוע לפני שעזבנו, ובאותה הזדמנות החליטה אימי להכיר לו את אחותה הרווקה של דודתי בלה, ושוחחה עימה בקשר אליה. סילבה ובלה הגיעו לבן שמן כדי להכיר את אנצו. לאחר מפגשים אחדים הפכה סילבה לבת זוגו של אנצו, ולאחר כמה חודשים נוספים התחתן אנצו עם סילבה והיא עברה להתגורר איתו בבן שמן.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
ספר זה זמין להורדה מספרייתך בענן דרך אפלקציית "מנדלי קורא ספרים" במכשירי אנדרואיד, אייפון ואייפד.
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאנדרואיד
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאייפון ואייפד
אין עדיין תגובות