שִׁירָה יַרְדֵּנִי כּוֹעֶסֶת שׁוּב עַל אֲחוֹתָהּ הַקְּטַנָּה וְיוֹצֵאת לַמָּקוֹם הַבָּטוּחַ שֶׁלָּהּ – חֲצַר הַבַּיִת – שָׁם הִיא רוֹאָה דְּמוּת […]
חָבֵר חָדָשׁ
דֶּלֶת בֵּיתָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת יַרְדֵּנִי נִטְרְקָה בְּחָזְקָה. שִׁירָה רָצָה הַחוּצָה, לַגִּנָּה, מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמָהּ בְּכַעַס:
“לִיבִּי הַמְּעַצְבֶּנֶת הַזּוֹ… לָמָּה הָיִיתִי צְרִיכָה אָחוֹת בִּכְלָל? הִיא תָּמִיד מַפְרִיעָה לִי…”
עֶשֶׂר דַּקּוֹת קֹדֶם לָכֵן חָטְפָה לָהּ אֲחוֹתָהּ הַקְּטַנָּה לִיבִּי אֶת הַמִּשְׂחָק מֵהַיָּד, וּכְמוֹ תָּמִיד, אִמָּא מִיָּד יָצְאָה לַהֲגַנָּתָהּ שֶׁל לִיבִּי וְאָמְרָה לְשִׁירָה שֶׁהִיא צְרִיכָה לְוַתֵּר מִכֵּיוָן שֶׁהִיא הָאָחוֹת הַגְּדוֹלָה.
שִׁירָה הִתְיַשְּׁבָה בְּפָנִים נְפוּלוֹת לְיַד הָעֵץ הַגָּדוֹל בַּגִּנָּה. תָּמִיד כְּשֶׁהִרְגִּישָׁה עֲצוּבָה יָצְאָה לַגִּנָּה, נִשְׁכְּבָה עַל הַדֶּשֶׁא וּבָהֲתָה בַּשָּׁמַיִם.
“שִׁירָה, שֶׁלֹּא תָּעֵזִּי לְטַפֵּס עַל הַחוֹמָה הַגְּבוֹהָה וְלַעֲבֹר לְצִדָּהּ הַשֵּׁנִי. וְאַל תַּחְשְׁבִי אֲפִלּוּ לָלֶכֶת מֵעֵבֶר לָעֵץ הַגָּדוֹל!” קָרְאָה אִמָּא מֵחַלּוֹן הַמִּטְבָּח.
בְּעוֹדָהּ בּוֹהָה בָּעֲנָנִים הַשָּׁטִים מֵעָלֶיהָ נִשְׁמַע פִּתְאוֹם קוֹל חָזָק מֵאֲחוֹרֶיהָ. שִׁירָה הִתְרוֹמְמָה וְהִבִּיטָה לְאָחוֹר. אוֹר חָזָק סִנְוֵר אוֹתָהּ, וְהִיא נֶאֶלְצָה לְכַסּוֹת אֶת עֵינֶיהָ. הִיא קִמְּטָה אֶת הַמֵּצַח וְנִסְּתָה לְהָבִין מָה הִיא רוֹאָה.
מִתּוֹךְ הָאוֹר יָצְאָה דְּמוּת צְהֻבָּה קְטַנְטַנָּה לְבוּשָׁה סַרְבָּל סָגֹל. לַדְּמוּת הָיוּ אָזְנַיִם גְּדוֹלוֹת מְרֻבָּעוֹת וְרַגְלַיִם כְּחֻלּוֹת פַּרְוָתִיּוֹת, וְחִיּוּךְ גָּדוֹל הֵאִיר אֶת פָּנֶיהָ. כַּמָּה קְטַנָּה הִיא הָיְתָה, אַתֶּם שׁוֹאֲלִים? בְּגֹבַהּ שֶׁל אַרְנָב בְּעֵרֶךְ, אוּלַי אֲפִלּוּ פָּחוֹת.
“שָׁלוֹם,” פָּנְתָה הַדְּמוּת לְשִׁירָה. “אֲנִי צ’וֹצ’וֹ. וְאֵיךְ קוֹרְאִים לָךְ? אַתְּ אוּלַי שִׁירָהּ יַרְדֵּנִי?”
“אָ-אָ-אָסוּר לִי לְדַ-דַ-דַבֵּר עִם זָ-זָ-זָרִים…” אָמְרָה שִׁירָה בְּגִמְגּוּם וּפָנֶיהָ הֶחְוִירוּ. “רֶגַע,” אָמְרָה לְאַחַר שֶׁהִסְדִּירָה מְעַט אֶת נְשִׁימָתָהּ, “אֵיךְ הִגַּעְתָּ לְפֹה בִּכְלָל? וּמֵאֵיפֹה אַתָּה יוֹדֵעַ מִי אֲנִי…?”
“יֵשׁ!” צָהַל צ’וֹצ’וֹ. “יָדַעְתִּי שֶׁהִגַּעְתִּי לַמָּקוֹם הַנָּכוֹן. אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג, שִׁירָה. הָיִיתִי אֵצֶל יוֹנִי, חָבֵר שֶׁלָּךְ מֵהַכִּתָּה, וְהוּא שָׁלַח אוֹתִי לְפֹה.”
“אַתָּה מַכִּיר אֶת יוֹנִי?” שִׁירָה חִיְּכָה חִיּוּךְ קָלוּשׁ. “אֵיךְ אֲנִי יְכוֹלָה לָדַעַת שֶׁאַתָּה לֹא מְשַׁקֵּר?” שָׁאֲלָה.
צ’וֹצ’וֹ הוֹצִיא מִכִּיס הַסַּרְבָּל טֵלֵפוֹן נַיָּד שֶׁנִּרְאָה בְּדִיּוּק כְּמוֹ זֶה שֶׁל אִמָּא שֶׁל שִׁירָה, רַק שֶׁבְּנִגּוּד אֵלָיו, הָיָה בִּצְבָעִים זוֹהֲרִים.
“הִנֵּה, אַתְּ יְכוֹלָה לִרְאוֹת,” אָמַר וְקֵרֵב אֵלֶיהָ אֶת הַמַּכְשִׁיר. “הָיִיתִי אֶצְלוֹ וַאֲפִלּוּ הִצְטַלַּמְנוּ יַחַד.”
שִׁירָה בָּהֲתָה בַּתְּמוּנָה שֶׁל הַדְּמוּת הַקְּטַנְטַנָּה עִם יוֹנִי, הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב שֶׁלָּהּ, וּבָחֲנָה אֶת אָזְנָיו הַמּוּזָרוּת שֶׁל צ’וֹצ’וֹ.
“אֲבָל מָה אַתָּה עוֹשֶׂה אֶצְלֵנוּ בֶּחָצֵר?” שָׁאֲלָה.
שִׁירָה הָיְתָה רַק בַּת שֶׁבַע וְשָׁבוּעַ. הִיא לֹא הָיְתָה אֲמוּרָה לְאָרֵחַ חֲבֵרִים בְּלִי רְשׁוּת וְחָשְׁשָׁה שֶׁהוֹרֶיהָ יִכְעֲסוּ עָלֶיהָ אִם צ’וֹצ’וֹ יִשָּׁאֵר אִתָּהּ.
“בָּאתִי מִכּוֹכָב אַחֵר, מִכּוֹכָב צִ’יפּוֹלִיקָה, וְיֵשׁ לִי הַרְבֵּה מָה לְסַפֵּר לָךְ. רוֹצָה לִשְׁמֹעַ?”
“מְמְמְ… אֲנִי לֹא בְּטוּחָה, אָדוֹן צ’וֹצ’וֹ הַיָּקָר מִכּוֹכָב צִ’יפּוֹלִיקָה,” אָמְרָה שִׁירָה וְהִנִּיחָה יָדַיִם עַל הַמָּתְנַיִם. “אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לִשְׁאֹל אֶת אִמָּא שֶׁלִּי אִם זֶה בְּסֵדֶר בִּכְלָל שֶׁאַתָּה פֹּה.”
“תַּעֲשִׂי מָה שֶׁאַתְּ רוֹצָה,” אָמַר צ’וֹצ’וֹ. “אַתְּ יְכוֹלָה לִקְרֹא לָהּ וְלִשְׁאֹל אוֹתָהּ, אֲבָל הִיא לֹא תִּרְאֶה אוֹתִי.”
“בֶּאֱמֶת? אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת?” שָׁאֲלָה שִׁירָה בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת לִרְוָחָה.
“מְבֻגָּרִים לֹא מַצְלִיחִים לִרְאוֹת אוֹתִי, רַק יְלָדִים. אִם אַתְּ רוֹצָה, תִּקְרְאִי לָהּ וְנִבְדֹּק, אוּלַי אִמָּא שֶׁלָּךְ כֵּן תַּצְלִיחַ.”
“אִמָּאאאא,” קָרְאָה שִׁירָה בְּקוֹל כַּמָּה פְּעָמִים עַד שֶׁסּוֹף-סוֹף אִמָּא שָׁמְעָה וְיָצְאָה לַגִּנָּה.
אִמָּא עָבְרָה מַמָּשׁ מֵעַל צ’וֹצ’וֹ, וְשִׁירָה נִבְהֲלָה וְקָרְאָה בְּקוֹל, “אִמָּא, תִּזָּהֲרִי, אַתְּ תִּמְחֲצִי אוֹתוֹ.”
“אֶת מִי אֲנִי אֶמְחַץ, שִׁירָה? יֵשׁ פֹּה חֶרֶק?” אִמָּא הִבִּיטָה סְבִיבָהּ.
“אַתְּ לֹא רוֹאָה?” קָרְאָה שִׁירָה בְּקוֹל רָם עוֹד יוֹתֵר.
“שִׁירָה, אֵין לִי מֻשָּׂג עַל מָה אַתְּ מְדַבֶּרֶת. אֶת מִי אֲנִי אֲמוּרָה לִרְאוֹת? אַתְּ צְרִיכָה מַשֶּׁהוּ, שִׁירָה? אֵין לִי זְמַן לִשְׁטוּיוֹת. אֲנִי צְרִיכָה לַחְזֹר לַסָּלוֹן, לִיבִּי נִשְׁאֲרָה שָׁם לְבַד.”
לִיבִּי, אֲחוֹתָהּ הַקְּטַנָּה שֶׁל שִׁירָה, תַּחְגֹּג שְׁנָתַיִם בְּעוֹד חָדְשַׁיִם, וּמֵהַיּוֹם שֶׁנּוֹלְדָה אִמָּא שֶׁלָּהּ עֲסוּקָה בְּעִקָּר בָּהּ. כָּכָה לְפָחוֹת שִׁירָה הִרְגִּישָׁה. כָּל יוֹמָהּ שֶׁל אִמָּא הָיָה סְבִיב הָאֲרוּחוֹת שֶׁל לִיבִּי, הַחְלָפַת הַבְּגָדִים שֶׁל לִיבִּי, הַשְׁגָּחָה עַל לִיבִּי וְהַשְׁכָּבָתָהּ שֶׁל לִיבִּי לִישֹׁן, וְשִׁירָה הִרְגִּישָׁה שֶׁלְּאִמָּא שֶׁלָּהּ אֵין זְמַן בִּשְׁבִילָהּ. כְּשֶׁסִּפְּרָה לָהּ פַּעַם אַחַת אֵיךְ הִיא מַרְגִּישָׁה, אִמָּא חִבְּקָה אוֹתָהּ חָזָק-חָזָק וְאָמְרָה לָהּ שֶׁהִיא תָּמִיד אוֹהֶבֶת אוֹתָהּ, גַּם בִּרְגָעִים שֶׁהִיא לֹא אִתָּהּ. שִׁירָה הֶאֱמִינָה לָהּ, אֲבָל עֲדַיִן רָצְתָה לְבַלּוֹת אִתָּהּ יוֹתֵר.
“לֹא, אִמָּא, אֲנִי לֹא צְרִיכָה שׁוּם דָּבָר,” לָחֲשָׁה וְהִשְׁפִּילָה אֶת מַבָּטָהּ.
אִמָּא נִכְנְסָה חֲזָרָה אֶל הַבַּיִת וְסָגְרָה אֶת דֶּלֶת הַגִּנָּה אַחֲרֶיהָ.
“אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁהִיא לֹא תִּרְאֶה אוֹתִי!” צ’וֹצ’וֹ חִיֵּךְ מֵאֹזֶן מְרֻבַּעַת אַחַת לְאֹזֶן מְרֻבַּעַת שְׁנִיָּה. “פַּעַם הָיִיתִי אֵצֶל יַלְדָּה אַחַת שֶׁקָּרְאָה: ‘הוּא כָּאן! הוּא כָּאן!’ וְאִמָּא שֶׁלָּהּ כָּל כָּךְ נִבְהֲלָה, שֶׁבַּסּוֹף הִיא דָּרְכָה עַל צַעֲצוּעַ וְנָפְלָה עַל הַטּוּסִיק.”
שִׁירָה צָחֲקָה וְכִסְּתָה אֶת הַפֶּה. הִיא לֹא רָצְתָה שֶׁצּ’וֹצ’וֹ יִרְאֶה שֶׁהִיא צוֹחֶקֶת.
“וְזֶה מַזְכִּיר לִי,” הִמְשִׁיךְ צ’וֹצ’וֹ, “אֶת הַפַּעַם הַהִיא שֶׁהָיִיתִי אֵצֶל יוֹנִי. כַּמָּה צָחַקְתִּי אָז כְּשֶׁאַבָּא שֶׁלּוֹ רָץ בֶּחָצֵר כְּדֵי לְהַרְאוֹת לוֹ שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם דָּבָר, וּבְטָעוּת הוּא דָּרַךְ עַל הַקָּקִי שֶׁל הַכֶּלֶב.”
עַכְשָׁו שִׁירָה כְּבָר הִתְגַּלְגְּלָה מִצְּחוֹק, וְהַמֶּתַח קְצָת הִתְרַכֵּךְ.
“אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת לָמָּה יוֹנִי שָׁלַח אוֹתְךָ,” אָמְרָה שִׁירָה וְהִסְתַּכְּלָה עַל צ’וֹצ’וֹ בְּמַבָּט חוֹשֵׁב.
“לָמָּה?” הַדְּמוּת הַקְּטַנָּה הִבִּיטָה בָּהּ בְּעִנְיָן.
“בְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלִּי הוּא שָׁאַל אוֹתִי מָה הַמִּשְׁאָלָה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי כְּשֶׁכִּבִּיתִי אֶת הַנֵּרוֹת. בַּהַתְחָלָה לֹא רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ, אֲבָל בַּסּוֹף שִׁתַּפְתִּי אוֹתוֹ. סִפַּרְתִּי לוֹ שֶׁהֲכִי הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁיִּהְיֶה לִי מִישֶׁהוּ שֶׁתָּמִיד יְשַׂחֵק אִתִּי.”
“כֵּן, יוֹנִי סִפֵּר לִי עַל הַמִּשְׁאָלָה שֶׁלָּךְ,” אִשֵּׁר צ’וֹצ’וֹ.
“פַּעַם בְּשָׁבוּעַ אֲנִי הוֹלֶכֶת לַחֲבֵרִים אוֹ שֶׁחֲבֵרִים בָּאִים אֵלַי, וּמִדֵּי פַּעַם הַהוֹרִים שֶׁלִּי עוֹשִׂים לִי יוֹם כֵּיף. הֵם מְאוֹד עֲסוּקִים, וְזֶה לֹא קוֹרֶה הַרְבֵּה. בָּא לִי שֶׁמִּישֶׁהוּ יִתְיַחֵס רַק אֵלַי כָּל הַזְּמַן.”
“אָז הִנֵּה אֲנִי כָּאן,” אָמַר צ’וֹצ’וֹ וְחִיֵּךְ, “בִּשְׁבִילֵךְ וְרַק בִּשְׁבִילֵךְ. אֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ מָלֵא סִפּוּרִים וְגַם נוּכַל לִנְסֹעַ יַחַד לְמָלֵא מְקוֹמוֹת וְאַכִּיר לָךְ אֶת כָּל הַחֲבֵרִים שֶׁלִּי.”
“אֲבָל אָסוּר לִי לָצֵאת לְבַד מֵהַבַּיִת.” שִׁירָה הִסְתַּכְּלָה עָלָיו בַּחֲשָׁשׁ.
“אַל תִּדְאֲגִי, אֲנַחְנוּ נַחְזֹר מַמָּשׁ מַהֵר,” הִרְגִּיעַ אוֹתָהּ צ’וֹצ’וֹ.
“אֵיזֶה כֵּיף שֶׁבָּאתָ, צ’וֹצ’וֹ.” שִׁירָה חִיְּכָה אֵלָיו וְנִשְׁכְּבָה שׁוּב עַל הַדֶּשֶׁא בְּחִיּוּךְ רָחָב.
אין עדיין תגובות