הקדמה

לפעמים משאלות מתגשמות — אבל לא כפי שציפינו!

הכול השתנה בחיי ביום סתיו סגרירי בנובמבר. אשתי מריה ואני יצאנו לטיול רגלי, ופתאום, משום מקום, כשחצינו גשר, הכתה בי תחושה שטרם חוויתי כמותה בחיי הבוגרים. עצרתי במקום, קפוא מההלם. מריה הביטה בי, הטתה את ראשה הצידה בצורה האופיינית לה, ושאלה, ‘מה העניין, יקירי?’ ניסיתי ככל יכולתי לתאר לה את הרגשתי. היא פלטה צחוק קטן של הפתעה ואמרה לי, ‘זה נשמע לי כמו אושר’. כעבור חמש דקות התחושה כבר התפוגגה והריקנות הקודרת שהייתי רגיל לה חזרה. אבל סיפורנו מתחיל בעצם לפני היום ההוא.

כמה חודשים לפניו הייתי בעיר גטבורג במסגרת מסע הרצאות. נשאתי את הנאום המרכזי על תקשורת, עובדה שלאורה מה שאני עומד לספר לכם יישמע מביך עוד יותר. אחרי שסיימתי את החלק הראשון של ההרצאה הכרזתי שהגיע הזמן לצאת להפסקה. נשארתי ליד המחשב שלי בלי לעשות שום דבר מיוחד. זהו מהלך שאנחנו, המרצים, משתמשים בו לפעמים בהפסקות ביניים בתקווה שמישהו ייגש אלינו, יטפח לנו על השכם וייתן לנו מחמאה. זאת דרך נעימה להיטען באנרגיה לקראת המחצית השנייה. ואכן, בזווית העין, הבחנתי באישה שהתקרבה אלי. אבל מהילוכה המהוסס וכניסתה הזהירה למרחב הפרטי שלי, ניכר שהדברים שאני עומד לשמוע מפיה לא יהיו מחמאה. במקום זאת היא אמרה לי, ‘רק רציתי שתדע שבכל הדוגמאות שלך השתמשת באופן עקבי בשם של המתחרה שלנו במקום בשם שלנו’. הרגשתי שאני עומד להיבלע ברצפה… איך דבר כזה יכול לקרות? אני נואם רציני. אני לא מוציא מילה מהפה בלי לשקול אותה בקפדנות. אבל זאת לא היתה הפעם הראשונה שקרה דבר כזה.

ברכבת, בדרך הביתה, חשבתי לעצמי, הקריירה שלי נגמרה! אם אני לא יודע מה אני אומר, איך אני בכלל יכול להרשות לעצמי לומר משהו? האירוע בגטבורג היה הקש ששבר את גב הגמל. קבעתי תור לרופא המשפחה. שוב.

‘דייוויד, מה אמרתי לך בפעם האחרונה?‘ הוא דיבר בטון נוזף. ‘באת לכאן לפני שנתיים עם תלונה על עוויתות בפנים. אמרתי לך שהסיבה היא לחץ ושאתה צריך להאט את הקצב, לעשות פחות, לנוח ולהשתקם. לפני שנה חזרת עם תלונות על בעיות בבטן ובלב. אמרתי לך את אותו הדבר, ועכשיו אתה שוב חוזר ומספר לי שהסטרס גורם לך בעיות נוירולוגיות. מה יגרום לך להקשיב לי סוף־סוף? אם לא תשנה את חייך עכשיו, התוצאה עלולה להיות בעיות שאי אפשר יהיה לרפא. להערכתי תצטרך לפחות שלוש שנים כדי לחזור למקום שהיית בו — ואין דרך להאיץ את זה, אז אל תעלה בדעתך אפילו לנסות!’

יצאתי עם הזנב בין הרגליים ועם דמעות זולגות על לחיי, והובלתי את עצמי — את מי שפעם היה אדם בלתי מנוצח — הביתה, למיטה. ובסופו של דבר נשארתי במיטה במשך החודשיים הבאים. הדיכאון הִכה בי במלוא העוצמה והרגשתי שאני שוקע לתהומות עמוקים מאי פעם. בקיץ 2016 בכיתי בכל יום, ובכל יום תחושת חוסר הטעם גברה. כל דבר שיעמם אותי. השגרה היחידה שאני זוכר שהמשכתי לקיים היא שהתפללתי כל ערב שלא אצטרך להתעורר בבוקר, שאוכל פשוט לישון לעד. כל כך הרבה אנשים דאגו לי, כל כך הרבה אנשים רצו לעזור, אבל זה לא שינה דבר. עד יום אחד בסוף הקיץ. מה שמריה אמרה לי באותו יום שינה את חיי והניח את התשתית לכלי הראשון והחשוב ביותר שיצרתי בהמשך בשביל הקורס שלי בהנהגה עצמית ובשביל הספר הזה: מפת הסטרס.

עכשיו אני רוצה להחזיר אתכם למשפט שפתח את הספר: לפעמים משאלות מתגשמות — אבל לא כפי שציפינו! אני עובד כמרצה, כמאמן וכמדריך בינלאומי. עד לנקודה ההיא הקדשתי את כל חיי הבוגרים לתחום שלי — כישורי תקשורת המתבססים על מדע המוח, על הביולוגיה ועל הפסיכולוגיה. במשך שבע שנים חקרתי יחד עם הצוות שלי 5,000 מרצים ומנחים, וזיהיתי 110 דרכים שבהן כולנו מתקשרים. במשך שנתיים כתבתי את ‘110 טכניקות התקשורת והדיבור בפני קהל’ — הרצאה על שימוש בסיפורים, שהיתה לנצפית ביותר בכל הזמנים ב־TEDx בנושא. בהרצאה הפעלתי אצל המאזינים מוליכים עצביים והורמונים בכוונה תחילה, באמצעות סיפורים שונים שסיפרתי. מטרתי כאן אינה להציג לכם במפורט את קורות החיים שלי, אלא להדגיש שעל אף כל הכלים, הטכניקות והשיטות האלה, עד לנקודה ההיא הצלחתי לעזור ללקוחותי להגיע רק לשבעים אחוזים בערך מיכולותיהם. מה עוד דרוש כדי להביא אותם למאה? הרי נתתי להם את כל כולי! זה היה כל כך מתסכל. במשך כמעט עשר שנים הסתובבתי בעולם בחיפוש אחר המפתח שיאפשר לי לעזור לאנשים שהרציתי בפניהם, שהכשרתי ושאימנתי אותם, לממש באמת את מלוא הפוטנציאל שלהם. אף על פי כן, ההצלחה שידעתי שהיא אפשרית חמקה מידי. לפחות עד שמצאתי את המפתח במקום הכי פחות צפוי.

הוא לא הסתתר באיזה ספר או אצל איזה מומחה — הוא היה בתוכי. אני לא אומר שהוא נמצא שם תמיד, או שאני עצמי נמצאתי במקום שהייתי צריך להיות בו כדי למצוא אותו. במקרה שלי, נאלצתי לעבור יותר מעשור של ייאוש, התקפים של דחפים התאבדותיים, קיץ שלם של בכי וחושך, ואחריהם חמש דקות של אושר על גשר, לפני שגיליתי את המפתח. הוא עלה לנגד עינַי מתוך המים כמו אקסקליבר. אפילו לא הבנתי שמצאתי אותו.

אז בואו נחזור לגשר, ולחמש דקות האושר ההן. זה היה כמו לראות צבעים או להריח ניחוחות בפעם הראשונה בחיים. אני בטוח שאתם יכולים לתאר לעצמכם את הדחף האדיר שהתעורר בי לחזור ולחוות את התחושה הזאת לאחר שהיא התפוגגה. היא הציתה בי ניצוץ, ויותר מזה, היא חוללה התפרצות געשית. מאותו רגע שום דבר לא היה יכול לעצור אותי! אני זוכר איך כשחזרנו מהטיול, רצתי לחדר העבודה שלי ומיהרתי לכתוב את כל הדברים שעשיתי לאחרונה ושיכלו אולי להיות הגורם לחוויה. לקחתי את הכלי שיכול לפתור כל בעיה בעולם — אקסל — וכתבתי את כל הדברים שעשיתי, וכמה ומתי עשיתי כל אחד מהם. כפי שאפשר היה לצפות, הניצוץ ההוא עורר את הצד האנרגטי, המאני, שבי ובמשך חמישה ימים כמעט שלא ישנתי. באותם ימים קראתי אינספור מחקרים וספרים על הנושא, שרבטתי על לוחות את כל הרעיונות שעלו בדעתי, כתבתי לעצמי הערות והכנתי סדר זמנים מפורט באקסל. אם לפעמים, הצלחתי קצת לישון, תמיד התעוררתי כעבור כשעה כדי להמשיך את טירוף המחקר על הנהגה עצמית. כעבור חמישה ימים נשלמה יצירתו של הדבר שהושיע אותי — המתכון שלי ל’חיים, גרסה 2.0′.

בחודשים הבאים המשכתי להתאמן, ואז כעבור כחודש נוסף שוב הכה הברק. חוויתי עשר דקות של אושר, וכעבור זמן לא רב עשרים, ארבעים, ואפילו שישים דקות. הדקות הפכו לשעות, השעות הפכו לימים, וכשהגיע ינואר — בערך שישה חודשים אחרי ההארה שחוויתי על הגשר — השתנה האיזון, ומספר רגעי האור בחיי השתווה למספר רגעי החושך שהייתי שרוי בהם בעבר. זאת היתה השנה הכי טובה שהיתה לי עד אז. זה היה כמו לקבל את המפתחות לארץ פלאית. הכול היה כמו שרשרת בלתי פוסקת של התרגשות מלהיבה ודמעות של אושר.

מתוך סקרנות, התחלתי לאמן את לקוחותי להשתמש בטכניקות שיישמתי בעצמי — אני טיפוס כזה. ואז זה קרה: התחוור לי, ברמה מודעת לחלוטין הפעם, שסוף־סוף מצאתי את הדבר שלחיפוש אחריו הקדשתי כל כך הרבה מחיי. ההתקדמות של הלקוחות שאימנתי והכשרתי היתה מהירה יותר. הם מימשו את מלוא הפוטנציאל שלהם כמנהיגים, מורים, רופאים, נואמים או אנשי מכירות. אבל זה לא היה הכול. גיליתי שהם גם צומחים בחייהם, כיחידים וכבני אדם שחיים בין אחרים. הם באמת הגיעו למאת האחוזים. התובנות הפרטיות שלי עזרו לאנשים אחרים! המפתח הזה — או בעצם, המפתחות האלה — הם מה שאני רוצה לתת לכם כאן. אתם עומדים לקרוא על החוויות שעברתי, על הלקחים שלמדתי מעשרות אלפי בני אדם שאימנתי ושלמדו ממני על הנהגה עצמית בכל רחבי העולם, ועל המחקרים שחלק גדול מהמסע הזה מבוסס עליהם. אני מבטיח לכם, קוראים יקרים, שאם תשתמשו בטכניקות ובכלים החשובים ביותר בספר הזה, ותקדישו בכל יום זמן לאימון וליישום, תוך שישה חודשים תגלו גרסה של עצמכם ושל העולם שבמשך זמן רב — אולי תמיד — הייתם מנותקים ממנה.

בעמודים הבאים אני מזכיר לא מעט פעמים את רעיון ההנהגה העצמית, וזהו בעצם נושא הספר הזה: הוא מלמד איך להנהיג את עצמכם — איך לבחור בעצמכם את הרגשות ואת המצבים שלכם, בכל פעם שאתם רוצים או נזקקים לכך. אם, לדוגמה, אתם עומדים להשתתף בישיבה שבה עליכם להיות החלטיים, תוצאת הישיבה עשויה להיות תלויה בכמות הביטחון העצמי שתביאו אתכם. במונחי ששת החומרים שאני דן בהם בהמשך, המשמעות היא שהתוצאה תהיה תלויה בהחלטה אם להעלות את רמת הטסטוסטרון והדופמין לפני כניסתכם לישיבה.

אולי אתם שואלים את עצמם מה הקשר בין הנהגה עצמית לבין הנהגה במובן הרגיל. האם פגשתם אי פעם אנשים שהפגינו הנהגה עצמית מרשימה באמת, כלומר אנשים שמסוגלים לבחור תמיד אם להיות במיטבם, בכל מצב, למענכם, למען אחרים ולמען עצמם? אדם עם דרגה כזאת של מודעות עצמית והנהגה עצמית הופך באופן כמעט אוטומטי למנהיג טבעי בכל קבוצה. אנשים הולכים בעקבות דמויות כאלה מרצונם, לא כי הם חייבים. ההפך מכך הוא אדם חסר הנהגה עצמית — אדם שנתון לשליטת הרגשות שמתעוררים בו. אדם שמגיב במקום לפעול. אדם כזה מעורר לעיתים קרובות הרבה חרדה באחרים, ואם אנשים אחרים הולכים בעקבותיו, הם הולכים בעקבותיו לא כי הם רוצים אלא כי הם חייבים.