מרגרט אטווד, מהסופרות החשובות בעולם, בודקת בסדרת ההרצאות המבריקות שלפנינו את המושג "חוב" ומתחקה אחר היבטיו השונים במרוצת הדורות — […]
1
מאזניים קדמונים
ליום הולדתו העשרים ואחד קיבל סופר הטבע הקנדי ארנסט תומפסון סיטון חשבון משונה. היתה זו רשימה שערך אביו המפרטת את כל ההוצאות הכספיות שהיו כרוכות בגידולו של ארנסט בימי ילדותו ונעוריו, לרבות שכרו של הרופא המיילד. ומה שמוזר עוד יותר, מתברר שארנסט פרע את החשבון. תמיד חשבתי שמר סיטון האב היה אידיוט, אבל עכשיו אני שואלת את עצמי — אולי הוא צדק באופן עקרוני? האם אנחנו חבים חוב למישהו או למשהו מעצם העובדה שאנחנו קיימים? ואם כן, מה אנחנו חייבים, ולמי או לְמה? וכיצד עלינו לפרוע את החוב?
המניע לכתיבת ספר זה הוא סקרנות — הסקרנות שלי — ואני מקווה שכתיבתו תאפשר לי להתעמק בנושא שעליו אני יודעת מעט מאוד, אבל מסיבה זו בדיוק הוא מעורר את סקרנותי. הנושא הוא חוב.
הספר “חוב” אינו עוסק בניהול חובות, בחוב הנובע מחוסר שינה מצטבר, בחוב הלאומי, בניהול התקציב החודשי של משק הבית, או בהתייחסות לחוב כאל דבר טוב מאחר שאפשר ללוות כסף ואז לתת לו לצמוח, או בהתמכרות לקניות ובדרך שתאפשר לנו לגלות אם אנחנו לוקים בה: חומרים מהסוג הזה אפשר למצוא בשפע בחנויות הספרים ובאינטרנט.
הספר אינו עוסק גם בצורות הסנסציוניות יותר של החוב — חובות הימורים ונקמת המאפיה, צדק קארמי הגורס שבגלל מעשינו הרעים נתגלם מחדש בדמות חיפושית, או מלודרמות שבהן נושים מגלגלי שפמים מנצלים אי תשלום שכר דירה כדי לכפות מין לא רצוי על נשים יפות — אם כי ייתכן שיש לו נגיעה לנושאים אלה. הספר עוסק בחוב כמושג אנושי — ומכאן שהוא יציר הדמיון — וכיצד מושג זה משקף, אך גם מעצים, הן את התשוקה האנושית הרעבתנית הן את הפחד האנושי האכזרי.
סופרים כותבים בדרך כלל על מה שמטריד אותם, אומר אליסטר מקלאוד. ואני מוסיפה — גם על מה שמעורר את פליאתם. נושא הספר שלפנינו הוא אחד הדברים המטרידים והמפליאים ביותר המוכרים לי: אותו צומת מוזר שבו נפגשים כסף, נרטיב או סיפור, ואמונה דתית, ולא פעם בעוצמה עזה ומתפרצת.
מה שמפליא אותנו כמבוגרים מעורר את פליאתנו כבר בעודנו ילדים, או כך לפחות קרה אצלי. בחברה שבה גדלתי, בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים, היו שלושה נושאים שנאסר לשאול עליהם. הראשון היה כסף, ובמיוחד כמה כל אחד מרוויח. השני היה דת: שיחה על נושא זה נחשבה מהלך המוביל ישירות אל האינקוויזיציה הספרדית, אם לא גרוע מכך. השלישי היה מין. כיוון שגדלתי בין ביולוגים, המין — או לפחות מה שקורה בתחום זה בין חרקים — היה משהו שיכולתי לחפש בספרי הלימוד שהיו מונחים בכל רחבי הבית. צינור ההטלה לא היה זר לי. הסקרנות העזה שמתעוררת אצל ילדים במפגש עם האסור התמקדה אצלי אפוא בשני תחומי הטאבו האחרים — הכספי והאמוני.
תחילה נראו שני אלה כשתי קטגוריות נפרדות. היה התחום השייך לאל, ובו כל הדברים הסמויים מן העין, והיה התחום השייך לקיסר, ובו הדברים החומריים בעליל. דברים אלה לבשו צורה של עגלי זהב, שבזמנו לא היו לנו רבים מהם בטורונטו, וגם צורה של כסף, שהאהבה אליו נחשבה שורש כל רע. אבל מצד שני היה סקרוּג’ מקדאק, אותה דמות קומיקס שהרביתי לקרוא עליה, יצור חמום־מוח, קמצן להכעיס ופעמים רבות גם מיליארדר ערמומי שנקרא על שם אבנעזר סקרוג’, הגיבור הנודע הנגאל מקמצנותו ברומן של צ’רלס דיקנס. למקדאק הפלוטוקרטי היה ארגז כסף גדול מלא מטבעות זהב, שבו נהגו הוא ושלושת אחייניו המאומצים להשתכשך כמו בבריכת שחייה. הכסף, בעיני דוד סקרוג’ ושלישיית הברווזונים, לא היה שורש כל רע אלא משחק מהנה. איזו משתי ההשקפות הללו היתה ההשקפה הנכונה?
כילדים בשנות הארבעים קיבלנו בדרך כלל דמי כיס, וגם אם לא היינו אמורים לדבר על כסף או לאהוב אותו יתר על המידה, הרי ציפו מאיתנו ללמוד להסתדר איתו כבר בגיל צעיר. כשהייתי בת שמונה קיבלתי לראשונה שכר תמורת עבודה. בגיל זה כבר היתה לי היכרות מוגבלת עם כסף — קיבלתי דמי כיס שבועיים בסך חמישה סנטים, סכום שבאותם ימים איפשר לקנות הרבה יותר עששת מהיום. את הפרוטות שלא בוזבזו על ממתקים שמרתי בקופסת פח של תה ליפטון. הקופסה היתה מעוטרת בתמונה הודית ססגונית וצבעונית ובה פיל, גבירה שופעת מכוסה רעלה, גברים חבושי טורבנים, מקדשים וכיפות, עצי דקל ושמים בכחול שאין דומה לו. על המטבעות היו עלים מצד אחד וראשי מלכים מהצד האחר, והם משכו את לבי על פי נדירותם ויופיים: ג’ורג’ השישי, שמלך באותה תקופה, היה מטבע שכיח ולפיכך זכה למקום נמוך בלבד בסולם הסנובי שפיתחתי לי, וחוץ מזה לא היו לו שפם או זקן; אבל באותם ימים היו עדיין בשימוש מטבעות שעירים יותר של ג’ורג’ החמישי, ומי שהתמזל מזלו זכה במטבע או שניים עם פני הפרווה של אדוארד השביעי.
הבנתי שאת הפרוטות הללו אפשר להמיר במצרכים כמו גביעי גלידה, אבל הם לא נראו לי טובים יותר מיחידות אחרות של מטבע עובר לסוחר ששימשו את חברי: קלפי מטוסים מחפיסות סיגריות, מכסים של בקבוקי חלב, ספרי קומיקס וגולות זכוכית מכל הסוגים. בכל אחת מן הקטגוריות הללו פעל אותו עיקרון: הנדירות והיופי העלו את הערך. את שער החליפין קבעו הילדים עצמם, אם כי לאחר התמקחות לא מעטה.
כל זה השתנה כשהתחלתי לעבוד. שכרי היה עשרים וחמישה סנטים בשעה — הון עתק! — ומשימתי היתה להסיע תינוק בעגלה בשלג. כל עוד החזרתי את התינוק הביתה בשלום, חי ולא קפוא מדי, קיבלתי את עשרים וחמישה הסנטים שלי. בשלב זה של חיי החלה כל פרוטה להיות שווה בדיוק ככל פרוטה אחרת, ללא קשר לראש החקוק עליה. כך למדתי אפוא לקח חשוב: כשמדובר בכסף גדול, כמה עצוב, נזנח חיש מהר כל שיקול אסתטי.
הואיל והרווחתי כל כך הרבה כסף, נאמר לי שאני צריכה לפתוח חשבון בנק, וכך עברתי מקופסת הפח של תה ליפטון לפנקס חשבונות אדום. ההבדל בין הפרוטות עם ראשי המלכים ובין הגולות, פקקי החלב, ספרי הקומיקס וקלפי המטוסים נעשה עתה ברור, מפני שאת הגולות לא יכולת להפקיד בבנק. אבל את הכסף עודדו אותך להכניס לשם כדי לשמור עליו. כשצברתי סכום מסוכן מאותו החומר — דולר שלם, נאמר — הפקדתי אותו בבנק, ופקיד בעל פנים מפחידות רשם את הסכום בעט ובדיו. המספר האחרון בסדרה נקרא “היתרה” [באנגלית “המאזן”] 1— מונח שלא הבנתי מפני שטרם ראיתי אז מאזני שקילה כפולי זרועות.
1 בסוגריים מרובעים — תוספות של המתרגמת.
מפעם לפעם הופיע בפנקס החשבונות האדום שלי סכום שלא אני הפקדתי. סכום זה, כך נאמר לי, נקרא “ריבית” [באנגלית interest, עניין], ואני “הרווחתי” אותה בזכות העובדה ששמרתי על כספי בבנק. גם זה לא היה מובן לי. בהחלט עניין אותי לדעת שיש לי כסף נוסף — אולי הודות לעניין הזה קיבלה הריבית את שמה — אבל ידעתי היטב שלא הרווחתי אותו כשכר על עבודתי, שהרי לא הסעתי בעגלה בשלג שום תינוק מהבנק. מנין צצו אפוא אותם סכומי כסף מסתוריים? ודאי מאותו מקום דמיוני שהוליד גם את מטבעות הניקל שהשאירה פיית השיניים בתמורה לשיניים שנשרו: מין ממלכה מומצאת שלא היה לה מיקום ברור ומדויק אבל כולנו נאלצנו להעמיד פנים שאנו מאמינים בה, שאם לא כן יאבד כוחו של מהלַך השן־תמורת־חמישה־סנטים.
עם זאת, מטבעות הניקל מתחת לכרית היו אמיתיים. כזאת היתה גם הריבית שנתן הבנק, מפני שהיה אפשר לפדות אותה ולהמירה במטבעות של פני, ואת אלה להמיר שוב בממתקים ובגביעי גלידה. אבל כיצד יכול בדיון לייצר עצמים ממשיים? מסיפורי אגדות כמו “פיטר פן” למדתי שאם מפסיקים להאמין בפיות, הן פשוט מתות מיד: אם אפסיק להאמין בבנקים, האם גם הם ישבקו חיים? המבוגרים האמינו שפיות אינן אמיתיות, אבל הבנקים כן. האם הם צדקו?
כך החלו להתעורר אצלי שאלות ותהיות בנוגע לכסף. גם היום הן עדיין לא באו על פתרונן.
במחצית המאה האחרונה ביליתי שעות רבות בנסיעה בתחבורה הציבורית. אני תמיד קוראת את מודעות הפרסומת. בשנות החמישים היו מודעות רבות על חזיות וחגורות בטן, ומודעות על דיאודורנטים ומֵי פה. כיום נעלמו כל אלה ואת מקומן תפסו מודעות בנושאי מחלות — בעיות לב, מחלות מפרקים, סוכרת ועוד; מודעות על עזרה בהפסקת עישון; מודעות על סדרות טלוויזיה שתמיד מופיעות בהן אישה או שתיים הנראות כמו אלילות, אם כי לפעמים אלה הן מודעות על צבעי שיער וקרם פנים; מודעות של ארגונים המסייעים לסובלים מבעיית התמכרות להימורים. ומודעות על שירותי חוב — יש המון כאלה.
באחת המודעות הללו נראית אישה מחייכת בעליצות ועמה ילד קטן. הכיתוב הוא: “עכשיו אני בשליטה… והגובים הפסיקו לצלצל”. “ברור שכסף קונה אושר — אפשר למצוא פתרון לחובות”, נכתב במודעה אחרת. “יש חיים אחרי החוב!” מתחכמת שלישית. “סוף טוב לכל חוב!” מצייצת רביעית ופורטת על רצוננו להאמין בסיפורי אגדות, אותו רצון שהביא אותנו לתחוב את החשבונות מתחת לשטיח ולהעמיד פנים שכבר נפרעו. “מישהו רודף אחריך?” שואלת במפגיע מודעה חמישית, מאיימת יותר, מאחוריו של אוטובוס. נותני השירותים הללו אינם מבטיחים לגרום לחובות המעיקים להתפוגג כעשן אלא לסייע לנו למזגם ולפרוע אותם בתשלומים קטנים, ובה בעת ללמוד להימנע מההתנהגות הבזבזנית שהשקיעה אותנו בהם מלכתחילה.
למה יש כל כך הרבה מודעות כאלה? האם מפני שמספר האנשים השקועים בחובות גדול כפי שלא היה מעולם? ייתכן מאוד.
בשנות החמישים, עידן חגורות הבטן והדיאודורנטים, חשו המפרסמים שמחולל החרדה הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת הוא גוף מתנודד ללא שליטה ובנוסף גם מפיץ ריח רע. הדבר שהיה עלול לחמוק משליטתנו היה הגוף, ולכן דווקא עליו היה צריך להטיל פיקוח, שאם לא כן היה אותו גוף עלול לצאת ולעולל דברים שימיטו עלינו חרפה כה עמוקה וכה מינית, שלא היה מקום אפילו להזכיר את קיומם בתחבורה הציבורית. היום הדברים שונים מאוד. מעללים מיניים היו לחלק מתעשיית הבידור ולפיכך אינם עוד עניין לצנזורה ולאשמה, ולכן גופנו אינו עוד מוקד החרדה העיקרי, אלא אם כן לקה באחת המחלות שמרבים להזכירן בפרסומות. מה שמדאיג אותנו כיום הוא צד החובה של ספרי החשבונות.
יש לכך סיבה טובה. כרטיס האשראי הראשון הוכנס לשימוש ב־1950. היחס בין חוב ובין הכנסה במשק הבית הממוצע בקנדה ב־1955 היה 55 אחוזים; ב־2003 הגיע יחס זה ל־105.2 אחוזים, ומאז הוסיף לעלות. בארצות הברית הגיע יחס זה בשנת 2004 ל־114 אחוזים. במילים אחרות, אנשים רבים מאוד מוציאים יותר מכפי שהם משתכרים. כך עושות גם הרבה מאוד ממשלות.
במישור המיקרו־כלכלי, חברה סיפרה לי על מגיפת חובות שפשתה בקרב צעירים בני 18 ומעלה, בייחוד סטודנטים במכללות: חברות כרטיסי האשראי הפכו אותם לקהל יעד והם אכן ממהרים ומבזבזים את האשראי המרבי שלהם בלי לעצור לרגע ולחשוב על התוצאות, ואחר כך הם נתקעים עם חובות שאינם יכולים לפרוע, בשיעורי ריבית גבוהים מאוד. כיוון שהנוירולוגים מלמדים אותנו היום כי מוחם של מתבגרים שונה מאוד ממוחם של מבוגרים ואינו מסוגל בעצם לחישובים המתמטיים ארוכי הטווח של קנה־עכשיו־שלם־מחר, יש לראות בתופעה זו ניצול ילדים.
בקצה האחר של הסקאלה חווה העולם הפיננסי לאחרונה טלטלה עזה כתוצאה מקריסתה של פירמידת חובות, שהיתה קשורה למשהו שנקרא “משכנתאות סאב־פריים”. זוהי פירמידה שרוב האנשים אינם מבינים לגמרי את טיבה, אבל היא מסתכמת בכך שכמה מוסדות פיננסיים גדולים מכרו משכנתאות לאנשים שלא יכלו בשום אופן לפרוע את התשלום החודשי עליהן. אז הוכנס חוב הפלאים הזה לקופסאות קרטון, שהודבקו עליהן תוויות מרשימות, ונמכר למוסדות ולקרנות גידור שחשבו שהוא שווה משהו. זה דומה מאוד לתרגיל כרטיסי האשראי לבני נוער, אבל בקנה מידה הרבה יותר גדול.
ידידה שלי מארצות הברית כותבת: “פעם היו לי שלושה בנקים וחברת משכנתאות. בנק מס’ 1 קנה את שני הבנקים האחרים ועכשיו הוא משתדל מאוד לרכוש את חברת המשכנתאות, שפשטה את הרגל, אלא שהבוקר התגלה שהבנק האחרון שעדיין פועל נמצא גם הוא בצרות צרורות. עכשיו מנסים לחדֵש את המגעים עם חברת המשכנתאות. שאלה מס’ 1: אם החבְרה שלך מתרוששת, למה תרצה לקנות חברה שכושר הפירעון שלה מככב בכותרות הראשיות של העיתון? שאלה מס’ 2: אם כל המַלווים יתרוששו, האם הלווים ישתחררו מחובותיהם? קשה לתאר את מפח הנפש של האמריקני חובב האשראי. אני מבינה ששכונות שלמות במערב התיכון נראות היום כמו השכונות של עיר ילדותי: בתים ריקים, מכוסי מטפסים ודשא מגודל פרא, ואנשים שאינם מוכנים להודות שהם בעלי הבתים האלה. אנחנו גולשים במדרון, ובקרוב נקצור את אשר זרענו.”
הנימה אולי נשמעת מקראית במקצת, אבל כדאי לחשוב רגע. איך ומדוע קרה כדבר הזה? התשובה שאני מרבה לשמוע — “תאוות בצע” — אולי מדויקת, אבל אין בה כדי לחשוף את המסתורין העמוק של התהליך הזה. מהו אותו “חוב” המכשף אותנו עד כדי כך? הוא אופף אותנו מכל עבר, בדומה לאוויר, אבל איננו נותנים עליו את הדעת אלא כשמשהו משתבש בתהליך האספקה. התרגלנו בהחלט לחשוב שהוא חיוני לחדוות החיים הקולקטיבית שלנו. בזמנים טובים אנחנו מרחפים עליו כמו היה בלון מלא בהליום; אנחנו נוסקים לגובה רב יותר ויותר, והבלון הולך ותופח, עד ש… — בום! — איזה משבית שמחות מתעקש לנעוץ בו סיכה ואנחנו צוללים מטה. אבל מהו טיבה של אותה סיכה? ידידה נוספת שלי נהגה תמיד לטעון שמטוסים מחזיקים מעמד באוויר רק מפני שאנשים מאמינים, בניגוד לכל היגיון, שהם מסוגלים לטוס: אלמלא אותה אשליה קולקטיבית המחזיקה אותם באוויר, הם היו צונחים ארצה כאבנים. האם “חוב” הוא דבר דומה?
במילים אחרות, יכול להיות שהחוב קיים מפני שאנחנו מדמיינים אותו. את הצורות שלובש הדמיון הזה — ואת השפעתן של הצורות הללו על המציאות הנחווית — אני מבקשת לבחון.
יחסנו אל החוב בתקופה הנוכחית נטוע עמוק במכלול תרבותנו. התרבות, כהגדרתו של הפרימטולוג פראנס דה ואל, היא “מגדיר רב־עוצמה המשפיע על כל מה שהננו ועל כל מה שאנו עושים וחודר עמוק אל ליבת הקיום האנושי”. אבל ייתכן שבמקרה הזה מושפעות תבניות בסיסיות עוד יותר.
נניח שהיה אפשר לערוך את כל המעשים שבני האדם עושים — הטובים, הרעים והמכוערים — על מזנון התנהגויות המסומן בשלט “הומו ספיינס ספיינס”. הדברים האלה אינם מונחים על המזנון הנקרא “עכבישים”, ולכן איננו מקדישים חלק גדול מזמננו לזלילת זבובי בשר, וגם לא על המזנון “כלבים”, ולכן איננו מסתובבים בחוצות העיר ומסמנים עמודי חשמל בהפרשת הבלוטות שלנו או תוחבים את חוטמינו לשקיות אשפה. חלק מהמזנון האנושי שלנו כולל אוכל, מפני שאנחנו, כבני כל מין אחר, מוּנעים על ידי תיאבון ורעב. יתר המנות המוצגות על המזנון שלנו הן פחדים ותשוקות פחות קונקרטיים — דברים כמו: “אני רוצה לעוף”, “אני רוצה להיכנס איתך למיטה”, “המלחמה היא גורם המאחד את השבט”, “אני פוחדת מנחשים” ו”מה קורה לנו כשאנחנו מתים?”
אבל על המזנון שלנו לא מונח שום דבר שאינו מבוסס על התבניות האנושיות הבסיסיות שלנו או אינו קשור אליהן בדרך כלשהי — מה אנחנו רוצים ומה איננו רוצים, מה מעורר בנו התפעלות ומה מעורר בנו תיעוב, מה אנחנו אוהבים ומה אנחנו שונאים או ממה אנחנו חוששים. גנטיקאים אחדים אף מרחיקים לכת ומדברים על ה”מוֹדוּלים” שלנו, משל היינו מערכות אלקטרוניות מצוידות במעגלים חשמליים שאפשר לכבות או להדליק. השאלה אם מודולים נפרדים שכאלה אכן קיימים כחלק מהחיווט העצבי שמכתיבים הגֶנים שלנו היא עדיין נושא לדיון ולניסוי. אבל בכל מקרה, אני מניחה שככל שתבנית ההתנהגות המוכרת קדומה יותר — ככל שברור שהיא נמצאת איתנו זמן רב יותר — כך היא אינטגרלית יותר לאנושיותנו וכך יגדל מספרן של הווריאציות התרבותיות הברורות הקשורות בה.
אינני מבקשת לומר שקיים “טבע אנושי” טבוע מראש שאינו משתנה — האֶפּיגנטיקאים סבורים כי הגנים באים לידי ביטוי, “מופעלים” וגם מדוכאים בדרכים שונות, בהתאם לסביבה שבה הם מוצאים את עצמם. אני רק אומרת שללא התצורות הקשורות בגֶנים — אבני בניין מסוימות או אבני פינה, אם תרצו — לא היו מופיעות כל אותן וריאציות של ההתנהגויות האנושיות הבסיסיות שאנו רואים סביבנו. משחק וידיאו מקוון כמו אֶוֶורקְוֶוסְט שבו השחקן מתחיל את דרכו כפושט עורות ארנבים ואמור להגיע לדרגת אביר בעל טירה באמצעות סחר־מכר, שיתוף פעולה עם שחקנים אחרים במשימות קבוצתיות ועריכת פשיטות על טירות אחרות — לא היה עולה כלל על הדעת אלמלא היינו מין חברתי וגם מין המודע להיררכיות.
איזו אבן פינה קדומה בתוכנו עומדת ביסוד מעשה הפסיפס המורכב של החוב המקיף אותנו מכל עבר? מדוע אנחנו פתוחים כל כך להצעות של רכישת יתרון בהווה בתמורה לתשלומים עתידיים אך מעיקים? האם אנחנו פשוט מתוכנתים לחטוף את הפירות הצומחים על הענף הנמוך ביותר ולזלול מהם כאוות נפשנו בלי לתת את הדעת על ימי הסגריר שאולי מצפים לנו? ובכן, במידה מסוימת כן: שבעים ושתיים שעות ללא נוזלים או שבועיים ללא מזון ואנחנו חשובים כמתים, ולכן אם לא נאכל מיד את הפירות הצומחים על הענף הנמוך, לא נזכה להיות כאן בעוד חצי שנה כדי להתברך ביכולתנו לריסון עצמי ולדחיית סיפוקים. מבחינה זו, כרטיסי האשראי הם כמעט ערובה לגריפת רווחים מצד המלווה, מפני ש”חטוף ואכול” הוא אולי גרסה של התנהגות שנבררה בימי הציידים־הלקטים, הרבה לפני שאיש העלה על דעתו שכדאי לחסוך לקראת גיל הפרישה. באותם ימים, ציפור אחת ביד היתה אכן טובה מכמה ציפורים על העץ, וציפור הנגרסת בין השיניים טובה ממנה שבעתיים. אבל האם באמת מדובר רק ברווח לטווח קצר הגורר עמו סבל לטווח ארוך? האם החוב אכן נוצר בשל חמדנותנו, או בשל הצורך האישי שלנו, אם נשתמש במונח סלחני יותר?
אני משערת כי יש בתוכנו אבן פינה פנימית קדומה נוספת, שבלעדיה למבני החוב והאשראי לא היה כל קיום: מושג ההוגנות. כאשר מושג זה מוצג באור מחמיא, הרי הוא תכונה אנושית נפלאה. אלמלא ההוגנות הטבועה בנו, שצדה החיובי הוא “טובה תחת טובה”, לא היינו מזהים את ההוגנות שבפירעון חוב, ואיש לא היה משתטה ומלווה משהו לרעהו בציפייה לקבלו בחזרה. אף עכביש לא יחלוק עם עכביש בוגר אחר את זבובי הבשר שלו: רק חיות חברתיות פועלות מתוך שיתוף. הצד האפל של רגש ההוגנות הוא מושג אי־ההוגנות, המוליד בנו שמחה לאיד, או אולי רגש אשמה, כשאנו מצליחים להיחלץ בשלום ממעשה לא־הוגן שעשינו, ומעורר בנו תחושות זעם ונקמה כשאנו עצמנו נופלים קורבן למעשה לא־הוגן.
ילדים מתחילים לומר “זה לא הוגן!” בגיל ארבע בערך, זמן רב לפני שהם מתחילים להתעניין בתוכניות השקעה מתוחכמות או מסוגלים לעמוד על ערכם של מטבעות ושטרות. הם גם חשים סיפוק רב כאשר הנבל בסיפור שלפני השינה בא על עונשו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ומוטרדים כאשר עונש כזה מבושש לבוא. מחילה ורחמים, בדומה לזיתים ואנשובי, הם טעם שנרכש רק בשלב מאוחר, או אינו נרכש כלל אם התרבות אינה נוטה לעודד את קיומו. אבל כאשר ילדים קטנים שומעים על רשע שהוכנס לחבית מסומרת וגולגל אל הים, האיזון הקוסמי שב על כנו ומסלק מן העין את הגורם הזדוני, והקטנטנים יכולים אז לישון טוב יותר בלילה.
העניין בהוגנות מתפתח עם השנים. אחרי גיל שבע מופיע שלב ליגליסטי, שבו ההוגנות — או לרוב דווקא אי־ההוגנות — של החוקים הנאכפים בידי המבוגרים נעשים נושא לוויכוח לוהט. בגיל זה תחושת ההוגנות עשויה ללבוש צורות שונות ומשונות. למשל, בשנות השמונים של המאה העשרים רווח בקרב בני התשע ריטואל מוזר שהתנהל כך: בזמן נסיעה במכונית מסתכלים מבעד לחלון עד שמאתרים חיפושית פולקסווגן, ואז מכים על זרועו של הילד היושב בסמוך וצועקים: “מכת חיפושית, בלי החזרות!” היכולת להבחין ראשון בחיפושית מקנה לך את הזכות להרביץ לילד היושב לידך, והוספת הנספח “בלי החזרות!” פירושה שהוא או היא איבדו את הזכות להרביץ לך בחזרה. אבל אם הילד השני הספיק לצעוק “עם החזרות!” לפני שצעקת את לחש המגן, הוא הבטיח לעצמו את הזכות לגמול לך במכה. במשחק הזה לא היה שום תפקיד לכסף: לא היתה שום דרך לפדות בכסף את המכה המגיעה לך. מה שעמד כאן על הפרק היה עקרון ההדדיות: מכה גוררת מכה, וממנה יוכל לשחרר רק סעיף חילוץ, שהוכנס במהירות הבזק.
אומרים לנו שהאוֹנטוֹגֶניוּת היא חזרה על הפילוֹגֶניוּת: צמיחת הפרט היא בבואה של ההיסטוריה ההתפתחותית של המין הביולוגי כולו. רק עיוור גמור לא יוכל להבחין כי בריטואל ההרבצות הזה פועל עקרון הלֶקס טַליוֹניס מתוך חוקי חמורבי מלפני כמעט 4,000 שנה — אותם חוקים שנוסחו במקרא בעיקרון “עין תחת עין, שן תחת שן”. לקס טליוניס פירושו, פחות או יותר, “חוק הגמול בעין או בתאימות”. על פי חוקי הרבצות החיפושית, הרבצות יכולות לבטל זו את זו, אלא אם כן מישהו מצליח להשחיל ראשון את לחש המגן. סוג זה של הגנה קיים בכל עולם החוזים והמסמכים המשפטיים, בסעיפים המתחילים בביטויים כמו “למרות כל האמור לעיל”.
כולנו היינו שמחים לזכות בהרבצת חינם, או בארוחת חינם, או סתם במשהו חינם. כולנו חושדים שאין לנו סיכוי של ממש לזכות בכך, אלא אם כן נצליח להשחיל פנימה איזה לחש אברקדברה הגון. אבל איך אנחנו יודעים שהרבצה אחת גוררת הרבצה נוספת? האם זהו תהליך חיברות מוקדם — מן הסוג שעוברים תוך כדי מריבה על הפלסטלינה בגן, שאחריה אומרים: “מלאני נשכה אותי” — או שמא זוהי תבנית שנצרבה במוח האנושי?
ננסה לבחון את האפשרות השנייה. כדי שיתקיים מושג מנטלי כמו “חוב” — אתה חייב לי משהו שיאזן את החשבון ברגע שיועבר אלי — צריכים להתקיים כמה תנאים מקדימים. אחד מהם, כפי שציינתי, הוא מושג ההוגנות. נִלווה אליו מושג הערכים השקולים: מה נדרש כדי ששני צדי דף החשבון המנטלי או חישובי הטינות או הפנקסנות הכפולה שכולנו מנהלים ללא הרף יסתכמו באותה תוצאה? אם לג’וני יש שלושה תפוחים ולסוזי יש עיפרון, האם שער חליפין הוגן יהיה תפוח אחד תמורת עיפרון אחד, או שמא יהיה צורך לשלם תפוח נוסף או עיפרון נוסף? הכול תלוי בערכים שמייחסים ג’וני או סוזי לחפצים שהם מבקשים להחליף, וזה בתורו תלוי בשאלה כמה הם רעבים לאמצעי תקשורת ו/או זקוקים להם. כאשר הסחר נחשב הוגן, כל צד מאזן את הצד שכנגד ואף אחד לא נשאר חייב.
אפילו הטבע האנאורגני שואף לאיזונים, המוכרים גם בשם מצבים סטטיים. כילדים ערכתם אולי את הניסוי הפשוט, שבו מכניסים מצד אחד של קרום חדיר מי מלח ומהצד האחר מים מתוקים, ומודדים כמה זמן נחוץ לכלוריד הנתרן להתחבר עם ה־H2O, עד שבשני הצדדים תשרור מליחות שווה. וכמבוגרים אולי הבחנתם בכך שכאשר אתם מצמידים את כפות רגליכם הקרות לרגלו החמה של בן זוגכם, כפות הרגליים שלכם יתחממו והרגל שלו תתקרר. (אם תנסו את זה בבית, אל תגידו שלמדתם את זה ממני.)
חיות רבות מסוגלות להבדיל בין “גדול מ־” ובין “קטן מ־”. חיות טרף צריכות לעשות זאת, מפני שהן עלולות למות בטרם עת בשל תיאבון מופרז. עיטים בחוף האוקיינוס השקט עלולים למצוא את מותם במעמקים אם יעוטו על דגי סלמון הכבדים מדי בשבילם, שכן אחרי שכבר נעצו את טופריהם בדג הם מסוגלים לשחררו רק כשהם נמצאים על משטח יציב. אם הלכתם פעם עם ילדים קטנים למתחם החתולים הגדולים בגן החיות, הבחנתם אולי שחתול בגודל בינוני כמו הברדלס לא יתעניין בכם במיוחד, אבל יסקור בעניין רב את הילדים, מפני שהם מתאימים בגודלם לארוחה ברדלסית, ואילו אתם לא.
היכולת לאמוד את האויב או את הטרף היא תכונה שכיחה בממלכת החי, אבל לפרימאטים יש יכולת מפחידה כמעט ליצור הבחנה דקה בין “גדול מ־” ל”טוב מ־” כשהם מתחלקים במעדנים. בשנת 2003 פירסם המגזין נייצ’ר תיאור של ניסויים שערכו פראנס דה ואל מהמרכז הלאומי על שם יֶרקֶס לחקר הפרימאטים באוניברסיטת אֶמורי והאנתרופולוגית שרה ב’ ברוסנן. בשלב הראשון לימדו דה ואל וברוסנן כמה קופי קפוצ’ין להמיר חלוקי אבן בפרוסות מלפפונים. אחר כך נתנו לאחד הקופים ענב — מעדן נחשב יותר בעיני הקופים — תמורת אותו חלוק אבן. “אפשר לעשות זאת עשרים וחמש פעמים ברצף, והקופים עדיין ישמחו לקבל פרוסות מלפפונים,” אמר דה ואל. אבל ברגע שהוכנס לתמונה הענב — כלומר, כאשר אחד הקופים קיבל תשלום נאה יותר תמורת עבודה בעלת ערך זהה — התרגזו מקבלי המלפפונים, החלו להשליך אבנים מתוך הכלוב ובסופו של דבר סירבו לשתף פעולה מכול וכול. רוב הקופים כעסו כל כך כשאחד מהם קיבל ענב בלי שום סיבה, עד שכמה מהם הפסיקו לאכול כליל. הם ערכו מעין הפגנה: באותה מידה היו עשויים לשאת שלטים שעליהם סיסמאות בגנות הניסוי: “די לחלוקת ענבים בלתי הוגנת!” את מושג החליפין, וכמוהו גם את שער החליפין חלוק אבן/פרוסת מלפפון, רכשו הקופים תוך כדי למידה, אבל הזעם היה התפרצות ספונטנית לחלוטין.
קית צֶ’ן, חוקר בבית הספר לניהול של ייל, עבד גם הוא עם קופי קפוצ’ין. צ’ן גילה שהוא יכול לאמן אותם להשתמש בדסקיות מתכת דמויות מטבע כמו בכסף — המטבעות היו זהים לרעיון חלוקי האבן, רק מבריקים יותר. “מטרתי היא לקבוע אילו היבטים של ההתנהגות הכלכלית הם מולדים, טבועים עמוק במוחנו ונשמרים לאורך זמן,” אמר צ’ן. אבל למה לחקור רק התנהגות כלכלית ברורה מאליה כמו סחר? בין החיות החברתיות הנדרשות לשתף פעולה על מנת להשיג יעדים משותפים — למשל, הריגה ואכילה של סנאים אצל הקפוצ’ינים, או הריגה ואכילה של קיפופי גלגו אצל השימפנזים — דרושה חלוקה של תוצאות המאמץ הקבוצתי, שהמתחלקים יראו בה חלוקה הוגנת. הוגן אין פירושו שווה: למשל, האם הוגן לדרוש כי מנה של ילד בן עשר השוקל ארבעים וחמישה קילוגרמים תכיל בדיוק את כמות המזון הנחוצה לאדם שגובהו שני מטרים ומשקלו מאה קילוגרמים? הפרט החזק ביותר באישיותו או במבנה גופו בקרב השימפנזים הצדים מקבל בדרך כלל יותר, אבל כל מי שהשתתף בציד מקבל לפחות משהו — בדומה מאוד לעיקרון ששימש את ג’ינגיס ח’אן בחלוקת שלל הכיבושים, הטבח והביזה בין בעלי בריתו וחייליו. מי שמופתע לנוכח גילויים של פרוטקציה וחלוקת טובות הנאה למקורבים במפלגות שלטון צריך לזכור את הכלל הבא: אם לא תחלוק עם אנשים את מה שיש לך, הם לא יהיו לצדך כשתזדקק להם. עליך לזרוק להם לכל הפחות כמה פרוסות מלפפונים, ולהימנע מלחלק ענבים ליריביהם.
בהעדר הוגנות, חברי קבוצת השימפנזים עתידים להתמרד; במקרה הטוב, הם לא יצטרפו לקבוצת הציידים בפעם הבאה. הפרימאטים הם חיות חברתיות הפועלות בקהילות מורכבות שבהן יש חשיבות למעמד והם יודעים היטב מה יאה לכל אחד מהחברים, ומה נחשב, לעומת זאת, ניסיון יהיר לקפוץ בראש. אפילו ליידי קתרין דה ברג המתנשאת שניחנה בתחושת מעמדיות מכוילת להפליא, ונמצאת בראש סדר הניקור החברתי ברומן גאווה ודעה קדומה של ג’יין אוסטן, לא היתה מוצאת סיבה למתוח ביקורת על קופי הקפוצ’ין והשימפנזים.
השימפנזים אינם מגבילים את עצמם לסחר במזון: הם עסוקים כל הזמן בהחלפת טובות או באלטרואיזם הדדי. שימפנזה א’ עוזר לשימפנזה ב’ לפעול נגד שימפנזה ג’ ומצפה בתמורה לעזרתו. אם ב’ לא ייחלץ לעזרתו של א’ בשעה שזה זקוק לו, א’ הכועס יפרוץ בהתקף זעם וצווחות. דומה שמתקיים מעין ספר חשבונות פנימי: א’ מרגיש יפה מאוד מה ב’ חייב לו, וב’ מרגיש זאת גם הוא. מתברר שבין שימפנזים יש חובות של כבוד. מנגנון כזה בדיוק פועל בסרט הסנדק של פרנסיס פורד קופולה: אדם שפני בתו הושחתו מבקש את עזרת הבוס של המאפיה ומקבל אותה, אבל שוררת ביניהם ההבנה שביום מן הימים יידרש אותו אדם להשיב טובה תחת טובה, בדרך שלא תהיה בהכרח נעימה במיוחד.
בספרו החיה המוסרית: מדוע אנו כפי שהננו, שראה אור ב־1995, כותב רוברט רייט כי “האלטרואיזם ההדדי עיצב כנראה לא רק את מרקם הרגש האנושי אלא גם את מרקם הקוגניציה האנושית. לֵדָה קוֹסמידֶס הוכיחה כי אנשים מצליחים לפתור בעיות לוגיות מסובכות כשהן מוצגות בצורה של יחסים חברתיים — בייחוד כאשר יעד המשחק הוא לגלות אם מישהו מרמה. קוסמידס מסיקה מכך כי ‘מודול גלאי הרמאי’ נמנה עם הכלים המנטליים המנחים את האלטרואיזם ההדדי. אין ספק שעתידים להתגלות גם כלים נוספים.” אנחנו רוצים שעסקי החליפין והסחר שלנו יהיו הוגנים וייעשו “מעל השולחן”, לפחות מצדו של הזולת. “מודול גלאי הרמאי” מניח שקיים מודול מקביל המעריך אי־רמאות. ילדים נהגו פעם לפזם בחצר בית הספר “הרמאי בסוף נדפק”. וזה נכון — אנחנו אכן דנים את הרמאים ברותחין, ומשפיעים בכך על הצלחתם בעתיד. אבל, אבוי, הם נידונים ברותחין רק אם הם נתפסים.
בספרו החיה המוסרית מתאר רייט תוכנית הדמיה ממוחשבת, שזכתה בשנות השבעים בתחרות שהגה רוברט אקסלרוד, חוקר אמריקני בתחום מדע המדינה. מטרת התחרות היתה לבדוק איזו תבנית התנהגותית תשרוד יותר זמן בשורה של מפגשים עם תוכניות אחרות, ובכך תוכיח כי היא הכשירה ביותר. כאשר תוכנית אחת “פגשה” לראשונה תוכנית אחרת, היה עליה להחליט אם לשתף איתה פעולה, להגיב אליה בתוקפנות או ברמאות, או לסרב לשחק. “ההקשר של התחרות,” אומר רייט, “משקף היטב את ההקשר החברתי של האבולוציה האנושית והקדם־אנושית. זו היתה חברה קטנה למדי — כמה עשרות פרטים שקיימו ביניהם יחסי גומלין סדירים. כל תוכנית יכלה ‘לזכור’ אם תוכנית אחרת שיתפה איתה פעולה במפגשים קודמים ולקבוע את התנהגותה בהתאם.”
התוכנית שניצחה בתחרות נקראה “מידה־כנגד־מידה” (Tit For Tat), ובמילים אחרות: גמול לפי המעשה. התוכנית פעלה על פי מערכת כללים פשוטה מאוד: “במפגש הראשון עם תוכנית כלשהי היא שיתפה פעולה. מכאן ואילך עשתה כל מה שהתוכנית האחרת עשתה במפגש קודם: היא גמלה טובה תחת טובה ורעה תחת רעה.” התוכנית ניצחה בטווח הארוך מפני שמעולם לא נפלה קורבן פעם אחר פעם — אם היריב רימה אותה, היא נמנעה משיתוף פעולה בפעם הבאה — ובשונה מרמאים ומנצלנים עקביים, היא גם לא יצרה ניכור בינה ובין משתתפים רבים אחרים כדי שלא תיזרק מן המשחק, וגם לא נטלה חלק בתוקפנות מסלימה. היא שיחקה על פי כלל מזוהה של עין־תחת־עין: את שיעשו לך עשה לחבריך. (השונה מ”כלל הזהב”: “כאשר תחפצו כי יעשו לכם בני האדם כן תעשו להם גם אתם”: על פי הכלל הזה הרבה יותר קשה לפעול.)
בתחרות תוכניות המחשב שבה ניצחה “מידה־כנגד־מידה”, עמדה לרשות כל שחקן כמות זהה של משאבים. אם השחקן בחר להגיב למגע הראשון ביחס ידידותי והגיב למגעים הבאים במטבע שקיבל — גמל טובה תחת טובה ורעה תחת רעה — הוא היה עשוי לנצח רק בתנאי ששרר שוויון במגרש המשחקים. אף אחת מהתוכניות המתחרות לא היתה רשאית להחזיק מערכות נשק טובות יותר: אילו הותר לאחד המתמודדים ליהנות מיתרון כמו מרכבת ברזל, הקשת כפולת־הפיתול של ג’ינגיס ח’אן או פצצת האטום, “מידה־כנגד־מידה” היתה נכשלת, מפני שהשחקן בעל היתרון הטכנולוגי היה משמיד את יריביו, משעבדם או מאלצם לסחור מעמדת נחיתות. זה בעצם מה שקרה במרוצת ההיסטוריה הארוכה שלנו: מי שכתב את החוקים היה תמיד הצד שניצח במלחמה, והחוקים שהוא כתב קידשו את אי־השוויון מאחר שהצדיקו מבנים חברתיים היררכיים שהמנצח עצמו עמד בראשם.
נתקלתי בתבנית ההתנהגות ה”חביבה אך חמורה” מידה־כנגד־מידה עוד בילדותי, אם כי בלבוש ספרותי. בספר הילדים ילדי המים של צ’רלס קינגסלי משנת 1863 ילד ששמו טום — מנקה ארובות עני, בור, למוד ניצול והתעללות — טובע בנהר ומוצא את עצמו שוחה באמצעות זימים, כמו סלמנדרה. ואז, בשורה של הרפתקאות שלאחר־המוות, הוא לומד באמצעות ניסוי וטעייה להפוך לזכר הנוצרי הוויקטוריאני האידיאלי בעיני קינגסלי. מורותיו העיקריות הן שתי דמויות נשיות על־טבעיות חזקות — גברת כֹּלְשֶׁתְּבַקֵשְׁלוּיְהִי היפה ומחבקת התינוקות, שהיא “כלל הזהב” בפעולה, וגברת קַבֵּלכִּגְמוּלְכָה המכוערת, החמורה, המענישה אך ההוגנת, התגלמות מושג הפירעון בדמות אומנת. הקורא הוויקטוריאני זיהה בהן אולי את מידת הרחמים ומידת הצדק, או אפילו את אמא־טבע הוורדסוורתיאנית הרחומה — זו שלא תבגוד לעולם בלב שאהֵבהּ2 — ואת אמא־טבע הדרוויניסטית הקשוחה שאינה לוקחת שבויים, בתוספת נופך למארקיאני — האדם נעשה מה שהוא עושה. (קינגסלי היה ידידו של דרווין; ילדי המים ראה אור ארבע שנים בלבד אחרי מוצא המינים, והוא אחת התגובות הספרותיות הראשונות אליו. אפשר אפילו לראות בו את אחת היצירות האמיצות הראשונות בקטגוריית התכנון התבוני: אם כבר גירדנו מעט את הציפוי מעל סיפורי גן עדן והמבול, הרי לפחות מצאנו שם גברת קַבֵּלכִּגְמוּלְכָה שכזאת, והבנו הן את הסדר הטבעי הן את הסדר האנושי).
2 ויליאם וורדסוורת, מנזר טינטר. [כל ההערות הן של המתרגמת]
במונחים של ימינו אפשר לראות בגברת כֹּלְשֶׁתְּבַקֵשְׁלוּיְהִי צעד ראשון, הצעד של שיתוף הפעולה בתוכנית המחשב “מידה־כנגד־מידה”, ואילו גברת קַבֵּלכִּגְמוּלְכָה על מקל השַדָר שלה היא מה שיקרה לנו אם נעשה משהו רע. למשל, טום התנהג לא יפה — הוא הכניס אבנים לפיותיהן של שושנות הים כדי לשטות בהן — ולכן במקום לקבל סוכריה מגברת קבלכגמולכה, כפי שמקבלים ילדי המים האחרים, הוא מקבל אבן.
בסוף הספר מתגלה כי שתי הנשים הן למעשה דמות אחת, דומה מאוד לצעירות־הזקנות, הידידותיות־המפחידות, שהן אלגוריות נשיות לחסד הנוצרי אצל ג’ורג’ מקדונלד בסדרת ספרי קֶרדי:3 הוויקטוריאנים גילו בהחלט חיבה יתרה לנשים על־טבעיות. אותה גברת כפולת פנים מעוררת כמה שאלות. לא פעם שאלתי את עצמי מדוע שתי ההתגלמויות שלה הן דווקא נשים נשואות — אולי קרבתן לילדים היתה אינטימית מכדי שייחשבו מכובדות אילו היו רווקות? — והיכן נמצאים אדון כלשתבקשלויהי ואדון קבלכגמולכה? כנראה בפאב, כדי לא להיתקל בנחילי התינוקות, בפעיות המתוקות והמבחילות, במלקות הלא־נעימות של מקל השַדָר. אני בטוחה שלשתי רעיותיהם, או לרעייתן האחת, היה לפחות צאצא אחד משלה או משלהן, שאם לא כן לא היתה קיימת מרי פופינס מספרי פ”י טראוורס — הרי ברור כשמש שהיא צאצאית ישירה של תאומות הגמול. אבל השאלות הללו יישארו לנצח ללא מענה.
3 Curdie books — סדרת ספרים של ג’ורג’ מקדונלד (1905-1824), הנחשב בעיני רבים אבי רומן הפנטזיה המודרני, שכתיבתו השפיעה על טולקין, ק”ס לואיס, ניל גיימן ואחרים.
במקום זה אני מבקשת לשאול: מדוע דמות הרחמים והצדק של קינגסלי היא דווקא אישה?
מתברר כי לספקית־הצדק כפולת־הפנים של קינגסלי שורשים עתיקים. אני מבקשת לעשות קפיצת דרך סטאר־טרֶקית בחלל ובזמן ולחזור אלפי שנים אחורנית, אל המזרח התיכון הקדום. אני מבקשת להתחקות על עקבותיו של משהו שהוא דימוי מצויר וקבוצת כוכבים גם יחד. קבוצת הכוכבים היא קונסטלציית מאזניים, וכמו המזל בגלגל המזלות של ימינו היא תקפה מ־23 בספטמבר עד 22 באוקטובר. אחד ההסברים לשמה הוא העובדה שהיא עולה ביום השוויון הסתווי, שבו היום והלילה שווים באורכם, ומאזניים הם מתקן לקביעת כמויות שוות. יש לכך גם פרשנות מעט מפוקפקת יותר, ולפיה קבוצת הכוכבים הזאת הופיעה בימי האסיף, שבהם נהגו האיכרים לשקול את התוצרת החקלאית לפני הבאתה לשווקים.
אבל סביר יותר שמקור השם שונה. באכדית, השפה השמית הקדומה ששימשה בין היתר את האשורים, נקראת קבוצת כוכבים זו בשם זִיבּאניטוּ, שפירושו “צבתות העקרב”, מפני שהיא עלתה לפני קבוצת עקרב ונחשבה חלק הקדמי שלה. אבל המילה זיבאניטו עשויה להיות גם מאזני שקילה, שהרי עקרב הפוך דומה בצורתו לצורה הקדומה של מתקן זה. קונסטלציה זו ידועה כיום בשם הלטיני ליבּרָה, שפירושו מאזניים. היא מתוארת בדרך כלל — כמה מפתיע! — בצורת מאזניים, מוט אנכי תלוי מזרוע מרכזית או משרשרת, ומכל אחד מצדיו משתלשלת כף מאזניים. זהו המזל היחיד בגלגל המזלות שאיננו בעל חיים או אדם, אם כי פעמים רבות הוא מוחזק בידי אישה, המזוהה לרוב כאֶסטריאה, בתם של זאוס ותֶמיס. תמיס ואסטריאה היו שתיהן אלות הצדק, ואסטריאה ידועה גם כסמל קבוצת הכוכבים וירְגוֹ, בתולה. בתצורת בתולה־מאזניים מופיעה אפוא אישה צעירה המחזיקה בידה מאזניים כפולי זרועות ומזוהה עם הצדק.
מתמיס ואסטריאה ועד גברת קבלכגמולכה חולף פרק זמן לא מבוטל, אבל בין לבין יש גם כמה דורות אחרים. אם נעשה קפיצה נוספת בחלל ובזמן נמצא את עצמנו במצרים הקדומה, והפעם נחפש את המאזניים כמתקן שקילה. המאזניים הם מהמנגנונים המפרקיים הראשונים המופיעים באמנות הפיקטוריאלית המבוססת על המיתולוגיה. יש ציורים רבים של מאזניים ב”ספר המתים” שנמצא בקברים — לחשים והשבעות שנכתבו על ארון הקבורה עצמו או על פפירוסים ונועדו לסייע לנשמה לפלס את דרכה בעולם השאול המצרי לאחר המוות.
התחנה הראשונה במסעה של הנשמה היה אולם המָאעַתי, שבו נשקל לבו של המת על כפות מאזניים, מהסוג ששימש לשקילת זהב ואבני חן במצרים הקדומה. מאעתי פירושו מאעת הכפולה — לא במובן הכפיל/התאום הרע אלא במשמעות כפליים — כוח גדול פי שניים. אשר למאעת עצמה, היא היתה אלה, המתוארת לפעמים כשתי אלות או זוג תאומות — בנות עשרה, כתפיהן עטורות כנפיים ונוצות יען בשערן. מאעת היתה אחת האלוהויות שניהלו את טקס שקילת הלב, ולצדה היו אַנוּבּיס בעל ראש התן, שערך את השקילה עצמה, ותְחוֹת בעל ראש האיבּיס (מַגלָן), שהיה אל הירח ולפיכך גם אל הזמן בחברה שהשתמשה בלוח שנה ירחי. הוא היה גם אל המדידות והמספרים והאסטרונומיה וההנדסה, ובנוסף סופר או כתבן על־טבעי. בתמונות המתארות את טקס שקילת הלב, תחות מתואר פעמים רבות כשבידו האחת מוכן ומזומן לוח שעווה ובידו האחרת עט שלוף, כסופר הנוכח במעמד אמיתי של שקילת זהב כדי לתעד את התוצאות.
לפעמים יושבת על אחת מכפות המאזניים דמות זעירה של מאעת, אבל בדרך כלל מופיעה רק נוצתה — נוצת מאעת — שנועדה לשמש משקל־שכנגד ללב. אם משקל לבך משתווה למאעת, תוכל לעבור אל השלב הבא ולפגוש את אוֹסיריס ולהתמזג איתו בהופעתו כאל השאול. שם יוקצה לך מקומך הראוי ועמו האפשרויות ללידה־מחדש. (ארון הקבורה הפנימי של המצרים כונה בשם המעודד “המוליד”, וקרש הארון כונה “הבֵּיצה” — כך שתוכל לבקוע מתוך המוות, בדיוק כמו ציפור.)
אבל אם לבך כבד מהנוצה, הוא יושלך לעבר אל לא־סימפטי בעל ראש תנין וייטרף. כמו ברוב המיתולוגיות או הדתות, קיימת דרך לעקוף את גזר הדין הנורא הזה: אתה יכול לבצר מראש את לבך בעזרת לחשים מיוחדים שימנעו ממנו להלשין עליך. הלב מוכן מן הסתם לשתף פעולה, הואיל ולשניכם ייטב אם לבך לא יסגיר את מעשיך המלוכלכים: לאף אחד מכם אין אינטרס להיטרף בלוע התנין. מצד שני, לבך הבוגדני עלול להסגירך. אי־הוודאות הזאת היא שהפכה כנראה את הדרמה של שקילת הלב אחרי המוות לנושא מרתק כל כך לספקולציות אצל המצרים הקדמונים.
מעניין שאפילו באותם ימים רחוקים סברו שדווקא הלב מסוגל לספוג את השפעות המעשים הטובים והרעים של האדם, כפי שעושה תמונתו הנכלולית של דוריאן גריי. לאמיתו של דבר, לא הלב הוא שזוכר את הפלוסים והמינוסים המוסריים, אלא המוח. אבל איננו מצליחים להשתכנע בכך. איש אינו שולח לאהובתו ביום האהבה ציור של מוח מפולח בחץ. גם כשהאהבה מסתיימת במפח נפש לא נתלונן אף פעם: “הוא שבר לי את המוח”. הסיבה לכך היא כנראה שהמוח הוא אולי מגדל הפיקוח שלנו, אבל אנחנו מרגישים שהלב מגיב לרגשותינו — כפי ששר סטינג, “דום לך, לבי (ולא מוחי) הפועם”.
למה שימשה דווקא מאעת המשקל־שכנגד ללב? מאעת היתה אלה, אבל לא היה לה תפקיד מסוים או תחום פעילות מוגדר כמו כתיבה או פריון או גידול בעלי חיים: היא היתה הרבה יותר חשובה. פירושו של המונח “מאעת” הוא אמת, צדק, איזון, העקרונות המושלים בטבע וביקום, מהלכו המלכותי של הזמן — ימים, חודשים, עונות, שנים. פירושו היה גם ההתנהלות הנאותה של אנשים כלפי אנשים אחרים, הסֵדר החברתי הנאות, היחס בין החיים למתים, דפוסי ההתנהגות האמיתיים, הצודקים והמוסריים, הדברים כפי שהם אמורים להיות — כל הרעיונות הללו כשהם מקופלים במילה קצרה אחת. היפוכה היה כאוס פיזי, אנוכיות, כזב, התנהגות שלילית — כל שיבוש של הסדר הקוסמי המקודש.
נדמה שרעיון זה — התפיסה שקיים ביקום עיקרון מאזֵן ולפיו על כולנו לפעול — הוא אוניברסלי כמעט. בתרבות הסינית זהו הטאו או “הדרך”, בתרבות ההודית זהו גלגל הצדק הקארמי. חוק ההדדיות הקוסמי של מידה־כנגד־מידה כבר ידאג לכך שגמולו של הטוב יהיה טוב וגמולו של הרע יהיה רע, אם לא בעולם הזה הרי בעולם הבא, ואם לא עכשיו — הרי לעתיד לבוא.
אפילו בחברות השמאניסטיות של הציידים־הלקטים היה קיים מושג של הדרך הנכונה, שכל הסוטה ממנה משבש את האיזון בעולם הטבע וממיט רעב על הארץ: אם לא נהגת בכבוד בבעלי החיים שהרגת, אם הרגת יותר מדי, אם לא הודית להם על שמסרו את עצמם לשמש לך מזון, אם לא חילקת את הציד בצורה הוגנת, כמקובל — או־אז עתידה אלת בעלי החיים למנוע ממך להבא את החיות הללו.
באופן שאינו משתמע לשתי פנים, הישות שהגנה על בעלי החיים ועל הציד היתה תמיד נקבה. דוברי היוונית הקדמונים עבדו את ארטמיס כסופת־הקשת, אדונית החיות. לקֶלטים היו אלות רבות שנקשרו בחיות הבר. האינואיטים של צפון קנדה הכירו את נוּליאַליוּט האימתנית, האלה שמתחת לפני הים, שהעניקה להם — או מנעה מהם — את כלבי הים, הלווייתנים והניבתנים, בהתאם להתנהגותם. בראשית התקופה הניאוליתית סברו שתינוקות נוצָרים על ידי נשים בלבד, ולכן היה היגיון בכך שפוריות חיות הבר תהיה נתונה אף היא בידי אלוהות נקבית. דמות זו לא היתה נערה צנועה וחסודה אלא דווקא אישיות פראית, זועמת וחסרת רחמים.
עם זאת, כשהמצרים הקדמונים החלו לתעד ולשכלל את המיתולוגיות שלהם, הם כבר היו חקלאים: עתה היו תלויים לא רק בחיות הבר אלא בעדרים מבויתים וביבולי השדות. וכך, אף שכמה מאליהם נשאו ראשי חיות, אלה לא היו בדרך כלל חיות בר שניצודו אלא בהמות מבויתות כמו פרות. היוצאת מכלל זה היתה האלה סֶח’מֶת בעלת ראש הלביאה — פירוש שמה הוא “החזקה” — שהיתה ממונה על רשימה שנראית מעט מבולבלת במבט ראשון: מצד אחד מלחמה וחורבן, מגיפות וסערות עזות, ומצד שני רופאים, ריפוי והגנה מפני רע. רשימה כפולת־להב זו נעשית מובנת ברגע שאנחנו יודעים כי סח’מת היא גם מגינתה של מאעת, ומעשי ההרס שלה נועדו אפוא לנקום על עוולות ולהשיב על כנו את שיווי המשקל הנאות. היא “המידה־כנגד־מידה” בכבודה ובעצמה — בשונה ממאעת, שאינה פועלת בעצמה אלא מהווה אמת מידה לכל הדברים.
סח’מת, בדומה למאעת, היתה בתו של אל השמש רע, נותן החיים, שברא עולם בדיבור. סח’מת נודעה גם בהיותה “עינו הרושפת של רע”, אלָה שיכולה לראות עוול ולשרוף אותו. (מושג זה קיים גם במקרא — עינו הרואה־כול של אלוהים מתמקדת בדרך כלל במעשים הרעים ולא במעשים הטובים.) אבל דומה שסח’מת צימצמה את פעולתה לחיים בעולם הזה, בעוד שמאעת נכחה בכל מקום. היא היתה תנאי בל יעבור, הדבר שבלעדיו אין קיום לשום דבר אחר. וכך, במהלך משפטו של האדם לאחר המוות, נשקל לבו כנגד לא פחות מאשר הסדר הקוסמי בכללותו.
בכל הנוגע לפילוסופיה, אנחנו רואים בעצמנו בדרך כלל את יורשיהם של דוברי היוונית ושל הרומאים ושל בני ישראל, לא של המצרים הקדמונים. אבל למען האמת, דווקא המסורת היוונית בדבר הצדק האלוהי מבלבלת וזרה לנו לעומת המסורת המצרית. לדוברי היוונית היו כמה אלות צדק ובראשן תֶמיס, מילה שפירושה “סדר”, המייצגת כמה מהרעיונות המתגלמים בדמותה של מאעת. היא היתה טיטאנית — בת לאותה קבוצה קדומה יותר של ישויות על־טבעיות ששלטו בעולם והיו קרובות לארץ עצמה. הטיטאנים הודחו מן השלטון בידי זאוס והאלים האולימפיים, אבל תמיס שרדה את המעבר וקיבלה כס באולימפוס. היא היתה נביאה שאינה מסוגלת לשגות, וכוחותיה נבעו מיכולתה לראות את דפוסי היקום לעומקם. בכמה סיפורים מסופר שנולדה לה בת מזאוס ושמה דיקֶה, או “הצדק” — לא בדיוק הצדק המוכר לנו מן המצרים, צדק של שיווי משקל, אלא צדק של ענישה. דיקה היתה תוקפנית למדי, ובציורי כדים היא נראית מכה אנשים בפטיש עץ.
סוג אחר של צדק מייצגת האלה נֶמֶסיס. נמסיס נתפסת בדרך כלל כאלת הנקמה, אבל פירוש שמה הוא פחות או יותר “הנותנת לכל איש כגמולו”, כך שהיא בעצם אלה של השוואת המנות או איזון חלוקת המזל הטוב והמזל הרע. עם אבזריה נמנים גלגל המזל, חרב ומטה חובלים עשוי ענפים — בדומה למקל השַדָר של גברת קַבֵּלכִּגְמוּלְכָה. אלת צדק שלישית היא אסטריאה, אף היא בתה של תמיס. סוג הצדק שלה מזכיר יותר את מאעת — צדק של אמת, של ההתנהגות הנאותה, של דברים המתנהלים כפי שהם צריכים להתנהל; אבל הואיל ובני האדם נעשו רשעים מדי, היא לא יכלה עוד להישאר עלי אדמות ולפיכך עלתה השמיימה והפכה לקבוצת הכוכבים בתולה — אותה נערה שנזכרה לעיל, זו האוחזת במאזניים השמימיים.
דומה שבכל הדתות שורר כלל אחד, והוא: קח את הנחוץ לך מהדת שקדמה לשלך, שלב את הקטעים הללו בדתך, ואת כל השאר השלך או הצג כמשהו שטני. אלת הצדק הרומית נקראה יוסטיציה. היא קיבלה בירושה את מאזני השקילה של אסטריאה ואת חרבה של נמסיס. ייתכן שהחרב היתה שייכת בעבר לאל המסופוטמי שמש, שלרשותו עמדו הן המאזניים לשקילת הצדק הן החרב לאכיפתו. יוסטיציה זכתה גם בכסות עיניים כדי שלא תושפע ממעמדם החברתי של הנאשמים, לפעמים קיבלה לפיד המסמל את אור האמת, ולפעמים קיבלה את צרור הזמורות הרומי, הפאשֶס, שסימל את הסמכות האזרחית. הואיל והיו לה שתי ידיים בלבד, היא לא יכלה להחזיק את כל החפצים הללו בעת ובעונה אחת, וכשהיא מתנוססת על חזיתות של בתי משפט באירופה ובצפון אמריקה היא נושאת אפוא תמיד רק חלק מתוך המבחר הזה, בדרך כלל את המאזניים והחרב.
יוסטיציה ירשה אפוא אבזרים רבים מהאלים והאלות שקדמו לה, אבל היא לא נתפסה כשופטת של נשמות המתים. תפקידה היה לשבת במשפט ולשקול — לא את הלבבות, אלא את הראיות שהוצגו לפניה. עם זאת, בתקופה הרומית היא כבר היתה דמות אלגורית ולא אלה שמימית מטילת מורא. המצרים הקדמונים האמינו באמת בקיומה של מאעת, ובמיוחד בקיומה של סח’מת, וכי היצורים השמימיים הללו יכלו להתערב בנעשה ולהביא לתוצאות דרסטיות, הן בעולם הזה הן בעולם הבא. אבל יוסטיציה היתה פסל שייצג עיקרון: הצדק שייצגה נפסק בבתי משפט אנושיים, בידי בני אדם, על פי קובצי חוקים שהם עצמם חוקקו.
עד כאן באשר לצדק בעולם הזה. אבל מה באשר לעולם הבא? על פי התפיסה היוונית והרומית, החיים שלאחר המוות לא היו נעימים במיוחד ותיאורם גם לא היה עקבי, אבל דומה שבמעמקי העולמות התחתונים והאפלים התנהל תמיד סוג מסוים של שיפוט־נשמות וגמול וענישה. עם זאת, מעמד של מת לא היה תענוג גדול: כפי שאומר ב”אודיסיאה” הגיבור המת אכילס לאודיסיאוס החי עדיין, המבקר אצלו: מוטב לבלות יום אחד עלי אדמות בתור העבד העלוב ביותר מאשר להיות מלך המתים. יש אמנם מי שיבוא על עונשו בחיים שלאחר המוות, אבל גם לצדיקים לא מצפים בשמים תענוגות גדולים — הם לא ימצאו שם גנים, נגינת נבל או בתולות. שדות העירית המשמימים הם פחות או יותר שיא העונג המזומן להם שם. ואשר למה שזיכה אנשים במזל או בביש־מזל בחייהם עלי אדמות — זה כבר עניינן של אלות הגורל, שכנגדן לא יוכלו להתייצב גם האלים. הקדמונים דוברי היוונית ייחסו חשיבות גדולה במיוחד לכף החובה במאזניים — רעה־תחת־רעה, אבל לא התלהבו במיוחד לקיים את החלק של טובה־תחת־טובה: כגמול על התנהגות טובה יכולת לצפות לכל היותר להפוך לעץ.
כדי לפגוש משהו הדומה קצת יותר לשקילת הנשמה אצל המצרים, וקרוב קצת יותר למושג של מאעת, עלינו להרחיק קדימה בזמן, אל הנצרות. הרעיונות הכלולים במילה “מאעת” דומים לרעיונות הכלולים במילה היוונית “לוגוס”, או לפחות לכמה משימושיה. לוגוס איננו גלגל ולא מאזניים ולא דרך, אלא היגד, דבר, או הדבר בה”א הידיעה. מושג הלוגוס נכנס לנצרות דרך הפסוק המפורסם הפותח את הבשורה על פי יוחנן: “בראשית היה הדָבָר, והדָבָר היה את האלוהים, ואלוהים היה הדָבָר”. אבל לוגוס איננו סתם דבר או היגד, אלא מילה דמוית מאעת. זהו בעת ובעונה אחת אל והיגד: משהו שכולל את היסודות האמיתיים, הצודקים והמוסריים של כל הקיים.
בנצרות אין אלות במובן המקובל. יש בה כמה קדושות, שרבות מהן מתוארות כשהן מציגות לראווה את איבריהן הכרותים. הקדושות הללו יכולות אולי לעזור לנו להשיג בעל, לנגן בפסנתר או למצוא חפץ שאבד, אבל אין להן כוחות גדולים של ממש. הבתולה מריה היא החזקה שבהן, וגם היא יכולה רק להשתדל למעננו. היא אינה לביאה המסוגלת לצעדי נקמה הרסניים.
עם זאת, במקום אלים פחותי דרג יש בנצרות מלאכים. אף אחד מהם אינו נקבי במפורש, אם כי יש להם בדרך כלל שיער ארוך ואין להם זקנים. ביום הדין שולט בתמונה הכללית אוסיריס דמוי המשיח הנוצרי, אבל את תפקיד שוקל הנשמות ממלא מלאך השרת מיכאל. כמו למאעת, גם לו יש כנפיים, ולא פעם הוא מתואר כאוחז מאזני שקילה. הוא קיבל בירושה גם את חרב המשפט הרומית. כמו בציורי שקילת הלבבות המצריים, גם כאן יש מי שמנהל רשימות — המלאך גבריאל הוא “המלאך הרושם”, זה שנחשב האחראי לעדכון ספרי החשבונות של אלוהים — ואלה הם החשבונות שיוצגו כראיות ביום הדין.
ואולי אפילו קודם לכן: אם ברגעים אלה ממש מתקיים בשמים דיון משפטי, הרי אלעזר או לזרוס, שבחייו עלי אדמות היה עני מרוד, משקיף מן היציע השמימי על העשיר המכונה דיווֶס, שבשרו נצלה ורוחש במעמקי השאול; בדרך זו מתאזנים אפוא ספרי החשבונות של האושר והסבל. גם בדת המוסלמית קיימים מאזני צדק של יום הדין, המיזאן — שבהם נשקלים המעשים הטובים לעומת המעשים הרעים — והמלאכים מנהלים לא ספר אחד אלא שניים: רַקיבּ מנהל את הספר הימני של המעשים הטובים, ועתיד מנהל את הצד השמאלי של המעשים הרעים. מול שני אלה והמסמכים שהם שולפים, אין שום סיכוי לתירוץ השגור בפי פוליטיקאים: “לא זכור לי”.
ארוכה הדרך מן האלות המצריות מאעת וסח’מת דרך האלה הרומית יוסטיציה ועד המלאך מיכאל וגברת קַבֵּלכִּגְמוּלְכָה, אבל אם נכון שיצורי אנוש אינם יוצרים דבר פרט לווריאציות על מודולי ההתנהגות האנושית המונחים ממילא על מזנון ההומו ספיינס ספיינס, הרי כל אחד מהיצורים העל־טבעיים הללו הוא ביטוי לאותו מודול פנימי שעליו דיברנו קודם: אותו מודול שאפשר לכנותו “הוגנות”, “יצירת איזון”, או “אלטרואיזם הדדי”. אנחנו קוצרים את מה שזרענו, או כך לפחות היינו רוצים להאמין; ולא רק זאת, אלא שיש מישהו או משהו המופקדים על איזון החשבונות.
כל דמויות הצדק העל־טבעיות שעליהן דיברתי עד כה הן נקבות, פרט לדמויות הקשורות לנצרות ולאסלאם. מדוע זה כך? לגבי האלות הקדומות יותר, כמו מאעת ותמיס, אפשר אולי לומר שהן שייכות — או לפחות מתייחסות — לתקופת האם הגדולה במזרח הקרוב ובמזרח התיכון, שבה האלוהות העליונה היתה נקבה וגם זוהתה עם הטבע. אבל אחרי תקופת האלות הגדולות באה תקופה בת כמה אלפי שנים של מיזוֹגֶניוּת קשה, שבמהלכה הוחלפו האלות באלים והנשים שועבדו והורדו בדרגה. ובכל זאת המשיכו דמויות הצדק הנשיות להתקיים. מה מסביר את כוח העמידה שלהן?
אילו היינו פּרימאטולוגים, היינו יכולים להצביע על העובדה שאצל השימפנזים המטריארכות הזקנות הן ממליכות המלכים: זכר האלפא יכול לשלוט רק אם הוא זוכה בתמיכתן. מגמה זו ברורה אף יותר בקרב הבבונים הזנובים של רמות אתיופיה, שם מורכבות המשפחות מקבוצות של נקבות המקיימות קשרי ברית הדוקים, מילדיהן ומבן הזוג שבחרו לעצמן, הנשאר בתפקיד זכר־הבית המשפחתי רק כל עוד הנקבות רוצות בכך. אילו היינו אנתרופולוגים, היינו מצביעים אולי על זקנות השבט בחבורות הציידים־הלקטים דוגמת האירוֹקווי, שדעתן נחשבה מאוד כאשר בעל חיים שניצוד בותר וחולק בין המשפחות, ושהיו גם בקיאות מאוד לא רק במעמד החברתי היחסי אלא גם בצורך היחסי. אילו היינו פרוידיאנים, היינו מדברים אולי על ההתפתחות הנפשית של הילד: את מזונו הראשון הוא מקבל מהאם, וגם את השיעורים הראשונים שהוא לומד על צדק וענישה וחלוקה הוגנת של מצרכים.
תהיה הסיבה אשר תהיה, הצדק ממשיך ללבוש שׂלמה, לפחות במסורת המערבית, מה שעשוי אולי להסביר את דבקותם של שופטי בית המשפט העליון של קנדה בגלימותיהם האדומות היפות ובקפלטים שלהם.
אני מבקשת לעשות כאן עוד קפיצה סטאר־טרקית אחת בזמן ובחלל ולחזור למחזה המנציח את הרגע שבו הועבר ניהול הצדק מידיהן של ישויות נשיות על־טבעיות חזקות אל מה שהיה — ועתיד להיות עוד זמן רב — מערכת משפטית הנתונה בידיים גבריות. המחזה הוא נוטות החסד, השלישי בטרילוגיה המכונה אוֹרֶסטיאה. המחבר הוא אייסכילוס, המקום הוא אתונה, ותאריך ההופעה שלו הוא שנת 458 לפני הספירה, אותה תקופה של ההיסטוריה היוונית המכונה בפינו “התקופה הקלאסית”.
נושא המחזה לקוח מתוך התקופה האגדית הקדומה — התקופה המיקנית/מינואית — ועוסק בעוללותיה של מלחמת טרויה. במחזה הראשון בטרילוגיה רוצחת קליטימנֶסטרה את בעלה, המלך אגמֶמנון, עם שובו מן המלחמה כנקמה על שהקריב את בתם איפיגֶניה — מעשה שנועד להבטיח לספינותיו רוח שתניע אותן בדרך לטרויה. במחזה השני, נושאות הנסכים, אוֹרֶסטֶס, בנם של אגממנון וקליטימנסטרה, חוזר מן הגלות בתחפושת, ובעידודה של אחותו אֶלֶקטרה רוצח את אמו. אנחנו נמצאים אפוא בעיצומו של מסע רצח ברוח מידה־כנגד־מידה, שכלליו הוגדרו יפה בפי ליידי מקבת של שייקספיר, “דם דורש דם”. אורסטס חב חוב דם של נקמה לאביו, והריגת אמו שומטת את חובו.
עם זאת, על פי המקובל בעולם הקדם־קלאסי הארכאי, רצח אֵם הוא חטא חמור מאוד — חמור עוד יותר מרצח אגממנון בידי קליטמנסטרה, שהרי אגממנון לא היה שאר בשרה, ודאי שלא אמה. אורסטס צבר אפוא חוב נוסף, ואת דמו מבקשות עתה האֶריניות, או “הזועמות”, שהרומאים הכירו אותן בכינוי “הפוּריות”. בהיותן בנותיהם של הארץ והלילה, הן קדמו לאלי האולימפוס; הן נוראות למראה, פראיות ושוחרות נקם, ומשימתן היא לרדוף רוצחי קרובים ואנשים דוגמת אורסטס, המפירים את ברית שארי הבשר, להטריף עליהם את דעתם ולאלצם לשים קץ לחייהם.
בנוטות החסד הן דולקות אחר אורסטס אל מקדש אפולו, ובו מטהר אותו האל מאשמת הדם; אבל האריניות אינן מוכנות לקבל את פסק הדין הזה. אורסטס הולך אפוא לאתונה, שם אוספת האלה אתנה — הסבורה שהיא מנועה מלהחליט לבדה במקרה מורכב זה של שקילת דם האב כנגד דם האם — תריסר אתונאים שישפטו את המקרה, אך שומרת לעצמה את זכות ההכרעה. השופטים חלוקים ביניהם ואתנה מכריעה בקולה לטובת האבות והגברים, ומביאה כראיה את הרעיון שהגברים לבדם אחראים להבאת ילדים לעולם, ואילו הנשים הן רק מדגרה לצמיחתם. היא מציגה את עצמה כדוגמה ומופת לכך, שהרי בקעה בשלמותה מתוך מצחו של זאוס, מולידה היחיד. (היא שוכחת להזכיר את החלק המקדים של המיתוס שלה, שלפיו הגיעה מלכתחילה לתוך ראשו של זאוס מפני שהוא אכל את אמה ההרה.)
האלות הזועמות מרגישות שפסק הדין של אתנה משפיל אותן — שלוש אלות מטריליניאליות קדומות המחזיקות בידיהן עוצמה רבה מנושלות בידי אלה צעירה, שעלתה לגדולה ומציבה את הזכר בראש מעייניה, שמעולם לא היתה אם, ושלטענתה אף לא היתה מעולם ילדתה של אם. הן מאיימות להמיט על העיר אתונה מארות שונות ומשונות, אבל אתנה, במזיגה של חנופה ושוחד, משדלת אותן להישאר כאורחותיה של העיר. כאן הן יזכו לכוח ולקורבנות, היא מבטיחה להן, והמערה החשוכה שהוקצתה להן למגורים תמצא חן בעיניהן.
הפוריות מקבלות שם חדש, “נוטות החסד”. במחזה הן משתנות והופכות מחיות־נשים, מצחינות ומגעילות, “מעוררות סלידה”, בעלות ניבים וכנפי עטלף ועיניים שטופות דם ונוטפות מוגלה, ליצורים מלאי חן והדר, “אלות דגולות” — שינוי מהיר המזכיר לקוראים של ימינו את המהפכים המתחוללים במדורי ה”לפני ואחרי” במגזיני הנשים. בתחפושתן זו, כשיש להניח שניביהן נעקרו וכנפי העטלף שלהן הוסתרו בשום־שכל תחת קפלי בדים נאים, פורשות הזועמות למשכנן התת־קרקעי הנעים בתהלוכה של אושר וזמרה. האלות של העבר הפרימיטיבי סולקו לגמרי מן העין, אם כי — כפי שמדגישה אתנה — אי אפשר לעקור כליל מן השורש את התגמול ברוח דם־תחת־דם, מפני שהצדק חייב תמיד להיות מתוגבר בפחד. החברה כוננה משפט של חבר שופטים ושלטון חוק, המוצגים כאמצעים נאורים ותרבותיים יותר ומאפשרים תשלום תמורת עוול במטבע שאיננו דם. כך תנותק השלשלת הארוכה של נקמות דם, שבה מוות אחד מוביל לאחר, וחוזר חלילה לנצח נצחים.
“…אבחר את הטובים בין אזרחי”, אומרת אתנה בדברה על בית הדין לצדק שבדעתה לכונן לעולם ועד. הם יתחייבו “לדון בכך בהגינות ולקיים את שבועתם בתום לבב”. המס שמעלה המחזה נוטות החסד לחלוקה צודקת הנעשית בגלוי ומעל השולחן ראוי לכל שבח. אבל אף שחוש ההוגנות הקדום הוא אבן פינה חיונית ומהותית בכל שיטה משפטית, לא כל שיטה משפטית היא בהכרח הוגנת. אתונה הקלאסית איפשרה משפט הוגן והעניקה את מלוא החירויות רק לאזרחי אתונה, ולזכרים בלבד. עבדים ונשים לא זכו לאזרחות והיו כפופים לחוקים אכזריים.
חרף זאת, וחרף אלפי השנים שבהן הודרו נשים מבית המשפט — כשופטות, כפרקליטות או כמושבעות, ובמקרים רבים אפילו כעדות בוגרות אמינות — הדמות האלגורית של הצדק נשארה תמיד נשית. היא עדיין מתנוססת כיום על בתי הדין שלנו, מניפה את מאזני הצדק שלה, שריד לשורה ארוכה של נשים מנופפות מאזניים שקדמו לה.
עד כאן דנתי לא רק בעקרון ההוגנות שבלעדיו אין קיום לשום מערכת של לקיחת הלוואות או נתינתן, ובדמויות הצדק הנשיות דוגמת מאעת ותמיס ואסטריאה ויוסטיציה ותאומות העונש והגמול של צ’רלס קינגסלי, אלא גם בתולדות המאזניים, אותו מִתקן בעל שתי כפות לקביעת הוגנות באמצעות שקילת דבר אחד כנגד משנהו. בחיים שלאחר המוות במצרים הקדומה נשקל הלב כנגד מושגי הצדק והאמת, שכללו את הסדר הקוסמי והטבעי הנכון; בנצרות, המלאך מיכאל שוקל את הנשמה כנגד מעשיה; ואם נחזור אל פנקס הבנק שקיבלתי בילדותי, המספרים האדומים נשקלו שם כנגד המספרים השחורים והתוצאה הסופית נקראה ה”יתרה” או ה”מאזן”. המאזניים במצרים הקדומה שקלו את הפלוסים והמינוסים המוסריים, כפי שעשו מאזניו של המלאך מיכאל; אבל יתרת הבנק עסקה רק במספרים, אף שתעייה מופרזת בתחום האדום נחשבה דבר רע: רע בשבילך, רע גם מצדך.
בפרק הבא, ששמו “חוב וחטא”, אציג את השאלה: האם בעל חוב אינו מוסרי? האם הוא בעצם חוטא? ואם כן, באיזו מידה, ומדוע? והואיל ובעל חוב הוא חלקו האחד של צמד — כשתאומו הוא המַלווה — אשאל עוד: האם גם מתן הלוואה הוא חטא?
אין עדיין תגובות